האם יש ישראליות פוסטציונית?

המושג "פוסט ציוני" מופיע באחרונה במידה גוברת והולכת בדיונים על "1948", על ההתיישבות והקשריה הקולוניאליים, או בעיסוק ההיסטורי והסוציולוגי הביקורתי של הייהוד. יותר ויותר אנשים מכנים את עצמם או מתויגים על ידי אחרים בתור "פוסט ציוניים" או "אנטי ציוניים", והמושגים האלו נעשו שגורים בקרב פעילים, הוגים, גופים בחברה האזרחית ודו"חות של וועדות העוסקות בשותפות הערבים במדינה – השואפים לסוגים שונים של חברה מזאת הקיימת כיום, שהשותפות השווה בה איננה נמדדת בלאומיות, דת או מאמץ מלחמתי. בטקסט זה אבקש להציג סתירה פנימית ומדויקת שמציג "הימין" (ופלסטינים רבים) בין היותם של יהודים פוסט-ציוניים מזה, ובין חייהם בארץ מזה. מתוך סתירה זאת נוצר המטבע "בעל שנאה עצמית". האתגר, כך אבקש לטעון, הוא דווקא לנסות להרחיב את המסומן של ציונות, ולא לשחק לידי המונופול האלים עליה. אעשה זאת עלידי עיסוק בשתי שאלות: מהי הציונות (ומכאן מהי הפוסט ציונות), והאם אפשר להיות יהודי-ישראלי ולא ציוני.

אבל נפתח קודם בשתי ידיעות באשר לעליונות היהודים בארץ, המצריכות אזכור.

1. מאז שנות העשרים במיוחד התרכזו מאמציה של התנועה הציונית ואחר כך מדינת ישראל סביב פרוייקט ה"ייהוד". זהו פרויקט דמוגרפי וגיאוגרפי משולב, הנמשך גם כיום, בתוך ומחוץ לקו הירוק – שמטרתו השגה ושימור השליטה בשני אמצעים: (א-) יצירה ושימור של רוב לא-טבעי על ידי הגדרות בפערי אזרחות, הגירה חד סטרית מ/אל הארץ, אזרחות מכוח נישואין, פערי בריאות, תמותה וילודה וכו'; ו-(ב-) התערבות מלאכותית בגישה למשאבים, על ידי תנועה חד-סטרית של בעלות על משאבים (בעיקר קרקעות ובתים), המשרתת את היהודים ומנשלת מהם את השאר (ובעיקר הפלסטינים). לכן, צידו השני של פרויקט הייהוד הוא נישול.
2. במקביל לפרוייקט הייהוד, היוצר והמרחיב את זכויות-היתר של היהודים בארץ, יש מיסוד של העליונות והשליטה של היהודים באמצעות "מדינת ישראל" (הפועלת גם בשטחים הכבושים). למיסוד יש שלוש רמות: החוקית – זכויות בלעדיות להגירה, להשגת אזרחות ולבעלות על 93% מהקרקע; המשאבית – העדפה בחלוקת הקרקעות, בהפקעה, בכללי הבנייה והתכנון, באכיפה, בחלוקת נשק ובמשפט; והציבורית – למשל: היכולת לשותפות לגיטימית ושווה בממשלה ובקבלת החלטות גורליות, היכולת לתמוך ברשימה פוליטית שאינה בעד העליונות, או היכולת להיתפס כחלק בעיצוב המדינה והחברה ולא כגיס חמישי למדינה ששייכת בכלל ליהודים.

מיהו פוסט ציוני?

אורי רם (2006, הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג; בעיקר פרק 4) מספר שהמונח נולד ב-1993 ומאז תפס כיוונים שונים. ב-2001 הייטיבה להמשיג נרי לבנה את המושג "פוסט-ציונות" בתפיסתה הפופולרית (למרות שאקדמאים רבים המכונים כך מסרבים להשתייך לקטגוריה), ובהגדרתה אשתמש:

פוסט ציונות היא אסכולה מחשבתית המכירה בלגיטימיות של הציונות כתנועה לאומית של יהודים, אבל מצביעה על מועד כלשהו, מעין קו פרשת מים, שממנו והלאה גמרה הציונות את תפקידה ההיסטורי או איבדה את הלגיטימיות שלה בגלל עוולות שגרמה לאחרים (לא רק ערבים, אלא גם, למשל, יהודי אירופה, ניצולי שואה, דוברי יידיש, יהודים מזרחים, יהודים חרדים, נשים).

הרעיון ההפוך (לכאורה) או המאוחר לציונות דורש לעסוק בשתי שאלות, שהראשונה בהן היא "מהי הציונות?" – האם הציונות היא רק הכרה בזכותו של היהודי לחיות בא"י, או להקים בה בית לאומי קולקטיבי, או שהציונות כוללת גם שהבית הלאומי יהיה בהכרח כאן ו/או בלעדי ו/או בעל-יתרון ליהודים ו/או או בהכרח בצורה מדינתית או מדירה. במילים אחרות, האם הציונות היא רק השאיפה המינימליסטית והקונצפט הזהותי, או שהיא גם הגישה שאותה בחרה התנועה-הציונית, ואשר מושלת בכיפה, של משחק סכום אפס, איום פסיבי, התכוננות, חירום ואלימות (מתגוננת בעיניי עצמה, אך למעשה גם מתיישבת ויוזמת). שאלה זאת מזכירה את הדיון בשאלה האם "האסלאם" הוא כלל כתבי הקודש, אנשי הדת והפרשנות הדתית, או כלל מעשי הקהילות (יש יאמרו הציביליזציה) השייכות לתרבות זאת.

השימוש באנטי-ציונות או פוסטציונות מתכתב עם תפיסת הציונות בגישתה הנוכחית המנשלת בלבד, ובכך משתיק את האפשרות להפריד בין הזכות של היהודים לחיות כקולקטיב וכפרטים בארץ, לבין הדרך שבה בחרה הציונות. הוא מתנגד לשתיהן כישות אחת. לשון אחר, למרות שה"פוסט-ציוניים" מייצבים את "הציונות" סביב פרויקט העליונות היהודית, הם למעשה מחזקים את התפיסה שאין דרך אחרת. (הדבר דומה לזה שאחרי פעולת טרור במערב האנשים יפסיקו להיות מוסלמים, במקום לטעון שיש אסלאם אחר).

השאלה השנייה, הנובעת מן התשובה לשאלה הראשונה, היא "האם יהודי יכול לגור במדינת ישראל כאזרח, ובה בעת לא להשתתף בפרויקט של עליונות יהודית?" אבקש לעסוק בשאלה זאת באמצעות "מעשה בחמור" של ח'ליל אלסכאכיני, כפי שמובא בידי תום שגב (1999) ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: כתר. (עמ' 333-334):

מגנס הכיר הרבה ערבים, לעתים דימה למצוא בהם שותפים לעמדתו הדו-לאומית. רוב הערבים התייחסו לרעיון בשלילה: כמו רוב היהודים בארץ גם הם היו שבויים בזהותם הלאומית ובשאיפתם לנצח. פעם (כנראה סביב שנת 1940-א"נ) אירח עורך הדין עאוני עבד אלהאדי מסיבת תה וכמקובל בירושלים הזמין גם זרים אחרים, בהם עיתונאי אמריקני ידוע ושמו לואיס פישר. דיברו על עתידה של ארץ ישראל. פישר נכנס לוויכוח ממושך עם אחד האורחים האחרים, ח'ליל אלסכאכיני. הסכסוך בין הערבים ליהודים ייפתר רק באחת משתי דרכים, אמר סכאכיני: "או שהארץ תישאר שלנו או שהיא תילקח מאיתנו בכוח".

כדי לחזק את דבריו אמר עבד אלהאדי לפישר סכאכיני נוצרי, אבל אורח אחר שהיה שם (מגנס-א"נ), אף הוא אמריקני, העיר שהנוצרים, כמוהם כבני מיעוט בכל ארץ, נוטים לקיצוניות, כי הם פוחדים מהרוב ואין הם מייצגים [בעמדותיהם] את רוב הערבים. סכאכיני שאלה כיצד הוא יודע זאת. האורח אמר שהוא יושב בארץ זה עשרים שנה. "איך איננו מכירים אותך?!" תהה סכאכיני: "מי אתה?" יתר האורחים השתוממו על שאלתו: הרי זה דוקטור מגנס, אמרו לסכאכיני, נשיא האוניברסיטה העברית. סכאכיני אמר ששמע עליו, אף כי עד אז לא התראו פנים אל פנים; מגנס אמר שהוא מכיר את ספריו של סכאכיני: הם שימשו אותו ללימוד ערבית. הוא חלק לסכאכיני אי אלה מחמאות אדיבות.

סכאכיני סירב להתרשם: "בוא נדבר בגילו לב, דוקטור", אמר, וסיפור לו מעשה בחמור: איש רכב על חמורו וראה איש אחר ההולך ברגל. הוא הזמין אותו לרכוב איתו. הולך הרגל עלה על גב החמור והעיר: "כמה זריז הוא החמור שלך!" רכבו עוד ואז אמר הזר: "כמה זריז הוא החמור שלנו!" אמר לו בעל החמור: "רד!" שאל: "למה?" אמר לו: "אני חושש שעוד מעט תאמר – 'כמה זריז הוא החמור שלי'…"

במשלו של סכאכיני טמונה המלכודת. אינך יכול להכיר בערבי כבעל הבית, ובה בעת להכתיב את כללי הבית, כך שתמיד תהיה שייך, ולא כל שכן, מוזמן להגר. אם אינך בעל הבית, אתה יכול לבקש, לא לדרוש, שיכיר בזכויותייך או צרכיך הדתיים/הלאומיים/ההיסטוריים/הפליטותיים. סכאכיני דגל באי אלימות וקיבל לבית הספר שלו יהודים, ואף נדון לגלות וכלא לאחר שהסתיר משורר יהודי-חרדי בביתו, שאותו רדפו השלטונות התורכים, אך הוא גם התנגד לזכות ההגירה ליהודים, בדיוק מן הטעם שמשל למגנס. יהודי-ישראלי פוסטציוני המקבל את שייכות הארץ לערבים, איננו יכול לחיות בארץ מתוקף זכותו (שהיא חובת האחרים), אלא חובתו היא לבקש את רשות (ולקבל את זכותם של האחרים להחליט בעניין). במקומות אחרים, כגון מכתבי פרופ' מרטין בובר וד"ר י"ל מגנס לגנדי, שוללים שניהם, מתוך עמדה דתית, את שלילת זכותם הטוטאלית על הארץ. במילים אחרות, צודק הימין שאומר, שאי אפשר להיות אנטי ציוני ובה בעת לגור כיהודי בפלסטין. זהו אבסורד וכשל לוגי. בעוד שיהודים אנטי-ציונים גרים בארץ ומשתייכים לקולקטיב היהודי בעל הזכויות דובר העברית, הם גם מתנגדים לעליונותם המפלה, ולא לעצם "זכות" לחיות כאן (אחרת היה עליהם לעזוב).

הבדל אחד ראוי לציון וחשוב הוא שבניגוד למגנס, היום רוב היהודים בארץ נולדו, התחנכו וגדלו בארץ, בשפה ותרבות עברית, ולכן הם בני הארץ, וכי הגירת רבים מהם היא עקירה לכל דבר, על כל משמעויותיה, עלויותיה וקשייה. להטיל על הדורות שנולדו שייקהו שיניים על הבוסר שאכלו אבותיהם, זאת דרישה לא מוסרית.

פתרון התסבוכת: לא אנטי ציוני, אלא שינוי המסומן

אן סווידלר מציעה פתרון, במאמרה Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40. ההצעה היא לקודד מחדש את התרבות, בלי לשאוף לשנות את "כללי המשחק", ובכך לכרסם באופן הדרגתי בהגמוניה המחשבתית הקיימת. לדוגמה, המאבק הפמיניסטי שִייך בהצלחה רבה נשים המאופיינות ב"נשיות", רכות וחולשה קיטשית עם מניפולטיביות, ובכך איפשר לנשים שהן חזקות יותר להיתפס יותר כ"ארציות". בדומה נהפך המושג "מאצ'ו" והשאיפה לגבריות של "גיבורים", למסומן של גנאי, חוסר ביטחון, שחצנות ואף רשעות. לכן, יותר גיבורי ילדות מצויירים (שרק, היפה והחיה וכד') מציגים את המכוער והמגושם כמעוררי אמפתיה, ואת הכוחני והיפה כחלול, רברבני ומגוחך. היא מציינת שמהלך דומה של קידוד תרבותי מחדש עשו הפנקיסטים שאימצו סגנונות "מכוערים", והפתנרים השחורים שהציגו משמעת מופתית. שינוי המסומן, לפי סווידלר, הוא כוחו של החלש וכמובן שיש גם תעמולת-נגד, המנסה למנוע את נצחונם של האקטיביסטים על הקידוד הסמלי. רעיונות תיאורטיים כאלו עשויים להביא שינוי חברתי חשוב של אקלים ושיח, החשוב לא פחות מהצלחת המוביליזציה וההצלחות הקונבנציונאליות המוגדרות והמדידות המוכרות לנו.

ובחזרה לציונות. כשם ש"רבנים לזכויות אדם" ו"בני אברהם" מערערים על מושג היהדות האורתודוכסית הציונית המקובלת (לא שוללים את היהדות, אלא מרחיבים את המונח); כשם ש"לוחמים לשלום" ו"גנרלים לשלום וביטחון" מערערים בהצלחה על מושג הביטחון כמה שלא דורש התיישבות ונישול; כשם ש"פורום המשפחות השכולות" מערער על השכול כמעורר נקמה, מרטיריזציה ומעגל דמים (ומרחיבים אותו אל המיאוס בהרג); כך אפשר להבין את סווידלר גם כהזמנה להרחיב את מושג הציונות. למשל: תנועת הציוֹנים נגד נישול ועליונות. (לערבים זה בטח לא יחליק בגרון באותה הקלות). לסיכום, סווידלר מוסיפה טיעון שימושי לשני הטיעונים המוסרניים שהצעתי קודם. עם עד עתה טענתי ששלילת הציונות בכוליותה, משעתקת את האמצעים שבחרה הציונות בתור הדרך היחידה לקיום היהודים בארץ, וקושרת בין הזכות להיות קולקטיב בארץ לבין הנישול והעליונות; וששלילת הציונות דורשת צדק היסטורי שפירושו האפשרי הוא לא רק שיבה פלסטינית, אלא אולי גם גלות יהודית; עתה מציעה סווידלר להחריב את המסומן "ציונות", גם משום שזהו "נשקו של החלש", ובגלל שיש לו השפעה תהליכית שיחנית מוכחת מול קוד תרבותי המשרת הגמון רב-כוח.

—

לעיון נוסף

שינוי שיח –

נרי לבנה (2001) "עלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות", מוסף הארץ.

אורי רם (2006), הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג (בעיקר פרק 4, אבל למעשה כל הספר).

Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40.

Lakoff, George (2002) Don't Think of An Elephant

האם יש ציונות אחרת –

פול מנדס פלור (ע' 1988) מרטין בובר: ארץ לשני עמים, ירושלים ות"א: שוקן.

אברהם יסעור (ע' 1981) יהודים וערבים בארץ ישראל, בהוצאת גגבעת חביבה.

The Magnes Zionist

קיר הפלדה

כל אימת שהעימות האלים המתמשך בין ישראל והפלסטינים מתלקח לכדי אירוע מרוכז ("מבצע", "פעולה" ולעיתים אף "מלחמה"), השמאל הישראלי חוזר להתריע אודות "מגבלות הכוח", או שב להטיף ש"אין פתרון צבאי". לעיתים מגובות הססמאות הללו בהפניות היסטוריות, למשל למלחמת אלג'יריה, שמהן יש להסיק כי מאבקי שחרור לאומי לא ניתנים להכרעה באמצעים צבאיים. הטענה הזו היא חלק מארגז הכלים הדיסקורסיביים שמשמש את מחנה השלום מ-1967, אך בניגוד לטענות פופולריות אחרות, יומרותיה של הטענה בדבר "מגבלות הכוח" אינן נורמטיביות כי אם עובדתיות: הישראלים מתבקשים להכיר במגבלות הכוח ולהבין כי מדיניות שהנחת המוצא שלה אינה לוקחת בחשבון את העובדה שישראל אינה מסוגלת להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים מבוססת על הבטחת שווא. במסגרת החשיבה המחודשת שמחנה השלום חייב לעצמו לפחות מאז קריסת "תהליך השלום" בשנת 2000 מוטב להקדיש תשומת לב גם לעניין הבא: כטענה עובדתית, הסיסמה אודות מגבלות הכוח היא הבל מוחלט. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן להכריע כבר מחר בבוקר; סביר שהעניין ייגמר עד הצהרים. יש פתרון צבאי, אין מגבלות לכוח, צה"ל יכול לנצח. יתרה מזאת, העובדה המודחקת הזו היא אחד ממאפייניו המהותיים של הסכסוך וברצוני לטעון שהיא אחראית במידה רבה להתמשכותו.

הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה הממונים עליהם, מודעים היטב ל"עוצמת האש" המופקדת בידם. הם יודעים שמבחינה צבאית, צה"ל יכול למחות את העם הפלסטיני מעל פני האדמה. מרביתם חושבים שאין זה מין הראוי להשתמש במלוא העוצמה הזו; כמעט כולם מבינים שההשלכות של שימוש חסר מגבלות בכוחנו תהיינה הרות אסון. אך בה בעת, כל העת, הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה שמדווחים עליהם בטלויזיה, יודעים היטב שמלחמה אמיתית, ללא סייגים מוסריים ואחרים, תסתיים בתוך דקות בניצחון ישראלי מוחץ. רבים מהם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזו, ומכאן תסכולם ההולך וגובר מכשלונם להכריע את הסכסוך. הם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזאת למרות שהם מבינים, ולרוב אף מקבלים, את המגבלות שלא מאפשרות להם להפעיל את מלוא הכוח בעימות של ממש. אבל העובדה שכוחו של צה"ל גדול לאין שיעור מעוצמת ההתנגדות שיכולים הפלסטינים להעמיד צריכה להתרגם בעיניהם להכרה בצד הפלסטיני בכך שהסכסוך למעשה כבר הוכרע. הפלסטינים לא מבינים שישראל לא מכריעה את הסכסוך כעת משום שיש לה מה להפסיד (בין השאר, בשדה המכונה בהקשרים האלה "הסברה"), אך בכל רגע שתבחר היא יכולה להביא את העימות לכדי סיום מוחלט ומוצלח מבחינתה. על כן, ההתנגדות הפלסטינית נתפסת בעיניהם, כלומר דרך הפרספקטיבה של האסטרטגיה הצבאית, כהתנהגות בלתי רציונלית. מנקודת המבט הצבאית, הדבר הטוב ביותר שהפלסטינים יכולים לעשות עבור עצמם הוא להכיר בנצחונה של ישראל ולקבל את תנאי ההסדר שהיא מציעה. כל סיטואציה אחרת מצטיירת בעיניהם כחריגה בוטה מנורמות בסיסיות של הסדרי כניעה. לכן הפצרותיו של מחנה השלום להכיר בתביעותיהם של הפלסטינים מתפרשות כתוצר של אי הבנה של יחסי הכוח (כלומר של פחד לא רציונלי), או מהזדהות פתולוגית עם הצד השני. מהפרספקטיבה הצבאית, התבוסה הפלסטינית המובהקת היא אמנם פוטנציאלית, אך זה לא הופך אותה לפחות וודאית. כל מה שצריך לעשות בשביל להכריע את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא להחליט על כך.  

מדוע, לאור האמור לעיל, הסכסוך עדיין לא הוכרע? זו בדיוק הטעות שיש להתגבר עליה על מנת להבין את הנקודה שבה אנו נמצאים. בעיני הגנרלים הסכסוך הוכרע כבר מזמן. ההתנגשויות האלימות בעזה ובגדה הן לא יותר ממרד אסירים שאינם מבינים את מצבם לאשורו. האתגר הניצב בפני מערכת הבטחון אינו חתירה לנצחון בזירה הפלסטינית, כי אם הבאת הפלסטינים לכדי הכרה בנצחון שכבר הושג על מנת שישראל לא תצטרך לעשות שימוש בפועל בכוחה, שימוש שעלול לגרור השלכות בלתי רצויות בזירה הבין-לאומית, הכלכלית, הפנימית (מול הפלסטינים אזרחי ישראל) וכדומה. מטרה זו קיבלה ביטוי תמציתי ברעיון "צריבת התודעה" מבית מדרשו של משה יעלון. צריבת תודעה משמעה לעורר בפלסטינים את ההכרה בכך שבעימות ממשי נצחון ישראלי הוא בלתי נמנע ועל כן יש להתייחס אליו כאל עובדה מוגמרת. אינני מכחיש שהרטוריקה, ואולי גם הפסיכולוגיה, הישראלית מעידה לעיתים על יותר חרדה מאשר בטחון גמור בעליונות צבאית; בראיון שבו טבע יעלון את המונח הוא קובע גם שהפלסטינים הם איום קיומי על ישראל. אולם יעלון מבין היטב את כוחה של ישראל ומייחס את החולשה שבה תולים, לדעתו, הפלסטינים את תקוותיהם לחברה האזרחית ("קורי העכביש"). החולשה הזו לא מונעת ממנו להביע אופטימיות ובטחון בחוסנה של ישראל, בדיוק משום שלאור עוצמתו של צה"ל מצבה של החברה האזרחית רלוונטי בעיקר כאמצעי גיוס והפחדה. החרדה לגורלנו, אם כן, בין שהיא מבטאת רגשות כנים ובין שהיא מופנית פנימה כאמצעי תעמולה, מתקיימת תמיד לצדה של הבנה אסטרטגית שיחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם מאפשרים תוצאה אחרת פרט לנצחון ישראלי. כמובן שאינני טוען זאת על סמך היכרות עם מחשבותיהם של הנוגעים בדבר; היכרות שכזו אינה נחוצה. פער הכוחות הוא עובדה שלא ניתן לערער עליה, והוא מופגן מחדש בכל התפרצות אלימה. המאבק הפלסטיני יכול להתיש את הישראלים עד כדי שירצו לתת יותר, אך הוא לעולם לא יוכל לגרום לישראל לתת מה שאינה רוצה.

לכאורה, הטענה השמאלנית בדבר מגבלות הכוח וההכרה הצבאית ביכולתנו להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים סותרות זו את זו. אולם למעשה השימוש החוזר ונשנה בססמאות על מגבלות הכוח רק מחזק את העמדה הצבאית. מפני שלכולם ברור שצה"ל יכול להכריע את הסכסוך בכוח על נקלה, אין מנוס מלפרש את טענתו העובדתית של מחנה השלום אודות מגבלות הכוח כטענה נורמטיבית חזקה; כלומר, העובדה שאין זה מן הראוי להפעיל את מלוא כוחנו גורמת לנו להימנע ממיצוי יכולתנו. פרשנות שכזו מחזקת את ההנחה שהמגבלות שבגללן יכולתנו הפוטנציאלית להכריע את הסכסוך לא מתבטאת בפועל הן מגבלות שאנו מטילים על עצמנו. מכאן יכולים הגנרלים שלנו להסיק מספר מסקנות. ראשית, היות שאנו מטילים על עצמנו מגבלות שכאלה, הרי שאנו לוחמים באופן מוסרי – בניגוד לצד השני שלא מטיל על עצמו מגבלות כלשהן (כלומר שהכוח שהוא מפעיל בפועל והכוח שהוא מסוגל להפעיל חד הם). זה מקורן של הטענות שהועלו בזמן המבצע בעזה אודות ההבחנה הנדרשת בין מוסר של תוצאות ומוסר של כוונות. הרעיון ינוסח פחות או יותר כך: לא יכול להיות שאנחנו מתווכנים לזרוע הרס ברחובות עזה משום שבכוחנו להרוס הרבה יותר ממה שאנו הורסים כעת. אם הרס לשמו היה מטרתנו האמיתית, הרי שהיינו כותשים הרבה יותר ממה שכבר נכתש. ומשום שיכולותיו של צה"ל ביחס לעזה הן בלתי-מוגבלות (כלומר, צה"ל יכול לחסל את עזה כליל), הרעיון הזו תקף לגבי כל מידה של כוח שאנו מפעילים שם. נוכח יכולותינו, כל פלסטיני שמצליח להשתחל חי מבעד להריסות ביתו הוא הוכחה חיה, פחות או יותר, למגבלות שאנו מטילים על כוחנו.

שנית, הניתוח שהצגתי עד כה עשוי לסייע לנו להבין את העלייה ההדרגתית במידת הכוח המופעל כנגד הפלסטינים מאז פרוץ האינתיפדה השנייה – עלייה שמלחמת לבנון השנייה, שכוונה לא מעט כלפי הפלסטינים ותודעתם, היא חלק ממנה, והמבצע האחרון בעזה הוא שיאה. כאמור, הגנרלים רואים את המגבלות על השימוש בכוח כסייגים שאנו מטילים על עצמנו ומצפים מהפלסטינים להכיר ביכולתנו לחסלם באבחת יד. במילים אחרות, הפלסטינים מתבקשים להכיר בכך שהעימותים הממשיים בין ישראל לבינם לא משקפים את פער הכוחות האמיתי בין הצדדים ולהיכנע לכוחה הפוטנציאלי של ישראל אף על פי ששני הצדדים מבינים שסביר להניח שהכוח הזה לא ימומש במלואו לעולם. נוכח פער הכוחות בין הצדדים, והיות שמגבלות על השימוש בכוח נתפסות כהגבלה-עצמית, העובדה שהפלסטינים מסרבים להכיר בכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני כבר הוכרע מובילה את המצביאים להתרה הדרגתית של הרסן על מנת לחפש את המידה המדויקת של עוצמה צבאית שבה יוכרע הסכסוך. לכל הפחות, מחפשים הגנרלים את מידת הכוח שתוכל לייצר את האפקט המכונה בעגה הצבאית הרתעה. הרתעה איננה כניעה של ממש, אך בסיטואציה הנוכחית לא מדובר בהבדל משמעותי משום שהסדר הכניעה אליו חותרת ישראל אינו שונה מהותית ממצב העניינים הנוכחי. הרתעה משמעה סטטוס קוו מינוס מרד האסירים בעזה ובגדה. העלייה בהפעלת הכוח היא הדרגתית מכיוון שכל קפיצת מדרגה שכזו מלווה בפגיעה באינרסים ישראלים – דיפלומטיים וכלכליים, אך גם כאלה הכרוכים בדימוי העצמי שלנו – ועל כן יש לבחון את תגובתה של התודעה הפלסטינית לעוצמה העולה רק במעט על זו שעמידותה הוכחה בסיבוב הקודם. הדבר דומה למהלכה של חקירה בעינויים: אם מידה מסוימת של כוח לא משיגה את התוצאה הרצויה (וידוי במקרה זה, כניעה במקרה הפלסטיני), הלחץ מוגבר מעט. ניתן לחזות, אם כן, שההתנגשות הבאה תהיה קטסטרופלית אף יותר מזו שנסתיימה זה עתה.

המסקנה שאני מציע להסיק מהדיון הזה עשויה להשמע מעט פרדוקסלית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מסתיים בדיוק מכיוון שאפשר לסיים אותו על נקלה. כלומר, משום שפער הכוחות הוא גדול כל כך, ומשום שבישראל מבינים היטב את משמעויותיו, הסדר שלום, שאליו כולנו שואפים באופן מוצהר, נתפס בעיני המצביאים שמנהלים את הסכסוך בפועל כפעולה משוללת הגיון. בעיניהם, עימות אלים מסתיים בהסדר שלום שאינו כרוך בכניעה של אחד הצדדים רק כאשר העימות אינו בר הכרעה. אך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בר הכרעה באופן מובהק, ועל כן ישראל נוקטת במדיניות שמכונה בעולם "סרבנות שלום" – פשוט מכיוון שעל פי התודעה הצבאית שתופסת סכסוכים דרך הפריזמה של יחסי הכוח הגעה להסדר שמעניק לאינטרסים של שני הצדדים משקל שווה היא פעולה מוטרפת נוכח הפערים המשמעותיים ביחסי הכוח.   

אבי שליים מציע לקרוא את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי כביטויה של אידיאולוגיית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אפשר שאת אירועי השנים האחרונות יש להבין דווקא כתוצאתו של תסכול הולך וגובר בקרב ההנהגה הצבאית שמנהלת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מכשלונה של התיזה הז'בוטינסקאית. כזכור, ז'בוטינסקי טען שקיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בהקמתו של "קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע"; אך יחד עם זאת ז'בוטינסקי גם חזה שלאחר שקיר ברזל שכזה יעמוד איתן, יגבר כוחן של "הקבוצות המתונות" בקרב הפלסטינים אשר איתן נוכל לקיים משא ומתן כן לשלום. ניתן לשער שבדמיונותיו הפרועים ביותר לא העלה ז'בוטינסקי על דעתו את הכוח האדיר שמחזיקה ישראל כיום. למעשה, יש בכוחו של קיר הברזל האדיר שהקימה ישראל לערער על תוקפה של הטענה הז'בוטינסקאית; גם צבירת כוח שאין להתגבר עליו בידי ישראל אינה מעלה את המתונים החביבים כל כך על שמעון פרס וציפי לבני. הפלסטינים ממשיכים להתעקש על דרישותיהם כאילו אין הם מכירים בתבוסתם הבלתי הפיכה.       

מצד שני, אולי גם ז'בוטינסקי היה מקבל את הטענה שכיום דווקא עוצמתו של קיר הברזל הישראלי היא שמונעת את סיום הסכסוך. הפלסטינים, ואיתם העולם הערבי כולו, מסכימים היום להסדר שיאפשר למדינה עם רוב יהודי קבוע לשלוט בחלק הארי של ארץ ישראל המנדטורית; אך הפעם, הצד הישראלי הוא זה שמסרב להתפשר, וכמו בטיעונו של ז'בוטינסקי אודות הערבים, גם סירובם של הישראלים להתפשר מגובה בסיבה טובה. הצד השני חלש מהם באופן שהופך כל הסדר שאינו הסכם כניעה לויתור חסר שחר. קיר הברזל הוא כבר מזמן חומה בצורה, משוריינת – קיר פלדה. אך דווקא העוצמה הזו היא שמונעת בעדנו מלהכיר בזכויות ובאינטרסים המינימליים שתמורתם מוכנים הפלסטינים להשלים עם תבוסתם. אי-השוויון ביחסי הכוח הוא אדיר, וישראל מנוהלת על ידי אנשים שמנתחים את המציאות הפוליטית מנקודת המבט של יחסי הכוח. כיצד ניתן להשתחרר מהפרדוקס? אפשר להכיר בכך שמנקודת המבט הצבאית ששולטת בגורלנו, המגבלה היחידה על כוח היא כוח חזק יותר. על כן הפתרון היחיד לסכסוך הוא בהעברת רעיון "מגבלות הכוח" מהשדה המוסרי או הדיפלומטי לשדה הפוליטי הבינלאומי; כלומר, כוח חזק יותר חייב להבהיר לישראל שהיא אינה מטילה את המגבלות הללו על עצמה, שהן נאכפות על ידי גורם חזק יותר, ושהאפשרות להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים אינה קיימת עוד אפילו בגדר פוטנציאל. לשם כך ארה"ב צריכה למלא את תפקידה כשוטר האיזורי באופן נטול פניות ולהפקיע לעצמה, באופן סימבולי, את המונופול על שימוש בכוח בזירה הישראלית-פלסטינית. לא מדובר בשיגור חיל הנחתים לאיזור, כי אם בהבהרה לישראל שכוחה מוגבל על ידי איסורים שנאכפים על ידי מעצמה חזקה ממנה ובכך לבטל את השפעותיו של פער הכוחות העצום בין הצדדים. ההבהרה הזאת צריכה להית פומבית, מגובה בסנקציות, ובכך לצרוב בתודעתם של הגנרלים, ושל הישראלים הנוהים אחריהם, יחסי כוח חדשים. לאור הניתוח שהצגתי, התערבות שכזו היא הדרך היחידה להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי סיום. ישראלים, פלסטינים, יהודים אמריקאים וכל מי שטובת האיזור עומדת לנגד עיניו חייבים לתמוך באפשרות שכזו על מנת להציל את כולנו מעצמתנו שלנו.