מאת ניר עברון
מאמרו של עמוס הראל מסוף ינואר, הביא לתודעת הציבור את שיחות המוטיווציה שערך הרבצ"ר רונצקי לחיילי צה"ל בזמן הלוחמה בעזה, וכן קטעים נבחרים מהעלונים שחולקו להם בשדה. אלה מצאו את דרכם לידיהם של חברי "שוברים שתיקה" אשר דאגו שיתפרסמו. על תוכנם של המסמכים האלה כבר דובר רבות, וגם כאן. דומה שאין טעם להכביר מילים על עולמם הרוחני של התיאולוג אבינר ותלמידיו, או על מוסר המלחמה של אבי "הכהן משוח מלחמה" רונצקי. במקום, מעניין לתהות על השימוש החוזר ונשנה בטקסטים הללו במילה אכזריות, על תפקידה, ועל משמעותה בכלל הן עבור מחנה הימין והן עבור השמאל.
"אכזריות היא מידה רעה, אך כאשר היא נצרכת היא מידה טובה." הרב אבינר
"אכזריות" מופיעה ארבע פעמים בציטוטים שמביא הראל, והיא משתלבת בדברים כה בטבעיות, שהעין פשוט חולפת על פניה מבלי להתעכב. זו שוב אותה תביעה מוכרת הנשמעת בראשיתו של כל מבצע צבאי מפי המתנחלים ומיד לאחריו – הרי זה ידוע מראש – הם ירקעו ברגליהם, מאוכזבים וממורמרים מכך שראש הממשלה, או שר הביטחון, או האלוף, או ליבו היהודי הרחמן בן רחמן של העם לא היו אכזריים דיים. זו תלונתו הנצחית של הימין הדתי, ותפקידה של "אכזריות," ברטוריקה של דובריו, מישראל הראל ועד לאבינר, היא לשמש כנוגדן לתופעות הרעות של "כניעה לטרור," "ותרנות," "אובדן אמונה" וכמובן – כי אי אפשר בלי – "רפיסות."
ובכל זאת, למה הדרבון הזה לאכזריות באמצע המלחמה בעזה, פעולה שאכזריותה לא הוטלה בספק, הייתה גלויה לכל, ואף לוותה בקול תרועה רמה? ברור שצה"ל היה יכול להשתדל יותר, אבל נדמה לי שאת תפקידה כמופע דמים דווקא מילאה המלחמה בכבוד (זו אולי הנקודה היחידה עליה מסכימים רוב תומכיה וכל מתנגדיה). תשובה אפשרית אחת היא שזו תביעה כמותית, כזו שניתן היה לספק ע"י יותר ארטילריה, יותר הפגזות אוויריות, יותר זרחן. אך זו טעות. בתביעתו לאכזריות, הימין הדתי אומר לנו משהו אחר, והאנשים החושבים שמובילים את המחנה הזה יודעים זאת היטב. הם מבינים שסוגיית האכזריות נוגעת ישירות לשורש הניגוד בין תפישות האדם שמזינות את מחשבת הימין מול זו של השמאל. גם אכזבתם מוצדקת, שכן למרות הזוועה שחולל צה"ל זה עתה בעזה, החברה הישראלית אינה חברה אכזרית. היא חברה נבזית – יש הבדל.
המשותף לאכזריות ולנבזיות ברור: במהות שתיהן גרימת פחד, כאב וסבל לאדם אחר; והאלימות הנפשית והגופנית היא ביטוין הקונקרטי. ההבדל ביניהן נעוץ בעמדה הנפשית של הצד המקרבן (כיצד הוא תופש את עצמו) ובסוג הרווח שהוא מפיק ממעשיו. האכזריות היא דורסנות למען מטרה שהגשמתה מוציאה כל שיקול אחר מפניה. עיניו של האכזר מרותקות לטוב מוחלט, יהא אשר יהא, שהשגתו מצדיקה מראש כל אמצעי. אין לאכזר סנטימנטים שיעכבו אותו בדרכו להשיג את הטוב הנשגב הזה, וחייו של הקורבן שווים מבחינתו כקליפת שום. הוא בכלל לא רואה את הסבל, או שהוא פוטר אותו כחסר רלוונטיות. האדם שהופך אכזר מבקש להימלט מהמצב האנושי בו כולם לפעמים קורבנות ולפעמים מקרבנים. הדואליות הזו בלתי נסבלת מבחינתו; הוא חותר להיות דבר אחד בלבד, ללא שארית.
מבחינתו הוא עושה את המוטל עליו, מתוקף חובה חיצונית או ציווי פנימי, ולכן הוא יכול להסתכל במין ריחוק על האכזריות שלו, ואף להביע צער מהורהר על גרימת הסבל ההכרחית. יכול להיות בו, באכזר, סוג של אצילות אפלה, בעיקר בעיניי עצמו אך לא רק. לכל מי שנמשך לאותן דמויות המסוגלות לצמצם את עצמן לנקודה מלובנת של רצון יוקד, או לחילופין לבני אדם המתמסרים לאידיאל עליון באופן אבסולוטי, יש פינה שמורה בלב לאכזר. הם בסך הכול לא כל כך שונים, שני מצבי הקיצון האנושיים הללו: אביר האמונה הקירקגארדי והאדם העליון הניטשיאני. גם אברהם וגם קייזר סוזה היו מוכנים להקריב את ילדיהם.
אמנם חלק ממאפייני האכזריות קיימים אצלנו, אך הלך הרוח הישראלי כיום הוא נבזי. הנבזיות היא גרימת סבל שלא בשירות מטרה מוגדרת פרט לתחושה חולפת של העצמה. הנבזי תופש את עצמו כחלש בעולם של חזקים. להיותו קורבן יש תפקיד חשוב בהגדרת הזהות שלו. והנבזיות היא דרכו של קורבן להידמות, ולו לרגע, לחזק, כלומר לאכזר. בניגוד למה שחשבו טולסטוי ודיקנס, קורבנות לא זוכים באיזה שאר רוח מוסרי כתמורה לסבלם. הנבזי שרוצה להיות אכזר גם מדבר מפעם לפעם כמוהו, בקול עמוק ונחוש, על הכרח וחובה, אך הזיוף תמיד מתגנב לו לדברים. הוא רוצה להיות נפוליון, אבל כשהוא מסתכל במראה הוא רואה שם את רסקולניקוב. לכן גם הקשר שלו לקורבן הדוק בהרבה. האכזר שחותר למטרתו ירמוס את כל מי שעומד בדרכו, אך לנבזי לא ברור לאן הוא הולך. בתסכולו הוא פונה לחלש כדי שכאשר ידרוך עליו תשתקף לו מעיניי הקורבן דמותו שלו, נוראה ומלאת הוד. והוא תמיד מתאכזב, כי הוא מגלה שם רק שנאה.
הנבזיות, בניגוד לאכזריות באה ממקום רך, היא מתפתלת, מצטדקת, נוירוטית. לכן לעיתים קשה יותר להתמודד איתה או להשתחרר מלפיתתה. במידה מסוימת, המקרה של האכזר פשוט יותר: או ששוברים אותו, או שמנפצים את מושא תשוקתו. אצל הנבזי הכול סבוך יותר; אין לו מטרה פוזיטיבית, הדיאלקטיקה שלו שלילית: הוא רק יודע מה אינו רוצה להיות, ולכן יש בו גמישות חמקנית. קשה לדעת מה לעשות עם זה.
כשאנשי הימין הדתי מבקשים ציבור אכזר, הם רואים לנגד עיניהם את המופת האברהמי. אסור לזלזל בכוחו של המודל רב-ההשפעה הזה. הוא עדיין שובה לבבות אין ספור, ולא רק של הוגים דתיים או של אנשי ימין. אבל עבור אלא שרואים בדמוקרטיה את השיטה הכי פחות רעה שבני אדם הצליחו עד כה להנדס על מנת להסדיר את יחסיהם, ולכן חושבים שהיא תאונה מופלאה שצריך לשמור עליה מכל משמר, זו דמות מסוכנת מאין כמוה. אביר האמונה לעולם יבוז לדמוקרטיה; הוא אנטי-דמוקרטי מיסודו.
כפי שמראה המקרה הישראלי, הדמוקרטיה יכולה לקרטע הלאה גם כשהיא מתבוססת בנבזיות עד הצוואר, אך לא כאשר האכזריות מרימה את ראשה. לפי ג'ודית שקלר, מהות הליברליות היא בהצבת האכזריות בראש רשימות הרעות שכנגדן ראוי להילחם, בין היתר גם בגלל הסכנה הזו. אבל אני חושב שבהקשר הישראלי עדיף שנשתית את תפישתנו הפוליטית כיום על שלילת הנבזיות, שבדרכה היא הרסנית לא פחות.
מלכוד 67 