ארכיון כותב

פוסט בחירות

פברואר 11, 2009

שלוש נקודות ביחס לבחירות; ערוכות (יותר לשם סדר מאשר דיוק) על ציר עבר, הווה, עתיד.

עבר – מה היה לנו
בעשור וחצי האחרונים השתנו קווי המתאר של הויכוח הפוליטי בישראל. הפולמוס המעצב של הפוליטיקה הישראל במשך עשורים – בין רעיון ארץ ישראל השלמה לבין  “שטחים תמורת שלום” – איבד את תוקפו בעקבות תהליך אוסלו. מזה מספר שנים, בהעדר נושא מארגן אחר, התפוגגותו של דיון זה יצרה התכנסות לעבר המרכז. אולם כפי שנדמה היה לרבים מאתנו, המרכז הזה היה מדומה. המחלוקת הפוליטית בישראל חיה וקיימת, היא רק שינתה את פניה. הבחירות הנוכחיות נותנות בפעם הראשונה ביטוי אלקטורלי לשינוי זה. קריסתו של השמאל הציוני ועלייתו של הימין הלאומני מבהירות את שוליותו של המרכז המדומה (גם אם הוא עדיין נהנה מרוב קולות). שיהיה ברור, אני לא מדבר על המישור האלקטורלי, על מספר חברי הכנסת והרכב הקואליציה והממשלה. מדובר במישור עמוק יותר – ובעיני חשוב יותר – במישור הרעיונות הפוליטיים שמעצבים את הפוליטיקה הישראלית. בהקשר זה מפלגות המרכז בסינתטיות שלהן פחות משמעותיות. מטבען לטשטש הבדלים ולהכהות מחלוקות ולכן התבוננות בהן מלמדת לכל היותר על חוסר ההחלטיות של הציבור וחוסר הבהירות של הדיון הפוליטי. העלייה של הימין הקיצוני והזליגה ממרצ לחד”ש מלמדות הרבה יותר על טיבה של המחלוקת הפוליטית היום.
סוגיית הליבה, הנושא המארגן של הפוליטיקה הישראלית היום, כפי שאני מבין אותה, נוגעת לעצם אופייה של המדינה ולפיכך לטיבו של הפרוייקט הלאומי היהודי. מי שהבין זאת היטב הוא ליברמן. הסיסמה “בלי נאמנות אין אזרחות” שתפסה כאש בשדה קוצים, מבטאת תפיסה מסוימת של המדינה. מעבר לאדים הפשיסטיים שעולים משימוש זה במושג הנאמנות, יש לו כאן תוכן ממשי. כשהם מדברים על חוסר נאמנות, ליברמן ואנשיו הלא אינם מתכוונים לחרדים למשל, שאינם משרתים בצבא. הם גם לא מתכוונים לאותם רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי ואף למרוד במדינה “שמגרשת יהודים”. מושג הנאמנות אצלם מוגדר באופן לאומי-אתני מובהק. כמו שהוא כתב פעם, הבעיה היא בכך ש”נאמנותם נתונה לעם אחר”. לא מדובר על קטגוריה חוקית של בגידה במדינה, אלא על לויאליות אתנית. חוסר הנאמנות מיוחס לערבים כמעט מעצם היותם ערבים בלבד – שהרי בהיותם ערבים ברור שהם לא יכולים להיות נאמנים לעם היהודי. הלויאליות שהוא דורש – והלויאליות היחידה שאפשר לדרוש ממי שאינם בני הלאום המועדף – היא לויאליות של נתינים. ליברמן: “מדינת ישראל חייבת להבהיר לכל מי שחפץ לחיות בקרבה שהיא מדינה יהודית, ולכל מדינה שמורות הזכות והחובה לתבוע מאזרחיה נאמנות לחוקיה ולעקרונותיה.” חוסר הבהירות השיטתי בנוסחה “מדינה יהודית” מקבל פה הבהרה חד משמעית – המדינה היא של אזרחיה היהודים. הם הזכאים לקבוע את אופייה ולהנות מהפריבילגיות של אזרחות בה ואלו הנאמנים לשימור עדיפות גזעית זו יכולים לחיות בה כבני חסות. “מדינת היהודים” נהייתה ל”מדינה יהודית”.
אל מול עמדה זו, השמאל של העבודה ומרצ אינו מציע אלטרנטיבה. הסיסמה “יהודית ודמוקרטית” לא מספיקה עוד כדי לגבש עמדה מתחרה לתפיסת המדינה היהודית. להיות ימני היום זה לא להיות בעד ארץ ישראל השלמה, אלא להיות בעד נאמנות יהודית ("יהודי לא מגרש יהודי"). להיות שמאלני זה לדחות רעיון זה, עוד לא ברור לטובת מה בדיוק.

הווה – כל הארץ ליכוד
זו הערה מעט טריביאלית, ובכל ראויה לציון. היום, בפעם הראשונה, שלושת המפלגות הגדולות בישראל הן גרסאות שונות של הליכוד, למעשה שלושת המרכיבים שמהם לוכד הליכוד – הליברלים (קדימה), הניאו-רביזיוניסטים (ליכוד), והלאומנים (ליברמן). (הבדל מעניין אחד בין הליכוד של 73 ושל היום הוא שלאחרון אין מצע, לפחות לא כזה שניתן לקרוא ברשת. כך יוצא שבקרוב עשוי להיות לנו ראש ממשלה שלא התחייב לשום עמדה לגבי מו”מ, התנחלויות וכיו”ב) ביחד מרכזות שלושת המפלגות הללו שבעים מנדטים. למולן, תנועת העבודה (עבודה ומרצ יחד) לא עוברת את 16 המנדטים. במובן זה אפשר לומר שהתהליך שהחל ב77 הגיע למיצויו. יורשי מפא”י לא רק הפסידו את השלטון אלא נדחקו כליל מההנהגה. המעניין הוא שכל זה קורה בזמן שהאידיאולוגיה המדינית על בסיסה קם הליכוד היא ללא תקומה.

עתיד – אנטי-פוליטיקה
המטריד ביותר בבחירות 09 לדעתי איננו נצחון גוש הימין, ואף לא עלייתו של ליברמן.  סיסמת הנאמנות כתנאי לאזרחות היא בדיוק זאת – סיסמה. ברור לכולם שאפילו אם יהיה שר בכיר לא יוכל ליברמן לממש רעיון זה. מה שמאיים הרבה יותר הוא הרעיון הפוליטי השני שליברמן מוביל – שינוי שיטת הממשל. רעיון זה תופס לאחרונה תאוצה רבה. הוא נשמע עכשו מפיהם של מנהיגים פוליטיים מכל הזרמים ומפיהם של פרשנים ומומחים מכל מין וגוון. מסתמן שזה הטרנד הפוליטי הבא עלינו לרעה. הממשל בישראל חולה. המבנה המוסדי של הפוליטיקה המפלגתית מנטרל את היכולת למשול ואונס את המערכת כולה לכדי שיתוק. אילו רק נשנה את השיטה,  כל בעיותינו תפתרנה – החקיקה תעשה אחראית, השלטון יוכל לאמץ מדיניות ולקדם אותה, הממשלה תהיה יציבה, והתקדמות מדינית מובטחת. עטור במונחים חגיגיים כמו “משילות”, “ניהול” ו”יעילות” משווק המוצר החם – שניים במחיר אחד, גם הסבר לכל בעיותינו  וגם פתרון אלגנטי.

למה בדיוק מתכוונים אבירי שינוי השיטה? בשלב ראשון מדובר על שינוי שיטת הבחירות. בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירת נציגים על פי חלוקה אזורית בדומה לשיטת הבחירה לקונגרס האמריקאי (נציג הזוכה לרוב קולות באיזור מסוים מקבל את כל קולות האיזור). ברור שמבחינה דמוקרטית שיטה זו לוקה בחסר. ראשית, קולות המיעוט ייעשו חסרי השפעה ויפגע תפגע היצוגיות בכנסת. מעבר לזה, הפגיעה במבנה המפלגתי מובילה להפיכתו של הדיון הפוליטי להתמקחות בין מייצגים של אינטרסים לוקאליים. בשלב השני – שוב בחקיינות אופיינית של אמריקה – המטרה היא להרחיב את סמכויות הזרוע המבצעת על מנת שתהיה חופשית יותר ביחס למחוקק (למשל הגדלת הרוב הנדרש לאי-אמון ליותר מ61 כך שהדחת ראש ממשלה מכהן תיעשה לא כל כך מעשית). שוב, הבעייתיות ברורה (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט אחר).

האתוס שמניע תפיסה זו אינו חדש. ביקורת על חוסר היעילות של שלטון פרלמנטרי משותפת לשמרנים בזמנים ובמקומות שונים. מקארל שמיט שביקר את חוסר יעילותו של המשטר הפרלמנטרי בווימר, ועד השמרנים החדשים בארה”ב שדרשו הרחבת סמכויות אקזקוטיביות. בשני המקרים זה לא נגמר טוב. בישראל נראה שהעניין מונע מתפיסה בסיסית יותר של חוסר אמון ואף בוז לפוליטיקה. סמנימנט דומה לזה ביטא תומס מאן לפני כמעט מאה שנה ב”וידוי”  הלא-פוליטי שלו: “אני רוצה את המלוכה, אני רוצה ממשלה עצמאית באופן מוחלט, היות ורק כך היא עשויה לספק את ההגנה על חירות בתחום האינטלקטואלי והכלכלי… אני לא רוצה עוד את כל העסק הפרלמנטרי והמפלגתי הזה שמעכיר את חיי האומה עם הפוליטיקה שלו… אני לא רוצה פוליטיקה. אני רוצה יכולת, סדר והגינות.” זהו האתוס והסנטימנט השולטים כיום בישראל. אותו רצון ביעילות, אותה סלידה מהבלגאן של פוליטיקה. רק שבשונה ממאן, האנשים הלא-פוליטיים בישראל נושאים את עיניהם לא אל המלוכה אלא אל הניהול. כך מציעים לנו למשל “דירקטוריון-על” מורכב מראשי סיעות, שיפקח על הממשלה (אולי נקרא לה “מועצת מנהלים”?). זהו השלב האחרון בחדירתה של תרבות העסקים לחיים הציבוריים ולתפיסה הפוליטית שלנו. ושוב, בדפוס שכבר הפך למביך, אנחנו בסך הכל הולכים בעקבותיה הלא מוצלחות של ארצות הברית. שיהיה ברור – אני לא טוען ששיטת הממשל בישראל מושלמת ושכל ההצעות לשינוי שגויות. חלק מהשינויים המוצעים רצויים ואף נדרשים (כמו מינוי שרים מקצועיים שממנו נובעת הפרדה בין חברי כנסת לשרים ובין שרים למ”מ ראש הממשלה). עם זאת, הדגש שמסתמן איננו על תיקונים זהירים כאלה אלא ביסודו של דבר על ריכוז סמכויות בידי המבצע העליון (הנשיא או רוה”מ). לטעמי זוהי עוד נוסחת שווא שמוכרים לנו מעריצי אמריקה והתרבות הקורפרטיבית (מעניין לשים לב למספר אנשי העסקים המעורבים ביוזמות אלו).
בעיית היציבות השלטונית של ישראל אינה נובעת ממבנה המשטר (אלא באותו מובן טריביאלי שמשטר אותוריטרי היה יציב יותר). היא נובעת מחולשת הרצון, רפיון השכל והיאחזות באשליות שאינן מאפשרות לישראלים להתמודד נכוחה עם הבעיות שבפניהם. מאז רצח רבין הממשלות בישראל נכשלות לא בגלל כוחן המופלג של מפלגות קטנות, אלא בשל חוסר יכולתו של הציבור הישראלי להכיר במציאות, להכריע לאן פניו מועדות ולהיות מוכן לשלם את המחיר הנדרש. לא שינוי שיטת המשטר הוא שנדרש אלא שינוי המשטר. לשם כך נדרש מאבק פוליטי, לא תיקון אדמיניסרטיבי.

מודעות פרסומת

בית להיא

פברואר 6, 2009

התנצלותנו על שינוי הסגנון והתוכן הלא שיגרתי לבלוג, אבל מצאנו לנכון לפרסם תמונות אלו, שלמיטב ידיעתנו לא פורסמו בישראל, של הפצצת בית הספר של האו"ם בבית להיא במה שנראה בעליל כאמצעי לחימה בלתי חוקי. שאלת החוקיות איננה השאלה היחידה, ואולי גם לא השאלה העיקרית, שיש לעסוק בה.  זרחן לבן גורם לכוויות חמורות ולכאבים עזים. הזרחן נצמד לעור וחודר דרך הבשר אל האיברים הפנימיים. גם אם השימוש בו לא היה אסור על פי אמנת ז'נבה, קשה להבין מדוע ישראלים – גם אלה שתמכו במבצע בעזה והאמינו בנחיצותו – לא מתקוממים נגד השימוש בנשק האכזרי באיזורים מאוכלסים בצפיפות באזרחים. השתיקה נוכח העדיות המצטברות על שימוש בכלי נשק אכזריים במיוחד במהלך המבצע מעמידה בספק את כנות הטענות בדבר הכרחיותה של הלוחמה. ברור לכל שהשימוש בזרחן לבן רחוק מלהיות הכרחי. ובכל זאת, איננו שומעים את צעקתם של תומכי הלוחמה כנגד השימוש הנואל בתחמושת שמסיבה סבל רב כל כך למי שגם לשיטתם אינם אלא אזרחים בלתי מעורבים.

על הרגיעה

פברואר 4, 2009

"ההרתעה מאפשרת לנו עכשיו את הרגיעה" (אהוד ברק 19.1.09)

"קיים הבדל גדול בין מנוחה לרגיעה. אדם נח עושה מה שהוא רוצה: רוצה לישון – הוא ישן, לשוטט ביער – הוא משוטט, לקרוא בג'ויס – הוא קורא בג'ויס. ברגיעה חירות כזו אינה אפשרית. כל רגע פנוי מעבודה מקצועית ומשאר מחויבויות יש לנצל בלהט להתעמלות ולמסאז', ועוד קודם לכן – להכנת התנאים המתאימים להתעמלות ולמסאז' הללו. גבירותיי ורבותי, שום אילתור. אפילו לא בתחום הנפש, שגם היא צריכה להתמסר למסאז' משלה. שכן על הרגיעה להביאנו לידי כך שלא נתרגש יותר מדי משום דבר." (ויסלבה שימבורסקה "בטופרי הרגיעה")

"כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה–אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים, יב,ט)

לקראת ההשתלחות האחרונה בעזה הנפיק צה"ל דף הנחיות לשיחת המפקדים עם יחידותיהם. מסמך זה מספק את הניסוח הרשמי היחיד של מטרות המבצע, ונוסחו כך: "צה"ל יפגע פגיעה קשה בארגון החמאס, יצמצם באופן משמעותי ירי תמ"ס ופח"ע מרצועת עזה על מנת לשפר את ההרתעה, ליצור תנאים לשיפור המצב הביטחוני בדרום ולמנוע גלישת העימות לזירות נוספות". לא הפגיעה הקשה בחמאס ואף לא צמצום ירי הרקטות, מסתבר, הם מטרה כשלעצמם. חשובים ככל שיהיו הרי שהם משניים למטרה הנצחית – "שיפור כוח ההרתעה". התרגלנו זה מכבר לכבד יעד חשוב זה בכלל כיבודים השמורים ליעדים לאומיים נשגבים. משהם מוכרזים – בדרך כלל מפי פוליטיקאים או גנרלים רבי חשיבות, אך בצוק העיתים גם מפי פרשנים דו מימדיים – אתה שומע כהד תרועת חצוצרות שלאחריה יכולה לבוא רק שתיקה נשואת פנים.
ובכל זאת לא פעם חטאתי בליבי ותמיהה התגנבה לה באשר לפשרו של יעד נשגב זה. "מהי בדיוק הרתעה ומדוע אנו זקוקים לה כל כך?" אני כשלעצמי, הייתי חושב לי, לא ממש רוצה שיירתעו ממני אנשים. כך הייתי תוהה ביני לביני, בקול לא קול. אולם מיד הייתי מהסה את אותו ספקן שבלב, והודף מחשבות כפירה אלו, שהלא הן ראשית פקפוק בצדקת דרכנו שאחריתו ללא ספק בגידה, ועל כן הוא עצמו בבחינת אביזרייהו של בגידה ולכל הפחות יש בו אבק שנאת ישראל.
מה שמחתי על כן משנחלץ לעזרי לא אחר משר הביטחון בכבודו ובעצמו והסיר תהייה מליבי. ההרתעה נפלאה כל כך באשר היא מאפשרת את הרגיעה! כמה פשוט. אשרינו שזכינו למדינאים היודעים לעמוד על סוד הדיאלקטיקה של המתקפה-לשם-רגיעה. הלא זהו פלא של ממש, פלבאים לא ישיגוהו. כמו ירידה לצורך עליה, או דרך ארוכה שהיא קצרה, או מסטיק בריא לשיניים.
אולם רגיעתי לא האריכה ימים. עם שוך השמחה על יישוב הקושיה הראשונה צפה לה בעקשנות של בדל סיגריה שמסרב להישטף מהאסלה קושיה חדשה. "ורגיעה לשם מה?" הלא רגיעה אין בה שינוי של ממש אלא רק הפוגה רגעית. בניגוד לתאומתה – המנוחה, אותה ביתיות נינוחה של אדם עם עצמו ועם סביבתו, הרגיעה מטבעה זמנית, מין הפוגה שבין לבין. ברגיעה אדם יושב על קצה הכסא, מתנשף מהסיבוב הקודם, מתאמץ לאגור כוחות לבא. כמו שפסק זמן לא מחליף את המשחק אלא מוגדר ביחס אליו, כך הרגיעה נגזרת ממצב קיים ולכן, בהכרח, לא יכולה להוות לו אלטרנטיבה. מי כמונו, שכבר ידענו רגיעות הרבה, יודע שאחרי הרגיעה תתחדש הסערה. ואולי זה בדיוק העניין – חוסר היכולת שלנו לוותר על המשחק המוכר שלא מאפשר לנו לקוות לאותה חירות שבמנוחה.
כל עוד אנו אחוזים בטופרי אשליית הרגיעה לא נגיע לא אל המנוחה ולא אל הנחלה. אבל מסאז'ים הרבה יותר פופולריים היום מג'ויס.

"טוב שבגויים הרוג"

ינואר 26, 2009

ההתנהלות הברוטלית של צה"ל בעזה אינה מתמצית רק ברמת הפיקוד שהורה על כניסה בכוח מופרז ושימוש בחימוש בלתי חוקי ובלתי מידתי. עדויות רבות מלמדות על אלימות, גסות ואף מעשי רצח שבוצעו על ידי חיילים בשטח. אנו מכירים מקרים דומים מלבנון וממבצעים קודמים בשטחים ובכל זאת נראה שמדובר בתופעה חריפה יותר. כדי להבין אותה, נדמה לי שצריך בין השאר להתייחס לשינוי הדמוגרפי באוכלוסיית החיילים. הלוחמים בעזה השחיתו ספרי קוראן, והשאירו כתובות על קירות הבתים בנוסח "מוות לערבים", "אין ערבים אין פיגועים", "ערבי גבר זה ערבי בקבר – גוש קטיף וצפון השומרון לנצח", "מזרח ירושלים ליהודים", "מי שחלם גבעתי לא מגרש יהודים, מי שחלם גבעתי הורג ערבים", וכמובן "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים" (אני מקווה להעלות תמונות של כל הכתובות האלה ועוד בקרוב). ברור לאיזו קבוצה באוכלוסיה משתייכים כותבי הכתובות הללו. זוהי אותה אוכלוסיה ממנה יוצאים נערי הגבעות והנוער האלים והגזעני שאנו פוגשים בחברון וביתר השטחים, אלא שהפעם הם במדים ונשק צהלי. אלו חיילי המתנחלים בעידן של אחרי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. מאורעות אלה השפיעו עמוקות לדעתי על הימין הדתי ושינו את אופיו במידה משמעותית. על כך ראוי לפרט בפעם אחרת. כרגע אסתפק בהצבעה על התופעה.
מדובר בחיילים שקודים של מוסר הומניסטי אוניברסלי וחוקי מלחמה זרים להם לחלוטין ואף בזויים בעיניהם. כדי להבין את התנהלות הצבא צריך להכיר את מקורות ההשפעה של החיילים הללו שתופסים יותר ויותר נפח ביחידות הלוחמות ובשדרת הפיקוד. הנה דוגמה:


רבנים אלה שמטיפים לפגיעה בחפים מפשע הם שמכשירים את החיילים הדתיים בישיבות ובמכינות הקדם-צבאיות, ועכשו הם גם נושאים בתפקידים בכירים בצבא. הרב הצבאי הראשי, למשל, הוא אביחי רונצקי שעמד בראש ישיבת הקיצונית באיתמר. רונצקי פונדמנטליסט דתי בדעותיו ולאומן גזעני בהשקפותיו. את תפקידו כרב ראשי הוא לא תופס כמוגבל למתן שירותי דת, אלא עוסק בגלוי בעיצוב התודעה של החיילים . הוא תופס את עצמו כ"כהן משוח מלחמה" דהיינו כמי שמספק ללוחמים את ההשראה והמוטיבציה (הדתית) להלחם, ואת משימתו לאור התובנה ש"התיקון הגדול של העם לא יבוא באמצעות טיפול בהסדרניקים ובדתיים, אלא על ידי חיבורו ליהדות, ולשם כך באתי, כדי לחבר את העם בצבא אל מקורותיו וייעודו". אין פלא אם כן שרבנים קיצוניים מוצאים את דרכם אל תוך בסיסי צה"ל אפילו בעת מלחמה שם הם מפיצים את תורתם.

ארגון שוברים שתיקה מפרסם היום חומרים שהגיעו לידיו המלמדים על חדירתם של מסרים גזעניים ובלתי מוסריים באמצעות הרבנות הצבאית בזמן המלחמה. הנה מבחר מתוך חוברת שחילקה הרבנות הצבאית.

אבל חדירת הרבנים לצבא היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. תודעתם של חיילי הדתיות הלאומנית – שמהווים כשליש ממפקדי השדה – מתעצבת הרבה קודם. הרבה נאמר ונכתב על המשיחיות ותפיסת הבלעדיות על הארץ כתוצאה של הבטחה אלוהית שמטופחות בקרב הציונים הדתיים. אבל, לדעתי, המרכיב הבעייתי ביותר הוא גם פרוזאי יותר וזוהי הגזענות העמוקה שבתמונת עולמם. הרעיון הדתי של העם הנבחר חובר ללאומנות פראית וביחד נוצר קוקטייל של גזענות מזוקקת. לעיתים בוטה ולעיתים מודחקת תחת רטוריקה פסאודו-ליברלית. הגזענות מסוכנת בעיני יותר מהמשיחיות בדיוק בגלל הפרוזאיות שלה, בדיוק בגלל שהיא עמדה שמשתפת רבים כל כך בחברה הישראלית בכלל. קשה מאוד למכור היום את רעיון הארץ המובטחת או את היחס אל המדינה כ"אתחלתא דגאולה". קל הרבה יותר לטפח תחושות של עליונות גזעית ושנאת זרים. הגזענות שמעוגנת עמוק ביהדות מתחברת בטבעיות לגזענות של מלחמת התרבויות – רעיון שפשטנותו מאותגרת רק על ידי הרסנותו והפופולריות לה הוא זוכה.

כדי להבהיר, אינני טוען שחלקם הגדל של הדתיים בקרב חיילי צה"ל היא גורם יחיד או אפילו מרכזי בברוטליות שהפגינו חיילינו בעזה. טענתי היא שזהו גורם שיש לקחת בחשבון בבואנו לנתח את מה שנראה כשינוי משמעותי לרעה בהתנהלות הצבא, ושיש לתת עליו את הדעת בבואנו להציע פתרונות.

יהושע צבוע

ינואר 17, 2009
בתגובה למכתבו של א.ב. יהושע

מלחמה כפרוייקט פדגוגי

פעם היינו יורים ובוכים – הורגים ערבים, אבל מרגישים עם זה רע ומדגישים שזה רק כי אין ברירה. היום ניתן להכריז על סוף עידן. לא עוד ”יורים ובוכים”, אמור מעתה “יורים ומחנכים”. בעוד המון העם, שבעבר עוד היה משתתף לפחות במחוות הסימבוליות של צער  על “פגיעה בלתי נמנעת בחפים מפשע”, צוהל היום למראה ערימות הגופות בעזה, אנשי הציבור שלנו, שפלבאיות שכזו אינה הולמת את אופיים ה”מאופק” וה”אחראי”, מאמצים את עמדת המחנך הנוגה. כמו המורה שולה מכיתה ג2 שיותר מהעונשים החמורים שהטילה על כל שטות היתה מערערת את שלוותך כשהייתה מוסיפה “אני כל כך שונאת להעניש אתכם, אבל אחרת אתם לא לומדים”.
מבשר התפנית היה הגנרל ההוגה בוגי יעלון, שהגדיר את מטרת הלחימה באינתיפדה כ”צריבת התודעה” של הפלסטינים. פרשנים, מומחים ושאר לשעברים מסבירים ש”צריך ללמד אותם שבאלימות לא ישיגו דבר”. ועכשו האינטלקטואלים. בהתקפתו המתנשאת על גדעון לוי מצדיק  א.ב. יהושע את מעשי הטבח בעזה בטענה ש”הפעולה המלחמתית הנוכחית, לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת.” נתעלם כרגע מאירוניה הגרוטסקית שבסיפא (אנחנו הורגים 300 ילדים פלסטינים כדי לחוס על חייהם של ילדים פלסטינים). נתעלם גם מיתר חצאי האמיתות (“זכו הפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה… שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי“; “אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים”), אי הדיוקים (“כשנסגרו [המעברים] זה היה בגלל ירי הטילים”) והפשטנות המתייפייפת (“רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים”; “אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם”) שבדברי הסופר. נתעלם אפילו מהשימוש האווילי שלו בקאנט. הדבר היחיד שלא ניתן להתעלם ממנו – באשר הוא מלמד לא רק על מגבלותיו האישיות של יהושע –  הוא תפיסת המלחמה כפרויקט חינוכי.
כבר השלמנו עם העובדה שמנהיגינו אינם ניחנים בחשיבה מדינית מפותחת במיוחד. איננו מופתעים עוד לגלות שאפילו מלחמה אינה מחייבת תכנית או אפילו הגדרת יעדים מדיניים (כך בלבנון 2006 יכול היה אולמרט לרברב על “החזרת הבנים” והרמטכ”ל על מיגור הקטיושות, וכך עכשו אין כל פלא שהשלישייה המובילה חלוקה בדעותיה לגבי מטרות המבצע). ברי לכל בר דעת שהחמאס לא יובס, שהרקטות לא יפסקו וששליט לא יוחזר בזכות המתקפה. הפסקת אש תהיה, אבל ישראל תדרש להסיר את המצור כפי שביקש החמאס מלכתחילה. יעד מדיני אם כן אין. אבל ואקום אי אפשר. אם לא מטרה מדינית, חייבת להיות אחרת. וגם לא יתכן שהמניע הוא נקמה, סתם יצר הרס, או השבת הכבוד העצמי לצה”ל. “מוכרחים להכנס בהם” ו”לשקם את כח ההרתעה” הן ססמאות היפות אולי לחיילים ופשוטי העם, אבל לא לאינטלקטואלים נשואי פנים ואסטרטגים דה-לה-שמטה. בשביל אלה האחרונים יש לנפק מטרות נעלות יותר, מטרות שניתנות לניסוח במשפטים מרובי תחכום אותם אפשר לכחכך בגרון מלא חשיבות. מרוב דאגתנו לפלסטינים ש”זכו לפיסת אדמה ראשונה ” (“ואני מקווה שלא אחרונה” מוסיף מיד הסופר איש השמאל) אנו מבקשים “לגרום להם להבין” איך מתנהגים בני תרבות. קחו זאת כעזרה ידידותית משכנים שוחרי טוב שלמדו בעצמם לא כל כך מזמן מדינה עצמאית מהי. בסך הכל מדובר באקט של נדיבות חברית. מתוך תחושה של אחריות נתרום לכם מעט מנסיוננו שלנו, שהרי, אחרי הכל, כיהודים עזרה לנזקקים היא בטבענו. נראה לכם מה עליכם לעשות, פלסטינים יקרים, על מנת להוכיח “בעיקר לנו” שניתן להתייחס אליכם כמבוגרים “אחראים למעשיהם”.
על האיוולת שבתפיסה הפדגוגית של המלחמה אין להכביר מילים. לא רק שהיא נואלת כתפיסה מדינית, היא מסוכנת ביותר כרעיון פוליטי. אין גם צורך לפרט לגבי הרדידות המוסרית שהיא מנת חלקו של מי שמאמץ תפיסה זו, כמו, דרך אגב, מי שמכנה את סיפור העוולות השיטתיות והפשעים שישראל מבצעת “קול ייחודי”. נותר רק להתנחם בכך שלא נמניתי על “מחונכיו” של יהושע והסתפקתי בנחת זרועה של המורה שולה.