על הרגיעה

"ההרתעה מאפשרת לנו עכשיו את הרגיעה" (אהוד ברק 19.1.09)

"קיים הבדל גדול בין מנוחה לרגיעה. אדם נח עושה מה שהוא רוצה: רוצה לישון – הוא ישן, לשוטט ביער – הוא משוטט, לקרוא בג'ויס – הוא קורא בג'ויס. ברגיעה חירות כזו אינה אפשרית. כל רגע פנוי מעבודה מקצועית ומשאר מחויבויות יש לנצל בלהט להתעמלות ולמסאז', ועוד קודם לכן – להכנת התנאים המתאימים להתעמלות ולמסאז' הללו. גבירותיי ורבותי, שום אילתור. אפילו לא בתחום הנפש, שגם היא צריכה להתמסר למסאז' משלה. שכן על הרגיעה להביאנו לידי כך שלא נתרגש יותר מדי משום דבר." (ויסלבה שימבורסקה "בטופרי הרגיעה")

"כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה–אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים, יב,ט)

לקראת ההשתלחות האחרונה בעזה הנפיק צה"ל דף הנחיות לשיחת המפקדים עם יחידותיהם. מסמך זה מספק את הניסוח הרשמי היחיד של מטרות המבצע, ונוסחו כך: "צה"ל יפגע פגיעה קשה בארגון החמאס, יצמצם באופן משמעותי ירי תמ"ס ופח"ע מרצועת עזה על מנת לשפר את ההרתעה, ליצור תנאים לשיפור המצב הביטחוני בדרום ולמנוע גלישת העימות לזירות נוספות". לא הפגיעה הקשה בחמאס ואף לא צמצום ירי הרקטות, מסתבר, הם מטרה כשלעצמם. חשובים ככל שיהיו הרי שהם משניים למטרה הנצחית – "שיפור כוח ההרתעה". התרגלנו זה מכבר לכבד יעד חשוב זה בכלל כיבודים השמורים ליעדים לאומיים נשגבים. משהם מוכרזים – בדרך כלל מפי פוליטיקאים או גנרלים רבי חשיבות, אך בצוק העיתים גם מפי פרשנים דו מימדיים – אתה שומע כהד תרועת חצוצרות שלאחריה יכולה לבוא רק שתיקה נשואת פנים.
ובכל זאת לא פעם חטאתי בליבי ותמיהה התגנבה לה באשר לפשרו של יעד נשגב זה. "מהי בדיוק הרתעה ומדוע אנו זקוקים לה כל כך?" אני כשלעצמי, הייתי חושב לי, לא ממש רוצה שיירתעו ממני אנשים. כך הייתי תוהה ביני לביני, בקול לא קול. אולם מיד הייתי מהסה את אותו ספקן שבלב, והודף מחשבות כפירה אלו, שהלא הן ראשית פקפוק בצדקת דרכנו שאחריתו ללא ספק בגידה, ועל כן הוא עצמו בבחינת אביזרייהו של בגידה ולכל הפחות יש בו אבק שנאת ישראל.
מה שמחתי על כן משנחלץ לעזרי לא אחר משר הביטחון בכבודו ובעצמו והסיר תהייה מליבי. ההרתעה נפלאה כל כך באשר היא מאפשרת את הרגיעה! כמה פשוט. אשרינו שזכינו למדינאים היודעים לעמוד על סוד הדיאלקטיקה של המתקפה-לשם-רגיעה. הלא זהו פלא של ממש, פלבאים לא ישיגוהו. כמו ירידה לצורך עליה, או דרך ארוכה שהיא קצרה, או מסטיק בריא לשיניים.
אולם רגיעתי לא האריכה ימים. עם שוך השמחה על יישוב הקושיה הראשונה צפה לה בעקשנות של בדל סיגריה שמסרב להישטף מהאסלה קושיה חדשה. "ורגיעה לשם מה?" הלא רגיעה אין בה שינוי של ממש אלא רק הפוגה רגעית. בניגוד לתאומתה – המנוחה, אותה ביתיות נינוחה של אדם עם עצמו ועם סביבתו, הרגיעה מטבעה זמנית, מין הפוגה שבין לבין. ברגיעה אדם יושב על קצה הכסא, מתנשף מהסיבוב הקודם, מתאמץ לאגור כוחות לבא. כמו שפסק זמן לא מחליף את המשחק אלא מוגדר ביחס אליו, כך הרגיעה נגזרת ממצב קיים ולכן, בהכרח, לא יכולה להוות לו אלטרנטיבה. מי כמונו, שכבר ידענו רגיעות הרבה, יודע שאחרי הרגיעה תתחדש הסערה. ואולי זה בדיוק העניין – חוסר היכולת שלנו לוותר על המשחק המוכר שלא מאפשר לנו לקוות לאותה חירות שבמנוחה.
כל עוד אנו אחוזים בטופרי אשליית הרגיעה לא נגיע לא אל המנוחה ולא אל הנחלה. אבל מסאז'ים הרבה יותר פופולריים היום מג'ויס.