ארכיון כותב

בין אכזריות לנבזיות

מרץ 12, 2009

מאת ניר עברון

מאמרו של עמוס הראל מסוף ינואר, הביא לתודעת הציבור את שיחות המוטיווציה שערך הרבצ"ר רונצקי לחיילי צה"ל בזמן הלוחמה בעזה, וכן קטעים נבחרים מהעלונים שחולקו להם בשדה. אלה מצאו את דרכם לידיהם של חברי "שוברים שתיקה" אשר דאגו שיתפרסמו. על תוכנם של המסמכים האלה כבר דובר רבות, וגם כאן. דומה שאין טעם להכביר מילים על עולמם הרוחני של התיאולוג אבינר ותלמידיו, או על מוסר המלחמה של אבי  "הכהן משוח מלחמה" רונצקי. במקום, מעניין לתהות על השימוש החוזר ונשנה בטקסטים הללו במילה אכזריות, על תפקידה, ועל משמעותה בכלל הן עבור מחנה הימין והן עבור השמאל.

"אכזריות היא מידה רעה, אך כאשר היא נצרכת היא מידה טובה." הרב אבינר

"אכזריות" מופיעה ארבע פעמים בציטוטים שמביא הראל, והיא משתלבת בדברים כה בטבעיות, שהעין פשוט חולפת על פניה מבלי להתעכב. זו שוב אותה תביעה מוכרת הנשמעת בראשיתו של כל מבצע צבאי מפי המתנחלים ומיד לאחריו – הרי זה ידוע מראש – הם ירקעו ברגליהם, מאוכזבים וממורמרים מכך שראש הממשלה, או שר הביטחון, או האלוף, או ליבו היהודי הרחמן בן רחמן של העם לא היו אכזריים דיים. זו תלונתו הנצחית של הימין הדתי, ותפקידה של "אכזריות," ברטוריקה של דובריו, מישראל הראל ועד לאבינר, היא לשמש כנוגדן לתופעות הרעות של "כניעה לטרור," "ותרנות," "אובדן אמונה" וכמובן – כי אי אפשר בלי – "רפיסות."

ובכל זאת, למה הדרבון הזה לאכזריות באמצע המלחמה בעזה, פעולה שאכזריותה לא הוטלה בספק, הייתה גלויה לכל, ואף לוותה בקול תרועה רמה? ברור שצה"ל היה יכול להשתדל יותר, אבל נדמה לי שאת תפקידה כמופע דמים דווקא מילאה המלחמה בכבוד (זו אולי הנקודה היחידה עליה מסכימים רוב תומכיה וכל מתנגדיה). תשובה אפשרית אחת היא שזו תביעה כמותית, כזו שניתן היה לספק ע"י יותר ארטילריה, יותר הפגזות אוויריות, יותר זרחן. אך זו טעות. בתביעתו לאכזריות, הימין הדתי אומר לנו משהו אחר, והאנשים החושבים שמובילים את המחנה הזה יודעים זאת היטב. הם מבינים שסוגיית האכזריות נוגעת ישירות לשורש הניגוד בין תפישות האדם שמזינות את מחשבת הימין מול זו של השמאל. גם אכזבתם מוצדקת, שכן למרות הזוועה שחולל צה"ל זה עתה בעזה, החברה הישראלית אינה חברה אכזרית. היא חברה נבזית – יש הבדל.

המשותף לאכזריות ולנבזיות ברור: במהות שתיהן גרימת פחד, כאב וסבל לאדם אחר; והאלימות הנפשית והגופנית היא ביטוין הקונקרטי. ההבדל ביניהן נעוץ בעמדה הנפשית של הצד המקרבן (כיצד הוא תופש את עצמו) ובסוג הרווח שהוא מפיק ממעשיו. האכזריות היא דורסנות למען מטרה שהגשמתה מוציאה כל שיקול אחר מפניה. עיניו של האכזר מרותקות לטוב מוחלט, יהא אשר יהא, שהשגתו מצדיקה מראש כל אמצעי. אין לאכזר סנטימנטים שיעכבו אותו בדרכו להשיג את הטוב הנשגב הזה, וחייו של הקורבן שווים מבחינתו כקליפת שום. הוא בכלל לא רואה את הסבל, או שהוא פוטר אותו כחסר רלוונטיות. האדם שהופך אכזר מבקש להימלט מהמצב האנושי בו כולם לפעמים קורבנות ולפעמים מקרבנים. הדואליות הזו בלתי נסבלת מבחינתו; הוא חותר להיות דבר אחד בלבד, ללא שארית.

מבחינתו הוא עושה את המוטל עליו, מתוקף חובה חיצונית או ציווי פנימי, ולכן הוא יכול להסתכל במין ריחוק על האכזריות שלו, ואף להביע צער מהורהר על גרימת הסבל ההכרחית. יכול להיות בו, באכזר, סוג של אצילות אפלה, בעיקר בעיניי עצמו אך לא רק. לכל מי שנמשך לאותן דמויות המסוגלות לצמצם את עצמן לנקודה מלובנת של רצון יוקד, או לחילופין לבני אדם המתמסרים לאידיאל עליון באופן אבסולוטי, יש פינה שמורה בלב לאכזר. הם בסך הכול לא כל כך שונים, שני מצבי הקיצון האנושיים הללו: אביר האמונה הקירקגארדי והאדם העליון הניטשיאני. גם אברהם וגם קייזר סוזה היו מוכנים להקריב את ילדיהם.

אמנם חלק ממאפייני האכזריות קיימים אצלנו, אך הלך הרוח הישראלי כיום הוא נבזי. הנבזיות היא גרימת סבל שלא בשירות מטרה מוגדרת פרט לתחושה חולפת של העצמה. הנבזי תופש את עצמו כחלש בעולם של חזקים. להיותו קורבן יש תפקיד חשוב בהגדרת הזהות שלו. והנבזיות היא דרכו של קורבן להידמות, ולו לרגע, לחזק, כלומר לאכזר. בניגוד למה שחשבו טולסטוי ודיקנס, קורבנות לא זוכים באיזה שאר רוח מוסרי כתמורה לסבלם. הנבזי שרוצה להיות אכזר גם מדבר מפעם לפעם כמוהו, בקול עמוק ונחוש, על הכרח וחובה, אך הזיוף תמיד מתגנב לו לדברים. הוא רוצה להיות נפוליון, אבל כשהוא מסתכל במראה הוא רואה שם את רסקולניקוב. לכן גם הקשר שלו לקורבן הדוק בהרבה. האכזר שחותר למטרתו ירמוס את כל מי שעומד בדרכו, אך לנבזי לא ברור לאן הוא הולך. בתסכולו הוא פונה לחלש כדי שכאשר ידרוך עליו תשתקף לו מעיניי הקורבן דמותו שלו, נוראה ומלאת הוד. והוא תמיד מתאכזב, כי הוא מגלה שם רק שנאה.

הנבזיות, בניגוד לאכזריות באה ממקום רך, היא מתפתלת, מצטדקת, נוירוטית. לכן לעיתים קשה יותר להתמודד איתה או להשתחרר מלפיתתה. במידה מסוימת, המקרה של האכזר פשוט יותר: או ששוברים אותו, או שמנפצים את מושא תשוקתו. אצל הנבזי הכול סבוך יותר; אין לו מטרה פוזיטיבית, הדיאלקטיקה שלו שלילית: הוא רק יודע מה אינו רוצה להיות, ולכן יש בו גמישות חמקנית. קשה לדעת מה לעשות עם זה.

כשאנשי הימין הדתי מבקשים ציבור אכזר, הם רואים לנגד עיניהם את המופת האברהמי. אסור לזלזל בכוחו של המודל רב-ההשפעה הזה. הוא עדיין שובה לבבות אין ספור, ולא רק של הוגים דתיים או של אנשי ימין. אבל עבור אלא שרואים בדמוקרטיה את השיטה הכי פחות רעה שבני אדם הצליחו עד כה להנדס על מנת להסדיר את יחסיהם, ולכן חושבים שהיא תאונה מופלאה שצריך לשמור עליה מכל משמר, זו דמות מסוכנת מאין כמוה. אביר האמונה לעולם יבוז לדמוקרטיה; הוא אנטי-דמוקרטי מיסודו.

כפי שמראה המקרה הישראלי, הדמוקרטיה יכולה לקרטע הלאה גם כשהיא מתבוססת בנבזיות עד הצוואר, אך לא כאשר האכזריות מרימה את ראשה. לפי ג'ודית שקלר, מהות הליברליות היא בהצבת האכזריות בראש רשימות הרעות שכנגדן ראוי להילחם, בין היתר גם בגלל הסכנה הזו. אבל אני חושב שבהקשר הישראלי עדיף שנשתית את תפישתנו הפוליטית כיום על שלילת הנבזיות, שבדרכה היא הרסנית לא פחות.

מודעות פרסומת

מכתב ליהודים באמריקה

פברואר 24, 2009

מאת עדי ערמון

לכל המגדירם עצמם יהודים וחיים באמריקה, מכתב זה מיועד לכם. או ליתר דיוק, רק לאלו מבינכם שישראל יקרה ללבם. מי שאדיש ושאיננו מתעניין בנעשה בישראל או עוין אותה משמאל או מסיבות דתיות אנטי ציוניות יכול בקלות לוותר על מכתב זה. הוא מיועד רק לאלו שמרגישים קשר כלשהו לעם היושב בציון וחרדים לגורלו. אתם יודעים למי אני מתכוון: לאלו שביקרו בישראל במסגרת פרוייקט "תגלית", ביקור קרובים או מסע רוחני, לאלו שצחקו ב"אל תסתבך עם הזון" של אדם סנדלר, והתפעלו מ"ואלס עם באשיר"; לאלו שמגן דוד צמוד לחזם, ולאלו שאוהדים את ישראל ומגלים סימפאטיה לישראל, לישראלים ולתרבותה. אתם, ידידי ישראל, הייתם לנו יותר מאחים. הייתם לנו במובנים רבים כמו הורים שמביעים תמיכה בלתי מסויגת בכל צרכינו והתנהגותנו. תמיכה נפשית וחומרית כה רבה הענקתם לנו לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל ומעולם לא ביקשתם תמורה אלא עמדתם בתמיכתם בנו כחומה בצורה להגנתנו אל מול כוחות רבים- חלקם שונאים, חלקם אנטישמיים, חלקם בורים וחלקם גם צודקים – שתקפו וביקרו את ישראל. לכן אין די במילים כדי להביע את הכרת התודה של ישראלים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לפועלכם.

אך יחד עם זאת, מכתב זה הנו פנייה מתוך מצוקה, מבוכה וחוסר אונים בבקשה שתתעוררו ותפסיקו את התמיכה העיוורת והמזיקה שלכם בישראל. לא התמיכה היא הבעיה. להפך, היא מבורכת וחיונית מאין כמותה. העיוורון הוא הבעיה. לא התמיכה אלא חוסר הגבולות שבה, חוסר השיפוט באקט התמיכה הוא הוא הבעיה. ידיד אמת עומד לצד חברו בטוב וברע אך אל לו להתחנף אליו או להתעלם מן הרע שמבצע החבר, ובשנים האחרונות (ויש שיגידו בעשרות השנים האחרונות) רוח רעה עוברת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לזכויות אדם והאזרח ולסוגיות הקשורות בדת ומדינה. המלחמה האחרונה בעזה,וזו הקודמת בלבנון, היו שתי מלחמות שגם אם היו מוצדקות לא היו הכרחיות, והאלימות, האכזריות, והשימוש המוגזם בכוח נגד אזרחים חפים מפשע צריך להדליק גם אצלכם נורה אדומה ביחס לאופן שבו מתבטאת תמיכתכם בנו. משהו לא טוב מתרחש במזרח התיכון וב"דמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון. הילד האהוב מתנהג עתה לעיתים רבות, רבות מדי, כבריון שכונתי. השכונה עצמה היא לא בדיוק המקום הכי בטוח בעולם, וילדכם האהוב ודאי שאינו הבריון היחידי שבסביבה, ואינו היחיד הראוי לנזיפה. השכונה היא סביבה קשה, ענייה ואלימה. אך דווקא משום כך, אסור להורים אוהבים, לאחים תומכים ולחברים אמיתיים להתעלם מן האלימות והבריונות ולא לומר דבר, אפילו לא להרים גבה, או לתהות שמא יש לבחון מחדש את האופן שבו יש להתייחס למעשי האלימות וההרס.

 במובנים רבים ישראל היא דמוקרטיה, ודאי יחסית לאותה שכונה לא נעימה. אך דמוקרטיה זו נחלשת מיום ליום. והמרחק בין האידיאל הדמוקרטי האמריקני לבין התנהלות מדינת ישראל גדל מרגע לרגע. שנים לא פשוטות עברו גם עליכם, אך באמריקה, הבין הרוב כי היגררות למלחמה מיותרת בעיראק, השקעת משאבים עצומים במלחמה על חשבון החוסן הכלכלי הפנימי, ותופעות כמו גואנטנמו לא רק שראויות לכל גינוי אלא גם למהפך ולשינוי פוליטי. רובכם תמכתם באובמה שיוביל לשינוי במדיניות ארצות הברית, אך אל מול המדיניות הישראלית שחיקתה באדיקות את ממשל בוש וחיסלה במו ידיה את הכוחות המתונים ברשות הפלסטינית – אל מול פני מדיניות זו, אתם ממלאים את פיכם מים. באמריקה מרבית האוכלוסייה יודעת להתאחד סביב החוקה והדמוקרטיה האמריקנית. בישראל, הכוחות המאמינים בדמוקרטיה נחלשים מיום ליום וממערכת בחירות אחת לשנייה. למרות שאנו מושפעים לא מעט מן התרבות האמריקנית, לא לאמריקה אנו דומים אלא לרפובליקת ויימאר הגרמנית – כלומר, לדמוקרטיה שקרסה. בכנסת הקרובה למשל יש לא פחות מארבע מפלגות אנטי דמוקרטיות מובהקות שעומדות לקחת ככל הנראה חלק פעיל בממשלה הבאה: מפלגות המעונינות להפוך את ישראל למדינת הלכה (ש"ס ויהדות התורה), למדינה המתנה אזרחות בנאמנות (ישראל ביתנו), או המעונינות להמשיך ולהשליט מדיניות של כיבוש ואי מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי וחלק ניכר משורות הליכוד, קדימה וכן, גם בעבודה). מזכר רבין, שרבים מכם נושאים אליו עיניים כדמות הישראלי היפה, לא נותר כמעט דבר. מחנהו הובס ונהרס. ועתה, האם תמשיכו לכסות את עיניכם – לא לראות ולא לשמוע את המציאות המדאיגה במזרח התיכון. האם גם עתה תמשיכו באותה מתכונת של תמיכה אוטומטית? בכל מדינה אחרת בה היה עולה הימין הקיצוני הגזעני והפונדמנטליסטי לשלטון, הייתם כבר נזעקים מזמן, אז מדוע הדממה הזו ביחס ליקר מכל?

הסופר עמוס עוז, ניתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך שבו מתנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה מוצדקת למולדת לעם היהודי ומלחמה בלתי מוצדקת שמנהלת ישראל נגד הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עד כה, התייצבתם תמיד לצדנו, להגנת המלחמה המוצדקת. עתה, האם תוכל לראות כי לצד התמיכה בזכות הקיום שלנו, יש גם לפעול לשלום עם שכינינו ולהסרת עול הכיבוש מעליהם ומעלינו?

ולא רק אל מול הכיבוש והיחס לפלסטינים הגבתם באדישות אלא גם אל מול השתלטות הממסד הדתי על ישראל. רבים מכם מגדירים עצמם כיהודים בדרכים שונות – כאורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים ועוד. באמריקה איש אינו מערער על זהותכם כיהודים. ורק בישראל, בנוסף לדברי הבל של סופרים לאומניים שלועגים לעיתים על התמודדותכם עם שאלת הזהות העצמית, הממסד הדתי בישראל, ויותר מכך החוק הישראלי, מפלה נגד כל מי שאינו אורתודוכסי. בנישואין וגירושין, בלידה ובמוות, ובעשרות תקנות וחוקים החודרים אל הפרטיות ומפוזרים לכל אורך תחומי החיים בישראל – הדת או ליתר הביטוי החד ממדי, האורתודוכסי והאנטי ליברלי שולט בעריצות שדומה יותר לאיראן מאשר לדמוקרטיה. האם הייתם מוכנים לכך אצלכם באמריקה? אז מדוע אתם תומכים בתופעה זו בישראל? אותו הדבר גם בכל הקשור לימין האוונגליסטי השמרני שבאמריקה הוא עבור רבים מכם יריב פוליטי מר, ואילו דווקא ביחס לישראל הוא שותף לכם בברית שמפמפמת כסף ותמיכה בהקמת התנחלויות חדשות ובגרירת ישראל למלחמות עתידיות עם הערבים. עליכם לשאול את עצמכם כיצד ייתכן שלכם ולימין שמרני דתי המאמין שיש לפטם את ישראל בכסף על מנת להביא למלחמת יום הדין ולשובו של ישו כל כך הרבה במשותף?

רבים מכם אומרים לעצמם שהם אינם רוצים להתערב בנעשה בישראל או "שאין לנו האמריקנים זכות לבקר את הישראלים" – ובכן, יש לכם זכות שכזו ועוד איך! והתמיכה העיוורת היא בעצמה ביטוי לתמיכה אקטיבית שלכם בהמשכיות הכיבוש ובהמשכיות שליטת הדת על הדמוקרטיה. עתה, הגיע הזמן לפנות אליכם – אם אתם מעונינים שישראל תישאר דמוקרטיה וקרובה אל לבכם ואל תפיסת עולמכם הדמוקרטית והליברלית- ולבקש מכם להפוך את תמיכתם והזדהותכם לכזו המותנית בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ולא במתן תמיכה סתומה שגורמת נזק רב לישראל וכמו סם ממכרת אותנו לידיעה שלא משנה כמה הרס נגרום, ושלא משנה שלא נעשה דבר להפסיק את מעגל האלימות ושלא משנה כמה התנחלויות חדשות החונקות כל אפשרות לשלום נבנה ונפתח, תמיד תעמדו לצדנו. מדיניות התמיכה הלא מרוסנת צריכה להשתנות. השנה התעוררתם למציאות חדשה ולממשל חדש המעונין לקחת חלק פעיל ולהביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או לפחות לצמצום של האלימות בין הצדדים. מכתב זה, שודאי אינו מייצג את דעת הרוב בישראל, פונה אליכם בתחינה לתת את מלוא תמיכתם לממשל החדש ולמאמצו להביא לשלום, גם אם תאלצו להדוף לחצים מגורמים שדלניים שונים. גם במזרח התיכון בני האדם זקוקים וראויים, יותר מתמיד, לשינוי.

מה עושים עם אירן?

פברואר 21, 2009

שאלת הגרעין האיראני לא יורדת מהכותרות. הדיווחים סותרים, העובדות לוטות בערפל ופוליטיקאים ומצביאים ממהרים לאיים – על האיראנים, עלינו ובכלל.  ד"ר אבנר אנגל, מומחה להנדסת מערכות, כתב עבור מלכוד 67 מאמר שסוקר את העובדות הידועות ומנתח אותן לאור הנעלמים הרבים. אבנר העמיד לרשות הקוראים את התקציר הבא. אנחנו ממליצים לקרוא את המאמר המלא כאן.

גרעין במזרח התיכון

מאת ד"ר אבנר אנגל

מטרת המאמר היא להרחיב את הרקע ההיסטורי והטכני של הקורא המצוי ולנתח את משמעויות המהלכים האפשריים של ישראל. הנושא הגרעיני והשלכותיו האסטרטגיות הוא סבוך ביותר ולפיכך אנו מפנים את הקורא לכתובת לקריאת המאמר בשלמותו. המאמר מבוסס על מקורות גלויים בלבד, דהיינו ספרים ומסמכים שהתפרסמו בישראל ובעולם ודן בנושאים הבאים-
1. הכור בדימונה: ההיסטוריה של הכור ויכולותיו. על בסיס הרקע הנ"ל סבורים מדעני גרעין כי לישראל יש כ-200-300 פצצות גרעיניות כולל גם פצצות תרמו-גרעיניות דהינו, פצצות מימן.
2. משמעות היכולת הגרעינית של ישראל: משמעות היכולת היא ביטול למעשה של כל איום על ישראל בנשק קונבנציונלי והרתעת כל מדינת אויב מלאיים על ישראל בנשק לא קונבנציונלי (כימי, ביולוגי או אטומי). מצד שני: (1) קיום יכולת גרעינית בישראל מהווה איום על מדינות אחרות ולכן מהווה תמריץ לפתח נשק להשמדה המונית במדינות אלה. (2) בעלות על נשק גרעיני כוללת בחובה את האפשרות לתקלה, דבר שעלול להביא לקטסטרופה לאומית. (3) ישראל הזערורית רגישה ל"מכה ראשונה" מצד אויב המצויד בנשק להשמדה המונית. (4) נשק אטומי איננו יעיל כנגד איום של ארגונים שרואים עצמם כמי שאין להם מה לפסיד דוגמת אל-קעידה. (5) הצטידות בטילים נגד טילים, כהגנה מפני תקיפה בלתי קונבנציונלית אינה אפקטיבית מסיבות רבות. (6) נשק אטומי הוא בהגדרה בלתי מוסרי מאחר והשימוש בו גורם למותם של מיליונים. נשאלת השאלה מדוע על ישראל להצטייד ולהמשיך לבנות כלי נשק המסוגלים להרוג למעלה מ- 30 מיליון בני אדם?
3. המחזור הגרעיני: המאמר מסביר את הנושא ומדגיש את ההבדל המהותי בין העשרת אורניום לשימוש אזרחי לבין העשרתו לשימוש צבאי.
4. האמנה לאי הפצת נשק גרעיני: המאמר מסביר את משמעות האמנה ובעיקר את הזכות של מדינות חתומות להעשיר אורניום לשימוש אזרחי.
5. מה קורה באירן? המאמר מתאר מה באמת ידוע ומה עלום בהקשר עם הפיתוח הגרעיני באירן.
6. מה עושים בקשר לאירן? המאמר מציע ארבעה תרחישים אפשריים בהקשר עם הנושא האירני-ישראלי ומנתח את ההסתברות והמשמעויות של כל אחת מהן
תרחיש-1: אירן מפסיקה את תהליך העשרת האורניום בעקבות לחץ חיצוני או החלטה פנימית של ההנהגה
תרחיש-2: הועדה לאנרגיה אטומית של האו"מ מוצאת באופן חד משמעי שאירן מפירה את תנאי האמנה ומיצרת נשק אטומי.
תסריט-3: בין אם יש לאירן תוכנית גרעינית צבאית ובין אם לא, ישראל פותחת במלחמה עם אירן.
תרחיש-4: בין אם יש לאירן תוכנית גרעינית צבאית ובין אם לא, ישראל יושבת בשקט.

מניתוח התרחישים הללו עולה שבדומה למדינות עימות אחרות, אירן איננה מהווה סיכון קיומי על ישראל ולכן על ישראל להמנע מפתיחת מלחמה עם אירן. למעשה, לא מטפלים ברצינות באיום הצבאי הקשה על מדינת ישראל הנובע מהאפשרות של הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי על ידי קבוצות גרילה זעירות נוסח אל-קעידה. ההתרכזות הלוחמנית של מנהיגי מדינת ישראל וכוחות הביטחון באירן מסיטה את מרכז הכובד מפעילות אמיתית להגנה על מדינת ישראל ויצירת שלום במזרח התיכון.

מחניתה למדריד ובחזרה לירושלים

פברואר 15, 2009

מאת אביחי שרון

בסרטו "חניתה לפני מדריד" מביא ערן טורבינר את סיפורם של 300 יהודים צעירים וחלוצים שרובם ככולם היו חלק מהתנועה הקומנוסטית שיישבה את ארץ ישראל לפני ולאחר קום המדינה. 300 הצעירים הללו בחרו בשנת 1936 לצאת לספרד ולהצטרף לבריגדות שנלחמו בעליית הפאשיזם של פרנקו בספרד של שנות השלושים. בסרט מסבירים אלו שזכו לשוב מן המסע הזה מדוע הגיעו לידי הכרעה ש"מדריד קודמת לחניתה". באחד מהראיונות מסביר אדם מבוגר היושב בכסא גלגלים כי הפאשיזם הוא האוייב של כולנו ושעם פאשיסט אי אפשר לנהל דיון פוליטי, בפאשיזם נלחמים. מאות צעירים מופלאים אלה מימשו בפועל את עולם הערכים האוניברסלי עליו גדלו ושעל בסיסו הצטרפו למערכה להקמת מדינת ישראל. נדמה היום שאפשר לקבוע באופן כמעט סופי כי הם לא רק הפסידו במערכה שם במדריד אלא גם בארצם-ארצנו. החזון השיתופי שמושתת על סולידריות ושויון, שהיה נר לרגליהם של אותם צעירים וחבריהם, שוב, ובאופן בוטה יותר מבעבר, נבעט מחוץ לגבולות המדינה ע"י הבוחר הישראלי.

הרבה ייכתב וידובר וינותח כעת ובתקופה הקרובה על ישראל של אחרי בחירות 2009. פרשנים ומומחים שונים יסבירו לנו על המגמות הפוליטיות שהבחירות האחרונות, שבאו באופן לא מקרי מיד אחרי המבצע בעזה, מצביעות עליהן. במסגרת הניתוחים והפרשנויות ידובר גם בוודאי בכישלון והתרסקות השמאל. "שמאלנים עאלק" רבים, השייכים לחנה המכונה "שמאל הציוני", מחנה שאמיר היטיב לתאר בפוסט שלו, ילינו על הכישלון ויתייסרו כפי שהתייסרו לאחר עליית בגין, ביבי ושרון לשלטון. לעומת מה שמכונה ה"שמאל הציוני", השמאל הרדיקלי, אלה שגם אותם-אותנו תיאר אמיר היטב בפוסט האחרון שלו, ימשיכו ללכת לפעולות המשותפות של פלסטינים וישראלים נגד הכיבוש. אלה האחרונים ימשיכו לנקוט באותו אופן פעולה שבו נקטו בעשור האחרון: ניתוץ ההבחנה הגזענית בין יהודים ולא יהודים במרחב שבו אנו חיים.

בכל זאת תוצאות הבחירות האחרונות מעלות שאלות קשות עבור כל שמאלני, יהא זה שמאל ציוני שהצביע עבודה או מרץ ויהא זה שמאל רדיקלי שהצביע חד"ש ושמאלה או שלא שלשל פתק לקלפי כלל מתוך אידאולוגיה אנטי ממסדית כזו או אחרת. יש כאלה שיאמרו שמרגע שברור כי אדם כמו ליברמן יהיה חבר בכיר בממשלה הקרובה הרי שאפשר להגדיר את המדינה כבעלת משטר פאשיסטי, ויש כאלה שיאמרו שאנו עוד לא שם. על כל פנים, בין הראשונים והאחרונים בוודאי יש תמימות דעים כי גם אם לא הגענו עדיין אל הפאשיזם המאיים הרי שהתקרבנו אליו באופן משמעותי במהלך המבצע האחרון בעזה והבחירות של השבוע הזה. בין אם ליברמן יצליח להעביר את חוק האזרחות החשוך שלו במסגרת קואליציה ימנית שבתוכה גם יושבים אנשי תנועת כהנא חי (שכבר הוגדרה בארה"ב ובמקומות אחרים כארגון טרור יהודי) ובין אם לאו, הרי שחקיקות כאלו ודומות להן יועלו שוב ושוב על סדר היום ולבסוף גם יעברו. גם בלי חוק האזרחות הדורש נאמנות למדינה נוסח מוסוליני, הרי שבקדנציה הקרובה נראה חקיקות עוקפות בג"ץ ועוקפות פרלמנט. כבר עתה גודשים את השיח הציבורי הצהרות על שינוי שיטת המשטר ושיטת הבחירות. לכולנו ברור שמה שטמון בשינוי זה אינו הניסיון ליצור ממשלה יציבה שתחזיק מעמד קדנציה שלמה אלא תפיסת עולם כוחנית וקפיטליסטית שמבקשת לרמוס את המיעוט בישראל (על נקודה זו עמד היטב אסף בפוסט האחרון שלו).

הצעירים של שנות השלושים שגמרו בליבם כי המאבק נגד הפאשיזם העולמי חשוב יותר הצטרפו בזמנם לאלפים רבים של צעירים מרחבי העולם שחשבו כמותם. בניגוד אליהם אצלנו התנועה הפאשיסטית עולה וצוברת מעמד במשטר הישראלי בלי להתקל בהתנגדות משמעותית. בכל זאת, אנו, השמאל שעוד מבקש להאבק בממסד הגזעני בישראל, נמצאים כעת מול אתגר דומה לזה שמולו ניצבו אנשי התנועות הליברליות ותנועות השמאל של ספרד, גרמניה, איטליה ומדינות רבות בדרום אמריקה במהלך המאה ועשרים. גם הם נאלצו להתעמת עם מציאות שבה הם הפסידו את המערכה, במקרים רבים באמצעות ההליך הדמוקרטי, לכוחות גזעניים ופאשיסטים. האתגר הזה דורש מאיתנו, השמאל הרדיקלי שבמשך השנים האחרונות נאבק בכיבוש מדי שבוע בשטח, לחשיבה מחודשת. עלינו להבין מה במבנה של הפוליטיקה בישראל מאפשר עליית כוחות אלה. במשך השנים הוצעו הסברים שונים לתופעה זו, אך אלו לרוב היו לא-מספקים. יש אלו שאומרים שהסיבה נעוצה במבנה השלטוני בישראל, אחרים מסבירים שזה בגלל הכיבוש. גם אם אלו תשובות תקפות ורלוונטיות הן עדיין לא מניחות את הדעת משום שאינן מצביעות על אותו מרכיב מהותי בשיח הפוליטי בישראל שמאפשר צמיחת ליברמנים למיניהם בתוכה. החיפוש אחר המרכיבים המהותיים לשיח ולמבנה הפוליטיים בארצם הוא מסע אליו יצאו אנשי תנועות מחאה שנאבקו בשלטונות מעין אלו במהלך המאה העשרים ברחבי העולם. אלו מהם שהצליחו להיחלץ מן הבור החשוך הזה נאלצו, כתוצאה ממסקנות החיפוש, לבצע שינויים דרמטיים במבנה ובשיח הפוליטי בארצם.

וכאן אנו מגיעים אל האתגר השני, שהוא אולי קשה יותר. האתגר האמיתי של השמאל הפעיל היום בישראל הוא לשאול את עצמו מה תפקידו כעת בתור מיעוט בישראל. מהן גבולותיו וגבולות מחאתו. זוהי כנראה אחת הטעויות ההסטוריות העקביות ביותר של השמאל בישראל: חוסר ההבנה של מקומו בחברה הישראלית והתפקיד שנגזר ממיקום זה. השמאל הישראלי אוחז במשך שנים בקרנות המזבח ומבקש להוכיח לעולם ולעצמו שהוא הוא המרכז בישראל. קולות השמחה והגאווה וההצהרות על ניצחון "דרך השלום" ו"מחנה השלום" בישראל נשמעים בכל פעם שמתפרסם סקר אומלל כזה או אחר על המוכנות לכאורה של החברה הישראלית לוותר על שטחים תמורת שלום. השמאל בחר להיגרר אל תוך המניפולציות המגוחכות האלה שוב ושוב ולהתעלם מן המציאות והפרטים הקטנים. עכשיו, אחרי מבצע עופרת יצוקה ובחירות 2009, כבר אי אפשר לטשטש את המציאות המרה. החברה בישראל לא זזה שמאלה וכמוה גם הפוליטיקה לא זזה לשום מקום. הסירוב הישראלי ההיסטורי להשתחרר מעמדת הקרבן ולהתבגר נשאר כפי שהיה. מרגע הכרזת תוצאות הבחירות, כאשר ברור שהשמאל הישראלי נדחק לחלוטין אל שולי השוליים של השיח הפוליטי, עליו לשאול את עצמו מה תפקידו מן הפינה הדחוקה הזו. במילים אחרות, עלינו לשאול את עצמנו לא איך זוכים לכונן שוב את אשליית האהדה הציבורית או איך לשוב ולהיות תנועת שמאל מדומה שלוקחת חלק בשלטון שהוא בסך הכל אותו משטר בתחפושת שונה (כפי שהדגים ברק בעשור האחרון). במקום זאת, עלינו לשאול את עצמנו איך מביאים להתרסקות המשטר הזה. כיצד מביאים את התנועה הפאשיסטית והפונדמנטליסטית לידי קריסה ומייצרים שינוי אמיתי במאזן הכוחות ובשיח הפוליטי בישראל. על האג'נדה של השמאל להפסיק להיות אפולוגטית ומתרפסת ולומר באופן ברור כי לא מדובר עוד במאבק נגד שלטון טועה שאיבד את הדרך, אלא בשלטון רע שאיבד את הלגיטימציה המוסרית להתקיים עוד. מי שמסרב גם היום להכיר במציאות ושוב וטועה לחשוב כי מדובר רק בעניין של תדמית ועבודת קמפיין לא מוצלחת ושאם רק נשווק את המוצר שלנו באופן קצת יותר סקסי הציבור יתפקד לשורותינו בהמוניו, יגלה במהרה שלא נותר עוד על מה להיאבק. אלה המתהדרים בנוצות של שמאל ומבקשים להמשיך במדיניות של גמגום וחנופה במקום לשחק את המשחק האמיתי, יגלו שגם הפינה הקטנה והעלובה שנותרה לנו כעת לאחר הבחירות נכבשה על ידי אחרים ושלנו, המיעוט המוחה, כבר לא נותרה אפילו קרן זווית לצעוק ממנה.

רעש, הפסקת אש, דיבור

פברואר 13, 2009

מאת בועז לוין

לפני הרעש
טקסט זה נכתב כניסיון התמודדת עם ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, בעיקר מבצע "עופרת יצוקה" והאפשרות של משא ומתן אחריו. הטקסט נולד מתוך רצון לדמיין לפרטיו את המצב האנושי שנוצר בעקבות הפעולה בעזה ושאיפה להגיע להבנה חדשה שלו, עד כמה שאפשר לנסות ולחוש מה הרגישו תושבי אזור המלחמה (בעזה ובדרום, להבדיל אלף הבדלות). התופעה הראשונה שעלתה לי לראש כשהתיישבתי וניסיתי לכתוב על המלחמה הייתה הרעש. במקום לחשוב על המצב במונחים פוליטיים אופייניים, חשבתי על הרעש שמילא את המרחב. פתחתי את הכתיבה בניסיון לתאר את הרעש, להבין את תכונותיו, והמשכתי מניתוח ספציפי זה לשרטוט כולל יותר של המהלכים הפוליטיים באמצעותו. הניתוח שאני מציע מתמקד בשלושה מצבים שונים: רעש, שקט ודממה ובשלוש סיטואציות מדיניות: מלחמה, משא ומתן ושלום. השלושה הראשונים משמשים הן כמטפורות למצבים המדיניים, והן כתופעות שמתרחשות בהם. כלומר, הרעש עליו אני כותב בפתיחה היינו רעש ממשי דוגמת צלילי התנפצויות זכוכית ופיצוצים, אך מתפקד גם כמטפורה לחוסר סדר, אי-ההיגיון, וחוסר ההתפתחות שהמלחמה מכילה. לאחר שהגדרתי את המצב המשכתי ופירקתי את ההגדרות ואת החפיפה הפשוטה בין שקט ומשא ומתן ובין הפסקת האש הנוכחית, ואת הנחת היסוד של ההבדל בין רעש לשקט. השקט מתגלה בטקסט כמצב שמצוי בתוך הרעש וכמנוגד לדממה. הוא ניצב במקביל להפסקת האש, אשר מוגדרת על ידי הזמניות שלה וכשמה כן היא, רק הפסקה. לבסוף את הדממה הקבלתי לשלום, כניגוד גמור למלחמה ולרעש. בעזרת הניתוח של השקט, הרעש והדממה אני מבהיר את ההבדל בין הפסקת אש כפעולה מלחמתית ומשא ומתן ששואף לשלום.
הטקסט נכתב כמסה וככזה הוא נותר עם הרבה קצוות פרומים. הוא מציע קריאה ישירה של המצב באמצעים פואטיים. אני מקווה שדווקא העובדה שלעתים הטקסט עמום ושטיעוניו מפותלים תאפשר לחלץ ממנו דבר מה.

רעש
שקט. בקרוב גם מנועי המטוסים ידומו ולא יוותר דבר מהרעש העצום שהדהד כבר יותר משבועיים בדרום. מביתי בירושלים אני לא מצליח לדמיין את התדהמה ששקט כזה בטח מותיר, אני גם לא מצליח לדמיין את הפיצוצים, את הרעם שליווה את חיי למעלה ממיליון וחצי אזרחים כל כך הרבה זמן. אני בטוח שבין פיצוץ לפיצוץ, בכל רגע אילם, הזמן הופיע במלוא האלסטיות שלו. הזמן נהיה הממד הדומיננטי. אני יכול רק לדמיין שמרחב, לעומת זאת, הופך למימד אחיד, חסר משמעות. הוא לווה בכל מקום באותה מונוטוניות מחרישה. בכל היו הדי ההליקופטר, רעמי מטוסים והתנפצויות זכוכיות. במובן זה תושבי ה"דרום", בין אם הם עזתים או תושבי עוטף עזה, חלקו לפחות ממד אחד של סבל כמעט באופן שווה: רעש, איון נפשע של כל קול הגיוני.[1] ומה עכשיו? המטוסים וההליקופטרים ממשיכים לחוג באוויר, האם בקרוב ידומו? מה אז? אילו צלילים יהדהדו בין הריסות עזה? מבין אלפי הפצועים כמה יהיו חרשים? כמה מהם יתחרטו בכל לבם שלא נולדו חרשים ושמעו את גיבוב הצרחות והמטוסים, הטילים, הרקטות, הפגזים והדחפורים?
רעש הוא המדיום בו מלחמת המאה העשרים ואחת מבוטאת. רעש הוא ההיגיון האסטרטגי המנחה של לחמה. זהו מצב של חוסר תואם הרמוני, אבל יותר מכך זהו מקום של טמטום, של האי רציונלי, הפראי. של הבלתי ניתן להבאה ובאותה נשימה, של הבלתי מובן. מלחמה בבסיסה היא ההיפוך של כל דממה (שלום) וניגוד של כל דיבור (משא ומתן), מלחמה היא פעולה שמגייסת לטובתה את הרעם ומדירה את המובן.

הפסקת אש
No treaty of peace shall be esteemed valid,
on which it is tacitly reserved matter for future war”
Immanuel Kant, Perpetual Peace
למה שקט עכשיו? מאין הדממה? האם השלמנו? לא. צה"ל הכריז על הפסקת אש באופן חד צדדי. בתמורה החמאס גם הוא הכריז על הפסקת אש (האם זו חד צדדית?). באיזה מישור ההכרזות הללו פועלות? האם אלו מחוות מדיניות? האם זהו שיח? ולפיכך אפשר לשאול, האם זו באמת דממה? התושבות לשאלות הללו גלויות. זו מלחמה. זו פעולה צבאית. זהו לא שיח, אלא במקרה הטוב מונולוג. שני הצדדים מסכימים לא להסכים (גם זה במקרה הטוב, בו עדיין קיימת שפה משוטפת והגיון). דוגמה לכך תהיה אמירתו של גורם צבאי בכיר שהפסקת האש החד צדדית הפתיעה את החמאס. כלומר, שוב הכנו בהם. לא הושטנו יד לשלום אלא שיגרנו לאוויר את הפסקת האש כמו הייתה טיל חכם במיוחד שמטמטם את האויב. טיל זה מתרחש במרחב חוסר המובן. כלומר, עודנו נמצאים ברעש גדול. ופה ניתן להבחין בין שקט, שהינו רק רווח בין רעש לרעש. ובין דממה, שלא תוכל לעולם להתקיים ברעש. השקט הנוכחי הוא רק ניצול מירבי של תכונותיו האלסטיות של הזמן. איך עבדנו על כולם! כשהם חושבים שזוהי דממה אנו יודעים שזהו רק שקט זמני, בין רעש לרעש. איננו רוצים דממה, אנו רוצים אויב, אנו מבקשים להחריש את אויבנו לעד. והאזרחים, אם ימשיך הרעש יפתחו הם טינטון, אותו צליל נצחי שמהדהד בחלל האוזן לאחר פגיעה בלתי הפיכה. הטינטון ימשיך להטרידם גם בשקט ואף בדממה, וישלול כל אפשרות שלום, והרעש ידבק בכל(קול).
רעש, חוסר מובן, לא מאפשר התפתחות. רעש הנו חזרתי, ואם אינו חוזר עד לאינסוף אין זה הודות לתכונותיו, אלא לחריגה גסה ממרחב פעולתו. הילדים שהתעוררו אל תוך הריסות עירם, כפרם, שלא מצאו מקום אליו יוכלו לשוב, טבעי שינועו לקראת עוד רעש. מאין יהיה להם אמון בדממה? כיצד ידעו לדבר? ואכן נדמה שעוד לא חולצנו מאי ההיגיון בשני צדי הגדר. בצד אחד מדברים על הרתעה ובאחר על כבוד ואבל. האנשים כולם מרירים, שונאים, עצובים. אך האם זו התוצאה היחידה שמלחמה מביאה? איך נברח? איך נקשיב?
מה הפסקת האש תאפשר? שקט הוא מצב בוגדני, אשליה של חיים נורמטיביים. פה ניתן גם לציין ששקט זה מבוסס על מצב אי-סימטרי, על היוצא מן הכלל. השקט התל-אביבי, איכות החיים הישראלית, מבוססת על הדיכוי, על ההוצאה מן הכלל של הלא-אזרחים הפלשתינים.עלינו להימנע מהפסקת אש שצופנת בחובה מתח ואלימות. הרי בהכרח יגיע פורקן של מתח זה, וגם הוא יהיה אלים.

דיבור
יש האומרים שמלחמה היא המשכת הפוליטיקה באמצעים שונים[2]. אך גם הוגים שטוענים שמלחמה היא מרכזית ואף הכרחית ליחסיים בינלאומים מודעים להפרדה בין פעולה פוליטית ומלחמה. מלחמה היא אכן כלי נוסף בארסנל המדינה, אך היא כלי ולא עקרון. דיבור הוא הוא האמצעי הפוליטי המקורי, העיקרון הפוליטי. אך נדמה שישראל זנחה את הדיבור (האם אי פעם אימצה אותו בלב שלם?). כבר שנים שאינה מאמינה באפשרות השיחה, “אין אם מי לדבר"[3], כבר שנים שהיא זנחה את הפוליטי. ישראל כיום הפכה את הנחת היסוד המדינית הזו על ראשה, הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים שונים. כיום המלחמה אינה היוצא מן הכלל אלא ברירת המחדל. בזמן הלחימה פרשנים, פוליטיקאים ואזרחים התעלמו מהסגר וניפנפו בטיעון "ההבלגה המתמשכת של ישראל" כהצדקה של ההתקפה הישראלית. "חייבים לעשות משהו", כאילו בהכרח אמר "חייבים לפעול צבאית”. מתישהו המישור הפעולתי של דיפלומטיה נשכח. "לדבר" כבר לא = "לפעול". המצב הזה מסוכן, ולא רק בהקשר של הסכסוך. היפוך התפקידים הזה בין הפוליטי לצבאי יוביל בהכרח לקריסת מערכות, לכשל-על. העם מזדהה על יתר המידה עם צבאו. נדמה שאנו בשלב מתקדם של רפורמה חשאית לעבר היות מדינתנו חונטה.
לדבר, לשאת ולתת, עכשיו. זו צריכה להיות דרישתנו. לדבר ולפעול פעילות מדינית. לדבר ולפנות התנחלויות, לדבר ולהעביר סמכויות, לדבר וליזום שיתופי פעולה, לדבר ולצאת, ולפעול ולהתנגד.
החריגה היחידה שניתן להציע אל מול רעש, האפשרות היחידה לחזרה מהלא מובן אל המובן, טמונה בדיבור כאמצעי פעולה לעבר הדממה.

[1] אריאלה אזולאי מתארת בהקדמה לספרה את מלחמת ששת הימים כרצף של רעשים :רעש המטוסים, רעש סירנה עולה ויורדת, דפיקות חזקות בדלת וצעקותיה של אמה. מלבד הרעשים המפורטים היא מצליחה לחלץ רק דימוי יחיד. זו דוגמה אחת לזיכרון של מלחמה כרעש.
[2]Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret, Princeton: Princeton University Press, 1976).
[3 אני משתמש באמירה זו בהקשר הנוכחי כביטול של הדיבור, אך למעשה האמירה מבטלת את האחר. היא מעודדת את האוננות הוורבלית הישראלית, את עקרון החד-צדדיות.

אופסימיות

פברואר 7, 2009

מאת ניר עברון

 
למותר לציין, שבמבט משמאל, התוצאות המשוערות של בחירות המתקרבות אינן נושאות בקרבן אף בשורה או תקווה. למעשה רק ימים יגידו אם מערכת הבחירות הנוכחית תהיה זו אשר יותר מכל תסמן עבור איזה חוקר חרוץ, ששמו וודאי עוד יעטר ביבליוגרפיות אין-ספור – אותו יורש עלום של זאב שטרנהל, אשר שוקד בימים אלו על דוקטורט מבטיח אי שם בארה"ב – את המפנה הקריטי בסיפורה של מדינת המחר, את רגע נסיקתו של אביגדור ליברמן לליגת העל של הפוליטיקה הישראלית. "ומשם," יטען חוקרנו בדברי ההקדמה לספרו, כעוף החול: הפאשיזם במליניום השלישי, "רק דרך קצרה נותרה עד להפיכת סדרי השלטון של 2013, ועלייתו של ליברמן לתפקיד נשיא האומה הישראלית הראשון."
גם אם ייפלו הקלפים אחרת, והתרחיש האפוקליפטי הזה יישאר בגדר נבואת שוטה, אין בזה בכדי לשנות את העובדה המשתקת שקשה עד בלתי אפשרי כרגע לדמיין קונסטלציה פוליטית כלשהי שבכוחה לשבור שמאלה, שיכולה לעצור את הסחף הפולקיסטי בו אנו מצויים, ושאת עכירותו הביבית ניתן להמחיש טוב מכל על ידי ניגון פסקול השיח הציבורי של המלחמה האחרונה לצד רצף אקראי של תמונות מעזה.
וכך הוא ממשיך לצעוד בעיניים עצומות לרווחה, רואה ולא מאמין, שומע ולא מבין – אותו ישראלי סטטיסטי המשתקף אלינו דרך הסקרים. תוך בהילות להצדיק עצמו מול שורת דחלילים אמיתיים או מדומים, תוך סירוב, שהפך ליסוד נפשי, לשאת את ראשו ולפתוח את ליבו לשכניו הקונקרטיים שמעבר לחומה ולגדר, הוא ממשיך לצעוד. זו אותה דמות מוכרת – לחוצה, נבוכה, חרדה, וזועמת – הממשיכה לדשדש באותו התלם. לאן? לאותה התהום שאליה מידרדרת תודעה פוליטית אשר תחושות הרדיפה, המבוכה, החרדה והזעם הן סך מרכיביה. ייתכן כי סכנת ליברמן תתברר כאיום חולף, אך הלך הרוח שהוא ביטויה ומבטאה יישאר עמנו, חוששתני, עוד זמן רב.
ייאוש הוא ממתק ממכר, ואני משתדל להיגמל, אבל גם כשאני מתנער, מדביק חיוך גדול על הפנים, מגייס את כל תעצומות הדמיון והרצון הטוב, ונושא את עיניי לעתיד המולדת, אני מתקשה לזהות ולו בדיל של תקווה בשחור משחור שרובץ לו שם, ומציץ בי בחזרה בעין אדומה. מי מהאנשים שישבניהם ילחצו אוטוטו את עורות הצבי הנחשקים של כסאות הממשלה רוצה או מסוגל לנצל את זמן הפציעות שקיבלנו כולנו ולהתחיל לעשות את מה שצריך, ובדחיפות: להעמיד בפני הישראלים סדר יום של מבוגרים, ובראשו תכנית גמילה מהשטחים? – אל תטרחו לענות, בואו נעבור הלאה…
וה"הלאה" הזה משמעותו ארה"ב של אובמה. לא נעים לומר, אבל על כתפיו הצנומות של נשיא צעיר וטרי – אותן הכתפיים שכפופות גם כך ממשקלם המצטבר של משבר פיננסי אדיר, הסתבכויות צבאיות במרחק חצי עולם, שינויים טקטוניים במערכת הגיאו-פוליטית (עם עלייתן של סין, הודו, ברזיל ורוסיה), ומשבר אקולוגי עולמי, שכלכלת ארצו היא ככל הנראה גורם מוביל בהתהוותו – על כל אלה מתווספות עתה גם הציפיות שלנו, מיעוט קטן במדינה רותחת בקצה המדיטראניאן, ובעיית הסכסוך הדלקתי שעליו היא מנצחת.אולם דווקא מבט קצר בהיסטוריה מעלה תמונה מעודדת. כי אם יש משהו שמנהיגי ישראל מבינים, זה איום מהדוד סאם.
את התקדים הציב כבר בן-גוריון כשקיפל את צה"ל מסיני בנובמבר 56' בהוראה של נשיא אמריקאי. אייזנהאואר שנבחר באותם ימים לכהונה שנייה ברוב גדול ובידיו אשראי רב מהציבור, בדומה לאובמה כיום, איים בהפסקת הסיוע הכלכלי והתמיכה הדיפלומטית בישראל באו"ם. וכך, 24 שעות לאחר אותו נאום ידוע בו התפייט בן-גוריון ניאו-תנ"כית על התחדשות "מעמד הר סיני" ולא התאפק מלכנות את המדינה הצעירה, "מלכות ישראל השלישית," הודיע "הזקן" כי כוחות צה"ל ייסוגו מסיני. שורה מכובדת של ראשי ממשלה הלכו בדרך זו: קארטר גרר את בגין, שהתנהג כמי שכפאו שד, עד לחתימת ההסכם בקמפ דיוויד ופינוי יישובי סיני. קיסינג'ר הכריז ב-75' על "עיון מחדש" ביחסי ארה"ב-ישראל, מה ששיכנע את רבין וממשלתו לחתום על הסכם ההפרדה השני עם מצרים. ובל נשכח את נתניהו וקלינטון, זוכרים את לחיצת היד עם ערפאת?
אז זו התקווה. התקווה שאובמה רציני בכוונתו לשנות את מסלול ההתנגשות עם העולם האיסלמי, אליו הביא בוש את אמריקה, ושהוא מבין שהמסלול החדש עובר בין היתר דרך ישראל והפלשתינאים. יש לכך סימנים מעודדים, הראיון שנתן אובמה – נאומו הראשון כנשיא – לרשת אל-ערבייה, וכן החלטתו למנות אדם הגון, ג'ורג' מיטשל, למתווך במזה"ת. גם העובדה שמעל ל-70% מיהודי ארה"ב הצביעו לאובמה משמחת, כי היא מרמזת שאולי עוד יגיע בימינו אותו רגע חשוב בו יימאס ליהודים שם להצדיק את מה שעושים היהודים פה.

 ולעיתים, בשקט-בשקט, מתגנב לו החשד, שמא הגענו בדיוק לנקודה אליה תמיד כיוונה אותנו איזו תשוקה מוכחשת, המתרוצצת לא מסופקת בנבכי התודעה הישראלית הצעירה. האם ייתכן שאנחנו פשוט רוצים שיכריחו אותנו? אולי השיתוק, ההתבחבשות חסרת התוחלת, השקרים העצמיים המתחזים לריאליזם דוקרני, אולי כל אלה הם ביטוי לאיזו כמיהה רכה, למשאלה שיגיע כבר איזה מבוגר – חצי-פריץ נבל, חצי-אב מיטיב – ויציל אותנו מעצמנו. שיכריח אותנו להתנהג. מישהו שנוכל להכות על חזהו הרחב באגרופינו הקטנים, להרגיש שכופים עלינו נגד רצוננו, וכך לפרוק את התסכולים. מישהו שינזוף ויעמיד אותנו בפינה, ואחר כך יאמר שהוא עדיין אוהב אותנו. ובעיקר מישהו שיציל אותנו מהדבר המפחיד הזה שנקרא ריבונות, שהיא למדינה, אחרי הכול, מה שהבגרות היא לאדם.
אולי כאשר יתחיל הלחץ האמריקאי, אם יתחיל, ניווכח שהציבור בארץ דווקא מברך עליו, ככה בשקט, בסתר לב. ובימים טרופים אלה, גם זו סיבה לאופסימיות.