מכתב ליהודים באמריקה

מאת עדי ערמון

לכל המגדירם עצמם יהודים וחיים באמריקה, מכתב זה מיועד לכם. או ליתר דיוק, רק לאלו מבינכם שישראל יקרה ללבם. מי שאדיש ושאיננו מתעניין בנעשה בישראל או עוין אותה משמאל או מסיבות דתיות אנטי ציוניות יכול בקלות לוותר על מכתב זה. הוא מיועד רק לאלו שמרגישים קשר כלשהו לעם היושב בציון וחרדים לגורלו. אתם יודעים למי אני מתכוון: לאלו שביקרו בישראל במסגרת פרוייקט "תגלית", ביקור קרובים או מסע רוחני, לאלו שצחקו ב"אל תסתבך עם הזון" של אדם סנדלר, והתפעלו מ"ואלס עם באשיר"; לאלו שמגן דוד צמוד לחזם, ולאלו שאוהדים את ישראל ומגלים סימפאטיה לישראל, לישראלים ולתרבותה. אתם, ידידי ישראל, הייתם לנו יותר מאחים. הייתם לנו במובנים רבים כמו הורים שמביעים תמיכה בלתי מסויגת בכל צרכינו והתנהגותנו. תמיכה נפשית וחומרית כה רבה הענקתם לנו לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל ומעולם לא ביקשתם תמורה אלא עמדתם בתמיכתם בנו כחומה בצורה להגנתנו אל מול כוחות רבים- חלקם שונאים, חלקם אנטישמיים, חלקם בורים וחלקם גם צודקים – שתקפו וביקרו את ישראל. לכן אין די במילים כדי להביע את הכרת התודה של ישראלים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לפועלכם.

אך יחד עם זאת, מכתב זה הנו פנייה מתוך מצוקה, מבוכה וחוסר אונים בבקשה שתתעוררו ותפסיקו את התמיכה העיוורת והמזיקה שלכם בישראל. לא התמיכה היא הבעיה. להפך, היא מבורכת וחיונית מאין כמותה. העיוורון הוא הבעיה. לא התמיכה אלא חוסר הגבולות שבה, חוסר השיפוט באקט התמיכה הוא הוא הבעיה. ידיד אמת עומד לצד חברו בטוב וברע אך אל לו להתחנף אליו או להתעלם מן הרע שמבצע החבר, ובשנים האחרונות (ויש שיגידו בעשרות השנים האחרונות) רוח רעה עוברת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לזכויות אדם והאזרח ולסוגיות הקשורות בדת ומדינה. המלחמה האחרונה בעזה,וזו הקודמת בלבנון, היו שתי מלחמות שגם אם היו מוצדקות לא היו הכרחיות, והאלימות, האכזריות, והשימוש המוגזם בכוח נגד אזרחים חפים מפשע צריך להדליק גם אצלכם נורה אדומה ביחס לאופן שבו מתבטאת תמיכתכם בנו. משהו לא טוב מתרחש במזרח התיכון וב"דמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון. הילד האהוב מתנהג עתה לעיתים רבות, רבות מדי, כבריון שכונתי. השכונה עצמה היא לא בדיוק המקום הכי בטוח בעולם, וילדכם האהוב ודאי שאינו הבריון היחידי שבסביבה, ואינו היחיד הראוי לנזיפה. השכונה היא סביבה קשה, ענייה ואלימה. אך דווקא משום כך, אסור להורים אוהבים, לאחים תומכים ולחברים אמיתיים להתעלם מן האלימות והבריונות ולא לומר דבר, אפילו לא להרים גבה, או לתהות שמא יש לבחון מחדש את האופן שבו יש להתייחס למעשי האלימות וההרס.

 במובנים רבים ישראל היא דמוקרטיה, ודאי יחסית לאותה שכונה לא נעימה. אך דמוקרטיה זו נחלשת מיום ליום. והמרחק בין האידיאל הדמוקרטי האמריקני לבין התנהלות מדינת ישראל גדל מרגע לרגע. שנים לא פשוטות עברו גם עליכם, אך באמריקה, הבין הרוב כי היגררות למלחמה מיותרת בעיראק, השקעת משאבים עצומים במלחמה על חשבון החוסן הכלכלי הפנימי, ותופעות כמו גואנטנמו לא רק שראויות לכל גינוי אלא גם למהפך ולשינוי פוליטי. רובכם תמכתם באובמה שיוביל לשינוי במדיניות ארצות הברית, אך אל מול המדיניות הישראלית שחיקתה באדיקות את ממשל בוש וחיסלה במו ידיה את הכוחות המתונים ברשות הפלסטינית – אל מול פני מדיניות זו, אתם ממלאים את פיכם מים. באמריקה מרבית האוכלוסייה יודעת להתאחד סביב החוקה והדמוקרטיה האמריקנית. בישראל, הכוחות המאמינים בדמוקרטיה נחלשים מיום ליום וממערכת בחירות אחת לשנייה. למרות שאנו מושפעים לא מעט מן התרבות האמריקנית, לא לאמריקה אנו דומים אלא לרפובליקת ויימאר הגרמנית – כלומר, לדמוקרטיה שקרסה. בכנסת הקרובה למשל יש לא פחות מארבע מפלגות אנטי דמוקרטיות מובהקות שעומדות לקחת ככל הנראה חלק פעיל בממשלה הבאה: מפלגות המעונינות להפוך את ישראל למדינת הלכה (ש"ס ויהדות התורה), למדינה המתנה אזרחות בנאמנות (ישראל ביתנו), או המעונינות להמשיך ולהשליט מדיניות של כיבוש ואי מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי וחלק ניכר משורות הליכוד, קדימה וכן, גם בעבודה). מזכר רבין, שרבים מכם נושאים אליו עיניים כדמות הישראלי היפה, לא נותר כמעט דבר. מחנהו הובס ונהרס. ועתה, האם תמשיכו לכסות את עיניכם – לא לראות ולא לשמוע את המציאות המדאיגה במזרח התיכון. האם גם עתה תמשיכו באותה מתכונת של תמיכה אוטומטית? בכל מדינה אחרת בה היה עולה הימין הקיצוני הגזעני והפונדמנטליסטי לשלטון, הייתם כבר נזעקים מזמן, אז מדוע הדממה הזו ביחס ליקר מכל?

הסופר עמוס עוז, ניתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך שבו מתנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה מוצדקת למולדת לעם היהודי ומלחמה בלתי מוצדקת שמנהלת ישראל נגד הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עד כה, התייצבתם תמיד לצדנו, להגנת המלחמה המוצדקת. עתה, האם תוכל לראות כי לצד התמיכה בזכות הקיום שלנו, יש גם לפעול לשלום עם שכינינו ולהסרת עול הכיבוש מעליהם ומעלינו?

ולא רק אל מול הכיבוש והיחס לפלסטינים הגבתם באדישות אלא גם אל מול השתלטות הממסד הדתי על ישראל. רבים מכם מגדירים עצמם כיהודים בדרכים שונות – כאורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים ועוד. באמריקה איש אינו מערער על זהותכם כיהודים. ורק בישראל, בנוסף לדברי הבל של סופרים לאומניים שלועגים לעיתים על התמודדותכם עם שאלת הזהות העצמית, הממסד הדתי בישראל, ויותר מכך החוק הישראלי, מפלה נגד כל מי שאינו אורתודוכסי. בנישואין וגירושין, בלידה ובמוות, ובעשרות תקנות וחוקים החודרים אל הפרטיות ומפוזרים לכל אורך תחומי החיים בישראל – הדת או ליתר הביטוי החד ממדי, האורתודוכסי והאנטי ליברלי שולט בעריצות שדומה יותר לאיראן מאשר לדמוקרטיה. האם הייתם מוכנים לכך אצלכם באמריקה? אז מדוע אתם תומכים בתופעה זו בישראל? אותו הדבר גם בכל הקשור לימין האוונגליסטי השמרני שבאמריקה הוא עבור רבים מכם יריב פוליטי מר, ואילו דווקא ביחס לישראל הוא שותף לכם בברית שמפמפמת כסף ותמיכה בהקמת התנחלויות חדשות ובגרירת ישראל למלחמות עתידיות עם הערבים. עליכם לשאול את עצמכם כיצד ייתכן שלכם ולימין שמרני דתי המאמין שיש לפטם את ישראל בכסף על מנת להביא למלחמת יום הדין ולשובו של ישו כל כך הרבה במשותף?

רבים מכם אומרים לעצמם שהם אינם רוצים להתערב בנעשה בישראל או "שאין לנו האמריקנים זכות לבקר את הישראלים" – ובכן, יש לכם זכות שכזו ועוד איך! והתמיכה העיוורת היא בעצמה ביטוי לתמיכה אקטיבית שלכם בהמשכיות הכיבוש ובהמשכיות שליטת הדת על הדמוקרטיה. עתה, הגיע הזמן לפנות אליכם – אם אתם מעונינים שישראל תישאר דמוקרטיה וקרובה אל לבכם ואל תפיסת עולמכם הדמוקרטית והליברלית- ולבקש מכם להפוך את תמיכתם והזדהותכם לכזו המותנית בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ולא במתן תמיכה סתומה שגורמת נזק רב לישראל וכמו סם ממכרת אותנו לידיעה שלא משנה כמה הרס נגרום, ושלא משנה שלא נעשה דבר להפסיק את מעגל האלימות ושלא משנה כמה התנחלויות חדשות החונקות כל אפשרות לשלום נבנה ונפתח, תמיד תעמדו לצדנו. מדיניות התמיכה הלא מרוסנת צריכה להשתנות. השנה התעוררתם למציאות חדשה ולממשל חדש המעונין לקחת חלק פעיל ולהביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או לפחות לצמצום של האלימות בין הצדדים. מכתב זה, שודאי אינו מייצג את דעת הרוב בישראל, פונה אליכם בתחינה לתת את מלוא תמיכתם לממשל החדש ולמאמצו להביא לשלום, גם אם תאלצו להדוף לחצים מגורמים שדלניים שונים. גם במזרח התיכון בני האדם זקוקים וראויים, יותר מתמיד, לשינוי.

פוסט בחירות

שלוש נקודות ביחס לבחירות; ערוכות (יותר לשם סדר מאשר דיוק) על ציר עבר, הווה, עתיד.

עבר – מה היה לנו
בעשור וחצי האחרונים השתנו קווי המתאר של הויכוח הפוליטי בישראל. הפולמוס המעצב של הפוליטיקה הישראל במשך עשורים – בין רעיון ארץ ישראל השלמה לבין  “שטחים תמורת שלום” – איבד את תוקפו בעקבות תהליך אוסלו. מזה מספר שנים, בהעדר נושא מארגן אחר, התפוגגותו של דיון זה יצרה התכנסות לעבר המרכז. אולם כפי שנדמה היה לרבים מאתנו, המרכז הזה היה מדומה. המחלוקת הפוליטית בישראל חיה וקיימת, היא רק שינתה את פניה. הבחירות הנוכחיות נותנות בפעם הראשונה ביטוי אלקטורלי לשינוי זה. קריסתו של השמאל הציוני ועלייתו של הימין הלאומני מבהירות את שוליותו של המרכז המדומה (גם אם הוא עדיין נהנה מרוב קולות). שיהיה ברור, אני לא מדבר על המישור האלקטורלי, על מספר חברי הכנסת והרכב הקואליציה והממשלה. מדובר במישור עמוק יותר – ובעיני חשוב יותר – במישור הרעיונות הפוליטיים שמעצבים את הפוליטיקה הישראלית. בהקשר זה מפלגות המרכז בסינתטיות שלהן פחות משמעותיות. מטבען לטשטש הבדלים ולהכהות מחלוקות ולכן התבוננות בהן מלמדת לכל היותר על חוסר ההחלטיות של הציבור וחוסר הבהירות של הדיון הפוליטי. העלייה של הימין הקיצוני והזליגה ממרצ לחד”ש מלמדות הרבה יותר על טיבה של המחלוקת הפוליטית היום.
סוגיית הליבה, הנושא המארגן של הפוליטיקה הישראלית היום, כפי שאני מבין אותה, נוגעת לעצם אופייה של המדינה ולפיכך לטיבו של הפרוייקט הלאומי היהודי. מי שהבין זאת היטב הוא ליברמן. הסיסמה “בלי נאמנות אין אזרחות” שתפסה כאש בשדה קוצים, מבטאת תפיסה מסוימת של המדינה. מעבר לאדים הפשיסטיים שעולים משימוש זה במושג הנאמנות, יש לו כאן תוכן ממשי. כשהם מדברים על חוסר נאמנות, ליברמן ואנשיו הלא אינם מתכוונים לחרדים למשל, שאינם משרתים בצבא. הם גם לא מתכוונים לאותם רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי ואף למרוד במדינה “שמגרשת יהודים”. מושג הנאמנות אצלם מוגדר באופן לאומי-אתני מובהק. כמו שהוא כתב פעם, הבעיה היא בכך ש”נאמנותם נתונה לעם אחר”. לא מדובר על קטגוריה חוקית של בגידה במדינה, אלא על לויאליות אתנית. חוסר הנאמנות מיוחס לערבים כמעט מעצם היותם ערבים בלבד – שהרי בהיותם ערבים ברור שהם לא יכולים להיות נאמנים לעם היהודי. הלויאליות שהוא דורש – והלויאליות היחידה שאפשר לדרוש ממי שאינם בני הלאום המועדף – היא לויאליות של נתינים. ליברמן: “מדינת ישראל חייבת להבהיר לכל מי שחפץ לחיות בקרבה שהיא מדינה יהודית, ולכל מדינה שמורות הזכות והחובה לתבוע מאזרחיה נאמנות לחוקיה ולעקרונותיה.” חוסר הבהירות השיטתי בנוסחה “מדינה יהודית” מקבל פה הבהרה חד משמעית – המדינה היא של אזרחיה היהודים. הם הזכאים לקבוע את אופייה ולהנות מהפריבילגיות של אזרחות בה ואלו הנאמנים לשימור עדיפות גזעית זו יכולים לחיות בה כבני חסות. “מדינת היהודים” נהייתה ל”מדינה יהודית”.
אל מול עמדה זו, השמאל של העבודה ומרצ אינו מציע אלטרנטיבה. הסיסמה “יהודית ודמוקרטית” לא מספיקה עוד כדי לגבש עמדה מתחרה לתפיסת המדינה היהודית. להיות ימני היום זה לא להיות בעד ארץ ישראל השלמה, אלא להיות בעד נאמנות יהודית ("יהודי לא מגרש יהודי"). להיות שמאלני זה לדחות רעיון זה, עוד לא ברור לטובת מה בדיוק.

הווה – כל הארץ ליכוד
זו הערה מעט טריביאלית, ובכל ראויה לציון. היום, בפעם הראשונה, שלושת המפלגות הגדולות בישראל הן גרסאות שונות של הליכוד, למעשה שלושת המרכיבים שמהם לוכד הליכוד – הליברלים (קדימה), הניאו-רביזיוניסטים (ליכוד), והלאומנים (ליברמן). (הבדל מעניין אחד בין הליכוד של 73 ושל היום הוא שלאחרון אין מצע, לפחות לא כזה שניתן לקרוא ברשת. כך יוצא שבקרוב עשוי להיות לנו ראש ממשלה שלא התחייב לשום עמדה לגבי מו”מ, התנחלויות וכיו”ב) ביחד מרכזות שלושת המפלגות הללו שבעים מנדטים. למולן, תנועת העבודה (עבודה ומרצ יחד) לא עוברת את 16 המנדטים. במובן זה אפשר לומר שהתהליך שהחל ב77 הגיע למיצויו. יורשי מפא”י לא רק הפסידו את השלטון אלא נדחקו כליל מההנהגה. המעניין הוא שכל זה קורה בזמן שהאידיאולוגיה המדינית על בסיסה קם הליכוד היא ללא תקומה.

עתיד – אנטי-פוליטיקה
המטריד ביותר בבחירות 09 לדעתי איננו נצחון גוש הימין, ואף לא עלייתו של ליברמן.  סיסמת הנאמנות כתנאי לאזרחות היא בדיוק זאת – סיסמה. ברור לכולם שאפילו אם יהיה שר בכיר לא יוכל ליברמן לממש רעיון זה. מה שמאיים הרבה יותר הוא הרעיון הפוליטי השני שליברמן מוביל – שינוי שיטת הממשל. רעיון זה תופס לאחרונה תאוצה רבה. הוא נשמע עכשו מפיהם של מנהיגים פוליטיים מכל הזרמים ומפיהם של פרשנים ומומחים מכל מין וגוון. מסתמן שזה הטרנד הפוליטי הבא עלינו לרעה. הממשל בישראל חולה. המבנה המוסדי של הפוליטיקה המפלגתית מנטרל את היכולת למשול ואונס את המערכת כולה לכדי שיתוק. אילו רק נשנה את השיטה,  כל בעיותינו תפתרנה – החקיקה תעשה אחראית, השלטון יוכל לאמץ מדיניות ולקדם אותה, הממשלה תהיה יציבה, והתקדמות מדינית מובטחת. עטור במונחים חגיגיים כמו “משילות”, “ניהול” ו”יעילות” משווק המוצר החם – שניים במחיר אחד, גם הסבר לכל בעיותינו  וגם פתרון אלגנטי.

למה בדיוק מתכוונים אבירי שינוי השיטה? בשלב ראשון מדובר על שינוי שיטת הבחירות. בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירת נציגים על פי חלוקה אזורית בדומה לשיטת הבחירה לקונגרס האמריקאי (נציג הזוכה לרוב קולות באיזור מסוים מקבל את כל קולות האיזור). ברור שמבחינה דמוקרטית שיטה זו לוקה בחסר. ראשית, קולות המיעוט ייעשו חסרי השפעה ויפגע תפגע היצוגיות בכנסת. מעבר לזה, הפגיעה במבנה המפלגתי מובילה להפיכתו של הדיון הפוליטי להתמקחות בין מייצגים של אינטרסים לוקאליים. בשלב השני – שוב בחקיינות אופיינית של אמריקה – המטרה היא להרחיב את סמכויות הזרוע המבצעת על מנת שתהיה חופשית יותר ביחס למחוקק (למשל הגדלת הרוב הנדרש לאי-אמון ליותר מ61 כך שהדחת ראש ממשלה מכהן תיעשה לא כל כך מעשית). שוב, הבעייתיות ברורה (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט אחר).

האתוס שמניע תפיסה זו אינו חדש. ביקורת על חוסר היעילות של שלטון פרלמנטרי משותפת לשמרנים בזמנים ובמקומות שונים. מקארל שמיט שביקר את חוסר יעילותו של המשטר הפרלמנטרי בווימר, ועד השמרנים החדשים בארה”ב שדרשו הרחבת סמכויות אקזקוטיביות. בשני המקרים זה לא נגמר טוב. בישראל נראה שהעניין מונע מתפיסה בסיסית יותר של חוסר אמון ואף בוז לפוליטיקה. סמנימנט דומה לזה ביטא תומס מאן לפני כמעט מאה שנה ב”וידוי”  הלא-פוליטי שלו: “אני רוצה את המלוכה, אני רוצה ממשלה עצמאית באופן מוחלט, היות ורק כך היא עשויה לספק את ההגנה על חירות בתחום האינטלקטואלי והכלכלי… אני לא רוצה עוד את כל העסק הפרלמנטרי והמפלגתי הזה שמעכיר את חיי האומה עם הפוליטיקה שלו… אני לא רוצה פוליטיקה. אני רוצה יכולת, סדר והגינות.” זהו האתוס והסנטימנט השולטים כיום בישראל. אותו רצון ביעילות, אותה סלידה מהבלגאן של פוליטיקה. רק שבשונה ממאן, האנשים הלא-פוליטיים בישראל נושאים את עיניהם לא אל המלוכה אלא אל הניהול. כך מציעים לנו למשל “דירקטוריון-על” מורכב מראשי סיעות, שיפקח על הממשלה (אולי נקרא לה “מועצת מנהלים”?). זהו השלב האחרון בחדירתה של תרבות העסקים לחיים הציבוריים ולתפיסה הפוליטית שלנו. ושוב, בדפוס שכבר הפך למביך, אנחנו בסך הכל הולכים בעקבותיה הלא מוצלחות של ארצות הברית. שיהיה ברור – אני לא טוען ששיטת הממשל בישראל מושלמת ושכל ההצעות לשינוי שגויות. חלק מהשינויים המוצעים רצויים ואף נדרשים (כמו מינוי שרים מקצועיים שממנו נובעת הפרדה בין חברי כנסת לשרים ובין שרים למ”מ ראש הממשלה). עם זאת, הדגש שמסתמן איננו על תיקונים זהירים כאלה אלא ביסודו של דבר על ריכוז סמכויות בידי המבצע העליון (הנשיא או רוה”מ). לטעמי זוהי עוד נוסחת שווא שמוכרים לנו מעריצי אמריקה והתרבות הקורפרטיבית (מעניין לשים לב למספר אנשי העסקים המעורבים ביוזמות אלו).
בעיית היציבות השלטונית של ישראל אינה נובעת ממבנה המשטר (אלא באותו מובן טריביאלי שמשטר אותוריטרי היה יציב יותר). היא נובעת מחולשת הרצון, רפיון השכל והיאחזות באשליות שאינן מאפשרות לישראלים להתמודד נכוחה עם הבעיות שבפניהם. מאז רצח רבין הממשלות בישראל נכשלות לא בגלל כוחן המופלג של מפלגות קטנות, אלא בשל חוסר יכולתו של הציבור הישראלי להכיר במציאות, להכריע לאן פניו מועדות ולהיות מוכן לשלם את המחיר הנדרש. לא שינוי שיטת המשטר הוא שנדרש אלא שינוי המשטר. לשם כך נדרש מאבק פוליטי, לא תיקון אדמיניסרטיבי.

אופסימיות

מאת ניר עברון

 
למותר לציין, שבמבט משמאל, התוצאות המשוערות של בחירות המתקרבות אינן נושאות בקרבן אף בשורה או תקווה. למעשה רק ימים יגידו אם מערכת הבחירות הנוכחית תהיה זו אשר יותר מכל תסמן עבור איזה חוקר חרוץ, ששמו וודאי עוד יעטר ביבליוגרפיות אין-ספור – אותו יורש עלום של זאב שטרנהל, אשר שוקד בימים אלו על דוקטורט מבטיח אי שם בארה"ב – את המפנה הקריטי בסיפורה של מדינת המחר, את רגע נסיקתו של אביגדור ליברמן לליגת העל של הפוליטיקה הישראלית. "ומשם," יטען חוקרנו בדברי ההקדמה לספרו, כעוף החול: הפאשיזם במליניום השלישי, "רק דרך קצרה נותרה עד להפיכת סדרי השלטון של 2013, ועלייתו של ליברמן לתפקיד נשיא האומה הישראלית הראשון."
גם אם ייפלו הקלפים אחרת, והתרחיש האפוקליפטי הזה יישאר בגדר נבואת שוטה, אין בזה בכדי לשנות את העובדה המשתקת שקשה עד בלתי אפשרי כרגע לדמיין קונסטלציה פוליטית כלשהי שבכוחה לשבור שמאלה, שיכולה לעצור את הסחף הפולקיסטי בו אנו מצויים, ושאת עכירותו הביבית ניתן להמחיש טוב מכל על ידי ניגון פסקול השיח הציבורי של המלחמה האחרונה לצד רצף אקראי של תמונות מעזה.
וכך הוא ממשיך לצעוד בעיניים עצומות לרווחה, רואה ולא מאמין, שומע ולא מבין – אותו ישראלי סטטיסטי המשתקף אלינו דרך הסקרים. תוך בהילות להצדיק עצמו מול שורת דחלילים אמיתיים או מדומים, תוך סירוב, שהפך ליסוד נפשי, לשאת את ראשו ולפתוח את ליבו לשכניו הקונקרטיים שמעבר לחומה ולגדר, הוא ממשיך לצעוד. זו אותה דמות מוכרת – לחוצה, נבוכה, חרדה, וזועמת – הממשיכה לדשדש באותו התלם. לאן? לאותה התהום שאליה מידרדרת תודעה פוליטית אשר תחושות הרדיפה, המבוכה, החרדה והזעם הן סך מרכיביה. ייתכן כי סכנת ליברמן תתברר כאיום חולף, אך הלך הרוח שהוא ביטויה ומבטאה יישאר עמנו, חוששתני, עוד זמן רב.
ייאוש הוא ממתק ממכר, ואני משתדל להיגמל, אבל גם כשאני מתנער, מדביק חיוך גדול על הפנים, מגייס את כל תעצומות הדמיון והרצון הטוב, ונושא את עיניי לעתיד המולדת, אני מתקשה לזהות ולו בדיל של תקווה בשחור משחור שרובץ לו שם, ומציץ בי בחזרה בעין אדומה. מי מהאנשים שישבניהם ילחצו אוטוטו את עורות הצבי הנחשקים של כסאות הממשלה רוצה או מסוגל לנצל את זמן הפציעות שקיבלנו כולנו ולהתחיל לעשות את מה שצריך, ובדחיפות: להעמיד בפני הישראלים סדר יום של מבוגרים, ובראשו תכנית גמילה מהשטחים? – אל תטרחו לענות, בואו נעבור הלאה…
וה"הלאה" הזה משמעותו ארה"ב של אובמה. לא נעים לומר, אבל על כתפיו הצנומות של נשיא צעיר וטרי – אותן הכתפיים שכפופות גם כך ממשקלם המצטבר של משבר פיננסי אדיר, הסתבכויות צבאיות במרחק חצי עולם, שינויים טקטוניים במערכת הגיאו-פוליטית (עם עלייתן של סין, הודו, ברזיל ורוסיה), ומשבר אקולוגי עולמי, שכלכלת ארצו היא ככל הנראה גורם מוביל בהתהוותו – על כל אלה מתווספות עתה גם הציפיות שלנו, מיעוט קטן במדינה רותחת בקצה המדיטראניאן, ובעיית הסכסוך הדלקתי שעליו היא מנצחת.אולם דווקא מבט קצר בהיסטוריה מעלה תמונה מעודדת. כי אם יש משהו שמנהיגי ישראל מבינים, זה איום מהדוד סאם.
את התקדים הציב כבר בן-גוריון כשקיפל את צה"ל מסיני בנובמבר 56' בהוראה של נשיא אמריקאי. אייזנהאואר שנבחר באותם ימים לכהונה שנייה ברוב גדול ובידיו אשראי רב מהציבור, בדומה לאובמה כיום, איים בהפסקת הסיוע הכלכלי והתמיכה הדיפלומטית בישראל באו"ם. וכך, 24 שעות לאחר אותו נאום ידוע בו התפייט בן-גוריון ניאו-תנ"כית על התחדשות "מעמד הר סיני" ולא התאפק מלכנות את המדינה הצעירה, "מלכות ישראל השלישית," הודיע "הזקן" כי כוחות צה"ל ייסוגו מסיני. שורה מכובדת של ראשי ממשלה הלכו בדרך זו: קארטר גרר את בגין, שהתנהג כמי שכפאו שד, עד לחתימת ההסכם בקמפ דיוויד ופינוי יישובי סיני. קיסינג'ר הכריז ב-75' על "עיון מחדש" ביחסי ארה"ב-ישראל, מה ששיכנע את רבין וממשלתו לחתום על הסכם ההפרדה השני עם מצרים. ובל נשכח את נתניהו וקלינטון, זוכרים את לחיצת היד עם ערפאת?
אז זו התקווה. התקווה שאובמה רציני בכוונתו לשנות את מסלול ההתנגשות עם העולם האיסלמי, אליו הביא בוש את אמריקה, ושהוא מבין שהמסלול החדש עובר בין היתר דרך ישראל והפלשתינאים. יש לכך סימנים מעודדים, הראיון שנתן אובמה – נאומו הראשון כנשיא – לרשת אל-ערבייה, וכן החלטתו למנות אדם הגון, ג'ורג' מיטשל, למתווך במזה"ת. גם העובדה שמעל ל-70% מיהודי ארה"ב הצביעו לאובמה משמחת, כי היא מרמזת שאולי עוד יגיע בימינו אותו רגע חשוב בו יימאס ליהודים שם להצדיק את מה שעושים היהודים פה.

 ולעיתים, בשקט-בשקט, מתגנב לו החשד, שמא הגענו בדיוק לנקודה אליה תמיד כיוונה אותנו איזו תשוקה מוכחשת, המתרוצצת לא מסופקת בנבכי התודעה הישראלית הצעירה. האם ייתכן שאנחנו פשוט רוצים שיכריחו אותנו? אולי השיתוק, ההתבחבשות חסרת התוחלת, השקרים העצמיים המתחזים לריאליזם דוקרני, אולי כל אלה הם ביטוי לאיזו כמיהה רכה, למשאלה שיגיע כבר איזה מבוגר – חצי-פריץ נבל, חצי-אב מיטיב – ויציל אותנו מעצמנו. שיכריח אותנו להתנהג. מישהו שנוכל להכות על חזהו הרחב באגרופינו הקטנים, להרגיש שכופים עלינו נגד רצוננו, וכך לפרוק את התסכולים. מישהו שינזוף ויעמיד אותנו בפינה, ואחר כך יאמר שהוא עדיין אוהב אותנו. ובעיקר מישהו שיציל אותנו מהדבר המפחיד הזה שנקרא ריבונות, שהיא למדינה, אחרי הכול, מה שהבגרות היא לאדם.
אולי כאשר יתחיל הלחץ האמריקאי, אם יתחיל, ניווכח שהציבור בארץ דווקא מברך עליו, ככה בשקט, בסתר לב. ובימים טרופים אלה, גם זו סיבה לאופסימיות.