מוסר שמוסר חלק ב – מוסר

אזהרה: פוסט ארוך

ב"מוסר שמוסר – חלק א'", ניסיתי להראות שישנה שותפות חשובה בין העמדה השמאלנית-ניאו-מרקסיסטית שרואה בטענות מוסריות כלי פוליטי ריק מתוכן והעמדה הימנית-ניאו-קונסרבטיבית שרואה בשיקולים מוסריים חולשה. שתי העמדות נוסדו, בין השאר, על האמונה ש"המוסר לא טוב לנו", שלא ייתכן צדיק שטוב לו – אם אדם הוא צדיק אז הוא אומלל ואם אדם הוא לא אומלל אז הוא לא צדיק. במילים אחרות, או שהמוסר גובה מאיתנו מחיר שאיננו מוכנים לשלם או שאנחנו מתעניינים במוסר רק כשהוא מקדם את ענייננו. הרעיון שהערכים שלנו הם בשר מבשרנו ולא תותבת אינו מתקבל על דעתם של מאמצי העמדות הללו, הניאו-קונסרבטיבית והניאו-מרקסיסטית, המנוגדות לכאורה. חשוב לשרטט מחדש את שדה המאבק הפוליטי – לא עוד השמרנים הקפיטליסטים ושלוחותיהם נגד הרדיקאלים המרקסיסטים ושלוחותיהם. על הימין והשמאל למצוא עצמם באותו צד של המתרס כשמולם אלו שמתעקשים שאינם תמימים ואינם ציניקנים ודרך החיים שלהם והחופש שלהם לחיות כפי שהם מאמינים שראוי לחיות הם השאיפה הקבוצתית והפוליטית שלהם.

המאבק הוא בין אלו מדירי המוסר, שמאמינים ששיקולים מוסריים מכשילים ניסיונות להשיג עצמאות ועוצמה לבין כוללי המוסר, שמאמינים שמוסר הוא תנאי לעוצמה ועצמאות. הכוח של התמונה הספקנית עליה נשענים מדירי המוסר טמון בהיגיון הבא: גם אם ערכים מסויימים חשובים לנו, והיינו רוצים להמשיך לחיות על-פיהם, כשהאפשרויות שעומדות בפנינו הן להשאר בחיים או להמשיך להתנהל על-פי ערכינו ולאבד את חיינו, נראה שדבקות בדרך חיינו תהיה בחירה אובדנית והרת אסון. היגיון זה הוביל את הישראלים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" לתמוך בפגיעה בחפים מפשע כשהדבר יכול להקטין את הסיכון לחיילי צה"ל והביא אמריקאים רבים לתמוך במדיניות של עינויים במידה ואלו מובילים להקטנת הסיכון לחיי אמריקאים. זהו ההיגיון, למשל, לו נדרש דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, שוב ושוב. בארבעה פברואר האחרון אמר צ'ייני למגזין "פוליטיקו": "כשיש לנו אנשים שדואגים להקראת הזכויות לטירוריסט של אל-קעאדה יותר משהם דואגים להגנה על ארה"ב מאנשים שמחוייבים לחלוטין לעשות כל דבר כדי להרוג אמריקאים, אז אני מודאג…" צ'ייני טוען שכל פעולות האנטי-טירור שננקטו בעיראק ובכלל היו הכרחיות להגנה מירבית על חיי אזרחים אמריקאים. הוויתור על הערכים, לפי צ'ייני, היה הכרחי להגנה על חיי אמריקאים כפי שהרג מאות חפים מפשע ברצועת עזה היה הכרחי, לפי צה"ל, להקטנת הסיכון לחיילי צה"ל. ההכרחיות היא הג'וקר של מדירי המוסר: אם פעולה היא הכרחית כיצד היא יכולה להיות לא-לגיטימית?

ראשית, חשוב לשים לב שהטיעון מבוסס על האינטואציה שיהיה זה יותר מ"לא כדאי" לדבוק בדרך חיינו במחיר אובדן החיים עצמם – אחרי הכל, לא ניתן לדבוק בדרך חיים בלי להשאר בחיים. תחושת ההכרחיות נובעת מהמחשבה שבמצב בו כדי להשאר בחיים צריך לעשות דברים "רעים" אין כל אפשרות לחיות על פי ערכינו – למעשה, הבחירה היא בין חיים לא מוסריים למוות. עוצמת הטיעון נובעת מהמחשבה שאלו הטוענים בעד התנהלות צודקת נדרשים לדרך פעולה שאינה פתוחה בפנינו ולכן אין לנו ברירה אלא שלא לנקוט בה. נקרא לטיעון זה "טיעון המוות".

טיעון המוות מבוסס על ההנחה הטריביאלית שאדם לא יכול לחיות באופן מסויים מבלי לחיות כלל. חשוב לשים לב שבמקרה של פגיעה בחיים מבלי לבטלם לחלוטין הטיעון מאבד את כוחו משום שפגיעה באיכות חיים אינה מוציאה מכלל אפשרות חיים על פי עקרונות מסוימים. למשל, לא יהיה זה בלתי סביר להורה לתרום לילדו איבר אם איכות חייו של ילדו תלויה בכך (גם אם הילד אינו ניצב בפני סכנת חיים). מצד שני, יהיה זה לא סביר לצפות מהורה למסור את חייו על מנת לשפר את איכות חייו של ילדו. הטיעון גם אינו תקף כשמדובר במידת הסיכון לחיי היחיד. לרוב אנו בוחרים להציב את חיינו בסכנה על מנת לחיות אותם באופן שאנו מוצאים לנכון. כשאנחנו בוחרים לנסוע ברכב למרות הסכנה שבתאונות דרכים, כשאנחנו בוחרים ללכת ברחוב בלילה למרות הסכנה שבשוד מזויין, כשאנחנו בוחרים לצאת לטיול למרות הסכנה שבנפילה לתהום. כך אנחנו גם בוחרים לאפשר לילדינו לנהוג, לצאת לבלות בלילה ליסוע לטיולים ברחבי העולם ובכך אנחנו מאפשרים להם לסכן את חייהם על מנת שיוכלו להינות מחייהם ולחיותם כפי שהם מוצאים לנכון. אנחנו בוחרים לסכן את חיינו ואת חיי יקירינו שוב ושוב, ואנחנו חופשיים לבחור סכנות מסויימות על פני אחרות.

חברה לא יכולה להתקיים על-פי עקרונות מסויימים אם אינה קיימת כלל. אלא שגם כאן נכון שפגיעה חלקית בחברה אינה מוציאה מכלל אפשרות את התנהלות החברה על פי עקרונות מסויימים ושכל בחירת מדיניות היא בחירה של סכנות מסויימות לבני ובנות החברה על פני אחרות. יתרה מזאת, לרוב, כשמדובר במדיניות – בעזה במבצע "עופרת יצוקה" או במאבק האמריקאי בטירור – אין איום מוחלט לקיום החברה. הבחירה היא לרוב בין הפחתת הסיכון לחיי חיילים/אזרחים לבין המשך התנהלות החברה על-פי ערכים מסויימים. גם ב"עופרת יצוקה" וגם אחרי 11.9 לא עלתה האפשרות שהחברה הישראלית כולה או החברה האמריקאית כולה עומדת בפני השמדה. האיום הוא לחיי ישראלים/אמריקאים, לא לחיי כל הישראלים/אמריקאים. ואם האיום אינו על כל הישראלים/אמריקאיים, אז דרך החיים הישראלית/אמריקאית תוכל להמשיך ולהתקיים גם אם האיום יתממש. לפיכך, כאן מדובר בבחירה של ממש ולא בבחירה בין חיים למוות. נכון שלא ניתן לבחור בין דבקות בחיים לדבקות בדרך חיים כשהבחירה היא טוטאלית אך לרוב הבחירה אינה טוטאלית וההכרעה היא מידתית – מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם על מנת להגן על דרך חיינו? באיזו מידה אנו נכונים לסכן את אנשינו על מנת שנוכל להמשיך לחיות על פי דרכינו? כשמדובר בסכנת תאונות הדרכים, למשל, נדמה שהחברה הישראלית מוכנה להציב את עצמה בסכנה משמעותית על מנת להמשיך להשתמש ברכבים פרטיים כדי להגיע ממקום למקום.

מדוע, אם כן, נראה לישראלים שבמקרה של חיילי צה"ל, הבחירה היא טוטאלית, כלומר, היא בחירה בין השמדת החברה לבין התנערות מהשאיפה להמנע מהרג חפים מפשע? אם אנחנו מוכנים לסכן את חיי ילדינו על מנת שיגיעו במהירות ובחופשיות מהבית לבית-הספר ברכב ממוזג מדוע איננו מוכנים לסכן את חייהם על מנת שלא יהרגו חפים מפשע? כשמתגבשת הסכמה בחברה שאין לצפות מבני ובנות החברה לסכן עצמם למען ערכי החברה, פוחתת, באופן טבעי, יכולתה של החברה להגן על ערכיה ודרך חייה. חייהם של הפרטים בחברה הופכים חשובים יותר מכל מטרה משותפת. אם חיי החיילים עומדים בראש סדר העדיפויות של הצבא, נראה שעל הצבא לשלוח את חייליו למקומות בטוחים, לניו-זילנד, למשל. הרעיון שביטחון החיילים מנחה את פעולות הצבא חותר תחת קיום הצבא עצמו. הפעולה המאורגנת המלחמתית היא פעולה שדורשת מאנשים מסוימים לסכן את חייהם לטובת חייהם של אנשים אחרים. אם הסתכנות שכזו היא דרישה לא לגיטימית, וללא כל קשר לנשק והתחמושת שעומדים לרשות הקבוצה, הצבא הופך לא לגיטימי. יתרה מזאת, אם בני ובנות החברה אינם מוכנים לסכן עצמם למען שאר חברי הקבוצה, הקבוצה עצמה מתמוססת לאוסף פרטים. כיצד, אם כן, יכולים הישראלים לשלוח את ילדיהם לצבא ובו בזמן לצפות שהצבא יציב את ביטחונם האישי של ילדיהם/חייליהם בראש מעייניו? כיצד יכולים הישראלים לראות עצמם כבני אותה קבוצה ובו בזמן לטעון בתוקף שאינם מוכנים לסכן את חייהם אחד למען השני?

מלחמת לבנון השנייה הביאה למשבר ישראלי משום שנדמה היה שצה"ל לא מסוגל להגן על שלומם של ישראלים. אם ביטחונם האישי חשוב להם כל כך, נדמה שתובנה זו צריכה היתה למוסס את הרעיון הרווח שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים ולהביא ישראלים לעקור למקום בטוח יותר. אך הישראלים לא הגיעו למסקנה זו, שהיא המשכו הישיר של ההיגיון המנחה אותם. מדוע? מה מנע מהישראלים להפרד מצה"ל לשלום לאחר שהכזיב אותם?

מה שמאפשר לישראלים לשמר את ה"ישראליות" על-אף האופן שבו הם מפרשים אותה היא הזהות בינם לבין צבאם. פגיעה בצה"ל או באחד מחייליו היא פגיעה בהם עצמם. כישלונו של צה"ל הוא כשלונם שלהם. על אף שבצה"ל יכולים להיות אנשים מושחתים, בשביל הישראלים צה"ל עצמו לא יכול להיות מושחת. את המסואבים שחדרו לשורות צה"ל יש לאתר ולהדיר וכך לשוב ולטהר את צה"ל עצמו. לכן גם החייל במחסום שתועד מתעלל בפלסטיני וגם הרמטכ"ל שניהל את השקעותיו בבורסה על בסיס המלחמה שהתכוון לצאת אליה הם רק מקרים בודדים, תפוחים רקובים, כבשות שחורות, פאשלות נקודתיות, מעידות חד-פעמיות, שיש להקיא החוצה. האפשרות שמקרים אלו מעידים על נורמה שפשתה זה מכבר בצבא כולו לא עולה על דעת הישראלים משום שהם רואים בהתנכרות לצה"ל התנכרות לעצמם. לכן, הם גם חושבים שישראלים שמבקרים את צה"ל הם אכולי שנאה עצמית. הישראלים הותכו לצבאם. לכן קשה להם להבין מה זאת אומרת שהצבא כפוף למדינה ומחוייב לאזרחים: כיצד הם יכולים להיות כפופים לעצמם?

אך בשביל הישראלים צה"ל הוא לא רק הם, הוא גם יותר מהם. הם "סומכים" על צה"ל לעשות את מה שלא נעים להם לעשות, ולראות את מה שהם לא רוצים לראות. לכן, כשעדויות "שוברים שתיקה" מ"עופרת יצוקה" יוצאות לאור הישראלים יודעים מה כתוב בהן וזועמים על פרסומן עוד לפני שקראו בהן ומצד שני מסרבים לקרוא בהן. אם הישראלים היו שלמים עם פעולות צה"ל (שהן, לדידם, פעולותיהם שלהם) לא היה להם צורך להסיט את המבט מהן. הם היו יכולים להשיר מבט ולומר בבירור: כן, כך צריך היה לפעול. אך זאת הם לא מסוגלים לעשות. לישראלים קשה להשיר מבט לאכזריות שבמעשיהם שלהם. ידיהם הן ידי צה"ל וראשם משוך לאחור שלא לראות. זו הסכיזופרניה שמציבה את ישראל בסכנה אמיתית: הזהות עם צה"ל מצד אחד וההתעקשות שלא להביט בו מצד שני. זו הסכיזופרניה שמסבירה את היתכנות הכיבוש ומקיימת אותו לאורך השנים. כדי להחזיר לישראלים את השליטה בעצמם ובדרך חייהם, את האפשרות לזהות קבוצתית בריאה כמו גם את ההבנה שהתנהלות מוסרית היא צורך ולא מותרה, שאכזריותם שלהם מייסרת אותם יותר מאכזריות אויביהם, יש להביא אותם להעלות בדעתם את האפשרות שטובתו של צה"ל היא אינה טובתם ושכישלונו אינו כישלונם.

צה"ל עצמו מבין את חולשת האזרחים ואינו רואה עצמו ככפוף להם. באתר הרשמי של דובר צה"ל, בסרט התדמית, נראה אל"מ חן לבני, מפקד עוצבת ברעם כשהוא מסביר את תפקיד דובר צה"ל:
בלחימה הנוכחית הלחימה מתבצעת לא רק נגד האויב בשטח אלא גם לחימה שלמה על התודעה. תקשורת היא בעצם האמל"ח (אמצעי לחימה, ע.נ) המרכזי שבאמצעותו אנחנו משפיעים על התודעה. מי שעוזר לנו בתור מפקדים להשתמש בתקשורת זה דובר צה"ל…. ….הרבה מאוד פעמים, האזרחים, כל מה שהם יודעים, זה מה שהמש"קים והקצינים של דובר צה"ל חושבים שנכון להראות להם".
על תודעת הישראלים להכיל את האפשרות שצבאם יפנה נגדם.

תגים: טיעון המוות, ישראליות, מוסר, ספקנות, צה"ל, תודעה