הישראלים כאוייבי הציונות

שתי הרשימות, "קיר הברזל" של אבנר ו"יש עם מי לדבר – חייב להיות!!!" של אמיר, חושפות הנחות סמויות  ומפוקפקות שעומדות מאחורי טיעונים רווחים בשיח הפוליטי הישראלי. אמיר מתייחס למשמעות העמוקה של טענת ה"אין פרטנר" – על-אף שהיא מוצגת כטענה עניינית, כשטענה זו עולה בשיח הישראלי היא עולה כטענה מטאפיסית אודות טבעו הבלתי ניתן לשינוי של העם הפלשתיני. יתרה מזאת, הטענה נתפסת גם כטענה אודות חוסר הרלבנטיות של משא ומתן כשיטה לשינוי פוליטי משמעותי. הטענה שאין עם מי לדבר היא, באזניי הישראלים, הטענה שאין ברירה אלא לטפל בבעיות העומדות בפני החברה הישראלית באמצעות כוח צבאי ושלפיכך פוליטיקה ודיפלומטיה הן תמיד דחיית הקץ והסחת הדעת מהמעשה האמיתי – המעשה הצבאי.
אמיר מגיע למסקנה ש"התפיסה הישראלית על פיה אין פרטנר לשלום היא הרסנית בצורה בלתי רגילה. היא דוחה את האפשרות של ההדברות, ולכן היא עומדת חוצץ נגד התקווה." לפיכך "עלינו להשיב לעצמנו את התקווה ועל מנת לעשות זאת עלינו להבין שיש עם מי לדבר וחייב להיות, שעלינו לדבר עכשיו על השאלות הנוקבות ולהגיע להכרעה." אפשר להבין את הרשימה של אמיר כטיעון אד-אבסורדום: ההשלכות של הטענה שאין עם מי לדבר כל כך בלתי סבירות שאין לנו אלא לשלול את הטענה עצמה.
ב"קיר הברזל" אבנר טוען שחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים מוביל להעדר מוטיבציה בצד הישראלי להתקדם לקראת פיתרון בדמות הסכם שלום. עד כמה שאני מבין את הטיעון של אבנר, מדובר ברעיון שכמו לקוח מתורת המשחקים: מלחמה היא אופציה רק כאשר ישנה שאלה לגבי התוצאות שלה. אם ברור לשני הצדדים מי ינצח בעימות ביניהם, אין טעם לצאת לעימות – לצד החלש עדיף להכנע לדרישות הצד החזק כדי לחסוך באבדות והצד החזק לא צריך להתפשר משום שביכולתו להביא את הצד החלש להיענות לדרישותיו. לפיכך, האינטרס של שני הצדדים המעורבים הוא שהצד החלש יכנע לדרישות הצד החזק ללא תנאים. כיוון שאלו יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, ישראל לא באמת רואה צורך בהליך שלום. לפי ניתוח זה, הישראלים לא חותרים לניצחון על הפלשתינים, הישראלים רוצים להביא את הפלשתינים להכיר בעובדה שהם כבר נוצחו. ניתוח זה מסביר טיעונים רבים בדיון הפוליטי הישראלי. טיעונים כמו: "העזתים צריכים להבין את מה שהבינו כבר תושבי הגדה: אם הם יהיו בשקט לא נצטרך להשתמש בעוצמה הצבאית שלנו". ובכלל, נדמה לי שאותו היגיון מסביר את רוב הטיעונים ה"חינוכיים" של הישראלים. פלשתינים "מחונכים" הם פלשתינים שמבינים את יחסי הכוחות ואת המגבלות המשתמעות מהם.
התובנה שיחסי הכוחות הם מקור הבעיה מביאה את אבנר להציע שינוי ביחסי הכוחות. שינוי אפשרי הוא לחץ דיפלומטי מצד ארה"ב שמשמעותו תהיה שלילת האפשרות של מתקפה ישראלית כוללת על הפלשתינים. אבנר מציע שהדיפלומטיה תאזן את חוסר הסימטריה שמביא לסטטיות ביחסי ישראל והפלשתינים.
אני נוטה להסכים גם עם הניתוח של אמיר וגם עם הניתוח של אבנר. אבל אני חושב שהפיתרונות שלהם בעייתיים. אמיר מציע לשלול את הטענה ש"אין פרטנר" משום שההשלכות הנורמטיביות  – הפוליטיות, מוסריות, חינוכיות, ערכיות – שלה אינן מקובלות. אך הטענה שאין פרטנר אמורה להיות טענה עובדתית לגבי מהותם של הפלשתינים ומגבלותיה של הפוליטיקה והדיפלומטיה. לא ברור מדוע השלכה מוסרית או ערכית חמורה אמורה להביא אותנו להטיל ספק בטענה עובדתית. אין ספק שחשוב להכיר בהשלכות שעליהן אמיר מצביע, אך האם חומרת ההשלכות לבדה מפריכה טענה המציגה עצמה כעובדה אודות מנהגו של עולם?
אבנר מציע דרך לשנות את יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, אך מעבר לשיפור מצבם של הפלשתינים – שהוא ללא ספק הישג מוסרי חשוב ומספיק בפני עצמו – האם יושג הישג ישראלי בעזרת שינוי יחסי הכוחות? כיצד יהפוך המצב הישראלי לטוב יותר אם ישראל תעשה, באופן חד-פעמי, את הדבר הנכון מהסיבות הלא-נכונות? אבנר מתייחס למערך השיקולים שקברניטי ישראל (או צבאהּ) חושבים לרלבנטיים כנתון ומציע דרך לשנות את החלטותיהם לאור נתון זה. אך ברור שתמרון מסוג זה הוא מחוץ להישג ידם הפוליטית של אזרחי ישראל, ויותר מכך ברור שהשפעה פוליטית עקיפה שכזו לא תוכל להיות שיטת פעולה קבועה של אזרחים ישראלים. לפיכך נראה שבעיות מהסוג שאבנר מצביע עליהן ישובו ויעלו חדשות לבקרים. הפיתרון שאבנר מציע נראה נקודתי מדי.
הבעיה המשותפת לפתרונות השונים שאמיר ואבנר מציעים היא טשטוש גבולות בין דיון בשאלות של מדיניות וביצוע – שאלות אודות הצעדים שבהם יש לנקוט, לבין דיון בשאלות ערכיות – שאלות אודות היעדים שברצוננו להשיג. היחס בין שני סוגי השאלות ברור: אורח החיים שאנחנו שואפים לו הוא הנחה מוקדמת בדיון שלנו אודות המדיניות בה יש לנקוט על מנת להגשים את שאיפותינו המשותפות. במובן זה, שאלות של מדיניות כפופות לתשובות שאנחנו מספקים לשאלות ערכיות. על פניו, שאלות של מדיניות הן שאלות "טכניות" או מקצועיות התלויות בידע עובדתי רלבנטי ובמיומנויות מסויימות. אבל שאלות של מדיניות מעלות גם שאלות ערכיות אודות הלגיטימיות של האמצעים בהם נוקטים להשגת היעדים. לפיכך, על אף ששאלות ערכיות קודמות לשאלות של מדיניות, הדיון בשאלות מדיניות מעלה שאלות ערכיות.
בישראל דיונים פוליטיים הם באופן כמעט בלעדי דיונים אודות מדיניות: שתי מדינות, גדר הפרדה, התנתקות, ירושלים, לדבר או לא לדבר עם אש"פ/חמאס – כולם נושאים שהיוו מוקדי מחלוקת מרכזיים בדיון הפוליטי הישראלי. לעומתם, דיונים ערכיים אשר רווחים בדמוקרטיות מערביות נעדרים כמעט לגמרי מהשיח הישראלי: דיונים אודות הפלות, אודות שיוויון זכויות לנשים או אודות זכויות הומואים ולסביות. אלו דיונים ערכיים שגם אם הם מובילים לדיונים אודות מדיניות (כמו, 'כיצד יש לתקן את חוסר השיוויון?') הם קודמים להם. מצד שני, כשהדיון הפוליטי הישראלי נתקל בגבולות ערכיים האמורים להיות מוחלים על האמצעים שבהם לגיטימי לנקוט, עולה תחושה לא נוחה של מבוכה. כשארה"ב, לעומת זאת, בעקבות 11.9 החלה במדיניות ביטחון שפגעה בצנעת הפרט של אזרחים אמריקאיים הדבר עורר דיון ציבורי נרחב (גם אם לא מנע מהממשל להמשיך ולפגוע בזכויות האזרח). זו דוגמא לדיון ערכי שעולה מתוך דיון אודות מדיניות. בשיח הישראלי אין מקום לדיון ציבורי בסוגיות כאלה. בדרך-כלל, בג"צ אמור לשבור את הראש בשאלות מסוג זה.
הבעיה הפוליטית הישראלית, אם כן, עמוקה יותר מ"השחתה מוסרית". הבעיה היא שהשאלה "אילו ערכים עלינו לאמץ?" היא בעצמה שאלה חסרת מובן עבור הישראלים. עובדה זו מסבירה את הנטייה, עליה מצביע אבנר, להבין יחסי כוח כנתון רלבנטי יחידי לקביעת מדיניות. ידה של הכוחניות על העליונה בארץ, לא משום שתומכי הגישה הכוחנית הצליחו לשכנע את הציבור שערכים הומניסטיים הם שגויים או לא חשובים מספיק, אלא משום שהם הצליחו לשכנע את הציבור הישראלי שלערכים הומניסטיים אין מובן, הם חסרי משמעות. ישראלים רואים בטיעונים מוסריים המושמעים על ידי ישראלים (1) סימן למחלת נפש, מקרה של הלקאה עצמית וכו' או (2) דאגה לאינטרסים של האוייב, כלומר, בגידה. ה"שמאל הרדיקאלי" הוא לישראלי כמו הרוע "הרדיקאלי" – הוא רדיקאלי משום שהוא מעוות, הוא עמדה שרק אנשים לחלוטין בלתי סבירים יכולים להחזיק בה. לכן גם הפיתרון שאבנר מציע נשמע "רדיקאלי": רק ישראלי משוגע או בוגד ירצה להחליש את כוחה של ישראל.
העדרו של דיון ערכי מסבירה גם את חולשת הפיתרון של אמיר: אמיר מנסה לשלב טענה ערכית ברטוריקה ה"כמו-עובדתית" הישראלית. אך "אין פרטנר" לא נתפסת כטענה אודות הערכים שלנו. אין אף טענה פוליטית במיינסטרים הישראלי שנתפסת כטענה ערכית, ישנן רק 'מחוות' ערכיות כמו "זה עצוב מאוד שמתים ילדים בעזה, אבל כל עוד חמאס… וכו'". הניתוח של אמיר חשוב משום שהוא מבהיר שטענת ה'אין פרטנר' היא אכן טענה ערכית – היא שוללת תפיסת עולם. הטענה שאין פרטנר קובעת שישנם אנשים שממהותם רוצים להרע או להשמיד אחרים, ואי-נכונותם לשאת ולתת אינה תלויה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות. זו טענה מהותנית שאינה מתיישבת עם הרעיון שבני-אדם נולדים שווים לנסיבות שונות. לכן הומניסט רואה בטענה ש"אין פרטנר" לא סוף פסוק אלא הזמנה לדיון בשאלה 'כיצד נוכל לשנות את התנאים הפוליטיים כך שיהיה פרטנר?'.
ישראלים אינם מוצאים טעם בדיון ערכי משום שהעדר בחירה הוא רעיון שעומד בבסיס ההוויה הישראלית הקולקטיבית. במקום לתפוס ריבונות כחופש לבחור בין אפשרויות ולקחת סיכונים, הישראלים מבינים את ריבונותם ככוח להציל את עצמם שוב ושוב מפני הכוחות הבאים לכלותם. כשצה"ל הורג חפים מפשע הוא עושה זאת משום שחמאס לא הותיר לו ברירה. כשאנחנו מסרבים לשיחות שלום זה משום ש"אין פרטנר". החלטות ישראליות הן בין אבדון לחיים, לא בין דרכי חיים שונות. לכן, כל שיקול מוסרי נראה לא רלבנטי – אי אפשר להתלבט כאשר "קמים להורגך". הישראלים משכימים כל בקר לסיפא האלמותית: "השכם להורגו".
יש לתת "לצה"ל לנצח" לא רק משום שרק פיתרון צבאי הוא פיתרון. יש לתת לצה"ל לנצח משום שמבחינת הישראלים אם צה"ל יפסיד לא תהיה עוד הצדקה אידיאולוגית למדינת ישראל. ישראל היא מקלט, היא צעד נואש, היא אף-16 מעל אושוויץ. הרי לא באנו הנה להינות מהחיים באנו כדי להשאר בחיים. לא לשווא הישראלים דואגים לדרכונים זרים, הם אינם אזרחים נאמנים: הם כאן בשביל לשרוד, אם צה"ל לא יכול להגן עליהם אין לישראלים מה לחפש כאן. אבל כיוון שהישראלים לא רוצים לעזוב, וכיוון שהם אוהבים את צה"ל כמו שהם אוהבים את ילדיהם, הישראלים לא יכולים להעלות על דעתם שהגנה על תושבי ישראל איננה מרכיב מכריע במרבית ההחלטות המתקבלות בצה"ל. צה"ל חייב להגן וחייב לנצח. שלילה של כל אחת משתי דרישות אלו משמעה ריקון ישראל מתוכן.
יש, איפוא, לחצוב מקום בשפה הפוליטית הישראלית לרטוריקה של בחירה. בחירה בדרך חיים שאנחנו רוצים לממש ובחירה בדרך חיים שמכתיבה את המגבלות שאנו מציבים לאמצעים בהם אנחנו נוקטים. הדבר בעל הערך שהעוצמה שלנו מאפשרת היא לקיחת סיכונים. המשיכה הישראלית אחר טיעוני "אין ברירה" היא בגידה של ממש בשאיפה הציונית לריבונות וברעיון שהעם היהודי אכן יכול להיות עצמאי בארצו. חוסר ברירה צריך להיות הסיוט של כל ישראלי, לא התירוץ האולטימטיבי. הנה דרך נוספת להציג את הטענה של אמיר: האמונה שלעולם לא יהיה פרטנר, שתמיד "נלחם על חיינו", היא הודאה בכישלון הפרוייקט הציוני, היא הודאה שאפילו כשיש לנו צבא משלנו, נורמליות מדינית וחופש בחירה הם מחוץ להישג ידינו. זו לא רק מסקנה עגומה ומצערת במיוחד לכל מי שישראל חשובה לו, זו גם מסקנה שקרית.