Posts Tagged ‘1967’

הכרה הדדית ושלום

יולי 1, 2009

מי שמפקפק במחויבותו של בנימין נתניהו לשלום לא הבחין בתדירות הופעתה של המילה 'שלום' בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שלום לא היתה רק המילה שפתחה את הנאום וזו שחתמה אותו: בין לבין חזר נתניהו על מילת הקסם הזו יותר מארבעים פעם. הציניקנים יפרשו את תשוקתו החדשה של נתניהו כמסך עשן המכסה על סרבנות שלום בפועל. אך במקום להיכנע לציניות מוטב שנעיין בנאום ברצינות הראויה ונחפש הזדמנות לשלום מתחת למעטה המילים.

נתניהו הוא חסיד נלהב של כוחות השוק. על כן הוא יודע שמשא ומתן מבוסס בעיקרו על סחר חליפין. אחרי הכל, היה זה נתניהו שטבע את הסיסמה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". אפשר שהגיעה העת שגם הפלשתינים יאמצו את המשוואה הזו בלב שלם, שכן נתניהו הדגיש בנאומו מה הוא מצפה לקבל מהם אך לא הבהיר מה יעניק בתמורה. נכון, ניתן להבין מדבריו שישראל תיאות להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת בגבולות כאלה או אחרים, אך מעיון בנאום עולה שדרישותיו של נתניהו אינן שוות ערך לתמורה שהוא מוכן לספק.

בלב נאומו העמיד נתניהו את הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. מתחת הריסות השמאל הישראלי נשמעו ציוצי מחאה, ונציגים פלשתינים נותרו איתנים בסירובם להעניק לישראל את מבוקשה, אך אפשר שדווקא העברת מרכז הכובד של הסכסוך אל השיח של ההכרה עשוי להביא לפריצת דרך. מעל לכל יש לזכור את העובדה הבאה: הכרה אפקטיבית היא תמיד הכרה הדדית. אם אנחנו זקוקים באמת להכרה פלשתינית הרי שאנו מכירים בפלשתינים כקבוצה שלהכרתה יש ערך עבורנו. אם כך, ולאור עקרון ההדדיות שטבע נתניהו, עלינו לשאול את עצמנו מה ערכה של הכרה שאנו מציעים לפלשתינים בתמורה להכרתם במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

בבר-אילן קבע נתניהו ששורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו במולדתו ההיסטורית". את זכותו של העם היהודי הדגיש ללא הרף; לעומת זאת, זכויותיהם של הפלשתינים זכו רק לאזכור מרומז. האם נתניהו פשוט שכח לציין איזו הכרה תעניק ישראל בתמורה? בנאומו מצויה רק הנוסחה הבאה: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים". כלומר, הפלשתינים נדרשים להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל, בעוד שהישראלים מוכנים להכיר בקיומם של פלשתינים. אך בין שתי ההכרות האלה שורר הבדל מהותי: הפלשתינים נדרשים להעניק הכרה בעלת תוקף נורמטיבי, בעוד שהתמורה המוצעת מתמצית בהכרה בעובדה. מהכרה בזכות נובעות שלל מחויבויות פוליטיות ומשפטיות; מהכרה בעובדה לא נובע שום דבר. מכאן שהעסקה המוצעת איננה הוגנת ואין תמה שהיא נדחתה על הסף. הכרה בזכות יכולה להינתן רק בתמורה להכרה בזכות שוות-ערך.

לא במקרה נמנע נתניהו מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם. ישראל הרי שולטת בשטח שעליו מבקשים הפלשתינים לייסד מדינה; הכרה ישראלית בזכות פלשתינית משמעה הודאה בעובדה שישראל מפירה בפועל זכות פלשתינית בעוד שהפלשתינים, לכל היותר, מסרבים להכיר בזכות שישראל כבר מממשת בפועל יותר משישה עשורים. בהכחישו את זכותו שוות-הערך של העם הפלשתיני, נתניהו משמר את פער הכוחות בין הצדדים לקראת משא ומתן עתידי. שכן ישראל מצפה שהפלשתינים יוותרו על חלק ניכר מתביעותיהם (בנוגע לפליטים, לירושלים, לגושי התנחלויות, וכעת גם לפירוז) בתמורה לנסיגה שישראל מחויבת לבצע בין כה וכה על פי החוק הבינלאומי. במונחים הכלכליים החביבים על נתניהו מדובר בכשל שוק, שכן ישראל משתמשת בכוחה על מנת לכפות על הפלשתינים עסקה שבה המחיר אינו שקול לערכה של התמורה.

אם מאחורי החזרה הבלתי-פוסקת על המילה שלום בנאומו של נתניהו מסתתר גם סיכוי לשלום של ממש, הרי הוא באפשרות שישראל והפלשתינים יפתחו במשא ומתן מתוך הכרה-הדדית. בתמורה להכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, על ישראל להכיר בשטחים שכבשה בשנת 67' כטריטוריה ריבונית של העם הפלשתיני. כפועל יוצא תכיר ישראל בנוכחותה בשטחים כהפרת זכויותיהם של הפלשתינים ולא תוכל להציג עוד את נכונותה לסגת מהם כויתור אצילי מצדה.  מכאן יוכל להתחיל משא ומתן אמיתי – לא על סיום הכיבוש, שהוא זכותו הלגיטימית של העם הפלשתיני, אלא על שלום בין העמים; שלום שהוא משאת נפשו של בנימין נתניהו.

מודעות פרסומת

לא כיבוש, ייהוד

פברואר 13, 2009

בעולם הפרוגרסיבי מתקיים דיון מזה זמן רב, כיצד להסביר את היחסים היהודיים-פלסטינים בארץ, האם "אפרטהייד", "כיבוש ממושך", "קולוניאליזם" או סתם "נישול". (לעיון על כל השיח ועל הקושי בהגדרה, אני ממליץ על ההקדמה בספר "משטר זה שאינו אחד" של עדי אופיר ואריאלה אזולאי). הטענה שאני מבקש להעלות היא שהמקרה הישראלי-פלסטיני למד אמנם מכל אלו, אך הוא דורש מושג משל עצמו, ובהמשך גם להציע מונח כזה.

מראשוני אדריכלי הייהוד, ריכרד קאופמן

כידוע, עד שנות התשעים נהגו לומר בפה מלא "כיבוש" כאילו הסכסוך והעוול כלפי הפלסטינים קשור רק במה שקרה מאז 1967, וכאילו ההתנחלויות בגדה הן נקודת אפס, שבה התחילה ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי, (כמו לא הייתה החלטה ב-47' על הקמת מדינה פלסטינית, לא היו החלטות על הפליטים, לא היה "עסק הביש", פעולות הנקם וכו'); וכאילו עד 1967 היה כאן גן-עדן שוויוני. בהתעלמות מן השלטון הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל (והשתקת זהותם), מן העוולות שבאופן שבו הוקמה המדינה, וכמובן מן האלימות כלפי האופוזיציה והנימה הגזענית-עדתית. מאז שנות התשעים, בשל התפתחויות היסטוריות (פתיחת ארכיונים בישראל, הלגיטימציה לפלסטינים כעם באוסלו, והתפתחויות פילוסופיות עולמיות), החלה לחלחל ההבנה, שהסיפור של 1967 הוא רק פינה מסיפור השליטה-ההגמונית של היהודים על המרחב ועל הפלסטינים כולם, לא רק בשטחי 1967, ולא רק מאז 1967. גם ההפרדה בין "פלסטינים" בתוך הארץ, בשטחים ובגולה התגלתה כמלאכותית וכחלק ממנגנון השליטה וההשתקה, כפי שטענו הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג וההיסטוריון ד"ר מירון בנבנישתי, ובהמשך רבים אחרים.

עם התובנה הזו נוצר הצורך במושג חדש. אחד הדימויים העולים תכופות הוא "אפרטהייד", אך מונח זה טומן בחובו מלכודת לא מבוטלת, כפי שהסביר בכישרון רב בנבנישתי לפני זמן לא רב, ב"הארץ":

התלות הכלכלית ההדדית בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה אינה דומה לתלות החד-צדדית של פלשתינאים בישראל. תלות זו סיכלה כל ניסיון ליצור הפרדה או חלוקה טריטוריאלית בדרום אפריקה. היחס הדמוגרפי של רוב שחור מוחלט, ההולך וגדל, אינו דומה ליחס הדמוגרפי של כמעט שוויון, השורר ממערב לירדן. בדרום אפריקה משתייכים שחורים ולבנים לדת משותפת, שאף אם התקיימו בחלקיה ביטויים גזעניים, בכל זאת היו להם ערכים משותפים שאפשרו, למשל, את קיום תהליך הפיוס לאחר האפרטהייד; בישראל הולך העימות היהודי-מוסלמי ומתעצם. משטר האפרטהייד היה מבודד לחלוטין ונתפש כמצורע בקרב הקהילה הבינלאומית. לעומתו זוכה ישראל לתמיכה מסיבית ובלתי מעורערת של פזורה יהודית מלוכדת, סיוע אמריקאי והימנעות – פרי אשמת השואה והאנטישמיות – מהטלת סנקציות אפקטיביות. בדרום אפריקה האמינו שחורים ולבנים שהם משתייכים למולדת משותפת ומאבק השחורים היה לשוויון אזרחי ופוליטי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני שבו דומיננטית השאיפה להגדרה עצמית לאומית ולהפרדה.

בנבנישתי טוען שהשימוש ב"אפרטהייד" מטשטש את השוני בין המקרים, ומרדד את השיח, והוא אף מעלה בעיות באפיסטמיה של הטרמינולוגיה ההיסטורית. אני מצטרף אל בנבנישתי ואומר בפשטות, גם בלי להתעכב ארוכות בדיון סמיוטי ולעצור בשלב ההגדרות: משטרי הפרדה היו וישנם כמה, אך "אפרטהייד" היה רק אחד. אמת, "אפרטהייד" פירושו באפריקנז "הפרדה", מילה שמוכרת מאוד לכולנו בעולם הסגרגציה (סגרציה מכוונת בנישואין, במרחב, בחינוך, ועוד); אולם כאשר נעשה שימוש במונח "אפרטהייד" באפריקנז ולא בעברית, המטען המסומן הוא "דרום אפריקה", כשם שכשאומרים "קולוניאליזם" מרמזים על מעצמות אירופה, וכשם שכשאומרים "שואה" האסוציאציה היא של שואת (היהודים) באירופה. "אפרטהייד" גם מרמז על הפתרון הבלתי נמנע והיחידי – מדינה אחת, שהיא אמנם אפשרות רצויה ואפשרית, אך גם רחוקה, במחלוקת, נכפית על הפלסטינים ובוודאי לא היחידה. בעוד שיש בארץ מרכיבים רבים של אפרטהייד, של קולוניאליזם ושל תופעות היסטוריות אחרות, אף אחת מהן איננה מספקת הסבר מלא וייחודי למקרה הישראלי-פלסטיני.

לדיון התיאורטי ולמאבק המעשי דרושה למעשה מילה. חסר מונח שהוא גם רעיון. עליו להיות מושג שמסביר את הפעולות הישראליות כולן, הכוללות גירוש, נישול, כיבוש, שליטה אתנית וכלכלית, יצירת רוב מלאכותי יהודי וגם דמוקרטיה מדומיינת ולפרקים גם שלום וגבול מדומיינים. פרופ' ג'ף הלפר הציע במאמר "Nishul: Israel's Form of Apartheid" (בתוך: An African Conversation on Israel and Palestine, Columbia University, 2002) את המושג "נישול", אשר מתאר אמנם את הנעשה בתוך ומחוץ לקו הירוק, אבל איננו מייחד את המקרה הציוני, ובוודאי שלא בא ממנו. זהו התוצר כפי שמאבחנים אותו אנשי האקדמיה, ולא שמשתמש בו המדכא. הייתי רוצה להציע שיפור להצעה של הלפר, משום שאני סבור שאפשר במידה רבה של ביטחון לומר שהמשותף בכול המפעל המתמשך של הציונות הוא "ייהוד", הצד השני של הנישול.

כך זה נראה כשהדמוגרפיה והגיאוגרפיה מתמזגות. שימו לב שבשטחים אין ערבים. לחצו להגדלה.

"ייהוד" הוא אפוא ההסבר היחיד לכול מפעל הנישול בארץ, בתוך ומחוץ לקו הירוק, לפני ואחרי 67' ו-48'. וגם כיום (לעיתים במסווה, מתוך גישה משיחית, התפייסותית, או אפילו באמתלא חברתית וארכיאולוגית). הרצון לשליטה מקסימלית (דמוגרפית וגאוגרפית). לכן, יהיה נכון גם לקדם אותו גם בשיח הבינלאומי, הן האקדמי והן בשיח מאבק הזכויות, כמתאר את משטר השליטה / הפרדה / נישול / כיבוש / קולוניאליות. ממש ככה: yehud גם בשפות זרות, כמו שעשו עם "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" שהפכו מטבע לשון בינלאומי לתופעה (ולא מתורגם לאנגלית; judaize שמשמעו "גיור", המשמעות המקורית של המילה "ייהוד"). חשוב לציין שמושג זה לא הומצא על ידי אקדמאים, אלא על ידי המנשלים עצמם, ולכן הוא אותנטי יותר, ראוי יותר ומסביר יותר טוב את התופעה. יתרה מזאת, הוא כמובן גם ייחודי, וניתן להשתמש בו באופן בינלאומי.

לייהוד יש פנים רבות, אך הוא מתבטא בעיקר בשתי צורות, כאמור: האחת, דמוגרפית והשנייה גאוגרפית. הייהוד הדמוגרפי הוא מאמץ לייצר מקסימום יהודים ומינימום ערבים (מפה דינאמית להמחשה, מתוך אתר של פעילי-ייהוד בירושלים המזרחית). ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של רוב יהודי יחסי (עידוד הגירת ושיבת יהודים, הגירה שלילית של ערבים, שינוי מושגים, זכויות אזרחות, משחק עם הגבולות וכו'). הייהוד הגיאוגרפי פירושו מקסימום מרחבים בשליטה יהודית, ומינימום בשליטה ערבית. ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של משאבים טריטוריאליים (הפקעות, הלאמות, יישובים, הריסות בתים, ביתור, שליטה על דרכים, שינוי פני הארץ מלאכותית, משחק עם הגבולות וכו'). בנוסף אפשר לאפיין מפעלי ייהוד מסייעים, בהם – ייהוד לשוני (עברות), וייהוד קפיטאלי (נכסים, משאבים ואמצעי ייצור), כך שאספקטים שונים של המונח עוד צריכים להתפתח.

מאידך, מונח זה בעייתי משום שהוא מחזק את הבעלות הציונית על היהדות, דבר שיהודים רבים בעולם יתנגדו לו; כמו כן, הוא מזכיר באנגלית את המונח "ייחוד", המתייחס להתייחדות של זוגות נישאים; ולכך עוד דרוש דיון נוסף.

אמרו, אם כן, "יהוד".

—–

אייל ניב כותב את "אמת מארץ ישראל"