יש עם מי לדבר- חייב להיות!!

by

קשה לדמיין ניסוח מדויק יותר של הקונספציה הישראלית מאז שנת 2000 מאשר זה שטבע ראש הממשלה בזמנו ושר הביטחון בימים אלה אהוד ברק: "אין פרטנר". טענה זו נוסחה כידוע לראשונה בעקבות הפסגה הכושלת בקמפ דיוויד והשתרשה בציבור הישראלי במהירות ובאופן עמוק. אהוד ברק נבחר לתפקידו בתור המדינאי הגדול ביותר של מדינת ישראל, כאיש ספר, גיבור חיל וממשיך דרכו של יצחק רבין. כאשר הוא, הממולח בבנינו, נכשל בהשגת שלום הרי שהמסקנה היא אחת: שלום אינו דבר שאפשר, בעת הזו, לשאוף אליו. יהיר ככל שזה ישמע אולי, אין שום ספק שכך ברק ראה את הדברים. על כל פנים, הרעיון נקלט בקלות בשיח הישראלי שזכה סוף סוף לאישור סופי שהוא לא אחראי לנעשה. קווי היסוד של הפוליטיקה הישראלית התארגנו מייד לאחר הפסגה המדינית בהתאם לקונספציה החדשה. כידוע, אריק שרון נבחר לרשות הממשלה ומפלגות השמאל נחלו תבוסה. במילים אחרות, מי שטען תמיד שהערבים רוצים לעוקרנו ניצח ואלו שטענו שאפשר ויש להדבר הפסיד. הקונספציה בנתיים הפכה למציאות.
ישראל, אם לשפוט על פי מבנה הכנסת, פנתה ימינה ופחות אנשים מאמינים היום באפשרות להגיע להסכם עם הפלסטינים, עם הסורים או עם הלבנונים מאשר אי פעם בעבר. הקונצפציה של ברק היא גם הסיבה שבגללה השיח הציבורי הישראלי התארגן מאחורי אריאל שרון, שאול מופז ובוגי יעלון ומאחורי המדיניות האלימה בשטחים וההשמדה של מנגנון השליטה הפלשתיני. אם אין עם מי לדבר הרי שמנגנוני השליטה הפלסטינית, המשרדים, המחשבים, מרכזיות הטלפון משדרי הטליוויזיה והרדיו אינם כלים בשירות המדינה שבדרך, אלא עוצמה צבאית הנבנית מעברו השני של הגבול. במילים אחרות, אם אין עם מי לדבר הרי שאלה הם מטרות כשרות בבנק המטרות. גם התמיכה בהתנתקות, הפינוי החד צדדי של רצועת עזה נבעה מהקוספציה שממילא אין עם מי לשאת ולתת על השליטה בשטח המשוחרר. זו גם הסיבה לתמיכה הכמעט מוחלטת באולמרט ביציאתו למתקפה בלבנון ולאחר מכן בעזה. אם מטרתה של המלחמה בלבנון הייתה להחזיר את גופות החיילים הישראלים, הרי שהשימוש באופציה צבאית היתה מחשבת עיוועים. רק משא ומתן יכול היה ואכן הביא להשבת הגופות לקבורה בישראל. ובכל זאת המתקפה זכתה לתמיכה ציבורית חסרת תקדים כמעט. כך גם המקרה בעזה: המבצע הצבאי לא יכול היה להביא להפסקת הירי על הישובים השכנים ואכן לא השיג מטרה זו. לכן היציאה לפעולה צבאית נגדה כל הגיון פוליטי וצבאי וגרוע מכך הפכה את הרעיון של מוסר לחימה וטוהר הנשק, עליהם חונכו ועדיין מחנכים דורות של תלמידים וחיילים ישראליים, לחסרי ערך. מדוע, בכל זאת, זכתה המתקפה בעזה ובלבנון לתמיכה כל כך רחבה? התמיכה התבססה על ההנחה שאין עם מי לדבר. כאשר אין עם מי לדבר, תקיפה היא באמת האמצעי האחרון, והמלחמה היא באמת מלחמת אין ברירה.
מאז שנת 2000 מתנהל ויכוח מר על הקוספציה. הויכוח נסוב על האמיתות של הטענה ובעיקר על הנסיבות שהולידו אותה. האם ברק באמת הציע הצעה שאי אפשר היה לסרב לה? האם ברק תכנן מראש להכשיל את השיחות? האם ערפאת מעולם לא התכוון ברצינות לאפשרות של השגת הסכם? האם ערפאת אכן יזם את האינטיפאדה השנייה בעקבות כישלון השיחות? היום, תשע שנים אחרי הפסגה נדמה שרוב המומחים, העיתונאים ואלו שהיו מעורבים הגיעו לסוג מסוים של תמימות דעים לגבי מהלכם המדויק של העניינים. ובכל זאת, התמונה שהצטיירה לא השפיעה על הדיון הפוליטי או על השיח הציבורי הרחב. לכן, יש טעם להמשיך ולטעון שאף על פי שהנסיבות ידועות ותוצאותיהן ניצבות לפנינו, הרי שמשמעותה של הקונספציה עדיין נסתרת מעיננו. במילים אחרות, אפילו אם אנו מכירים את התוצאות של ההצהרה של ברק עדיין איננו מבינים אותה.
הקושי הנובע מההצהרה של ברק הוא קודם כל שההצהרה כופה עלינו ועל הפלסטינים מציאות מסוימת. הדבר כמעט מובן מאליו: אם אין אם לנו עם מי לדבר אין לנו גם בשביל מה לעשות זאת. העונש שברק הטיל על הפלסטינים על סירובם להגיע עמו להסכם שלום הוטל למעשה גם עלינו. כמו באיבחת חרב גדע ברק באחת את הנסיונות המהוססים של כל אחד מהצדדים לזהות את הצד שמנגד כבן שיח אחרי שנים ארוכות של איבה. ההיסטוריה של הדיונים ביננו לבין הפלסטינים לא הייתה מעוררת השראה במיוחד וזכתה להתנגדות רחבה. ההסכמים לא כובדו תמיד. אולם ההדברות עצמה היתה הישג אמיתי. כאשר ברק החליט שהצד השני אינו בשל למשא ומתן הוא כפה עלינו גם דחייה. וכאן, רק כאשר אנו לוקחים לתשומת הלב להבין את המשמעות של הדחייה של המשא ומתן אפשר להתחיל להבין את המשמעות של האסון שמקופל בקונספציה של ברק. שכן הדחייה הזו אינה רק דחייה של המשא ומתן זוהי דחייה של האפשרות לשאת ולתת.
הטענה על פיה אין עם מי לדבר אינה הצהרה פוליטית. היא אינה הבעת עמדה, פרשנות, שידול או מניפולציה. הטענה הזו היא מטא-פוליטית או טענה על עצם ההיתכנות של ההליך הפוליטי. ברק לא טען שהמשא ומתן נכשל בגלל העמדות של הצד השני. הוא טען שמשא ומתן אינו אפשרי בגלל טבעו של הצד השני. זוהי לכן אינה הצהרה פוליטית או מהלך בתוך השיח הפוליטי, אלא הכרעה לגבי טיבעו של השיח ומסקנה לגבי עצם היתכנותו. ברק הכריע שהשיחה אינה אפשרית ובתוך כך הכריע הכרעה לגבי טבעם של המשוחחים. ברק טען שהוא "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת", כלומר שהוא חשף את פרצופו האמיתי, את מי שהוא באמת. ערפאת, על פי טענה זו, בעצם מעולם לא רצה שלום והמשא ומתן היה עבורו תכסיס פוליטי. עתה, בעקבות הניסיון בקמפ דיוויד, כך יוצא, הוסרה הכסות ונותרה המהות. והמהות, על פי תמונת עולם זו, היא מפלצתית שכן האדם מותר מהבהמה בכוח הדיבור ויכולתו לשוחח.
אבל כאמור מה שנכון לגבי הפלסטינים נכון גם לגבינו. הצבתות אחוזות זו בזו: אם אין לנו עם מי לדבר הרי שגם אנו לא יכולים לעשות זאת. וכאן לא מדובר על הבחירה לשתוק אלא על הצהרה שקובעת שאי אפשר לדבר. לכן, ברק לא רק בגד בציבור שבחר בו לתפקידו. הוא בגד בעצמו ובתפקיד שלו. הדיבור הוא כלי העבודה של הפוליטקאי ושל המדינאי. אם אין עם מי לדבר, למה לנו מדינאים ואנשי פוליטיקה? לכן התגובה של הישראלים לקונספציה החדשה היתה פשוטה: "תנו לצה"ל לנצח!" אחרי שהמדינאי נטש את כלי העבודה שלו, אין לו תפקיד מלבד זה: שלא יפריע! הפוליטיקה, זו שאמורה הייתה לפתור את הבעיה אחרי שנים ארוכות של עימות דמים, הפכה למכשול.
העשייה הפוליטית, ההבטחה הטמונה ביכולת להסדיר את הבעיות המשותפות לאנשים שונים באמצעות הדיבור אינה מותרות. הפוליטיקה היא מה שמבחינה בין חברה אנושית ללהקת זאבים. כך, אם ההחלטה נוטלת מהפלסטינים ומאיתנו את היכולת לדבר היא נוטלת מאתנו את האנושיות. וכאן לא מדובר באנושיות במובנה הצר; לא מדובר בעזרה לחלשים או ברחמנות. כאן מדובר על אנושיות במובן עמוק ויסודי הרבה יותר. ההדברות אינה עוד אמצעי אחד מבין אמצעים רבים. הדברות היא הכלי באצמעותה נוצרת הזירה הציבורית. זהו המקום שבו בני אדם זוכים לחופש ולביטוי ושדרכו הם מקבלים את האפשרות להסדיר את ענינהם המשותפים. ללא שיח לא יכולה להתקיים חברה ובמקום להתארגן בני אדם הופכים קבוצה של אנשים מבודדים שחיים האחד ליד השני אבל לא יכולים לסמוך זה על זה. ללא הדברות לכן לא יכול להתקיים ציבור, והאנשים נעשים המון שמגיב כמו חיה פצועה אבל מפסיק לחשוב, מפסיק לדבר. ההחלטה על שאין עם מי לדבר היא לא החלטה פוליטית אלא החלטה נגד הפוליטיקה, כלומר נגד האפשרות להביא את ענייננו המשותפים לדיון ולהכרעה במסגרת ציבורית.
השאלה, לכן, מי צדק ומי אמר מה אינה חשובה יותר. "אין עם מי לדבר" אינה טענה היסטורית ואינה נוגעת למה שבאמת קרה בקמפ דיוויד, בהסכמי אוסלו או אפילו לפני כן. הטענה הזו היא טענה אידיאולוגית. מרגע שהיא נטבעה היא הפכה להיות המפתח שעל פיו האירועים מקבלים מובן. במילים אחרות, לטענה זו זאת יש קדימות עקרונית שכן היא לא נוגעת לעובדות אלא לכוונות הסמויות מאחוריהן אשר רק לאורן אפשר להבין את הנעשה. לאור הקונספציה של ברק אי אפשר יותר להבחין במעשיהם של הפלסטינים ואי אפשר להבינם. אנו יודעים ששפתם וליבם אינו אחד ולכן הפלסטינים יכולים רק להוכיח את מה שאנו כבר יודעים עליהם. ואכן, כאשר הפלסטינים קוראים להידברות הם עושים זאת רק על מנת להתעצם, וכאשר הם דוחים פתרון פוליטי וקוראים למאבק הם מוכיחים את מה שידענו עליהם מלכתחילה. וכך, מי שדוחה את האפשרות של פוליטיקה לא יכול להבין את ההיסטוריה ולא את העובדות. שהרי ההיסטוריה אינה אלא תיעוד של הניסיון האנושי להסדיר את עניניו המשותפים במרחב שבין בני אדם בעלי רצונות, צרכים אינטרסים ואידיאולוגיות שונות. אם אנו דוחים את עצם האפשרות להסדיר את העניינים במרחב הציבורי, איך נוכל להיות סבלניים לנסיונותיהם של אחרים?
בהקשר זה מעניין לשים לב למה שאמר הנשיא האמריקאי החדש בנאום ההשבעה שלו. הנשיא הזהיר את האומה מההשלכות של המצב הכלכלי והמדיני הנורא אליו נקלעה אמריקה. אבל כאשר הוא אמר ש"אין לנו ברירה אלא להאמין ששנאות ישנות יעלמו יום אחד" הוא לא ביקש לטעת תקווה פתאים בלב שומעיו. ובכל זאת, אין לנו ברירה? כמובן שיש ברירה ומובן שאפשר להתפס לשנאה. והרי, קשה להאמין שהנשיא החדש אינו מודע לכך. לכן, התקווה ששנאות ישנות יכולות להיעלם אינה נובעת מהתעלמות מהמציאות אלא מאמונה מחודשת בכוחה של האומה, ובמקרה זה בכוחה של הפוליטיקה האמריקאית לקחת ולהוציא לפועל גם החלטות קשות. מסר התקווה שליווה את כל מסע הבחירות של ברק אובמה אינו הבטחת בחירות או תקוות שווא גרידה. זוהי החלטה בזכות העשייה הציבורית, כלומר בזכות כוחם של אנשים, זכותם וחובתם לדון ולהסדיר את ענייניהם המשותפים יחד. ללא התקווה הזו, אין בפרויקט האמריקאי דבר. ההחלטה לשמר את האופי ההיסטורי של האומה היא לכן גם החלטה לשמר את התקווה. כמובן שזוהי גם החלטה מודעת ותקיפה נגד מסע ההפחדות הכוחני שאפיין את העשייה האמריקאית בעולם בשנים האחרונות. וגם את ההחלטה הזו כדי שניקח לתשומת הלב.
ישראל נמצאת במצב מסוכן ביותר; גם היא על עברי פי פחת. היא איבדה את יכולתה לדבר, לחשוב ולפעול. לכן אסור לה לאבד את התקווה. התפיסה הישראלית על פיה אין פרטנר לשלום היא הרסנית בצורה בלתי רגילה. היא דוחה את האפשרות של ההדברות, ולכן היא עומדת חוצץ נגד התקווה. וכאן אין אנו מדברים על תקוות פתאים של שמאל מנותק וסהרורי. כאן מדובר על התקווה הכרוכה בידיעה שיחד, בעבודה משותפת ועשייה משותפת, בשיחה במחשבה ובתשומת לב אפשר לבנות חברה. ענייננו כאן הוא ציבור שמסוגל לדון בנעשה לחשוב, להכריע הכרעות קשות ולהוציאם אל הפועל. העניין פה, לכן, אינו רק שלום עם הפלסטינים. בפני ישראל הכרעות הרות גורל הנוגעות לא רק לגבולותיה וליחסיה עם שכנותיה אלא גם למקורות המים והאנרגיה שלה לאופי החינוך שניתן בה וליחסה למיעוטים היהודים והלא-יהודים שגרים בקירבה. ללא דיון נוקב והכרעה משמעותית בכל אחת מהסוגיות הללו, כמו גם בסוגיות אחרות אין עתיד למדינת ישראל. עלינו להשיב לעצמנו את התקווה ועל מנת לעשות זאת עלינו להבין שיש עם מי לדבר וחייב להיות, שעלינו לדבר עכשיו על השאלות הנוקבות ולהגיע להכרעה. שכן אילולא כן, אין לנו תקווה.

מודעות פרסומת

תגים: , , ,

2 תגובות to “יש עם מי לדבר- חייב להיות!!”

  1. Avital Says:

    מאמר נוקב אבל אם אין עם מי לדבר הפך לאידאולוגיה
    אין עם מי לדבר בצד הישראלי והבחירות הקרובות עלינו לרעה רק יוכיחו שאין עם מי לדבר אז תנו לתותחים לשאת את דברינו

  2. אדר Says:

    עוד נושא שחשוב להדגיש, מעבר למה שנכתב במאמר: האמירות של "אין עם מי לדבר", בין אם הן נכונות או לא, הן שיא הפסימיות והפאסיביות, ופוליטיקאי מוצלח אמור להיות אופטימי ואקטיבי. אם הימין טוען שאין פרטנר, הוא בעצם מצווה עלינו לארוז מזוודות ולהוציא דרכון זר, כי זה אומר שאין כאן עתיד פרט לחיים על החרב.

    בדיוק קראתי לא מזמן את הטקסטים המעציבים של שאול רוזנפלד
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3624116,00.html
    חסר לי קול הפוך, כמו שלך, בהנהגת המדינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: