עיתון "הארץ" חושף ללא חת: גם את עדויותיהם המזעזעות של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה וגם את הכתובות שחיילי יחידות צה"ל מדפיסים על החולצות שלהם. האמת יצאה לאור: חיילי צה"ל הרגו פלשתינים חפים מפשע והם גם מריצים בדיחות וולגריות על פלשתינים, על הקלות שבא ניתן לחסלם ועל חוסר האונים שלהם אל מול הכוונות הפאליות של חיילי צה"ל.
אלא שלא ברור מאיזו אפלה יכלה האמת הזו לצאת לאור. אם "הארץ" היה חושף ביום שישי האחרון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו בסביבות 1,300 פלשתינים או שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים, כולנו היינו משתכנעים שדב אלפון לוקה באמנזיה ומגלה מחדש את מה שידוע עוד מזמן המתקפה על עזה. גם כתבה שחושפת את האווירה הציבורית הלוחמנית ששררה בארץ בזמן המלחמה היתה מרימה את גבותינו אל על. הרי בראשי כולנו עוד מהדהד משפטו האלמותי של פואד בן אליעזר מימי הזהר של הכיסוח בעזה : "ככל שהמהלומה כבדה יותר – ככה מתרחב הלב".
מה, אם כן, נחשף בפנינו, התגלה לנו, הכה בנו עתה? מה יצא אל האור לראשונה ביום שישי האחרון שלא טבל באור קודם לכן?
האם נחשף שחיילים הרגו חפים מפשע בכוונה תחילה? הרי זו היתה המדיניות המוצהרת של צה"ל. הפתעה היתה מתקבלת על הדעת אם "הארץ" היה חושף שצה"ל, אשר נקט בשיטת פעולה לא-מידתית בעידוד המדינה והציבור, לא הרג חפים מפשע. אבל אין צורך במילון מונחים צה"לי על מנת להבין שפעולה לא מידתית פוגעת באנשים שלא השתתפו בלחימה.
אולי אנחנו מוכים זעזוע לא מהעובדה שחפים מפשע נהרגו בעזה אלא מהאכזריות שבמעשי החיילים שהרגו אותם : לא חשבנו שחיילי צה"ל רוצחים זקנות חסרות ישע בדם קר. אבל כיצד יכולנו שלא לחשוב זאת אם ידענו שצה"ל מפציץ כל גזרה אליה הוא נכנס והורס בתים והורג מאות אזרחים חפים מפשע? כיצד אפשר לדעת שחפים מפשע נרצחו ולא לדעת שנדרשה אכזריות על מנת לרצוח אותם?
על פניו, אם כן, נראה שעיתון "הארץ" פרסם את המובן מאליו. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע אנחנו מזועזעים ממה שאמורים היינו לדעת זה מכבר? כיצד ייתכן שהישראלים מצליחים לדעת שחפים מפשע נהרגו בעזה מבלי לדעת שמישהו הרג אותם?
ראשית, כדאי לשים לב שלא כל הישראלים מזועזעים מהפרסומים. רבים לא מבינים על מה המהומה. מבין אלו שלא מבינים על מה המהומה ישנם כאלו שלא מוצאים כל פסול במעשים המתוארים בכתבה וישנם כאלו שמצאו בדברים פסול כבר כשפורסמו לראשונה בזמן המתקפה וכעת לא מבינים באיזה אופן התגלה להם מידע חדש. בשביל ראשוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" היא מילה ריקה מתוכן, כלי בידי דמגוגים ותו לא. בשביל אחרוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" הוא שם כולל לאופן שבו הם מאמינים שעליהם לחיות את חייהם ולשפוט את מעשיהם.
לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג הראשון, אלו שמצאו את הכתבות ב"הארץ" מזעזעות אינם אדישים לרעיון המוסרי, אך, לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג השני, המזועזעים רואים במוסר גזרת גורל שרירותית או התחייבות חסרת הסבר שאי-אפשר להתנער ממנה. עיקרו של הרעיון המוסרי או ה"ערכי", כפי שהמזועזעים תופסים אותו, הוא מראית העין. נכון שידענו שחפים מפשע נרצחו בעזה – אבל לא ידענו שהסבר נעשה בוולגריות שכזו. למה חייל כותב על חולצה שהוא רוצה להרוג ילדים פלשתינים? שיהרוג אותם אם צריך אבל שלא יהיה כל כך נלהב. צקצוק הלשון, רחש העיתון ואנחה ארוכה הם מסימני ההיכר של המזועזעים. אפשר לשתות מרק עוף כמו בן-אדם, בלי לעשות רעש, גזים צריך לשחרר רק בשירותים וחפים מפשע יש להרוג בכבוד וברצינות, ללא שמץ הנאה ומתוך רגש החובה. לא כל רוצח צריך גם להיות חרא של בנאדם.
עיתון "הארץ" לא חשף מידע; עיתון "הארץ" הציע אילוסטרציה לדברים שהיו ידועים זה מכבר. אך המזועזעים-מצקצקי-הלשון אינם מייחסים ערך מוסרי למעשים כשלעצמם אלא לאופן שבו בוצעו. לכן, בשבילם, תיאור המעשה רווי תחושות כמו-מוסריות שלא נכרכות במעשה עצמו.
מלכוד 67 