Archive for ינואר, 2009

ממנגנוני ההשחתה – מבט אחד במגרש הספורט שווה מאה אלף מילים.

ינואר 28, 2009

לא פעם עומד הציבור הישראלי בהשתוממות מול מבחני השוואה בינלאומיים המראים, לפחות לכאורה (עד כמה מבחנים אלו מהימנים, איני יודע) שמערכת החינוך בישראל במצב משברי. ה- OECD ממקם את החינוך העל יסודי בישראל אי שם סביב המקום ה-40 מתוך 57 מדינות.  סטיית התקן של רמת השיגי התלמידים במבדק היא מהגבוהות ביותר (הנתון המדאיג ביותר לדעתי). תלמידי פינלנד (מקום ראשון) לומדים פחות שעות מתלמידינו (מקום 39), מורים מקבלים שכר נמוך ומלמדים יותר שעות. יש מחלוקת לגבי הדרך בה יש לפרש את הנתונים. ברור למדי, שהמבחנים מראים רמה נמוכה מאוד בהצלחת התלמידים במבחנים המשווים.
בהחלט מדאיג, ומדאיג במיוחד עבור הורים המעוניינים בחינוך איכותי לילדיהם. ואכן כהורה רב צאצאים, אני מודאג אבל לא מודאג מדי וזאת למרות שרמת הלימוד נמוכה בממוצא ואין טעם רציונאלי לחשוב שילדי לא יסבלו ממצבה הנורא של מערכת החינוך בישראל. איני מודאג מידי כי לי זה לא יקרה. אני מודאג הרבה יותר מהיעילות של מערכת החינוך.
מערכת החינוך, אני סבור, היא אחת מהמערכות הממלכתיות היעילות והמוצלחות ביותר במדינה וזאת לא משום שיתר המערכות כושל אף יותר. (אני מפציר בקוראים לא להפסיק לקרוא – לא יצאתי מדעתי, או לפחות הסתירה לכאורה בדברי לא מעידה על כך.) אסביר את דברי. המשתנה החסר הוא שמערכת החינוך בישראל מוצלחת מאוד יחסית למטרותיה. ומהן המטרות? התשובה לגבי מערכת החינוך בכללותה מורכבת יותר, אך לגבי המטרות של חלק אחד ממנה – החינוך החילוני העל יסודי – יש לי כמורה היכרות ישירה שיכולה לסייע.
ראשית יש להבחין בין שתי מטרות של חינוך בכלל והחינוך העל יסודי הממלכתי (ולא דתי) בפרט. המטרה האחת היא לימודית. מרבית שעות ההוראה מוקדשות למטרה זו ואם מבודדים אותה אכן החינוך העל יסודי כושל. אך ישנה מטרה נוספת, מטרה שניתן לכנות "חינוכית". מערכת החינוך מבקשת לעשות שימוש בחלק מנושאי הלימוד שתכליתו אינו נוגע ליכולות או הישגים קוגניטיביים א-מוסריים. המטרה נוגעת לייצור נכונות לפעולות עתידיות. בניסוח קצת יותר מדוייק המטרה העיקרית של החינוך החילוני העל יסודי בישראל הוא מיקסום הנכונות לתרומה ארוכת תווך של בחורים ובחורות (בעיקר בחורים) ליחידות הצבא, בניגוד לאינטרס האישי של צעירים אלו ותוך מחשבה (לרוב מוטעית) שהם עושים דבר נכון מבחינה לאומית ומוסרית. גולת הכותרת של מגמה זו היא ההתנדבות ליחידות קרביות המסכנות את בריאותם ואף את חייהם של המתגייסים תוך העמדת מעמדם המוסרי במבחנים שהמערכת מבטיחה שייכשלו בהם (אמנם לא כדי שיכשלו ולא שאנשי המערכת מחשבים זאת ככשלון, אלא פשוט משום שדרכי פעולתה ומטרותיה מושחתים זה ארבעים שנים ויותר). בהנתן מטרה זו,ההצלחה של החינוך העל יסודי  פנומנאלית.

החינוך העל יסודי בישראל – מבחן בקיאות:
1.איזה יום בשנת הלימודים הוא החשוב ביותר בעיני גורמי תיכנון וביצוע בתיכון החילוני הרגיל? (לאלו שמתקשים בהבנת השאלה: במה מושקע מירב זמן ההכנה? לאיזה אירוע מגיעים יותר אורחים? וכד')
2.כיצד נמדדת הצלחה חינוכית ומהיכן מתקבלים הנתונים המעידים על ממדי הצלחה זו?

3.במה משקיעים בתי ספר והורים את סכומי הכסף הנכבדים ביותר במהלך שלושת שנות העל יסודי?

4.באילו אירועים של בית הספר מובטחת נוכחותם של אישי ציבור ומכובדים?

תשובות מבחן הבקיאות:
1.היום החשוב בשנה אינו יום העצמאות ולא יום השואה (מועמדים ראויים בחלט). גם לא חג האילנות, סוף השנה, או מבחן הבגרות. היום החשוב ביותר הוא יום הזכרון. ביום זה, ובשיתוף עם צה"ל, מגיעים לבתי ספר תיכוניים חיילים במדים ונשק (חיילים בלתי חמושים בדרך כלל לא מגיעים). בתיכון שבו לימדתי, מספר האנשים ברחבת הספורט בו מתקיים מדי שנה טקס יום הזכרון עולה בהרבה על 2000 כשמספר התלמידים בבית הספר 1000. מי נותן לחיילים שחרור? כיצד התחילה מסורת זו? מדוע מאפשר בית הספר לבוגריו להיכנס לבית הספר כשהם חמושים? מיותר לציין שאם אחד מבוגריו של בית הספר נהרג במהלך שרותו הצבאי, הטקס מקבל מקבל מיקוד מיוחד (בבית הספר שבו לימדתי התאבד תלמיד במהלך שרותו הצבאי ולא צויין ביום הזכרון).
2. ההצלחה נמדדת במספר המתנדבים לחילות קרביים. לא יחידה קרבית אחת כאחרת, כמובן. סיירות, קורס טייס וקצינים קרביים, מקבלים ניקוד עודף בתחשיב. הנתונים נמסרים למנהלי בתי הספר על ידי צה"ל.
3 ו- 4. סכומי הכסף (איני יודע זאת בוודאות אך אתפלא מאוד אם אני טועה בהערכה זו) הנכבדים ביותר הן מצד ההורים, הן מצד מערכת החינוך, מושקעים בביקורם של תלמידי כיתות יא' בבירקנאו ולצורך השתתפות ב-"מצעד החיים". (בזמן שתלמידי המשלחת נמצאים בחו"ל אין לימודים, לפחות לא אפקטיביים, בכתות שיצאו מהן למשלחת.) במצעד האחרון, אותו הוביל הרמטכ"ל גבי אשכנזי, השתתפו אלפים. בבית העלמין היהודי בוורשה אמר אשכנזי: "התשובה למה שאנחנו רואים כאן היא אנחנו, מדינת ישראל, צה"ל והניצחון". אני מצרף כאן קישור אחד מיני רבים מאוד המתאר את רשמיהם של תלמידים המסע שהוביל הרמטכ"ל.
אציין גם, שמכינות קדם צבאיות, פאר היצירה של החינוך הלאומי דתי ושמטרתן – חשוב לציין – שקופה לחלוטין, הוא סיפור הצלחה גדול מסיפור ההצלחה של החינוך העל יסודי החילוני. לאחר זעזוע עמוק ממספר הכיפות הסרוגות על מגרש המצעדים של בה"ד 1, הוקמו מכינות קדם צבאיות חילוניות. מידת הצלחתן של מכינות אלו אינו משתווה למכינות הדתיות (לפחות לא במונחי ההצלחה הנידונה). אך המכינות החילוניות אינן באות להחליף את בתי הספר התיכוניים או להוות אלטרנטיבה להם. המכינות החילוניות הם פוסט-תיכוניות ובשל כך הן מיותרות בהיותן ממוקדות למאמץ לשכנע את המשוכנעים. נוכחתי בהרצאת גיוס למכינות אלה, הרצאה שבמוקדה קצין קטוע יד ומנהיג (חובש כיפה) של שביתת הסטודנטים. נושא המכינות הקדם צבאיות בכלל והמכינות הקדם צבאיות החילוניות בפרט, נושא חשוב שראוי לדיון נפרד. כאן רק אומר, שממדיו בציבור החילוני מצומצמים יחסית ואין להתפלא על כך.
בין רשמי האישיים ישיבת פתיחתה של שנת הלימודים בבית הספר בו לימדתי. מנהל הישיבה, שהוא גם מנהל בית הספר (שבתפקידו הקודם היה קצין בצבא), סיכם את שנת הלימודים הקודמת. הסיכום כלל מנייה לפי סדר אורדינלי עולה של חשיבות של מספר המתגייסים ליחידות קרביות, המתנדבים ליחידות קרביות, מספר המתנדבים לסיירות מובחרות (גם "סיירות" וגם "מובחרות"? כן, כן! גם וגם!), ולבסוף, כמנה אחרונה הנשמרת כהפתעה, מספר המתקבלים שנרשמו לקורס הטייס. באותה שנה, מזלנו שפר עלינו ובכניסה לבית הספר הופתענו לראות שלט גדול המברך את "בוגרינו הטייסים".
הרשו לי להגיד לסיכום כמה דברים שצריך לעשות ומדוע צריך לעשותם. אני רואה חשיבות מכרעת בהתערבות של הורים ומורים בחינוך תלמידים מחוץ ובמסגרת התיכון. למרות שאני חסיד של פעולות הבאות מלמטה – פעולות שבאות מתוך כוחות קיימים ופנימיים, אינני רואה אפשרות אחרת מאשר לפעול מבחוץ לעצירת החדירה של הצבא לתיכון העל יסודי ושינוי מטרות ההוראה בבתי ספר על יסודיים. הסיבה שבניגוד למקרים אחרים אני מאמין בכך, היא שאיני רואה סיכוי רב בהצלחה גורפת במאמצים לשינוי מבית מרצונם הטוב של מורים (בהנחה שיש מספיק מורים עם רצון כזה). כמורה לשעבר בתיכון חילוני, אני יכול להעיד ש 50 שעות הוראה על צדק חלוקתי, תורת המידות והמדינה ושימוש בכול אמצעי (כולל אמצעים בלתי כשרים) בניסיון להעמיד בראש שאלות מוסריות, אינם יכולים להשתוות ללחצים חברתיים ומניפולציות רגשיות, לסמי-הבנה של תלמיד תיכון ביום הזכרון שרואה את בנות כיתתו בוחנות את הבוגרים עטורי הנשק והמדים שהוכוונו להשתתף בטקס. יעילות כזו אין שווה לה. ייתכן, וניתן היה לעזור לתלמידים לפתח תובנה מוסרית ורצון לעמוד מול הלחצים הצבאיים כדי לסרב ולמנוע ביצוע פעולות נפשעות כמו אלו שראינו לאחרונה גם אם בחרו או גויסו ליחידות קרביות. אבל כאן ההצלחה של מערכת החינוך קלה למדידה אף יותר. העדיות לכך נמצאות בסלון של כל אחד מאיתנו, משודרות ברשתות הטלויזיה ומדווחות בעיתונות – אם רק רוצים לשמוע. אני חייב כאן לציין בכאב שמעולם לא האמנתי שאראה מראות כמו אלו ששודרו בארץ לאחרונה. הסברי הפוסט-טרואמה של הלחימה בלבנון חלקיים. ברוטליות כמו שראינו בעזה מתחילה בנורמות ודפוסי החשיבה המוטמעים במערכת החינוך בידיה כולנו מפקידים (מפקירים?) את ילדינו. כמורה, נכשלתי ונכשלו וייכשלו טובים ממני בנסיון לעמוד מול כוחות חברתיים יעילים המכוונים למטרות שהאל יודע כיצד נוכל לחלץ עצמנו מהן.
בהצדעה למנצחים (בינתיים),
מורה לשעבר.

מודעות פרסומת

"טוב שבגויים הרוג"

ינואר 26, 2009

ההתנהלות הברוטלית של צה"ל בעזה אינה מתמצית רק ברמת הפיקוד שהורה על כניסה בכוח מופרז ושימוש בחימוש בלתי חוקי ובלתי מידתי. עדויות רבות מלמדות על אלימות, גסות ואף מעשי רצח שבוצעו על ידי חיילים בשטח. אנו מכירים מקרים דומים מלבנון וממבצעים קודמים בשטחים ובכל זאת נראה שמדובר בתופעה חריפה יותר. כדי להבין אותה, נדמה לי שצריך בין השאר להתייחס לשינוי הדמוגרפי באוכלוסיית החיילים. הלוחמים בעזה השחיתו ספרי קוראן, והשאירו כתובות על קירות הבתים בנוסח "מוות לערבים", "אין ערבים אין פיגועים", "ערבי גבר זה ערבי בקבר – גוש קטיף וצפון השומרון לנצח", "מזרח ירושלים ליהודים", "מי שחלם גבעתי לא מגרש יהודים, מי שחלם גבעתי הורג ערבים", וכמובן "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים" (אני מקווה להעלות תמונות של כל הכתובות האלה ועוד בקרוב). ברור לאיזו קבוצה באוכלוסיה משתייכים כותבי הכתובות הללו. זוהי אותה אוכלוסיה ממנה יוצאים נערי הגבעות והנוער האלים והגזעני שאנו פוגשים בחברון וביתר השטחים, אלא שהפעם הם במדים ונשק צהלי. אלו חיילי המתנחלים בעידן של אחרי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. מאורעות אלה השפיעו עמוקות לדעתי על הימין הדתי ושינו את אופיו במידה משמעותית. על כך ראוי לפרט בפעם אחרת. כרגע אסתפק בהצבעה על התופעה.
מדובר בחיילים שקודים של מוסר הומניסטי אוניברסלי וחוקי מלחמה זרים להם לחלוטין ואף בזויים בעיניהם. כדי להבין את התנהלות הצבא צריך להכיר את מקורות ההשפעה של החיילים הללו שתופסים יותר ויותר נפח ביחידות הלוחמות ובשדרת הפיקוד. הנה דוגמה:


רבנים אלה שמטיפים לפגיעה בחפים מפשע הם שמכשירים את החיילים הדתיים בישיבות ובמכינות הקדם-צבאיות, ועכשו הם גם נושאים בתפקידים בכירים בצבא. הרב הצבאי הראשי, למשל, הוא אביחי רונצקי שעמד בראש ישיבת הקיצונית באיתמר. רונצקי פונדמנטליסט דתי בדעותיו ולאומן גזעני בהשקפותיו. את תפקידו כרב ראשי הוא לא תופס כמוגבל למתן שירותי דת, אלא עוסק בגלוי בעיצוב התודעה של החיילים . הוא תופס את עצמו כ"כהן משוח מלחמה" דהיינו כמי שמספק ללוחמים את ההשראה והמוטיבציה (הדתית) להלחם, ואת משימתו לאור התובנה ש"התיקון הגדול של העם לא יבוא באמצעות טיפול בהסדרניקים ובדתיים, אלא על ידי חיבורו ליהדות, ולשם כך באתי, כדי לחבר את העם בצבא אל מקורותיו וייעודו". אין פלא אם כן שרבנים קיצוניים מוצאים את דרכם אל תוך בסיסי צה"ל אפילו בעת מלחמה שם הם מפיצים את תורתם.

ארגון שוברים שתיקה מפרסם היום חומרים שהגיעו לידיו המלמדים על חדירתם של מסרים גזעניים ובלתי מוסריים באמצעות הרבנות הצבאית בזמן המלחמה. הנה מבחר מתוך חוברת שחילקה הרבנות הצבאית.

אבל חדירת הרבנים לצבא היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. תודעתם של חיילי הדתיות הלאומנית – שמהווים כשליש ממפקדי השדה – מתעצבת הרבה קודם. הרבה נאמר ונכתב על המשיחיות ותפיסת הבלעדיות על הארץ כתוצאה של הבטחה אלוהית שמטופחות בקרב הציונים הדתיים. אבל, לדעתי, המרכיב הבעייתי ביותר הוא גם פרוזאי יותר וזוהי הגזענות העמוקה שבתמונת עולמם. הרעיון הדתי של העם הנבחר חובר ללאומנות פראית וביחד נוצר קוקטייל של גזענות מזוקקת. לעיתים בוטה ולעיתים מודחקת תחת רטוריקה פסאודו-ליברלית. הגזענות מסוכנת בעיני יותר מהמשיחיות בדיוק בגלל הפרוזאיות שלה, בדיוק בגלל שהיא עמדה שמשתפת רבים כל כך בחברה הישראלית בכלל. קשה מאוד למכור היום את רעיון הארץ המובטחת או את היחס אל המדינה כ"אתחלתא דגאולה". קל הרבה יותר לטפח תחושות של עליונות גזעית ושנאת זרים. הגזענות שמעוגנת עמוק ביהדות מתחברת בטבעיות לגזענות של מלחמת התרבויות – רעיון שפשטנותו מאותגרת רק על ידי הרסנותו והפופולריות לה הוא זוכה.

כדי להבהיר, אינני טוען שחלקם הגדל של הדתיים בקרב חיילי צה"ל היא גורם יחיד או אפילו מרכזי בברוטליות שהפגינו חיילינו בעזה. טענתי היא שזהו גורם שיש לקחת בחשבון בבואנו לנתח את מה שנראה כשינוי משמעותי לרעה בהתנהלות הצבא, ושיש לתת עליו את הדעת בבואנו להציע פתרונות.

הישראלים כאוייבי הציונות

ינואר 25, 2009

שתי הרשימות, "קיר הברזל" של אבנר ו"יש עם מי לדבר – חייב להיות!!!" של אמיר, חושפות הנחות סמויות  ומפוקפקות שעומדות מאחורי טיעונים רווחים בשיח הפוליטי הישראלי. אמיר מתייחס למשמעות העמוקה של טענת ה"אין פרטנר" – על-אף שהיא מוצגת כטענה עניינית, כשטענה זו עולה בשיח הישראלי היא עולה כטענה מטאפיסית אודות טבעו הבלתי ניתן לשינוי של העם הפלשתיני. יתרה מזאת, הטענה נתפסת גם כטענה אודות חוסר הרלבנטיות של משא ומתן כשיטה לשינוי פוליטי משמעותי. הטענה שאין עם מי לדבר היא, באזניי הישראלים, הטענה שאין ברירה אלא לטפל בבעיות העומדות בפני החברה הישראלית באמצעות כוח צבאי ושלפיכך פוליטיקה ודיפלומטיה הן תמיד דחיית הקץ והסחת הדעת מהמעשה האמיתי – המעשה הצבאי.
אמיר מגיע למסקנה ש"התפיסה הישראלית על פיה אין פרטנר לשלום היא הרסנית בצורה בלתי רגילה. היא דוחה את האפשרות של ההדברות, ולכן היא עומדת חוצץ נגד התקווה." לפיכך "עלינו להשיב לעצמנו את התקווה ועל מנת לעשות זאת עלינו להבין שיש עם מי לדבר וחייב להיות, שעלינו לדבר עכשיו על השאלות הנוקבות ולהגיע להכרעה." אפשר להבין את הרשימה של אמיר כטיעון אד-אבסורדום: ההשלכות של הטענה שאין עם מי לדבר כל כך בלתי סבירות שאין לנו אלא לשלול את הטענה עצמה.
ב"קיר הברזל" אבנר טוען שחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים מוביל להעדר מוטיבציה בצד הישראלי להתקדם לקראת פיתרון בדמות הסכם שלום. עד כמה שאני מבין את הטיעון של אבנר, מדובר ברעיון שכמו לקוח מתורת המשחקים: מלחמה היא אופציה רק כאשר ישנה שאלה לגבי התוצאות שלה. אם ברור לשני הצדדים מי ינצח בעימות ביניהם, אין טעם לצאת לעימות – לצד החלש עדיף להכנע לדרישות הצד החזק כדי לחסוך באבדות והצד החזק לא צריך להתפשר משום שביכולתו להביא את הצד החלש להיענות לדרישותיו. לפיכך, האינטרס של שני הצדדים המעורבים הוא שהצד החלש יכנע לדרישות הצד החזק ללא תנאים. כיוון שאלו יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, ישראל לא באמת רואה צורך בהליך שלום. לפי ניתוח זה, הישראלים לא חותרים לניצחון על הפלשתינים, הישראלים רוצים להביא את הפלשתינים להכיר בעובדה שהם כבר נוצחו. ניתוח זה מסביר טיעונים רבים בדיון הפוליטי הישראלי. טיעונים כמו: "העזתים צריכים להבין את מה שהבינו כבר תושבי הגדה: אם הם יהיו בשקט לא נצטרך להשתמש בעוצמה הצבאית שלנו". ובכלל, נדמה לי שאותו היגיון מסביר את רוב הטיעונים ה"חינוכיים" של הישראלים. פלשתינים "מחונכים" הם פלשתינים שמבינים את יחסי הכוחות ואת המגבלות המשתמעות מהם.
התובנה שיחסי הכוחות הם מקור הבעיה מביאה את אבנר להציע שינוי ביחסי הכוחות. שינוי אפשרי הוא לחץ דיפלומטי מצד ארה"ב שמשמעותו תהיה שלילת האפשרות של מתקפה ישראלית כוללת על הפלשתינים. אבנר מציע שהדיפלומטיה תאזן את חוסר הסימטריה שמביא לסטטיות ביחסי ישראל והפלשתינים.
אני נוטה להסכים גם עם הניתוח של אמיר וגם עם הניתוח של אבנר. אבל אני חושב שהפיתרונות שלהם בעייתיים. אמיר מציע לשלול את הטענה ש"אין פרטנר" משום שההשלכות הנורמטיביות  – הפוליטיות, מוסריות, חינוכיות, ערכיות – שלה אינן מקובלות. אך הטענה שאין פרטנר אמורה להיות טענה עובדתית לגבי מהותם של הפלשתינים ומגבלותיה של הפוליטיקה והדיפלומטיה. לא ברור מדוע השלכה מוסרית או ערכית חמורה אמורה להביא אותנו להטיל ספק בטענה עובדתית. אין ספק שחשוב להכיר בהשלכות שעליהן אמיר מצביע, אך האם חומרת ההשלכות לבדה מפריכה טענה המציגה עצמה כעובדה אודות מנהגו של עולם?
אבנר מציע דרך לשנות את יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, אך מעבר לשיפור מצבם של הפלשתינים – שהוא ללא ספק הישג מוסרי חשוב ומספיק בפני עצמו – האם יושג הישג ישראלי בעזרת שינוי יחסי הכוחות? כיצד יהפוך המצב הישראלי לטוב יותר אם ישראל תעשה, באופן חד-פעמי, את הדבר הנכון מהסיבות הלא-נכונות? אבנר מתייחס למערך השיקולים שקברניטי ישראל (או צבאהּ) חושבים לרלבנטיים כנתון ומציע דרך לשנות את החלטותיהם לאור נתון זה. אך ברור שתמרון מסוג זה הוא מחוץ להישג ידם הפוליטית של אזרחי ישראל, ויותר מכך ברור שהשפעה פוליטית עקיפה שכזו לא תוכל להיות שיטת פעולה קבועה של אזרחים ישראלים. לפיכך נראה שבעיות מהסוג שאבנר מצביע עליהן ישובו ויעלו חדשות לבקרים. הפיתרון שאבנר מציע נראה נקודתי מדי.
הבעיה המשותפת לפתרונות השונים שאמיר ואבנר מציעים היא טשטוש גבולות בין דיון בשאלות של מדיניות וביצוע – שאלות אודות הצעדים שבהם יש לנקוט, לבין דיון בשאלות ערכיות – שאלות אודות היעדים שברצוננו להשיג. היחס בין שני סוגי השאלות ברור: אורח החיים שאנחנו שואפים לו הוא הנחה מוקדמת בדיון שלנו אודות המדיניות בה יש לנקוט על מנת להגשים את שאיפותינו המשותפות. במובן זה, שאלות של מדיניות כפופות לתשובות שאנחנו מספקים לשאלות ערכיות. על פניו, שאלות של מדיניות הן שאלות "טכניות" או מקצועיות התלויות בידע עובדתי רלבנטי ובמיומנויות מסויימות. אבל שאלות של מדיניות מעלות גם שאלות ערכיות אודות הלגיטימיות של האמצעים בהם נוקטים להשגת היעדים. לפיכך, על אף ששאלות ערכיות קודמות לשאלות של מדיניות, הדיון בשאלות מדיניות מעלה שאלות ערכיות.
בישראל דיונים פוליטיים הם באופן כמעט בלעדי דיונים אודות מדיניות: שתי מדינות, גדר הפרדה, התנתקות, ירושלים, לדבר או לא לדבר עם אש"פ/חמאס – כולם נושאים שהיוו מוקדי מחלוקת מרכזיים בדיון הפוליטי הישראלי. לעומתם, דיונים ערכיים אשר רווחים בדמוקרטיות מערביות נעדרים כמעט לגמרי מהשיח הישראלי: דיונים אודות הפלות, אודות שיוויון זכויות לנשים או אודות זכויות הומואים ולסביות. אלו דיונים ערכיים שגם אם הם מובילים לדיונים אודות מדיניות (כמו, 'כיצד יש לתקן את חוסר השיוויון?') הם קודמים להם. מצד שני, כשהדיון הפוליטי הישראלי נתקל בגבולות ערכיים האמורים להיות מוחלים על האמצעים שבהם לגיטימי לנקוט, עולה תחושה לא נוחה של מבוכה. כשארה"ב, לעומת זאת, בעקבות 11.9 החלה במדיניות ביטחון שפגעה בצנעת הפרט של אזרחים אמריקאיים הדבר עורר דיון ציבורי נרחב (גם אם לא מנע מהממשל להמשיך ולפגוע בזכויות האזרח). זו דוגמא לדיון ערכי שעולה מתוך דיון אודות מדיניות. בשיח הישראלי אין מקום לדיון ציבורי בסוגיות כאלה. בדרך-כלל, בג"צ אמור לשבור את הראש בשאלות מסוג זה.
הבעיה הפוליטית הישראלית, אם כן, עמוקה יותר מ"השחתה מוסרית". הבעיה היא שהשאלה "אילו ערכים עלינו לאמץ?" היא בעצמה שאלה חסרת מובן עבור הישראלים. עובדה זו מסבירה את הנטייה, עליה מצביע אבנר, להבין יחסי כוח כנתון רלבנטי יחידי לקביעת מדיניות. ידה של הכוחניות על העליונה בארץ, לא משום שתומכי הגישה הכוחנית הצליחו לשכנע את הציבור שערכים הומניסטיים הם שגויים או לא חשובים מספיק, אלא משום שהם הצליחו לשכנע את הציבור הישראלי שלערכים הומניסטיים אין מובן, הם חסרי משמעות. ישראלים רואים בטיעונים מוסריים המושמעים על ידי ישראלים (1) סימן למחלת נפש, מקרה של הלקאה עצמית וכו' או (2) דאגה לאינטרסים של האוייב, כלומר, בגידה. ה"שמאל הרדיקאלי" הוא לישראלי כמו הרוע "הרדיקאלי" – הוא רדיקאלי משום שהוא מעוות, הוא עמדה שרק אנשים לחלוטין בלתי סבירים יכולים להחזיק בה. לכן גם הפיתרון שאבנר מציע נשמע "רדיקאלי": רק ישראלי משוגע או בוגד ירצה להחליש את כוחה של ישראל.
העדרו של דיון ערכי מסבירה גם את חולשת הפיתרון של אמיר: אמיר מנסה לשלב טענה ערכית ברטוריקה ה"כמו-עובדתית" הישראלית. אך "אין פרטנר" לא נתפסת כטענה אודות הערכים שלנו. אין אף טענה פוליטית במיינסטרים הישראלי שנתפסת כטענה ערכית, ישנן רק 'מחוות' ערכיות כמו "זה עצוב מאוד שמתים ילדים בעזה, אבל כל עוד חמאס… וכו'". הניתוח של אמיר חשוב משום שהוא מבהיר שטענת ה'אין פרטנר' היא אכן טענה ערכית – היא שוללת תפיסת עולם. הטענה שאין פרטנר קובעת שישנם אנשים שממהותם רוצים להרע או להשמיד אחרים, ואי-נכונותם לשאת ולתת אינה תלויה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות. זו טענה מהותנית שאינה מתיישבת עם הרעיון שבני-אדם נולדים שווים לנסיבות שונות. לכן הומניסט רואה בטענה ש"אין פרטנר" לא סוף פסוק אלא הזמנה לדיון בשאלה 'כיצד נוכל לשנות את התנאים הפוליטיים כך שיהיה פרטנר?'.
ישראלים אינם מוצאים טעם בדיון ערכי משום שהעדר בחירה הוא רעיון שעומד בבסיס ההוויה הישראלית הקולקטיבית. במקום לתפוס ריבונות כחופש לבחור בין אפשרויות ולקחת סיכונים, הישראלים מבינים את ריבונותם ככוח להציל את עצמם שוב ושוב מפני הכוחות הבאים לכלותם. כשצה"ל הורג חפים מפשע הוא עושה זאת משום שחמאס לא הותיר לו ברירה. כשאנחנו מסרבים לשיחות שלום זה משום ש"אין פרטנר". החלטות ישראליות הן בין אבדון לחיים, לא בין דרכי חיים שונות. לכן, כל שיקול מוסרי נראה לא רלבנטי – אי אפשר להתלבט כאשר "קמים להורגך". הישראלים משכימים כל בקר לסיפא האלמותית: "השכם להורגו".
יש לתת "לצה"ל לנצח" לא רק משום שרק פיתרון צבאי הוא פיתרון. יש לתת לצה"ל לנצח משום שמבחינת הישראלים אם צה"ל יפסיד לא תהיה עוד הצדקה אידיאולוגית למדינת ישראל. ישראל היא מקלט, היא צעד נואש, היא אף-16 מעל אושוויץ. הרי לא באנו הנה להינות מהחיים באנו כדי להשאר בחיים. לא לשווא הישראלים דואגים לדרכונים זרים, הם אינם אזרחים נאמנים: הם כאן בשביל לשרוד, אם צה"ל לא יכול להגן עליהם אין לישראלים מה לחפש כאן. אבל כיוון שהישראלים לא רוצים לעזוב, וכיוון שהם אוהבים את צה"ל כמו שהם אוהבים את ילדיהם, הישראלים לא יכולים להעלות על דעתם שהגנה על תושבי ישראל איננה מרכיב מכריע במרבית ההחלטות המתקבלות בצה"ל. צה"ל חייב להגן וחייב לנצח. שלילה של כל אחת משתי דרישות אלו משמעה ריקון ישראל מתוכן.
יש, איפוא, לחצוב מקום בשפה הפוליטית הישראלית לרטוריקה של בחירה. בחירה בדרך חיים שאנחנו רוצים לממש ובחירה בדרך חיים שמכתיבה את המגבלות שאנו מציבים לאמצעים בהם אנחנו נוקטים. הדבר בעל הערך שהעוצמה שלנו מאפשרת היא לקיחת סיכונים. המשיכה הישראלית אחר טיעוני "אין ברירה" היא בגידה של ממש בשאיפה הציונית לריבונות וברעיון שהעם היהודי אכן יכול להיות עצמאי בארצו. חוסר ברירה צריך להיות הסיוט של כל ישראלי, לא התירוץ האולטימטיבי. הנה דרך נוספת להציג את הטענה של אמיר: האמונה שלעולם לא יהיה פרטנר, שתמיד "נלחם על חיינו", היא הודאה בכישלון הפרוייקט הציוני, היא הודאה שאפילו כשיש לנו צבא משלנו, נורמליות מדינית וחופש בחירה הם מחוץ להישג ידינו. זו לא רק מסקנה עגומה ומצערת במיוחד לכל מי שישראל חשובה לו, זו גם מסקנה שקרית.

יש עם מי לדבר- חייב להיות!!

ינואר 24, 2009

קשה לדמיין ניסוח מדויק יותר של הקונספציה הישראלית מאז שנת 2000 מאשר זה שטבע ראש הממשלה בזמנו ושר הביטחון בימים אלה אהוד ברק: "אין פרטנר". טענה זו נוסחה כידוע לראשונה בעקבות הפסגה הכושלת בקמפ דיוויד והשתרשה בציבור הישראלי במהירות ובאופן עמוק. אהוד ברק נבחר לתפקידו בתור המדינאי הגדול ביותר של מדינת ישראל, כאיש ספר, גיבור חיל וממשיך דרכו של יצחק רבין. כאשר הוא, הממולח בבנינו, נכשל בהשגת שלום הרי שהמסקנה היא אחת: שלום אינו דבר שאפשר, בעת הזו, לשאוף אליו. יהיר ככל שזה ישמע אולי, אין שום ספק שכך ברק ראה את הדברים. על כל פנים, הרעיון נקלט בקלות בשיח הישראלי שזכה סוף סוף לאישור סופי שהוא לא אחראי לנעשה. קווי היסוד של הפוליטיקה הישראלית התארגנו מייד לאחר הפסגה המדינית בהתאם לקונספציה החדשה. כידוע, אריק שרון נבחר לרשות הממשלה ומפלגות השמאל נחלו תבוסה. במילים אחרות, מי שטען תמיד שהערבים רוצים לעוקרנו ניצח ואלו שטענו שאפשר ויש להדבר הפסיד. הקונספציה בנתיים הפכה למציאות.
ישראל, אם לשפוט על פי מבנה הכנסת, פנתה ימינה ופחות אנשים מאמינים היום באפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, עם הסורים או עם הלבנונים מאשר אי פעם בעבר. הקונצפציה של ברק היא גם הסיבה שבגללה השיח הציבורי הישראלי התארגן מאחורי אריאל שרון, שאול מופז ובוגי יעלון ומאחורי המדיניות האלימה בשטחים וההשמדה של מנגנון השליטה הפלשתיני. אם אין עם מי לדבר הרי שמנגנוני השליטה הפלסטינית, המשרדים, המחשבים, מרכזיות הטלפון משדרי הטליוויזיה והרדיו אינם כלים בשירות המדינה שבדרך, אלא עוצמה צבאית הנבנית מעברו השני של הגבול. במילים אחרות, אם אין עם מי לדבר הרי שאלה הם מטרות כשרות בבנק המטרות. גם התמיכה בהתנתקות, הפינוי החד צדדי של רצועת עזה נבעה מהקוספציה שממילא אין עם מי לשאת ולתת על השליטה בשטח המשוחרר. זו גם הסיבה לתמיכה הכמעט מוחלטת באולמרט ביציאתו למתקפה בלבנון ולאחר מכן בעזה. אם מטרתה של המלחמה בלבנון הייתה להחזיר את גופות החיילים הישראלים, הרי שהשימוש באופציה צבאית היתה מחשבת עיוועים. רק משא ומתן יכול היה ואכן הביא להשבת הגופות לקבורה בישראל. ובכל זאת המתקפה זכתה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים כמעט. כך גם המקרה בעזה: המבצע הצבאי לא יכול היה להביא להפסקת הירי על הישובים השכנים ואכן לא השיג מטרה זו. לכן היציאה לפעולה צבאית נגדה כל הגיון פוליטי וצבאי וגרוע מכך הפכה את הרעיון של מוסר לחימה וטוהר הנשק, עליהם חונכו ועדיין מחנכים דורות של תלמידים וחיילים ישראליים, לחסרי ערך. מדוע, בכל זאת, זכתה המתקפה בעזה ובלבנון לתמיכה כל כך רחבה? התמיכה התבססה על ההנחה שאין עם מי לדבר. כאשר אין עם מי לדבר, תקיפה היא באמת האמצעי האחרון, והמלחמה היא באמת מלחמת אין ברירה.
מאז שנת 2000 מתנהל ויכוח מר על הקוספציה. הויכוח נסוב על האמיתות של הטענה ובעיקר על הנסיבות שהולידו אותה. האם ברק באמת הציע הצעה שאי אפשר היה לסרב לה? האם ברק תכנן מראש להכשיל את השיחות? האם ערפאת מעולם לא התכוון ברצינות לאפשרות של השגת הסכם? האם ערפאת אכן יזם את האינטיפאדה השנייה בעקבות כישלון השיחות? היום, תשע שנים אחרי הפסגה נדמה שרוב המומחים, העיתונאים ואלו שהיו מעורבים הגיעו לסוג מסוים של תמימות דעים לגבי מהלכם המדויק של העניינים. ובכל זאת, התמונה שהצטיירה לא השפיעה על הדיון הפוליטי או על השיח הציבורי הרחב. לכן, יש טעם להמשיך ולטעון שאף על פי שהנסיבות ידועות ותוצאותיהן ניצבות לפנינו, הרי שמשמעותה של הקונספציה עדיין נסתרת מעיננו. במילים אחרות, אפילו אם אנו מכירים את התוצאות של ההצהרה של ברק עדיין איננו מבינים אותה.
הקושי הנובע מההצהרה של ברק הוא קודם כל שההצהרה כופה עלינו ועל הפלסטינים מציאות מסוימת. הדבר כמעט מובן מאליו: אם אין אם לנו עם מי לדבר אין לנו גם בשביל מה לעשות זאת. העונש שברק הטיל על הפלסטינים על סירובם להגיע עמו להסכם שלום הוטל למעשה גם עלינו. כמו באיבחת חרב גדע ברק באחת את הנסיונות המהוססים של כל אחד מהצדדים לזהות את הצד שמנגד כבן שיח אחרי שנים ארוכות של איבה. ההיסטוריה של הדיונים ביננו לבין הפלסטינים לא הייתה מעוררת השראה במיוחד וזכתה להתנגדות רחבה. ההסכמים לא כובדו תמיד. אולם ההדברות עצמה היתה הישג אמיתי. כאשר ברק החליט שהצד השני אינו בשל למשא ומתן הוא כפה עלינו גם דחייה. וכאן, רק כאשר אנו לוקחים לתשומת הלב להבין את המשמעות של הדחייה של המשא ומתן אפשר להתחיל להבין את המשמעות של האסון שמקופל בקונספציה של ברק. שכן הדחייה הזו אינה רק דחייה של המשא ומתן זוהי דחייה של האפשרות לשאת ולתת.
הטענה על פיה אין עם מי לדבר אינה הצהרה פוליטית. היא אינה הבעת עמדה, פרשנות, שידול או מניפולציה. הטענה הזו היא מטא-פוליטית או טענה על עצם ההיתכנות של ההליך הפוליטי. ברק לא טען שהמשא ומתן נכשל בגלל העמדות של הצד השני. הוא טען שמשא ומתן אינו אפשרי בגלל טבעו של הצד השני. זוהי לכן אינה הצהרה פוליטית או מהלך בתוך השיח הפוליטי, אלא הכרעה לגבי טיבעו של השיח ומסקנה לגבי עצם היתכנותו. ברק הכריע שהשיחה אינה אפשרית ובתוך כך הכריע הכרעה לגבי טבעם של המשוחחים. ברק טען שהוא "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת", כלומר שהוא חשף את פרצופו האמיתי, את מי שהוא באמת. ערפאת, על פי טענה זו, בעצם מעולם לא רצה שלום והמשא ומתן היה עבורו תכסיס פוליטי. עתה, בעקבות הניסיון בקמפ דיוויד, כך יוצא, הוסרה הכסות ונותרה המהות. והמהות, על פי תמונת עולם זו, היא מפלצתית שכן האדם מותר מהבהמה בכוח הדיבור ויכולתו לשוחח.
אבל כאמור מה שנכון לגבי הפלסטינים נכון גם לגבינו. הצבתות אחוזות זו בזו: אם אין לנו עם מי לדבר הרי שגם אנו לא יכולים לעשות זאת. וכאן לא מדובר על הבחירה לשתוק אלא על הצהרה שקובעת שאי אפשר לדבר. לכן, ברק לא רק בגד בציבור שבחר בו לתפקידו. הוא בגד בעצמו ובתפקיד שלו. הדיבור הוא כלי העבודה של הפוליטקאי ושל המדינאי. אם אין עם מי לדבר, למה לנו מדינאים ואנשי פוליטיקה? לכן התגובה של הישראלים לקונספציה החדשה היתה פשוטה: "תנו לצה"ל לנצח!" אחרי שהמדינאי נטש את כלי העבודה שלו, אין לו תפקיד מלבד זה: שלא יפריע! הפוליטיקה, זו שאמורה הייתה לפתור את הבעיה אחרי שנים ארוכות של עימות דמים, הפכה למכשול.
העשייה הפוליטית, ההבטחה הטמונה ביכולת להסדיר את הבעיות המשותפות לאנשים שונים באמצעות הדיבור אינה מותרות. הפוליטיקה היא מה שמבחינה בין חברה אנושית ללהקת זאבים. כך, אם ההחלטה נוטלת מהפלסטינים ומאיתנו את היכולת לדבר היא נוטלת מאתנו את האנושיות. וכאן לא מדובר באנושיות במובנה הצר; לא מדובר בעזרה לחלשים או ברחמנות. כאן מדובר על אנושיות במובן עמוק ויסודי הרבה יותר. ההדברות אינה עוד אמצעי אחד מבין אמצעים רבים. הדברות היא הכלי באצמעותה נוצרת הזירה הציבורית. זהו המקום שבו בני אדם זוכים לחופש ולביטוי ושדרכו הם מקבלים את האפשרות להסדיר את ענינהם המשותפים. ללא שיח לא יכולה להתקיים חברה ובמקום להתארגן בני אדם הופכים קבוצה של אנשים מבודדים שחיים האחד ליד השני אבל לא יכולים לסמוך זה על זה. ללא הדברות לכן לא יכול להתקיים ציבור, והאנשים נעשים המון שמגיב כמו חיה פצועה אבל מפסיק לחשוב, מפסיק לדבר. ההחלטה על שאין עם מי לדבר היא לא החלטה פוליטית אלא החלטה נגד הפוליטיקה, כלומר נגד האפשרות להביא את ענייננו המשותפים לדיון ולהכרעה במסגרת ציבורית.
השאלה, לכן, מי צדק ומי אמר מה אינה חשובה יותר. "אין עם מי לדבר" אינה טענה היסטורית ואינה נוגעת למה שבאמת קרה בקמפ דיוויד, בהסכמי אוסלו או אפילו לפני כן. הטענה הזו היא טענה אידיאולוגית. מרגע שהיא נטבעה היא הפכה להיות המפתח שעל פיו האירועים מקבלים מובן. במילים אחרות, לטענה זו זאת יש קדימות עקרונית שכן היא לא נוגעת לעובדות אלא לכוונות הסמויות מאחוריהן אשר רק לאורן אפשר להבין את הנעשה. לאור הקונספציה של ברק אי אפשר יותר להבחין במעשיהם של הפלסטינים ואי אפשר להבינם. אנו יודעים ששפתם וליבם אינו אחד ולכן הפלסטינים יכולים רק להוכיח את מה שאנו כבר יודעים עליהם. ואכן, כאשר הפלסטינים קוראים להידברות הם עושים זאת רק על מנת להתעצם, וכאשר הם דוחים פתרון פוליטי וקוראים למאבק הם מוכיחים את מה שידענו עליהם מלכתחילה. וכך, מי שדוחה את האפשרות של פוליטיקה לא יכול להבין את ההיסטוריה ולא את העובדות. שהרי ההיסטוריה אינה אלא תיעוד של הניסיון האנושי להסדיר את עניניו המשותפים במרחב שבין בני אדם בעלי רצונות, צרכים אינטרסים ואידיאולוגיות שונות. אם אנו דוחים את עצם האפשרות להסדיר את העניינים במרחב הציבורי, איך נוכל להיות סבלניים לנסיונותיהם של אחרים?
בהקשר זה מעניין לשים לב למה שאמר הנשיא האמריקאי החדש בנאום ההשבעה שלו. הנשיא הזהיר את האומה מההשלכות של המצב הכלכלי והמדיני הנורא אליו נקלעה אמריקה. אבל כאשר הוא אמר ש"אין לנו ברירה אלא להאמין ששנאות ישנות יעלמו יום אחד" הוא לא ביקש לטעת תקווה פתאים בלב שומעיו. ובכל זאת, אין לנו ברירה? כמובן שיש ברירה ומובן שאפשר להתפס לשנאה. והרי, קשה להאמין שהנשיא החדש אינו מודע לכך. לכן, התקווה ששנאות ישנות יכולות להיעלם אינה נובעת מהתעלמות מהמציאות אלא מאמונה מחודשת בכוחה של האומה, ובמקרה זה בכוחה של הפוליטיקה האמריקאית לקחת ולהוציא לפועל גם החלטות קשות. מסר התקווה שליווה את כל מסע הבחירות של ברק אובמה אינו הבטחת בחירות או תקוות שווא גרידה. זוהי החלטה בזכות העשייה הציבורית, כלומר בזכות כוחם של אנשים, זכותם וחובתם לדון ולהסדיר את ענייניהם המשותפים יחד. ללא התקווה הזו, אין בפרויקט האמריקאי דבר. ההחלטה לשמר את האופי ההיסטורי של האומה היא לכן גם החלטה לשמר את התקווה. כמובן שזוהי גם החלטה מודעת ותקיפה נגד מסע ההפחדות הכוחני שאפיין את העשייה האמריקאית בעולם בשנים האחרונות. וגם את ההחלטה הזו כדי שניקח לתשומת הלב.
ישראל נמצאת במצב מסוכן ביותר; גם היא על עברי פי פחת. היא איבדה את יכולתה לדבר, לחשוב ולפעול. לכן אסור לה לאבד את התקווה. התפיסה הישראלית על פיה אין פרטנר לשלום היא הרסנית בצורה בלתי רגילה. היא דוחה את האפשרות של ההדברות, ולכן היא עומדת חוצץ נגד התקווה. וכאן אין אנו מדברים על תקוות פתאים של שמאל מנותק וסהרורי. כאן מדובר על התקווה הכרוכה בידיעה שיחד, בעבודה משותפת ועשייה משותפת, בשיחה במחשבה ובתשומת לב אפשר לבנות חברה. ענייננו כאן הוא ציבור שמסוגל לדון בנעשה לחשוב, להכריע הכרעות קשות ולהוציאם אל הפועל. העניין פה, לכן, אינו רק שלום עם הפלסטינים. בפני ישראל הכרעות הרות גורל הנוגעות לא רק לגבולותיה וליחסיה עם שכנותיה אלא גם למקורות המים והאנרגיה שלה לאופי החינוך שניתן בה וליחסה למיעוטים היהודים והלא-יהודים שגרים בקירבה. ללא דיון נוקב והכרעה משמעותית בכל אחת מהסוגיות הללו, כמו גם בסוגיות אחרות אין עתיד למדינת ישראל. עלינו להשיב לעצמנו את התקווה ועל מנת לעשות זאת עלינו להבין שיש עם מי לדבר וחייב להיות, שעלינו לדבר עכשיו על השאלות הנוקבות ולהגיע להכרעה. שכן אילולא כן, אין לנו תקווה.

קיר הפלדה

ינואר 23, 2009

כל אימת שהעימות האלים המתמשך בין ישראל והפלסטינים מתלקח לכדי אירוע מרוכז ("מבצע", "פעולה" ולעיתים אף "מלחמה"), השמאל הישראלי חוזר להתריע אודות "מגבלות הכוח", או שב להטיף ש"אין פתרון צבאי". לעיתים מגובות הססמאות הללו בהפניות היסטוריות, למשל למלחמת אלג'יריה, שמהן יש להסיק כי מאבקי שחרור לאומי לא ניתנים להכרעה באמצעים צבאיים. הטענה הזו היא חלק מארגז הכלים הדיסקורסיביים שמשמש את מחנה השלום מ-1967, אך בניגוד לטענות פופולריות אחרות, יומרותיה של הטענה בדבר "מגבלות הכוח" אינן נורמטיביות כי אם עובדתיות: הישראלים מתבקשים להכיר במגבלות הכוח ולהבין כי מדיניות שהנחת המוצא שלה אינה לוקחת בחשבון את העובדה שישראל אינה מסוגלת להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים מבוססת על הבטחת שווא. במסגרת החשיבה המחודשת שמחנה השלום חייב לעצמו לפחות מאז קריסת "תהליך השלום" בשנת 2000 מוטב להקדיש תשומת לב גם לעניין הבא: כטענה עובדתית, הסיסמה אודות מגבלות הכוח היא הבל מוחלט. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן להכריע כבר מחר בבוקר; סביר שהעניין ייגמר עד הצהרים. יש פתרון צבאי, אין מגבלות לכוח, צה"ל יכול לנצח. יתרה מזאת, העובדה המודחקת הזו היא אחד ממאפייניו המהותיים של הסכסוך וברצוני לטעון שהיא אחראית במידה רבה להתמשכותו.

הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה הממונים עליהם, מודעים היטב ל"עוצמת האש" המופקדת בידם. הם יודעים שמבחינה צבאית, צה"ל יכול למחות את העם הפלסטיני מעל פני האדמה. מרביתם חושבים שאין זה מין הראוי להשתמש במלוא העוצמה הזו; כמעט כולם מבינים שההשלכות של שימוש חסר מגבלות בכוחנו תהיינה הרות אסון. אך בה בעת, כל העת, הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה שמדווחים עליהם בטלויזיה, יודעים היטב שמלחמה אמיתית, ללא סייגים מוסריים ואחרים, תסתיים בתוך דקות בניצחון ישראלי מוחץ. רבים מהם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזו, ומכאן תסכולם ההולך וגובר מכשלונם להכריע את הסכסוך. הם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזאת למרות שהם מבינים, ולרוב אף מקבלים, את המגבלות שלא מאפשרות להם להפעיל את מלוא הכוח בעימות של ממש. אבל העובדה שכוחו של צה"ל גדול לאין שיעור מעוצמת ההתנגדות שיכולים הפלסטינים להעמיד צריכה להתרגם בעיניהם להכרה בצד הפלסטיני בכך שהסכסוך למעשה כבר הוכרע. הפלסטינים לא מבינים שישראל לא מכריעה את הסכסוך כעת משום שיש לה מה להפסיד (בין השאר, בשדה המכונה בהקשרים האלה "הסברה"), אך בכל רגע שתבחר היא יכולה להביא את העימות לכדי סיום מוחלט ומוצלח מבחינתה. על כן, ההתנגדות הפלסטינית נתפסת בעיניהם, כלומר דרך הפרספקטיבה של האסטרטגיה הצבאית, כהתנהגות בלתי רציונלית. מנקודת המבט הצבאית, הדבר הטוב ביותר שהפלסטינים יכולים לעשות עבור עצמם הוא להכיר בנצחונה של ישראל ולקבל את תנאי ההסדר שהיא מציעה. כל סיטואציה אחרת מצטיירת בעיניהם כחריגה בוטה מנורמות בסיסיות של הסדרי כניעה. לכן הפצרותיו של מחנה השלום להכיר בתביעותיהם של הפלסטינים מתפרשות כתוצר של אי הבנה של יחסי הכוח (כלומר של פחד לא רציונלי), או מהזדהות פתולוגית עם הצד השני. מהפרספקטיבה הצבאית, התבוסה הפלסטינית המובהקת היא אמנם פוטנציאלית, אך זה לא הופך אותה לפחות וודאית. כל מה שצריך לעשות בשביל להכריע את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא להחליט על כך.  

מדוע, לאור האמור לעיל, הסכסוך עדיין לא הוכרע? זו בדיוק הטעות שיש להתגבר עליה על מנת להבין את הנקודה שבה אנו נמצאים. בעיני הגנרלים הסכסוך הוכרע כבר מזמן. ההתנגשויות האלימות בעזה ובגדה הן לא יותר ממרד אסירים שאינם מבינים את מצבם לאשורו. האתגר הניצב בפני מערכת הבטחון אינו חתירה לנצחון בזירה הפלסטינית, כי אם הבאת הפלסטינים לכדי הכרה בנצחון שכבר הושג על מנת שישראל לא תצטרך לעשות שימוש בפועל בכוחה, שימוש שעלול לגרור השלכות בלתי רצויות בזירה הבין-לאומית, הכלכלית, הפנימית (מול הפלסטינים אזרחי ישראל) וכדומה. מטרה זו קיבלה ביטוי תמציתי ברעיון "צריבת התודעה" מבית מדרשו של משה יעלון. צריבת תודעה משמעה לעורר בפלסטינים את ההכרה בכך שבעימות ממשי נצחון ישראלי הוא בלתי נמנע ועל כן יש להתייחס אליו כאל עובדה מוגמרת. אינני מכחיש שהרטוריקה, ואולי גם הפסיכולוגיה, הישראלית מעידה לעיתים על יותר חרדה מאשר בטחון גמור בעליונות צבאית; בראיון שבו טבע יעלון את המונח הוא קובע גם שהפלסטינים הם איום קיומי על ישראל. אולם יעלון מבין היטב את כוחה של ישראל ומייחס את החולשה שבה תולים, לדעתו, הפלסטינים את תקוותיהם לחברה האזרחית ("קורי העכביש"). החולשה הזו לא מונעת ממנו להביע אופטימיות ובטחון בחוסנה של ישראל, בדיוק משום שלאור עוצמתו של צה"ל מצבה של החברה האזרחית רלוונטי בעיקר כאמצעי גיוס והפחדה. החרדה לגורלנו, אם כן, בין שהיא מבטאת רגשות כנים ובין שהיא מופנית פנימה כאמצעי תעמולה, מתקיימת תמיד לצדה של הבנה אסטרטגית שיחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם מאפשרים תוצאה אחרת פרט לנצחון ישראלי. כמובן שאינני טוען זאת על סמך היכרות עם מחשבותיהם של הנוגעים בדבר; היכרות שכזו אינה נחוצה. פער הכוחות הוא עובדה שלא ניתן לערער עליה, והוא מופגן מחדש בכל התפרצות אלימה. המאבק הפלסטיני יכול להתיש את הישראלים עד כדי שירצו לתת יותר, אך הוא לעולם לא יוכל לגרום לישראל לתת מה שאינה רוצה.

לכאורה, הטענה השמאלנית בדבר מגבלות הכוח וההכרה הצבאית ביכולתנו להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים סותרות זו את זו. אולם למעשה השימוש החוזר ונשנה בססמאות על מגבלות הכוח רק מחזק את העמדה הצבאית. מפני שלכולם ברור שצה"ל יכול להכריע את הסכסוך בכוח על נקלה, אין מנוס מלפרש את טענתו העובדתית של מחנה השלום אודות מגבלות הכוח כטענה נורמטיבית חזקה; כלומר, העובדה שאין זה מן הראוי להפעיל את מלוא כוחנו גורמת לנו להימנע ממיצוי יכולתנו. פרשנות שכזו מחזקת את ההנחה שהמגבלות שבגללן יכולתנו הפוטנציאלית להכריע את הסכסוך לא מתבטאת בפועל הן מגבלות שאנו מטילים על עצמנו. מכאן יכולים הגנרלים שלנו להסיק מספר מסקנות. ראשית, היות שאנו מטילים על עצמנו מגבלות שכאלה, הרי שאנו לוחמים באופן מוסרי – בניגוד לצד השני שלא מטיל על עצמו מגבלות כלשהן (כלומר שהכוח שהוא מפעיל בפועל והכוח שהוא מסוגל להפעיל חד הם). זה מקורן של הטענות שהועלו בזמן המבצע בעזה אודות ההבחנה הנדרשת בין מוסר של תוצאות ומוסר של כוונות. הרעיון ינוסח פחות או יותר כך: לא יכול להיות שאנחנו מתווכנים לזרוע הרס ברחובות עזה משום שבכוחנו להרוס הרבה יותר ממה שאנו הורסים כעת. אם הרס לשמו היה מטרתנו האמיתית, הרי שהיינו כותשים הרבה יותר ממה שכבר נכתש. ומשום שיכולותיו של צה"ל ביחס לעזה הן בלתי-מוגבלות (כלומר, צה"ל יכול לחסל את עזה כליל), הרעיון הזו תקף לגבי כל מידה של כוח שאנו מפעילים שם. נוכח יכולותינו, כל פלסטיני שמצליח להשתחל חי מבעד להריסות ביתו הוא הוכחה חיה, פחות או יותר, למגבלות שאנו מטילים על כוחנו.

שנית, הניתוח שהצגתי עד כה עשוי לסייע לנו להבין את העלייה ההדרגתית במידת הכוח המופעל כנגד הפלסטינים מאז פרוץ האינתיפדה השנייה – עלייה שמלחמת לבנון השנייה, שכוונה לא מעט כלפי הפלסטינים ותודעתם, היא חלק ממנה, והמבצע האחרון בעזה הוא שיאה. כאמור, הגנרלים רואים את המגבלות על השימוש בכוח כסייגים שאנו מטילים על עצמנו ומצפים מהפלסטינים להכיר ביכולתנו לחסלם באבחת יד. במילים אחרות, הפלסטינים מתבקשים להכיר בכך שהעימותים הממשיים בין ישראל לבינם לא משקפים את פער הכוחות האמיתי בין הצדדים ולהיכנע לכוחה הפוטנציאלי של ישראל אף על פי ששני הצדדים מבינים שסביר להניח שהכוח הזה לא ימומש במלואו לעולם. נוכח פער הכוחות בין הצדדים, והיות שמגבלות על השימוש בכוח נתפסות כהגבלה-עצמית, העובדה שהפלסטינים מסרבים להכיר בכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני כבר הוכרע מובילה את המצביאים להתרה הדרגתית של הרסן על מנת לחפש את המידה המדויקת של עוצמה צבאית שבה יוכרע הסכסוך. לכל הפחות, מחפשים הגנרלים את מידת הכוח שתוכל לייצר את האפקט המכונה בעגה הצבאית הרתעה. הרתעה איננה כניעה של ממש, אך בסיטואציה הנוכחית לא מדובר בהבדל משמעותי משום שהסדר הכניעה אליו חותרת ישראל אינו שונה מהותית ממצב העניינים הנוכחי. הרתעה משמעה סטטוס קוו מינוס מרד האסירים בעזה ובגדה. העלייה בהפעלת הכוח היא הדרגתית מכיוון שכל קפיצת מדרגה שכזו מלווה בפגיעה באינרסים ישראלים – דיפלומטיים וכלכליים, אך גם כאלה הכרוכים בדימוי העצמי שלנו – ועל כן יש לבחון את תגובתה של התודעה הפלסטינית לעוצמה העולה רק במעט על זו שעמידותה הוכחה בסיבוב הקודם. הדבר דומה למהלכה של חקירה בעינויים: אם מידה מסוימת של כוח לא משיגה את התוצאה הרצויה (וידוי במקרה זה, כניעה במקרה הפלסטיני), הלחץ מוגבר מעט. ניתן לחזות, אם כן, שההתנגשות הבאה תהיה קטסטרופלית אף יותר מזו שנסתיימה זה עתה.

המסקנה שאני מציע להסיק מהדיון הזה עשויה להשמע מעט פרדוקסלית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מסתיים בדיוק מכיוון שאפשר לסיים אותו על נקלה. כלומר, משום שפער הכוחות הוא גדול כל כך, ומשום שבישראל מבינים היטב את משמעויותיו, הסדר שלום, שאליו כולנו שואפים באופן מוצהר, נתפס בעיני המצביאים שמנהלים את הסכסוך בפועל כפעולה משוללת הגיון. בעיניהם, עימות אלים מסתיים בהסדר שלום שאינו כרוך בכניעה של אחד הצדדים רק כאשר העימות אינו בר הכרעה. אך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בר הכרעה באופן מובהק, ועל כן ישראל נוקטת במדיניות שמכונה בעולם "סרבנות שלום" – פשוט מכיוון שעל פי התודעה הצבאית שתופסת סכסוכים דרך הפריזמה של יחסי הכוח הגעה להסדר שמעניק לאינטרסים של שני הצדדים משקל שווה היא פעולה מוטרפת נוכח הפערים המשמעותיים ביחסי הכוח.   

אבי שליים מציע לקרוא את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי כביטויה של אידיאולוגיית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אפשר שאת אירועי השנים האחרונות יש להבין דווקא כתוצאתו של תסכול הולך וגובר בקרב ההנהגה הצבאית שמנהלת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מכשלונה של התיזה הז'בוטינסקאית. כזכור, ז'בוטינסקי טען שקיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בהקמתו של "קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע"; אך יחד עם זאת ז'בוטינסקי גם חזה שלאחר שקיר ברזל שכזה יעמוד איתן, יגבר כוחן של "הקבוצות המתונות" בקרב הפלסטינים אשר איתן נוכל לקיים משא ומתן כן לשלום. ניתן לשער שבדמיונותיו הפרועים ביותר לא העלה ז'בוטינסקי על דעתו את הכוח האדיר שמחזיקה ישראל כיום. למעשה, יש בכוחו של קיר הברזל האדיר שהקימה ישראל לערער על תוקפה של הטענה הז'בוטינסקאית; גם צבירת כוח שאין להתגבר עליו בידי ישראל אינה מעלה את המתונים החביבים כל כך על שמעון פרס וציפי לבני. הפלסטינים ממשיכים להתעקש על דרישותיהם כאילו אין הם מכירים בתבוסתם הבלתי הפיכה.       

מצד שני, אולי גם ז'בוטינסקי היה מקבל את הטענה שכיום דווקא עוצמתו של קיר הברזל הישראלי היא שמונעת את סיום הסכסוך. הפלסטינים, ואיתם העולם הערבי כולו, מסכימים היום להסדר שיאפשר למדינה עם רוב יהודי קבוע לשלוט בחלק הארי של ארץ ישראל המנדטורית; אך הפעם, הצד הישראלי הוא זה שמסרב להתפשר, וכמו בטיעונו של ז'בוטינסקי אודות הערבים, גם סירובם של הישראלים להתפשר מגובה בסיבה טובה. הצד השני חלש מהם באופן שהופך כל הסדר שאינו הסכם כניעה לויתור חסר שחר. קיר הברזל הוא כבר מזמן חומה בצורה, משוריינת – קיר פלדה. אך דווקא העוצמה הזו היא שמונעת בעדנו מלהכיר בזכויות ובאינטרסים המינימליים שתמורתם מוכנים הפלסטינים להשלים עם תבוסתם. אי-השוויון ביחסי הכוח הוא אדיר, וישראל מנוהלת על ידי אנשים שמנתחים את המציאות הפוליטית מנקודת המבט של יחסי הכוח. כיצד ניתן להשתחרר מהפרדוקס? אפשר להכיר בכך שמנקודת המבט הצבאית ששולטת בגורלנו, המגבלה היחידה על כוח היא כוח חזק יותר. על כן הפתרון היחיד לסכסוך הוא בהעברת רעיון "מגבלות הכוח" מהשדה המוסרי או הדיפלומטי לשדה הפוליטי הבינלאומי; כלומר, כוח חזק יותר חייב להבהיר לישראל שהיא אינה מטילה את המגבלות הללו על עצמה, שהן נאכפות על ידי גורם חזק יותר, ושהאפשרות להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים אינה קיימת עוד אפילו בגדר פוטנציאל. לשם כך ארה"ב צריכה למלא את תפקידה כשוטר האיזורי באופן נטול פניות ולהפקיע לעצמה, באופן סימבולי, את המונופול על שימוש בכוח בזירה הישראלית-פלסטינית. לא מדובר בשיגור חיל הנחתים לאיזור, כי אם בהבהרה לישראל שכוחה מוגבל על ידי איסורים שנאכפים על ידי מעצמה חזקה ממנה ובכך לבטל את השפעותיו של פער הכוחות העצום בין הצדדים. ההבהרה הזאת צריכה להית פומבית, מגובה בסנקציות, ובכך לצרוב בתודעתם של הגנרלים, ושל הישראלים הנוהים אחריהם, יחסי כוח חדשים. לאור הניתוח שהצגתי, התערבות שכזו היא הדרך היחידה להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי סיום. ישראלים, פלסטינים, יהודים אמריקאים וכל מי שטובת האיזור עומדת לנגד עיניו חייבים לתמוך באפשרות שכזו על מנת להציל את כולנו מעצמתנו שלנו.  

יהושע צבוע

ינואר 17, 2009
בתגובה למכתבו של א.ב. יהושע

מלחמה כפרוייקט פדגוגי

פעם היינו יורים ובוכים – הורגים ערבים, אבל מרגישים עם זה רע ומדגישים שזה רק כי אין ברירה. היום ניתן להכריז על סוף עידן. לא עוד ”יורים ובוכים”, אמור מעתה “יורים ומחנכים”. בעוד המון העם, שבעבר עוד היה משתתף לפחות במחוות הסימבוליות של צער  על “פגיעה בלתי נמנעת בחפים מפשע”, צוהל היום למראה ערימות הגופות בעזה, אנשי הציבור שלנו, שפלבאיות שכזו אינה הולמת את אופיים ה”מאופק” וה”אחראי”, מאמצים את עמדת המחנך הנוגה. כמו המורה שולה מכיתה ג2 שיותר מהעונשים החמורים שהטילה על כל שטות היתה מערערת את שלוותך כשהייתה מוסיפה “אני כל כך שונאת להעניש אתכם, אבל אחרת אתם לא לומדים”.
מבשר התפנית היה הגנרל ההוגה בוגי יעלון, שהגדיר את מטרת הלחימה באינתיפדה כ”צריבת התודעה” של הפלסטינים. פרשנים, מומחים ושאר לשעברים מסבירים ש”צריך ללמד אותם שבאלימות לא ישיגו דבר”. ועכשו האינטלקטואלים. בהתקפתו המתנשאת על גדעון לוי מצדיק  א.ב. יהושע את מעשי הטבח בעזה בטענה ש”הפעולה המלחמתית הנוכחית, לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת.” נתעלם כרגע מאירוניה הגרוטסקית שבסיפא (אנחנו הורגים 300 ילדים פלסטינים כדי לחוס על חייהם של ילדים פלסטינים). נתעלם גם מיתר חצאי האמיתות (“זכו הפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה… שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי“; “אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים”), אי הדיוקים (“כשנסגרו [המעברים] זה היה בגלל ירי הטילים”) והפשטנות המתייפייפת (“רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים”; “אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם”) שבדברי הסופר. נתעלם אפילו מהשימוש האווילי שלו בקאנט. הדבר היחיד שלא ניתן להתעלם ממנו – באשר הוא מלמד לא רק על מגבלותיו האישיות של יהושע –  הוא תפיסת המלחמה כפרויקט חינוכי.
כבר השלמנו עם העובדה שמנהיגינו אינם ניחנים בחשיבה מדינית מפותחת במיוחד. איננו מופתעים עוד לגלות שאפילו מלחמה אינה מחייבת תכנית או אפילו הגדרת יעדים מדיניים (כך בלבנון 2006 יכול היה אולמרט לרברב על “החזרת הבנים” והרמטכ”ל על מיגור הקטיושות, וכך עכשו אין כל פלא שהשלישייה המובילה חלוקה בדעותיה לגבי מטרות המבצע). ברי לכל בר דעת שהחמאס לא יובס, שהרקטות לא יפסקו וששליט לא יוחזר בזכות המתקפה. הפסקת אש תהיה, אבל ישראל תדרש להסיר את המצור כפי שביקש החמאס מלכתחילה. יעד מדיני אם כן אין. אבל ואקום אי אפשר. אם לא מטרה מדינית, חייבת להיות אחרת. וגם לא יתכן שהמניע הוא נקמה, סתם יצר הרס, או השבת הכבוד העצמי לצה”ל. “מוכרחים להכנס בהם” ו”לשקם את כח ההרתעה” הן ססמאות היפות אולי לחיילים ופשוטי העם, אבל לא לאינטלקטואלים נשואי פנים ואסטרטגים דה-לה-שמטה. בשביל אלה האחרונים יש לנפק מטרות נעלות יותר, מטרות שניתנות לניסוח במשפטים מרובי תחכום אותם אפשר לכחכך בגרון מלא חשיבות. מרוב דאגתנו לפלסטינים ש”זכו לפיסת אדמה ראשונה ” (“ואני מקווה שלא אחרונה” מוסיף מיד הסופר איש השמאל) אנו מבקשים “לגרום להם להבין” איך מתנהגים בני תרבות. קחו זאת כעזרה ידידותית משכנים שוחרי טוב שלמדו בעצמם לא כל כך מזמן מדינה עצמאית מהי. בסך הכל מדובר באקט של נדיבות חברית. מתוך תחושה של אחריות נתרום לכם מעט מנסיוננו שלנו, שהרי, אחרי הכל, כיהודים עזרה לנזקקים היא בטבענו. נראה לכם מה עליכם לעשות, פלסטינים יקרים, על מנת להוכיח “בעיקר לנו” שניתן להתייחס אליכם כמבוגרים “אחראים למעשיהם”.
על האיוולת שבתפיסה הפדגוגית של המלחמה אין להכביר מילים. לא רק שהיא נואלת כתפיסה מדינית, היא מסוכנת ביותר כרעיון פוליטי. אין גם צורך לפרט לגבי הרדידות המוסרית שהיא מנת חלקו של מי שמאמץ תפיסה זו, כמו, דרך אגב, מי שמכנה את סיפור העוולות השיטתיות והפשעים שישראל מבצעת “קול ייחודי”. נותר רק להתנחם בכך שלא נמניתי על “מחונכיו” של יהושע והסתפקתי בנחת זרועה של המורה שולה.