מכתב ליהודים באמריקה

מאת עדי ערמון

לכל המגדירם עצמם יהודים וחיים באמריקה, מכתב זה מיועד לכם. או ליתר דיוק, רק לאלו מבינכם שישראל יקרה ללבם. מי שאדיש ושאיננו מתעניין בנעשה בישראל או עוין אותה משמאל או מסיבות דתיות אנטי ציוניות יכול בקלות לוותר על מכתב זה. הוא מיועד רק לאלו שמרגישים קשר כלשהו לעם היושב בציון וחרדים לגורלו. אתם יודעים למי אני מתכוון: לאלו שביקרו בישראל במסגרת פרוייקט "תגלית", ביקור קרובים או מסע רוחני, לאלו שצחקו ב"אל תסתבך עם הזון" של אדם סנדלר, והתפעלו מ"ואלס עם באשיר"; לאלו שמגן דוד צמוד לחזם, ולאלו שאוהדים את ישראל ומגלים סימפאטיה לישראל, לישראלים ולתרבותה. אתם, ידידי ישראל, הייתם לנו יותר מאחים. הייתם לנו במובנים רבים כמו הורים שמביעים תמיכה בלתי מסויגת בכל צרכינו והתנהגותנו. תמיכה נפשית וחומרית כה רבה הענקתם לנו לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל ומעולם לא ביקשתם תמורה אלא עמדתם בתמיכתם בנו כחומה בצורה להגנתנו אל מול כוחות רבים- חלקם שונאים, חלקם אנטישמיים, חלקם בורים וחלקם גם צודקים – שתקפו וביקרו את ישראל. לכן אין די במילים כדי להביע את הכרת התודה של ישראלים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לפועלכם.

אך יחד עם זאת, מכתב זה הנו פנייה מתוך מצוקה, מבוכה וחוסר אונים בבקשה שתתעוררו ותפסיקו את התמיכה העיוורת והמזיקה שלכם בישראל. לא התמיכה היא הבעיה. להפך, היא מבורכת וחיונית מאין כמותה. העיוורון הוא הבעיה. לא התמיכה אלא חוסר הגבולות שבה, חוסר השיפוט באקט התמיכה הוא הוא הבעיה. ידיד אמת עומד לצד חברו בטוב וברע אך אל לו להתחנף אליו או להתעלם מן הרע שמבצע החבר, ובשנים האחרונות (ויש שיגידו בעשרות השנים האחרונות) רוח רעה עוברת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לזכויות אדם והאזרח ולסוגיות הקשורות בדת ומדינה. המלחמה האחרונה בעזה,וזו הקודמת בלבנון, היו שתי מלחמות שגם אם היו מוצדקות לא היו הכרחיות, והאלימות, האכזריות, והשימוש המוגזם בכוח נגד אזרחים חפים מפשע צריך להדליק גם אצלכם נורה אדומה ביחס לאופן שבו מתבטאת תמיכתכם בנו. משהו לא טוב מתרחש במזרח התיכון וב"דמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון. הילד האהוב מתנהג עתה לעיתים רבות, רבות מדי, כבריון שכונתי. השכונה עצמה היא לא בדיוק המקום הכי בטוח בעולם, וילדכם האהוב ודאי שאינו הבריון היחידי שבסביבה, ואינו היחיד הראוי לנזיפה. השכונה היא סביבה קשה, ענייה ואלימה. אך דווקא משום כך, אסור להורים אוהבים, לאחים תומכים ולחברים אמיתיים להתעלם מן האלימות והבריונות ולא לומר דבר, אפילו לא להרים גבה, או לתהות שמא יש לבחון מחדש את האופן שבו יש להתייחס למעשי האלימות וההרס.

 במובנים רבים ישראל היא דמוקרטיה, ודאי יחסית לאותה שכונה לא נעימה. אך דמוקרטיה זו נחלשת מיום ליום. והמרחק בין האידיאל הדמוקרטי האמריקני לבין התנהלות מדינת ישראל גדל מרגע לרגע. שנים לא פשוטות עברו גם עליכם, אך באמריקה, הבין הרוב כי היגררות למלחמה מיותרת בעיראק, השקעת משאבים עצומים במלחמה על חשבון החוסן הכלכלי הפנימי, ותופעות כמו גואנטנמו לא רק שראויות לכל גינוי אלא גם למהפך ולשינוי פוליטי. רובכם תמכתם באובמה שיוביל לשינוי במדיניות ארצות הברית, אך אל מול המדיניות הישראלית שחיקתה באדיקות את ממשל בוש וחיסלה במו ידיה את הכוחות המתונים ברשות הפלסטינית – אל מול פני מדיניות זו, אתם ממלאים את פיכם מים. באמריקה מרבית האוכלוסייה יודעת להתאחד סביב החוקה והדמוקרטיה האמריקנית. בישראל, הכוחות המאמינים בדמוקרטיה נחלשים מיום ליום וממערכת בחירות אחת לשנייה. למרות שאנו מושפעים לא מעט מן התרבות האמריקנית, לא לאמריקה אנו דומים אלא לרפובליקת ויימאר הגרמנית – כלומר, לדמוקרטיה שקרסה. בכנסת הקרובה למשל יש לא פחות מארבע מפלגות אנטי דמוקרטיות מובהקות שעומדות לקחת ככל הנראה חלק פעיל בממשלה הבאה: מפלגות המעונינות להפוך את ישראל למדינת הלכה (ש"ס ויהדות התורה), למדינה המתנה אזרחות בנאמנות (ישראל ביתנו), או המעונינות להמשיך ולהשליט מדיניות של כיבוש ואי מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי וחלק ניכר משורות הליכוד, קדימה וכן, גם בעבודה). מזכר רבין, שרבים מכם נושאים אליו עיניים כדמות הישראלי היפה, לא נותר כמעט דבר. מחנהו הובס ונהרס. ועתה, האם תמשיכו לכסות את עיניכם – לא לראות ולא לשמוע את המציאות המדאיגה במזרח התיכון. האם גם עתה תמשיכו באותה מתכונת של תמיכה אוטומטית? בכל מדינה אחרת בה היה עולה הימין הקיצוני הגזעני והפונדמנטליסטי לשלטון, הייתם כבר נזעקים מזמן, אז מדוע הדממה הזו ביחס ליקר מכל?

הסופר עמוס עוז, ניתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך שבו מתנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה מוצדקת למולדת לעם היהודי ומלחמה בלתי מוצדקת שמנהלת ישראל נגד הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עד כה, התייצבתם תמיד לצדנו, להגנת המלחמה המוצדקת. עתה, האם תוכל לראות כי לצד התמיכה בזכות הקיום שלנו, יש גם לפעול לשלום עם שכינינו ולהסרת עול הכיבוש מעליהם ומעלינו?

ולא רק אל מול הכיבוש והיחס לפלסטינים הגבתם באדישות אלא גם אל מול השתלטות הממסד הדתי על ישראל. רבים מכם מגדירים עצמם כיהודים בדרכים שונות – כאורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים ועוד. באמריקה איש אינו מערער על זהותכם כיהודים. ורק בישראל, בנוסף לדברי הבל של סופרים לאומניים שלועגים לעיתים על התמודדותכם עם שאלת הזהות העצמית, הממסד הדתי בישראל, ויותר מכך החוק הישראלי, מפלה נגד כל מי שאינו אורתודוכסי. בנישואין וגירושין, בלידה ובמוות, ובעשרות תקנות וחוקים החודרים אל הפרטיות ומפוזרים לכל אורך תחומי החיים בישראל – הדת או ליתר הביטוי החד ממדי, האורתודוכסי והאנטי ליברלי שולט בעריצות שדומה יותר לאיראן מאשר לדמוקרטיה. האם הייתם מוכנים לכך אצלכם באמריקה? אז מדוע אתם תומכים בתופעה זו בישראל? אותו הדבר גם בכל הקשור לימין האוונגליסטי השמרני שבאמריקה הוא עבור רבים מכם יריב פוליטי מר, ואילו דווקא ביחס לישראל הוא שותף לכם בברית שמפמפמת כסף ותמיכה בהקמת התנחלויות חדשות ובגרירת ישראל למלחמות עתידיות עם הערבים. עליכם לשאול את עצמכם כיצד ייתכן שלכם ולימין שמרני דתי המאמין שיש לפטם את ישראל בכסף על מנת להביא למלחמת יום הדין ולשובו של ישו כל כך הרבה במשותף?

רבים מכם אומרים לעצמם שהם אינם רוצים להתערב בנעשה בישראל או "שאין לנו האמריקנים זכות לבקר את הישראלים" – ובכן, יש לכם זכות שכזו ועוד איך! והתמיכה העיוורת היא בעצמה ביטוי לתמיכה אקטיבית שלכם בהמשכיות הכיבוש ובהמשכיות שליטת הדת על הדמוקרטיה. עתה, הגיע הזמן לפנות אליכם – אם אתם מעונינים שישראל תישאר דמוקרטיה וקרובה אל לבכם ואל תפיסת עולמכם הדמוקרטית והליברלית- ולבקש מכם להפוך את תמיכתם והזדהותכם לכזו המותנית בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ולא במתן תמיכה סתומה שגורמת נזק רב לישראל וכמו סם ממכרת אותנו לידיעה שלא משנה כמה הרס נגרום, ושלא משנה שלא נעשה דבר להפסיק את מעגל האלימות ושלא משנה כמה התנחלויות חדשות החונקות כל אפשרות לשלום נבנה ונפתח, תמיד תעמדו לצדנו. מדיניות התמיכה הלא מרוסנת צריכה להשתנות. השנה התעוררתם למציאות חדשה ולממשל חדש המעונין לקחת חלק פעיל ולהביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או לפחות לצמצום של האלימות בין הצדדים. מכתב זה, שודאי אינו מייצג את דעת הרוב בישראל, פונה אליכם בתחינה לתת את מלוא תמיכתם לממשל החדש ולמאמצו להביא לשלום, גם אם תאלצו להדוף לחצים מגורמים שדלניים שונים. גם במזרח התיכון בני האדם זקוקים וראויים, יותר מתמיד, לשינוי.

יהושע צבוע

בתגובה למכתבו של א.ב. יהושע

מלחמה כפרוייקט פדגוגי

פעם היינו יורים ובוכים – הורגים ערבים, אבל מרגישים עם זה רע ומדגישים שזה רק כי אין ברירה. היום ניתן להכריז על סוף עידן. לא עוד ”יורים ובוכים”, אמור מעתה “יורים ומחנכים”. בעוד המון העם, שבעבר עוד היה משתתף לפחות במחוות הסימבוליות של צער  על “פגיעה בלתי נמנעת בחפים מפשע”, צוהל היום למראה ערימות הגופות בעזה, אנשי הציבור שלנו, שפלבאיות שכזו אינה הולמת את אופיים ה”מאופק” וה”אחראי”, מאמצים את עמדת המחנך הנוגה. כמו המורה שולה מכיתה ג2 שיותר מהעונשים החמורים שהטילה על כל שטות היתה מערערת את שלוותך כשהייתה מוסיפה “אני כל כך שונאת להעניש אתכם, אבל אחרת אתם לא לומדים”.
מבשר התפנית היה הגנרל ההוגה בוגי יעלון, שהגדיר את מטרת הלחימה באינתיפדה כ”צריבת התודעה” של הפלסטינים. פרשנים, מומחים ושאר לשעברים מסבירים ש”צריך ללמד אותם שבאלימות לא ישיגו דבר”. ועכשו האינטלקטואלים. בהתקפתו המתנשאת על גדעון לוי מצדיק  א.ב. יהושע את מעשי הטבח בעזה בטענה ש”הפעולה המלחמתית הנוכחית, לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת.” נתעלם כרגע מאירוניה הגרוטסקית שבסיפא (אנחנו הורגים 300 ילדים פלסטינים כדי לחוס על חייהם של ילדים פלסטינים). נתעלם גם מיתר חצאי האמיתות (“זכו הפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה… שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי“; “אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים”), אי הדיוקים (“כשנסגרו [המעברים] זה היה בגלל ירי הטילים”) והפשטנות המתייפייפת (“רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים”; “אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם”) שבדברי הסופר. נתעלם אפילו מהשימוש האווילי שלו בקאנט. הדבר היחיד שלא ניתן להתעלם ממנו – באשר הוא מלמד לא רק על מגבלותיו האישיות של יהושע –  הוא תפיסת המלחמה כפרויקט חינוכי.
כבר השלמנו עם העובדה שמנהיגינו אינם ניחנים בחשיבה מדינית מפותחת במיוחד. איננו מופתעים עוד לגלות שאפילו מלחמה אינה מחייבת תכנית או אפילו הגדרת יעדים מדיניים (כך בלבנון 2006 יכול היה אולמרט לרברב על “החזרת הבנים” והרמטכ”ל על מיגור הקטיושות, וכך עכשו אין כל פלא שהשלישייה המובילה חלוקה בדעותיה לגבי מטרות המבצע). ברי לכל בר דעת שהחמאס לא יובס, שהרקטות לא יפסקו וששליט לא יוחזר בזכות המתקפה. הפסקת אש תהיה, אבל ישראל תדרש להסיר את המצור כפי שביקש החמאס מלכתחילה. יעד מדיני אם כן אין. אבל ואקום אי אפשר. אם לא מטרה מדינית, חייבת להיות אחרת. וגם לא יתכן שהמניע הוא נקמה, סתם יצר הרס, או השבת הכבוד העצמי לצה”ל. “מוכרחים להכנס בהם” ו”לשקם את כח ההרתעה” הן ססמאות היפות אולי לחיילים ופשוטי העם, אבל לא לאינטלקטואלים נשואי פנים ואסטרטגים דה-לה-שמטה. בשביל אלה האחרונים יש לנפק מטרות נעלות יותר, מטרות שניתנות לניסוח במשפטים מרובי תחכום אותם אפשר לכחכך בגרון מלא חשיבות. מרוב דאגתנו לפלסטינים ש”זכו לפיסת אדמה ראשונה ” (“ואני מקווה שלא אחרונה” מוסיף מיד הסופר איש השמאל) אנו מבקשים “לגרום להם להבין” איך מתנהגים בני תרבות. קחו זאת כעזרה ידידותית משכנים שוחרי טוב שלמדו בעצמם לא כל כך מזמן מדינה עצמאית מהי. בסך הכל מדובר באקט של נדיבות חברית. מתוך תחושה של אחריות נתרום לכם מעט מנסיוננו שלנו, שהרי, אחרי הכל, כיהודים עזרה לנזקקים היא בטבענו. נראה לכם מה עליכם לעשות, פלסטינים יקרים, על מנת להוכיח “בעיקר לנו” שניתן להתייחס אליכם כמבוגרים “אחראים למעשיהם”.
על האיוולת שבתפיסה הפדגוגית של המלחמה אין להכביר מילים. לא רק שהיא נואלת כתפיסה מדינית, היא מסוכנת ביותר כרעיון פוליטי. אין גם צורך לפרט לגבי הרדידות המוסרית שהיא מנת חלקו של מי שמאמץ תפיסה זו, כמו, דרך אגב, מי שמכנה את סיפור העוולות השיטתיות והפשעים שישראל מבצעת “קול ייחודי”. נותר רק להתנחם בכך שלא נמניתי על “מחונכיו” של יהושע והסתפקתי בנחת זרועה של המורה שולה.