פוגה לצנטריפוגה

על פי סקר שפורסם אתמול בהארץ, שני שליש מהציבור היהודי בישראל תומך בפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הנתון הזה מדאיג בעיקר משום שהוא מראה עד כמה "דעת הקהל" הישראלית שקולה בדעתה. מהסקר משתמע ששני שליש מהיהודים בישראל מוכנים לקחת על עצמם סיכון שאינם יודעים מה היקפו, בשביל להוציא לפועל מבצע צבאי שאינם יודעים מה סיכויי ההצלחה שלו, על מנת להסיר איום שאינם יודעים אם הוא קיים. אף אחד מהמשיבים לסקר לא יודע מה ייפול עליו מן השמיים עוד לפני שמטוסינו ישובו מן התקיפה והאם יספיק להגיע למקלט בתחתוניו. אף אחד מהם לא יודע כמה רקטות ישוגרו מלבנון ומעזה, וכמה מרכזים יהודיים בעולם יעלו השמיימה בסערה. אף אחד מהם לא יודע מה תהיה ההשפעה על משטרים מוסלמיים בעולם, ועל כוחם של ארגוני טרור כדוגמת אל-קעידה. אבל שישים ושישה אחוז מהם מוכנים לשלם את המחיר, יהיה אשר יהיה. דומני שזו אינה צרכנות נבונה.

בשנים האחרונות מרבים פוליטיקאים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, להשוות בין איראן של אחמדיניג'אד לגרמניה של היטלר. רק אתמול העלה שמעון פרס את האנלוגיה הזו בפני נשיא ארה"ב. הניסוח שלו היה מוצלח במיוחד: על פי הדיווח בהארץ אמר פרס כי "איננו יכולים שלא להשוות בין איראן וגרמניה הנאצית". כלומר, כל כמה שאנו רוצים לחדול מההשוואה הטיפשית הזו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שכן אם השנה איננה 1939, ואיראן אינה גרמניה, הטענה שמשא ומתן נדון לכשלון מאבדת מעט מכוחה. הרי רק מכוח הטענה שהאירוע שלפנינו התרחש כבר למעשה בעבר ניתן להסיק בפסקנות ששום דבר חוץ מתקיפה לא יפתור את הבעיה. ומתוך כך מתברר שקיימת רק אפשרות אחת שמדאיגה את את ישראל של פרס ונתניהו יותר מהמחשבה על הבעיה האיראנית כבלתי-פתירה. זוהי, כמובן, האפשרות שההתגרענות האיראנית דווקא ניתנת לעצירה, ולא באמצעות תקיפה.    

אם המצב מול איראן דומה, ולו במעט, לאירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, הרי שכל קורבן שנדרש להקריב בשביל למנוע את הסערה יהיה נסבל, ראוי ומתקבל על הדעת. אך באורח פלא מדינת ישראל מרבה לעסוק רק בקורבן אחד, היינו התגובה האיראנית לתקיפה. זהו הקורבן ששישים ושישה אחוז מהישראלים מוכנים לקבל על עצמם. אולם סקרים ידועים בנטייתם לעצב ולא רק לשקף את דעת הקהל. כמה מהישראלים היו משיבים בחיוב על השאלה הבאה, למשל: האם תתמוך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים בתמורה להסדר שלום עם כולל עם מדינות ערב שבמסגרתו תחדל איראן מפיתוח נשק גרעיני? קשה לדעת, משום שאף מכון מחקר לא טורח לשאול את השאלה.

אם השנה היא 1939, אם התגרענות איראנית היא קטסטרופה ממשמשת ובאה, הרי שהקורבן שמתקבל על הדעת להעלות בכדי להינצל מהזוועה לא יכול להתמצות בכוננות ספיגה. אם כך, ולאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבין-לאומית, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לצייד את אובמה בהסכמה ישראלית לויתורים מרחיקי לכת שיאפשרו לאיראנים להציג את תוצאות המשא-ומתן כניצחון מצדם. כפי שמדגיש הדו"ח הזה, דיונים דיפלומטיים עם האיראנים יוכלו לשאת פרי רק אם האיראנים יוכלו לצאת מהם בכבוד. ועל פי הנחת המוצא, אין שום דבר שחשוב לבטחון ישראל יותר מהצלחתם (מישהו אמר 1939?). למרות כל זאת, האפשרות הזאת, אותה אפשר לכנות "שטחים תמורת גרעין", אינה עולה לדיון בישראל. 

"שטחים תמורת גרעין" נראית לי כעסקה טובה הרבה יותר מ"נפציץ את נתאנז ונראה מה יהיה". אבל אני רוצה להציע עסקה נוספת שנראית לי מוצלחת לא פחות.  אכנה אותה "גרעין תמורת גרעין". נכון להיום, ישראל משתייכת למועדון מעט מפוקפק של מדינות שאינן חברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT). רק אתמול קראה דיפלומטית אמריקאית בכירה לישראל (והודו, פקיסטן וצפון-קוריאה) להצטרף לאמנה; זו תהיה, כנראה, עמדתה הרשמית של ארה"ב בעתיד הקרוב. לאור הציפיות הישראליות מהעולם ביחס לתוכנית הגרעינית האיראנית, זו נראית כדרישה הוגנת למדי. אך מדוע לעצור שם? באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם במטרה להביא, בסופו של דבר, ל"עולם חופשי מנשק גרעיני".  מדינות רבות, ביניהן סין ואיראן, הביעו לאחרונה תמיכה בחידוש המאמצים לפרוק נשק הגרעיני. האיראנים הדגישו, כצפוי, את הימנעותה של ישראל מכניסה ל-NPT וקראו לאמריקאים לחדול משיתוף פעולה עם מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית.

הנה, אם כן, מתנה נוספת שישראל יכולה להעניק לאובמה לקראת הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית: חתימה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וחשוב מכך, נכונות להיכנס להליך מדורג של התפרקות מנשק גרעיני בתמורה להתחייבות דומה מצד כל מדינות ערב במסגרת משא ומתן לשלום. הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים. ככלות הכל, תרתי משמע, כמה נחמה אפשר לשאוב מהידיעה שבין התאיידותנו אנו, להתאיידותם של מאיידנו, לא יעברו חמישה רגעים? והנה דווקא כעת, מול פוטנציאל ההתגרענות האיראני, מתברר כוחה האמיתי של הפצצה: בכוחנו לוותר עליה בכדי להגן על עצמנו ממזרח תיכון מגורען ומסוכן. 

מכתב ליהודים באמריקה

מאת עדי ערמון

לכל המגדירם עצמם יהודים וחיים באמריקה, מכתב זה מיועד לכם. או ליתר דיוק, רק לאלו מבינכם שישראל יקרה ללבם. מי שאדיש ושאיננו מתעניין בנעשה בישראל או עוין אותה משמאל או מסיבות דתיות אנטי ציוניות יכול בקלות לוותר על מכתב זה. הוא מיועד רק לאלו שמרגישים קשר כלשהו לעם היושב בציון וחרדים לגורלו. אתם יודעים למי אני מתכוון: לאלו שביקרו בישראל במסגרת פרוייקט "תגלית", ביקור קרובים או מסע רוחני, לאלו שצחקו ב"אל תסתבך עם הזון" של אדם סנדלר, והתפעלו מ"ואלס עם באשיר"; לאלו שמגן דוד צמוד לחזם, ולאלו שאוהדים את ישראל ומגלים סימפאטיה לישראל, לישראלים ולתרבותה. אתם, ידידי ישראל, הייתם לנו יותר מאחים. הייתם לנו במובנים רבים כמו הורים שמביעים תמיכה בלתי מסויגת בכל צרכינו והתנהגותנו. תמיכה נפשית וחומרית כה רבה הענקתם לנו לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל ומעולם לא ביקשתם תמורה אלא עמדתם בתמיכתם בנו כחומה בצורה להגנתנו אל מול כוחות רבים- חלקם שונאים, חלקם אנטישמיים, חלקם בורים וחלקם גם צודקים – שתקפו וביקרו את ישראל. לכן אין די במילים כדי להביע את הכרת התודה של ישראלים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לפועלכם.

אך יחד עם זאת, מכתב זה הנו פנייה מתוך מצוקה, מבוכה וחוסר אונים בבקשה שתתעוררו ותפסיקו את התמיכה העיוורת והמזיקה שלכם בישראל. לא התמיכה היא הבעיה. להפך, היא מבורכת וחיונית מאין כמותה. העיוורון הוא הבעיה. לא התמיכה אלא חוסר הגבולות שבה, חוסר השיפוט באקט התמיכה הוא הוא הבעיה. ידיד אמת עומד לצד חברו בטוב וברע אך אל לו להתחנף אליו או להתעלם מן הרע שמבצע החבר, ובשנים האחרונות (ויש שיגידו בעשרות השנים האחרונות) רוח רעה עוברת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לזכויות אדם והאזרח ולסוגיות הקשורות בדת ומדינה. המלחמה האחרונה בעזה,וזו הקודמת בלבנון, היו שתי מלחמות שגם אם היו מוצדקות לא היו הכרחיות, והאלימות, האכזריות, והשימוש המוגזם בכוח נגד אזרחים חפים מפשע צריך להדליק גם אצלכם נורה אדומה ביחס לאופן שבו מתבטאת תמיכתכם בנו. משהו לא טוב מתרחש במזרח התיכון וב"דמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון. הילד האהוב מתנהג עתה לעיתים רבות, רבות מדי, כבריון שכונתי. השכונה עצמה היא לא בדיוק המקום הכי בטוח בעולם, וילדכם האהוב ודאי שאינו הבריון היחידי שבסביבה, ואינו היחיד הראוי לנזיפה. השכונה היא סביבה קשה, ענייה ואלימה. אך דווקא משום כך, אסור להורים אוהבים, לאחים תומכים ולחברים אמיתיים להתעלם מן האלימות והבריונות ולא לומר דבר, אפילו לא להרים גבה, או לתהות שמא יש לבחון מחדש את האופן שבו יש להתייחס למעשי האלימות וההרס.

 במובנים רבים ישראל היא דמוקרטיה, ודאי יחסית לאותה שכונה לא נעימה. אך דמוקרטיה זו נחלשת מיום ליום. והמרחק בין האידיאל הדמוקרטי האמריקני לבין התנהלות מדינת ישראל גדל מרגע לרגע. שנים לא פשוטות עברו גם עליכם, אך באמריקה, הבין הרוב כי היגררות למלחמה מיותרת בעיראק, השקעת משאבים עצומים במלחמה על חשבון החוסן הכלכלי הפנימי, ותופעות כמו גואנטנמו לא רק שראויות לכל גינוי אלא גם למהפך ולשינוי פוליטי. רובכם תמכתם באובמה שיוביל לשינוי במדיניות ארצות הברית, אך אל מול המדיניות הישראלית שחיקתה באדיקות את ממשל בוש וחיסלה במו ידיה את הכוחות המתונים ברשות הפלסטינית – אל מול פני מדיניות זו, אתם ממלאים את פיכם מים. באמריקה מרבית האוכלוסייה יודעת להתאחד סביב החוקה והדמוקרטיה האמריקנית. בישראל, הכוחות המאמינים בדמוקרטיה נחלשים מיום ליום וממערכת בחירות אחת לשנייה. למרות שאנו מושפעים לא מעט מן התרבות האמריקנית, לא לאמריקה אנו דומים אלא לרפובליקת ויימאר הגרמנית – כלומר, לדמוקרטיה שקרסה. בכנסת הקרובה למשל יש לא פחות מארבע מפלגות אנטי דמוקרטיות מובהקות שעומדות לקחת ככל הנראה חלק פעיל בממשלה הבאה: מפלגות המעונינות להפוך את ישראל למדינת הלכה (ש"ס ויהדות התורה), למדינה המתנה אזרחות בנאמנות (ישראל ביתנו), או המעונינות להמשיך ולהשליט מדיניות של כיבוש ואי מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי וחלק ניכר משורות הליכוד, קדימה וכן, גם בעבודה). מזכר רבין, שרבים מכם נושאים אליו עיניים כדמות הישראלי היפה, לא נותר כמעט דבר. מחנהו הובס ונהרס. ועתה, האם תמשיכו לכסות את עיניכם – לא לראות ולא לשמוע את המציאות המדאיגה במזרח התיכון. האם גם עתה תמשיכו באותה מתכונת של תמיכה אוטומטית? בכל מדינה אחרת בה היה עולה הימין הקיצוני הגזעני והפונדמנטליסטי לשלטון, הייתם כבר נזעקים מזמן, אז מדוע הדממה הזו ביחס ליקר מכל?

הסופר עמוס עוז, ניתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך שבו מתנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה מוצדקת למולדת לעם היהודי ומלחמה בלתי מוצדקת שמנהלת ישראל נגד הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עד כה, התייצבתם תמיד לצדנו, להגנת המלחמה המוצדקת. עתה, האם תוכל לראות כי לצד התמיכה בזכות הקיום שלנו, יש גם לפעול לשלום עם שכינינו ולהסרת עול הכיבוש מעליהם ומעלינו?

ולא רק אל מול הכיבוש והיחס לפלסטינים הגבתם באדישות אלא גם אל מול השתלטות הממסד הדתי על ישראל. רבים מכם מגדירים עצמם כיהודים בדרכים שונות – כאורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים ועוד. באמריקה איש אינו מערער על זהותכם כיהודים. ורק בישראל, בנוסף לדברי הבל של סופרים לאומניים שלועגים לעיתים על התמודדותכם עם שאלת הזהות העצמית, הממסד הדתי בישראל, ויותר מכך החוק הישראלי, מפלה נגד כל מי שאינו אורתודוכסי. בנישואין וגירושין, בלידה ובמוות, ובעשרות תקנות וחוקים החודרים אל הפרטיות ומפוזרים לכל אורך תחומי החיים בישראל – הדת או ליתר הביטוי החד ממדי, האורתודוכסי והאנטי ליברלי שולט בעריצות שדומה יותר לאיראן מאשר לדמוקרטיה. האם הייתם מוכנים לכך אצלכם באמריקה? אז מדוע אתם תומכים בתופעה זו בישראל? אותו הדבר גם בכל הקשור לימין האוונגליסטי השמרני שבאמריקה הוא עבור רבים מכם יריב פוליטי מר, ואילו דווקא ביחס לישראל הוא שותף לכם בברית שמפמפמת כסף ותמיכה בהקמת התנחלויות חדשות ובגרירת ישראל למלחמות עתידיות עם הערבים. עליכם לשאול את עצמכם כיצד ייתכן שלכם ולימין שמרני דתי המאמין שיש לפטם את ישראל בכסף על מנת להביא למלחמת יום הדין ולשובו של ישו כל כך הרבה במשותף?

רבים מכם אומרים לעצמם שהם אינם רוצים להתערב בנעשה בישראל או "שאין לנו האמריקנים זכות לבקר את הישראלים" – ובכן, יש לכם זכות שכזו ועוד איך! והתמיכה העיוורת היא בעצמה ביטוי לתמיכה אקטיבית שלכם בהמשכיות הכיבוש ובהמשכיות שליטת הדת על הדמוקרטיה. עתה, הגיע הזמן לפנות אליכם – אם אתם מעונינים שישראל תישאר דמוקרטיה וקרובה אל לבכם ואל תפיסת עולמכם הדמוקרטית והליברלית- ולבקש מכם להפוך את תמיכתם והזדהותכם לכזו המותנית בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ולא במתן תמיכה סתומה שגורמת נזק רב לישראל וכמו סם ממכרת אותנו לידיעה שלא משנה כמה הרס נגרום, ושלא משנה שלא נעשה דבר להפסיק את מעגל האלימות ושלא משנה כמה התנחלויות חדשות החונקות כל אפשרות לשלום נבנה ונפתח, תמיד תעמדו לצדנו. מדיניות התמיכה הלא מרוסנת צריכה להשתנות. השנה התעוררתם למציאות חדשה ולממשל חדש המעונין לקחת חלק פעיל ולהביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או לפחות לצמצום של האלימות בין הצדדים. מכתב זה, שודאי אינו מייצג את דעת הרוב בישראל, פונה אליכם בתחינה לתת את מלוא תמיכתם לממשל החדש ולמאמצו להביא לשלום, גם אם תאלצו להדוף לחצים מגורמים שדלניים שונים. גם במזרח התיכון בני האדם זקוקים וראויים, יותר מתמיד, לשינוי.

אופסימיות

מאת ניר עברון

 
למותר לציין, שבמבט משמאל, התוצאות המשוערות של בחירות המתקרבות אינן נושאות בקרבן אף בשורה או תקווה. למעשה רק ימים יגידו אם מערכת הבחירות הנוכחית תהיה זו אשר יותר מכל תסמן עבור איזה חוקר חרוץ, ששמו וודאי עוד יעטר ביבליוגרפיות אין-ספור – אותו יורש עלום של זאב שטרנהל, אשר שוקד בימים אלו על דוקטורט מבטיח אי שם בארה"ב – את המפנה הקריטי בסיפורה של מדינת המחר, את רגע נסיקתו של אביגדור ליברמן לליגת העל של הפוליטיקה הישראלית. "ומשם," יטען חוקרנו בדברי ההקדמה לספרו, כעוף החול: הפאשיזם במליניום השלישי, "רק דרך קצרה נותרה עד להפיכת סדרי השלטון של 2013, ועלייתו של ליברמן לתפקיד נשיא האומה הישראלית הראשון."
גם אם ייפלו הקלפים אחרת, והתרחיש האפוקליפטי הזה יישאר בגדר נבואת שוטה, אין בזה בכדי לשנות את העובדה המשתקת שקשה עד בלתי אפשרי כרגע לדמיין קונסטלציה פוליטית כלשהי שבכוחה לשבור שמאלה, שיכולה לעצור את הסחף הפולקיסטי בו אנו מצויים, ושאת עכירותו הביבית ניתן להמחיש טוב מכל על ידי ניגון פסקול השיח הציבורי של המלחמה האחרונה לצד רצף אקראי של תמונות מעזה.
וכך הוא ממשיך לצעוד בעיניים עצומות לרווחה, רואה ולא מאמין, שומע ולא מבין – אותו ישראלי סטטיסטי המשתקף אלינו דרך הסקרים. תוך בהילות להצדיק עצמו מול שורת דחלילים אמיתיים או מדומים, תוך סירוב, שהפך ליסוד נפשי, לשאת את ראשו ולפתוח את ליבו לשכניו הקונקרטיים שמעבר לחומה ולגדר, הוא ממשיך לצעוד. זו אותה דמות מוכרת – לחוצה, נבוכה, חרדה, וזועמת – הממשיכה לדשדש באותו התלם. לאן? לאותה התהום שאליה מידרדרת תודעה פוליטית אשר תחושות הרדיפה, המבוכה, החרדה והזעם הן סך מרכיביה. ייתכן כי סכנת ליברמן תתברר כאיום חולף, אך הלך הרוח שהוא ביטויה ומבטאה יישאר עמנו, חוששתני, עוד זמן רב.
ייאוש הוא ממתק ממכר, ואני משתדל להיגמל, אבל גם כשאני מתנער, מדביק חיוך גדול על הפנים, מגייס את כל תעצומות הדמיון והרצון הטוב, ונושא את עיניי לעתיד המולדת, אני מתקשה לזהות ולו בדיל של תקווה בשחור משחור שרובץ לו שם, ומציץ בי בחזרה בעין אדומה. מי מהאנשים שישבניהם ילחצו אוטוטו את עורות הצבי הנחשקים של כסאות הממשלה רוצה או מסוגל לנצל את זמן הפציעות שקיבלנו כולנו ולהתחיל לעשות את מה שצריך, ובדחיפות: להעמיד בפני הישראלים סדר יום של מבוגרים, ובראשו תכנית גמילה מהשטחים? – אל תטרחו לענות, בואו נעבור הלאה…
וה"הלאה" הזה משמעותו ארה"ב של אובמה. לא נעים לומר, אבל על כתפיו הצנומות של נשיא צעיר וטרי – אותן הכתפיים שכפופות גם כך ממשקלם המצטבר של משבר פיננסי אדיר, הסתבכויות צבאיות במרחק חצי עולם, שינויים טקטוניים במערכת הגיאו-פוליטית (עם עלייתן של סין, הודו, ברזיל ורוסיה), ומשבר אקולוגי עולמי, שכלכלת ארצו היא ככל הנראה גורם מוביל בהתהוותו – על כל אלה מתווספות עתה גם הציפיות שלנו, מיעוט קטן במדינה רותחת בקצה המדיטראניאן, ובעיית הסכסוך הדלקתי שעליו היא מנצחת.אולם דווקא מבט קצר בהיסטוריה מעלה תמונה מעודדת. כי אם יש משהו שמנהיגי ישראל מבינים, זה איום מהדוד סאם.
את התקדים הציב כבר בן-גוריון כשקיפל את צה"ל מסיני בנובמבר 56' בהוראה של נשיא אמריקאי. אייזנהאואר שנבחר באותם ימים לכהונה שנייה ברוב גדול ובידיו אשראי רב מהציבור, בדומה לאובמה כיום, איים בהפסקת הסיוע הכלכלי והתמיכה הדיפלומטית בישראל באו"ם. וכך, 24 שעות לאחר אותו נאום ידוע בו התפייט בן-גוריון ניאו-תנ"כית על התחדשות "מעמד הר סיני" ולא התאפק מלכנות את המדינה הצעירה, "מלכות ישראל השלישית," הודיע "הזקן" כי כוחות צה"ל ייסוגו מסיני. שורה מכובדת של ראשי ממשלה הלכו בדרך זו: קארטר גרר את בגין, שהתנהג כמי שכפאו שד, עד לחתימת ההסכם בקמפ דיוויד ופינוי יישובי סיני. קיסינג'ר הכריז ב-75' על "עיון מחדש" ביחסי ארה"ב-ישראל, מה ששיכנע את רבין וממשלתו לחתום על הסכם ההפרדה השני עם מצרים. ובל נשכח את נתניהו וקלינטון, זוכרים את לחיצת היד עם ערפאת?
אז זו התקווה. התקווה שאובמה רציני בכוונתו לשנות את מסלול ההתנגשות עם העולם האיסלמי, אליו הביא בוש את אמריקה, ושהוא מבין שהמסלול החדש עובר בין היתר דרך ישראל והפלשתינאים. יש לכך סימנים מעודדים, הראיון שנתן אובמה – נאומו הראשון כנשיא – לרשת אל-ערבייה, וכן החלטתו למנות אדם הגון, ג'ורג' מיטשל, למתווך במזה"ת. גם העובדה שמעל ל-70% מיהודי ארה"ב הצביעו לאובמה משמחת, כי היא מרמזת שאולי עוד יגיע בימינו אותו רגע חשוב בו יימאס ליהודים שם להצדיק את מה שעושים היהודים פה.

 ולעיתים, בשקט-בשקט, מתגנב לו החשד, שמא הגענו בדיוק לנקודה אליה תמיד כיוונה אותנו איזו תשוקה מוכחשת, המתרוצצת לא מסופקת בנבכי התודעה הישראלית הצעירה. האם ייתכן שאנחנו פשוט רוצים שיכריחו אותנו? אולי השיתוק, ההתבחבשות חסרת התוחלת, השקרים העצמיים המתחזים לריאליזם דוקרני, אולי כל אלה הם ביטוי לאיזו כמיהה רכה, למשאלה שיגיע כבר איזה מבוגר – חצי-פריץ נבל, חצי-אב מיטיב – ויציל אותנו מעצמנו. שיכריח אותנו להתנהג. מישהו שנוכל להכות על חזהו הרחב באגרופינו הקטנים, להרגיש שכופים עלינו נגד רצוננו, וכך לפרוק את התסכולים. מישהו שינזוף ויעמיד אותנו בפינה, ואחר כך יאמר שהוא עדיין אוהב אותנו. ובעיקר מישהו שיציל אותנו מהדבר המפחיד הזה שנקרא ריבונות, שהיא למדינה, אחרי הכול, מה שהבגרות היא לאדם.
אולי כאשר יתחיל הלחץ האמריקאי, אם יתחיל, ניווכח שהציבור בארץ דווקא מברך עליו, ככה בשקט, בסתר לב. ובימים טרופים אלה, גם זו סיבה לאופסימיות.