מוות לערבים, בדרכי נועם

עיתון "הארץ" חושף ללא חת: גם את עדויותיהם המזעזעות של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה וגם את הכתובות שחיילי יחידות צה"ל מדפיסים על החולצות שלהם. האמת יצאה לאור: חיילי צה"ל הרגו פלשתינים חפים מפשע והם גם מריצים בדיחות וולגריות על פלשתינים, על הקלות שבא ניתן לחסלם ועל חוסר האונים שלהם אל מול הכוונות הפאליות של חיילי צה"ל.

אלא שלא ברור מאיזו אפלה יכלה האמת הזו לצאת לאור. אם "הארץ" היה חושף ביום שישי האחרון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו בסביבות 1,300 פלשתינים או שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים, כולנו היינו משתכנעים שדב אלפון לוקה באמנזיה ומגלה מחדש את מה שידוע עוד מזמן המתקפה על עזה. גם כתבה שחושפת את האווירה הציבורית הלוחמנית ששררה בארץ בזמן המלחמה היתה מרימה את גבותינו אל על. הרי בראשי כולנו עוד מהדהד משפטו האלמותי של פואד בן אליעזר מימי הזהר של הכיסוח בעזה : "ככל שהמהלומה כבדה יותר – ככה מתרחב הלב".

מה, אם כן, נחשף בפנינו, התגלה לנו, הכה בנו עתה? מה יצא אל האור לראשונה ביום שישי האחרון שלא טבל באור קודם לכן?

האם נחשף שחיילים הרגו חפים מפשע בכוונה תחילה? הרי זו היתה המדיניות המוצהרת של צה"ל. הפתעה היתה מתקבלת על הדעת אם "הארץ" היה חושף שצה"ל, אשר נקט בשיטת פעולה לא-מידתית בעידוד המדינה והציבור, לא הרג חפים מפשע. אבל אין צורך במילון מונחים צה"לי על מנת להבין שפעולה לא מידתית פוגעת באנשים שלא השתתפו בלחימה.

אולי אנחנו מוכים זעזוע לא מהעובדה שחפים מפשע נהרגו בעזה אלא מהאכזריות שבמעשי החיילים שהרגו אותם : לא חשבנו שחיילי צה"ל רוצחים זקנות חסרות ישע בדם קר. אבל כיצד יכולנו שלא לחשוב זאת אם ידענו שצה"ל מפציץ כל גזרה אליה הוא נכנס והורס בתים והורג מאות אזרחים חפים מפשע? כיצד אפשר לדעת שחפים מפשע נרצחו ולא לדעת שנדרשה אכזריות על מנת לרצוח אותם?

על פניו, אם כן, נראה שעיתון "הארץ" פרסם את המובן מאליו. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע אנחנו מזועזעים ממה שאמורים היינו לדעת זה מכבר? כיצד ייתכן שהישראלים מצליחים לדעת שחפים מפשע נהרגו בעזה מבלי לדעת שמישהו הרג אותם?

ראשית, כדאי לשים לב שלא כל הישראלים מזועזעים מהפרסומים. רבים לא מבינים על מה המהומה. מבין אלו שלא מבינים על מה המהומה ישנם כאלו שלא מוצאים כל פסול במעשים המתוארים בכתבה וישנם כאלו שמצאו בדברים פסול כבר כשפורסמו לראשונה בזמן המתקפה וכעת לא מבינים באיזה אופן התגלה להם מידע חדש. בשביל ראשוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" היא מילה ריקה מתוכן, כלי בידי דמגוגים ותו לא. בשביל אחרוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" הוא שם כולל לאופן שבו הם מאמינים שעליהם לחיות את חייהם ולשפוט את מעשיהם.

לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג הראשון, אלו שמצאו את הכתבות ב"הארץ" מזעזעות אינם אדישים לרעיון המוסרי, אך, לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג השני, המזועזעים רואים במוסר גזרת גורל שרירותית או התחייבות חסרת הסבר שאי-אפשר להתנער ממנה. עיקרו של הרעיון המוסרי או ה"ערכי", כפי שהמזועזעים תופסים אותו, הוא מראית העין. נכון שידענו שחפים מפשע נרצחו בעזה – אבל לא ידענו שהסבר נעשה בוולגריות שכזו. למה חייל כותב על חולצה שהוא רוצה להרוג ילדים פלשתינים? שיהרוג אותם אם צריך אבל שלא יהיה כל כך נלהב. צקצוק הלשון, רחש העיתון ואנחה ארוכה הם מסימני ההיכר של המזועזעים. אפשר לשתות מרק עוף כמו בן-אדם, בלי לעשות רעש, גזים צריך לשחרר רק בשירותים וחפים מפשע יש להרוג בכבוד וברצינות, ללא שמץ הנאה ומתוך רגש החובה. לא כל רוצח צריך גם להיות חרא של בנאדם.

עיתון "הארץ" לא חשף מידע; עיתון "הארץ" הציע אילוסטרציה לדברים שהיו ידועים זה מכבר. אך המזועזעים-מצקצקי-הלשון אינם מייחסים ערך מוסרי למעשים כשלעצמם אלא לאופן שבו בוצעו. לכן, בשבילם, תיאור המעשה רווי תחושות כמו-מוסריות שלא נכרכות במעשה עצמו.

צה"ל נופל בקטע הערכי

אני לא רוצה להכביר מילים על העדויות שמפרסם הארץ מתוך כנס בהשתתפות בוגריה של המכינה הקדם-צבאית החילונית ע"ש רבין שהסכימו לקחת חלק במתקפה על עזה. רק משפט אחד שאמר אחד החיילים שדיברו בכנס צד את עיני: "אני חושב שזה היה הדבר הכי מרכזי: להבין כמה צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת". 

 לא הפתיע אותי לגלות שמשפט שכזה נפלט מפיו של בוגר אחת המכינות האלה (גילות לא נאות: לבושתי, גם אני הייתי פעם חניך באחת מהן). חלק מרכזי בפרויקט החינוכי שהמכינות הקדם צבאיות  הן אחד מנדבכיו העיקריים הוא יצירת התחום הזה, המדומיין, שישראלים אוהבים לכנות "ערכיות". זו לא הפעם הראשונה שהמילה המכוערת הזו, שלא ניתן לתרגמה לאף שפה, ושמסמלת יותר מכל את הניהיליזם שהשתלט עלינו בחסות הכיבוש, עולה בבלוג הזה. אי אפשר להימלט מפניה.

אני לא רוצה להיכנס כאן לניתוח התופעה הזו – ההחלפה של הטוב והרע ב"ערכי" וה"לא ערכי". אולם דבר אחד שהמשפט הזה ממחיש היטב היא תפיסתו של השדה ה"ערכי" כקטע, כלומר תחום, סוג של פעילות שניתן לבודד ולהפריד מפעילויות אחרות. ה"קטע הערכי" לא מופיע כאשר חייל בן-טובין, בעל כוונות טובות, בוגר מכינה צבאית, מתגייס לצבא, משרת בשטחים, פולש לעזה וכן הלאה. כל אלה הם חלק מהמובן מאליו הישראלי, והמובן מאליו אינו ערכי; במובן מאליו אין דילמות, והערכי, כמו פעולה טובה בצופים, הוא מגרשה הביתי של הדילמה. לירות בזקנה או לא לירות בזקנה? זו השאלה. שאלה ערכית. דילמה.

 הערכיות צצה כאשר מופיע דיסוננס בין האתוס והמציאות, או בין התפיסה העצמית וחוסר היכולת לפעול לאורה. על כן ה"ערכי" הוא תמיד "קטע", והקלקלות הקשורות בו מתוארות לרוב באמצעות המילה "כשל" (בכתבה בהארץ ראש המכינה הקדם צבאית מזהיר את הרמטכ"ל מפני "כשל ערכי חמור בצה"ל") ולעיתים כתקלה. יש "קטע ערכי", כלומר שדה של הוראות, קודים אתיים ונורמות שצריכים – כך מסבירים לחניכי המכינות הקדם צבאיות – להשתלב במלאכתו של הלוחם. לפעילות צבאית יש היבטים מבצעיים וערכיים; בתדרוך לפני מבצע יש לתת את הדעת לשאלות ערכיות – מיד אחרי סקירת המודיעין, קצת לפני השיקולים הלוגיסטיים. ערכיותו של הלוחם איננה חלק מאישיותו או אנושיותו, אלא חלק מהכללים וההוראות שהוא מאמץ בעת שהוא לובש מדים. מי שאינו מבין בליסטיקה בסיסית אינו פוגע במטרה; מי שאינו מבין ערכיות בסיסית יורה בזקנה.

כמובן שהמחשבות האלה אינן אמורות להיות ביקורת קוהרנטית של ה"ערכיות". אינני יודע אפילו מאיפה להתחיל. אבל כשקראתי את המשפט הזה – "צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת" – חשבתי שהוא תופס משהו חשוב ביחס לשיח הזה. חוץ מזה, צה"ל נופל בקטע הערכי. באמת.

תוספת מאוחרת: על פי כתבה נוספת של עמוס הראל מהבוקר, צה"ל מנהל כעת "תחקיר ערכי" על אירועי עזה. חשבתי על כמה המלצות צפויות: שדרוג של התשתית הערכית, החלפת ערכים בלויים בחדשים, רענון המלאי הערכי במחסני החירום. מה השלב הבא: ערכים ללא טייס? ערכיות מונחית לייזר?  שמישהו יעצור את המילה הזו.

בין אכזריות לנבזיות

מאת ניר עברון

מאמרו של עמוס הראל מסוף ינואר, הביא לתודעת הציבור את שיחות המוטיווציה שערך הרבצ"ר רונצקי לחיילי צה"ל בזמן הלוחמה בעזה, וכן קטעים נבחרים מהעלונים שחולקו להם בשדה. אלה מצאו את דרכם לידיהם של חברי "שוברים שתיקה" אשר דאגו שיתפרסמו. על תוכנם של המסמכים האלה כבר דובר רבות, וגם כאן. דומה שאין טעם להכביר מילים על עולמם הרוחני של התיאולוג אבינר ותלמידיו, או על מוסר המלחמה של אבי  "הכהן משוח מלחמה" רונצקי. במקום, מעניין לתהות על השימוש החוזר ונשנה בטקסטים הללו במילה אכזריות, על תפקידה, ועל משמעותה בכלל הן עבור מחנה הימין והן עבור השמאל.

"אכזריות היא מידה רעה, אך כאשר היא נצרכת היא מידה טובה." הרב אבינר

"אכזריות" מופיעה ארבע פעמים בציטוטים שמביא הראל, והיא משתלבת בדברים כה בטבעיות, שהעין פשוט חולפת על פניה מבלי להתעכב. זו שוב אותה תביעה מוכרת הנשמעת בראשיתו של כל מבצע צבאי מפי המתנחלים ומיד לאחריו – הרי זה ידוע מראש – הם ירקעו ברגליהם, מאוכזבים וממורמרים מכך שראש הממשלה, או שר הביטחון, או האלוף, או ליבו היהודי הרחמן בן רחמן של העם לא היו אכזריים דיים. זו תלונתו הנצחית של הימין הדתי, ותפקידה של "אכזריות," ברטוריקה של דובריו, מישראל הראל ועד לאבינר, היא לשמש כנוגדן לתופעות הרעות של "כניעה לטרור," "ותרנות," "אובדן אמונה" וכמובן – כי אי אפשר בלי – "רפיסות."

ובכל זאת, למה הדרבון הזה לאכזריות באמצע המלחמה בעזה, פעולה שאכזריותה לא הוטלה בספק, הייתה גלויה לכל, ואף לוותה בקול תרועה רמה? ברור שצה"ל היה יכול להשתדל יותר, אבל נדמה לי שאת תפקידה כמופע דמים דווקא מילאה המלחמה בכבוד (זו אולי הנקודה היחידה עליה מסכימים רוב תומכיה וכל מתנגדיה). תשובה אפשרית אחת היא שזו תביעה כמותית, כזו שניתן היה לספק ע"י יותר ארטילריה, יותר הפגזות אוויריות, יותר זרחן. אך זו טעות. בתביעתו לאכזריות, הימין הדתי אומר לנו משהו אחר, והאנשים החושבים שמובילים את המחנה הזה יודעים זאת היטב. הם מבינים שסוגיית האכזריות נוגעת ישירות לשורש הניגוד בין תפישות האדם שמזינות את מחשבת הימין מול זו של השמאל. גם אכזבתם מוצדקת, שכן למרות הזוועה שחולל צה"ל זה עתה בעזה, החברה הישראלית אינה חברה אכזרית. היא חברה נבזית – יש הבדל.

המשותף לאכזריות ולנבזיות ברור: במהות שתיהן גרימת פחד, כאב וסבל לאדם אחר; והאלימות הנפשית והגופנית היא ביטוין הקונקרטי. ההבדל ביניהן נעוץ בעמדה הנפשית של הצד המקרבן (כיצד הוא תופש את עצמו) ובסוג הרווח שהוא מפיק ממעשיו. האכזריות היא דורסנות למען מטרה שהגשמתה מוציאה כל שיקול אחר מפניה. עיניו של האכזר מרותקות לטוב מוחלט, יהא אשר יהא, שהשגתו מצדיקה מראש כל אמצעי. אין לאכזר סנטימנטים שיעכבו אותו בדרכו להשיג את הטוב הנשגב הזה, וחייו של הקורבן שווים מבחינתו כקליפת שום. הוא בכלל לא רואה את הסבל, או שהוא פוטר אותו כחסר רלוונטיות. האדם שהופך אכזר מבקש להימלט מהמצב האנושי בו כולם לפעמים קורבנות ולפעמים מקרבנים. הדואליות הזו בלתי נסבלת מבחינתו; הוא חותר להיות דבר אחד בלבד, ללא שארית.

מבחינתו הוא עושה את המוטל עליו, מתוקף חובה חיצונית או ציווי פנימי, ולכן הוא יכול להסתכל במין ריחוק על האכזריות שלו, ואף להביע צער מהורהר על גרימת הסבל ההכרחית. יכול להיות בו, באכזר, סוג של אצילות אפלה, בעיקר בעיניי עצמו אך לא רק. לכל מי שנמשך לאותן דמויות המסוגלות לצמצם את עצמן לנקודה מלובנת של רצון יוקד, או לחילופין לבני אדם המתמסרים לאידיאל עליון באופן אבסולוטי, יש פינה שמורה בלב לאכזר. הם בסך הכול לא כל כך שונים, שני מצבי הקיצון האנושיים הללו: אביר האמונה הקירקגארדי והאדם העליון הניטשיאני. גם אברהם וגם קייזר סוזה היו מוכנים להקריב את ילדיהם.

אמנם חלק ממאפייני האכזריות קיימים אצלנו, אך הלך הרוח הישראלי כיום הוא נבזי. הנבזיות היא גרימת סבל שלא בשירות מטרה מוגדרת פרט לתחושה חולפת של העצמה. הנבזי תופש את עצמו כחלש בעולם של חזקים. להיותו קורבן יש תפקיד חשוב בהגדרת הזהות שלו. והנבזיות היא דרכו של קורבן להידמות, ולו לרגע, לחזק, כלומר לאכזר. בניגוד למה שחשבו טולסטוי ודיקנס, קורבנות לא זוכים באיזה שאר רוח מוסרי כתמורה לסבלם. הנבזי שרוצה להיות אכזר גם מדבר מפעם לפעם כמוהו, בקול עמוק ונחוש, על הכרח וחובה, אך הזיוף תמיד מתגנב לו לדברים. הוא רוצה להיות נפוליון, אבל כשהוא מסתכל במראה הוא רואה שם את רסקולניקוב. לכן גם הקשר שלו לקורבן הדוק בהרבה. האכזר שחותר למטרתו ירמוס את כל מי שעומד בדרכו, אך לנבזי לא ברור לאן הוא הולך. בתסכולו הוא פונה לחלש כדי שכאשר ידרוך עליו תשתקף לו מעיניי הקורבן דמותו שלו, נוראה ומלאת הוד. והוא תמיד מתאכזב, כי הוא מגלה שם רק שנאה.

הנבזיות, בניגוד לאכזריות באה ממקום רך, היא מתפתלת, מצטדקת, נוירוטית. לכן לעיתים קשה יותר להתמודד איתה או להשתחרר מלפיתתה. במידה מסוימת, המקרה של האכזר פשוט יותר: או ששוברים אותו, או שמנפצים את מושא תשוקתו. אצל הנבזי הכול סבוך יותר; אין לו מטרה פוזיטיבית, הדיאלקטיקה שלו שלילית: הוא רק יודע מה אינו רוצה להיות, ולכן יש בו גמישות חמקנית. קשה לדעת מה לעשות עם זה.

כשאנשי הימין הדתי מבקשים ציבור אכזר, הם רואים לנגד עיניהם את המופת האברהמי. אסור לזלזל בכוחו של המודל רב-ההשפעה הזה. הוא עדיין שובה לבבות אין ספור, ולא רק של הוגים דתיים או של אנשי ימין. אבל עבור אלא שרואים בדמוקרטיה את השיטה הכי פחות רעה שבני אדם הצליחו עד כה להנדס על מנת להסדיר את יחסיהם, ולכן חושבים שהיא תאונה מופלאה שצריך לשמור עליה מכל משמר, זו דמות מסוכנת מאין כמוה. אביר האמונה לעולם יבוז לדמוקרטיה; הוא אנטי-דמוקרטי מיסודו.

כפי שמראה המקרה הישראלי, הדמוקרטיה יכולה לקרטע הלאה גם כשהיא מתבוססת בנבזיות עד הצוואר, אך לא כאשר האכזריות מרימה את ראשה. לפי ג'ודית שקלר, מהות הליברליות היא בהצבת האכזריות בראש רשימות הרעות שכנגדן ראוי להילחם, בין היתר גם בגלל הסכנה הזו. אבל אני חושב שבהקשר הישראלי עדיף שנשתית את תפישתנו הפוליטית כיום על שלילת הנבזיות, שבדרכה היא הרסנית לא פחות.