פוסט בחירות

שלוש נקודות ביחס לבחירות; ערוכות (יותר לשם סדר מאשר דיוק) על ציר עבר, הווה, עתיד.

עבר – מה היה לנו
בעשור וחצי האחרונים השתנו קווי המתאר של הויכוח הפוליטי בישראל. הפולמוס המעצב של הפוליטיקה הישראל במשך עשורים – בין רעיון ארץ ישראל השלמה לבין  “שטחים תמורת שלום” – איבד את תוקפו בעקבות תהליך אוסלו. מזה מספר שנים, בהעדר נושא מארגן אחר, התפוגגותו של דיון זה יצרה התכנסות לעבר המרכז. אולם כפי שנדמה היה לרבים מאתנו, המרכז הזה היה מדומה. המחלוקת הפוליטית בישראל חיה וקיימת, היא רק שינתה את פניה. הבחירות הנוכחיות נותנות בפעם הראשונה ביטוי אלקטורלי לשינוי זה. קריסתו של השמאל הציוני ועלייתו של הימין הלאומני מבהירות את שוליותו של המרכז המדומה (גם אם הוא עדיין נהנה מרוב קולות). שיהיה ברור, אני לא מדבר על המישור האלקטורלי, על מספר חברי הכנסת והרכב הקואליציה והממשלה. מדובר במישור עמוק יותר – ובעיני חשוב יותר – במישור הרעיונות הפוליטיים שמעצבים את הפוליטיקה הישראלית. בהקשר זה מפלגות המרכז בסינתטיות שלהן פחות משמעותיות. מטבען לטשטש הבדלים ולהכהות מחלוקות ולכן התבוננות בהן מלמדת לכל היותר על חוסר ההחלטיות של הציבור וחוסר הבהירות של הדיון הפוליטי. העלייה של הימין הקיצוני והזליגה ממרצ לחד”ש מלמדות הרבה יותר על טיבה של המחלוקת הפוליטית היום.
סוגיית הליבה, הנושא המארגן של הפוליטיקה הישראלית היום, כפי שאני מבין אותה, נוגעת לעצם אופייה של המדינה ולפיכך לטיבו של הפרוייקט הלאומי היהודי. מי שהבין זאת היטב הוא ליברמן. הסיסמה “בלי נאמנות אין אזרחות” שתפסה כאש בשדה קוצים, מבטאת תפיסה מסוימת של המדינה. מעבר לאדים הפשיסטיים שעולים משימוש זה במושג הנאמנות, יש לו כאן תוכן ממשי. כשהם מדברים על חוסר נאמנות, ליברמן ואנשיו הלא אינם מתכוונים לחרדים למשל, שאינם משרתים בצבא. הם גם לא מתכוונים לאותם רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי ואף למרוד במדינה “שמגרשת יהודים”. מושג הנאמנות אצלם מוגדר באופן לאומי-אתני מובהק. כמו שהוא כתב פעם, הבעיה היא בכך ש”נאמנותם נתונה לעם אחר”. לא מדובר על קטגוריה חוקית של בגידה במדינה, אלא על לויאליות אתנית. חוסר הנאמנות מיוחס לערבים כמעט מעצם היותם ערבים בלבד – שהרי בהיותם ערבים ברור שהם לא יכולים להיות נאמנים לעם היהודי. הלויאליות שהוא דורש – והלויאליות היחידה שאפשר לדרוש ממי שאינם בני הלאום המועדף – היא לויאליות של נתינים. ליברמן: “מדינת ישראל חייבת להבהיר לכל מי שחפץ לחיות בקרבה שהיא מדינה יהודית, ולכל מדינה שמורות הזכות והחובה לתבוע מאזרחיה נאמנות לחוקיה ולעקרונותיה.” חוסר הבהירות השיטתי בנוסחה “מדינה יהודית” מקבל פה הבהרה חד משמעית – המדינה היא של אזרחיה היהודים. הם הזכאים לקבוע את אופייה ולהנות מהפריבילגיות של אזרחות בה ואלו הנאמנים לשימור עדיפות גזעית זו יכולים לחיות בה כבני חסות. “מדינת היהודים” נהייתה ל”מדינה יהודית”.
אל מול עמדה זו, השמאל של העבודה ומרצ אינו מציע אלטרנטיבה. הסיסמה “יהודית ודמוקרטית” לא מספיקה עוד כדי לגבש עמדה מתחרה לתפיסת המדינה היהודית. להיות ימני היום זה לא להיות בעד ארץ ישראל השלמה, אלא להיות בעד נאמנות יהודית ("יהודי לא מגרש יהודי"). להיות שמאלני זה לדחות רעיון זה, עוד לא ברור לטובת מה בדיוק.

הווה – כל הארץ ליכוד
זו הערה מעט טריביאלית, ובכל ראויה לציון. היום, בפעם הראשונה, שלושת המפלגות הגדולות בישראל הן גרסאות שונות של הליכוד, למעשה שלושת המרכיבים שמהם לוכד הליכוד – הליברלים (קדימה), הניאו-רביזיוניסטים (ליכוד), והלאומנים (ליברמן). (הבדל מעניין אחד בין הליכוד של 73 ושל היום הוא שלאחרון אין מצע, לפחות לא כזה שניתן לקרוא ברשת. כך יוצא שבקרוב עשוי להיות לנו ראש ממשלה שלא התחייב לשום עמדה לגבי מו”מ, התנחלויות וכיו”ב) ביחד מרכזות שלושת המפלגות הללו שבעים מנדטים. למולן, תנועת העבודה (עבודה ומרצ יחד) לא עוברת את 16 המנדטים. במובן זה אפשר לומר שהתהליך שהחל ב77 הגיע למיצויו. יורשי מפא”י לא רק הפסידו את השלטון אלא נדחקו כליל מההנהגה. המעניין הוא שכל זה קורה בזמן שהאידיאולוגיה המדינית על בסיסה קם הליכוד היא ללא תקומה.

עתיד – אנטי-פוליטיקה
המטריד ביותר בבחירות 09 לדעתי איננו נצחון גוש הימין, ואף לא עלייתו של ליברמן.  סיסמת הנאמנות כתנאי לאזרחות היא בדיוק זאת – סיסמה. ברור לכולם שאפילו אם יהיה שר בכיר לא יוכל ליברמן לממש רעיון זה. מה שמאיים הרבה יותר הוא הרעיון הפוליטי השני שליברמן מוביל – שינוי שיטת הממשל. רעיון זה תופס לאחרונה תאוצה רבה. הוא נשמע עכשו מפיהם של מנהיגים פוליטיים מכל הזרמים ומפיהם של פרשנים ומומחים מכל מין וגוון. מסתמן שזה הטרנד הפוליטי הבא עלינו לרעה. הממשל בישראל חולה. המבנה המוסדי של הפוליטיקה המפלגתית מנטרל את היכולת למשול ואונס את המערכת כולה לכדי שיתוק. אילו רק נשנה את השיטה,  כל בעיותינו תפתרנה – החקיקה תעשה אחראית, השלטון יוכל לאמץ מדיניות ולקדם אותה, הממשלה תהיה יציבה, והתקדמות מדינית מובטחת. עטור במונחים חגיגיים כמו “משילות”, “ניהול” ו”יעילות” משווק המוצר החם – שניים במחיר אחד, גם הסבר לכל בעיותינו  וגם פתרון אלגנטי.

למה בדיוק מתכוונים אבירי שינוי השיטה? בשלב ראשון מדובר על שינוי שיטת הבחירות. בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירת נציגים על פי חלוקה אזורית בדומה לשיטת הבחירה לקונגרס האמריקאי (נציג הזוכה לרוב קולות באיזור מסוים מקבל את כל קולות האיזור). ברור שמבחינה דמוקרטית שיטה זו לוקה בחסר. ראשית, קולות המיעוט ייעשו חסרי השפעה ויפגע תפגע היצוגיות בכנסת. מעבר לזה, הפגיעה במבנה המפלגתי מובילה להפיכתו של הדיון הפוליטי להתמקחות בין מייצגים של אינטרסים לוקאליים. בשלב השני – שוב בחקיינות אופיינית של אמריקה – המטרה היא להרחיב את סמכויות הזרוע המבצעת על מנת שתהיה חופשית יותר ביחס למחוקק (למשל הגדלת הרוב הנדרש לאי-אמון ליותר מ61 כך שהדחת ראש ממשלה מכהן תיעשה לא כל כך מעשית). שוב, הבעייתיות ברורה (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט אחר).

האתוס שמניע תפיסה זו אינו חדש. ביקורת על חוסר היעילות של שלטון פרלמנטרי משותפת לשמרנים בזמנים ובמקומות שונים. מקארל שמיט שביקר את חוסר יעילותו של המשטר הפרלמנטרי בווימר, ועד השמרנים החדשים בארה”ב שדרשו הרחבת סמכויות אקזקוטיביות. בשני המקרים זה לא נגמר טוב. בישראל נראה שהעניין מונע מתפיסה בסיסית יותר של חוסר אמון ואף בוז לפוליטיקה. סמנימנט דומה לזה ביטא תומס מאן לפני כמעט מאה שנה ב”וידוי”  הלא-פוליטי שלו: “אני רוצה את המלוכה, אני רוצה ממשלה עצמאית באופן מוחלט, היות ורק כך היא עשויה לספק את ההגנה על חירות בתחום האינטלקטואלי והכלכלי… אני לא רוצה עוד את כל העסק הפרלמנטרי והמפלגתי הזה שמעכיר את חיי האומה עם הפוליטיקה שלו… אני לא רוצה פוליטיקה. אני רוצה יכולת, סדר והגינות.” זהו האתוס והסנטימנט השולטים כיום בישראל. אותו רצון ביעילות, אותה סלידה מהבלגאן של פוליטיקה. רק שבשונה ממאן, האנשים הלא-פוליטיים בישראל נושאים את עיניהם לא אל המלוכה אלא אל הניהול. כך מציעים לנו למשל “דירקטוריון-על” מורכב מראשי סיעות, שיפקח על הממשלה (אולי נקרא לה “מועצת מנהלים”?). זהו השלב האחרון בחדירתה של תרבות העסקים לחיים הציבוריים ולתפיסה הפוליטית שלנו. ושוב, בדפוס שכבר הפך למביך, אנחנו בסך הכל הולכים בעקבותיה הלא מוצלחות של ארצות הברית. שיהיה ברור – אני לא טוען ששיטת הממשל בישראל מושלמת ושכל ההצעות לשינוי שגויות. חלק מהשינויים המוצעים רצויים ואף נדרשים (כמו מינוי שרים מקצועיים שממנו נובעת הפרדה בין חברי כנסת לשרים ובין שרים למ”מ ראש הממשלה). עם זאת, הדגש שמסתמן איננו על תיקונים זהירים כאלה אלא ביסודו של דבר על ריכוז סמכויות בידי המבצע העליון (הנשיא או רוה”מ). לטעמי זוהי עוד נוסחת שווא שמוכרים לנו מעריצי אמריקה והתרבות הקורפרטיבית (מעניין לשים לב למספר אנשי העסקים המעורבים ביוזמות אלו).
בעיית היציבות השלטונית של ישראל אינה נובעת ממבנה המשטר (אלא באותו מובן טריביאלי שמשטר אותוריטרי היה יציב יותר). היא נובעת מחולשת הרצון, רפיון השכל והיאחזות באשליות שאינן מאפשרות לישראלים להתמודד נכוחה עם הבעיות שבפניהם. מאז רצח רבין הממשלות בישראל נכשלות לא בגלל כוחן המופלג של מפלגות קטנות, אלא בשל חוסר יכולתו של הציבור הישראלי להכיר במציאות, להכריע לאן פניו מועדות ולהיות מוכן לשלם את המחיר הנדרש. לא שינוי שיטת המשטר הוא שנדרש אלא שינוי המשטר. לשם כך נדרש מאבק פוליטי, לא תיקון אדמיניסרטיבי.