קצר ועצבני על חוק הנכבה

חתמתי על העצומה הזו בחוסר חשק. מדוע חתמתי? כי חתימה על עצומות היא פעולה חסרת חשיבות. היות שטרחתי לקרוא אותה, אין סיבה שלא לחתום. מדוע בחוסר חשק? משום שחתימה על עצומות היא פעולה חסרת חשיבות שבינה ובין פעולה פוליטית אין דבר וחצי דבר ("שמעת על חוק הנכבה? כן, ממש נורא, אפילו חתמתי על העצומה!"). העובדה שקבוצת אזרחים, גדולה ככל שתהיה, חושבת שכך וכך, שוכנת בבטחה מחוץ לזירה הפוליטית; השאלה הפוליטית היא מה האנשים האלה מוכנים לעשות כדי שהמחשבה המשותפת שלהם תקבל ביטוי במציאות. והתשובה הפוליטית היא, בדרך כלל: מעט מאוד, כמעט שום דבר, תרמתי במשרד.

אבל מה שעצבן אותי במיוחד בעצומה הזו היא השורה הבאה: "אל תטעו- זו לא שאלה פוליטית. זה חשוב מכך- מדובר בזכות היסודית של כל אחד מאיתנו לחופש הביטוי." אנחנו דווקא לא טועים, מחבר עצומה נעלם, מי שטועה הוא אתה (או את). זכות היסוד שלנו לחופש הביטוי אינה יכולה להיות חשובה יותר או פחות משאלה פוליטית משום שהיא שאלה פוליטית לכל דבר. יתר על כן, הרעיון שחופש הביטוי הוא לא שאלה פוליטית מסמל את כל מה שרקוב ועלוב וחסר סיכוי במצב הפוליטי שלנו. אם חופש הביטוי אינו פוליטי, מה לעזאזל כן פוליטי? שמעון פרס?

מחברי העצומה מתכוונים כמובן לומר שההתנגדות ל"חוק הנכבה" לא צריכה להיות מושפעת מעמדותינו ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני שאותן אנו נוהגים לכנות בקיצור העמדות הפוליטיות שלנו. אבל מחברי העצומה טועים. חופש הביטוי הוא פוליטי, וגם חופש התנועה בשטחים הכבושים הוא פוליטי, ואת שתי הזכויות האלה לא ניתן לנתק זו מזו, כפי שלא ניתן לנתק את הלגיטימיות של המדיניות הישראלית בשטחים הכבושים מהלגיטימיות של ממשלת ישראל כשלעצמה. כל מי שמחליט לשרת במחסום בשטחים מבצע פעולה פוליטית, כל מי שנוזף בסטודנט שלא עומד בשירת התקווה מבצע פעולה פוליטית, וכל מי שעומד בשירת התקווה מבצע פעולה פוליטית לעילא ולעילא. לעמוד בעת שירת ההימנון זה לא פוליטי פחות, או יותר, מלשבת; לצהול ביום העצמאות זה לא פוליטי פחות, או יותר, מלהתאבל.

חוק הנכבה הוא חוק פוליטי, וההתנגדות לו היא התנגדות פוליטית. מי שרוצה לחתום על עצומה לא פוליטית מוזמן להוסיף את חתימתו כאן. אני לא יודע מה זה "כמעט מלאכים", אבל אין ספק בליבי ש"זה לא הוגן למה שילדי כפר סבא לא יהנו גם ויצתרכו לנסעו רחוק". קומו התעוררו, ילדי כפר סבא! אין לכם מה לאבד זולת כבליכם!

מוּסר שמוּסר

חלק א' – שמוּסר

"הראי לי מדינה מערבית אחת מכל המדינות שמגנות את ישראל שלא חטאה באותם המעשים שבגינם היא מגנה את ישראל". נקרא לטענה לעיל טענת "תעשי לי טובה".

לפני כמה חודשים, לוי ואני כתבנו פוסט על ריפיון ידה של טענת "תעשי לי טובה" בהגנה על מוסריות פעולותיה של מדינת ישראל. הנחנו, בפתח הדברים, שמטרת הטענה לזַכּוֹת את ישראל מגנאי מוסרי. ניתן, אבל, להבין את טענת ההצבעה כנמנעת מלנקוט עמדה מוסרית, כנייטרלית באשר לשאלות של אשם. ניתן להבין את טענת "תעשי לי טובה" כטענה אודות המוסר עצמו. על-פי פירוש זה, טענת "תעשי לי טובה" אינה מתייחסת לערכן המוסרי של פעולות ישראל אלא לאפשרות להיות מוסרי ולחיות חיים מערביים בעת ובעונה אחת. על ידי הצבעה על מעשיהן של המדינות המערביות השונות שהטילו דופי מוסרי בישראל, משמיעי הטענה מתכוונים להדגים שלא ניתן לעמוד באמות המידה המוסריות המערביות ובו בזמן להעפיל אל פסגת איכות החיים ולקיים אורח חיים מערבי, שכמו אזרחי המדינות המאשימות את ישראל גם הישראלים שואפים אליו. אם הדרך היחידה להיות מוסרי, אומרים על פי פירוש זה משמיעי טענת "תעשי לי טובה", היא להיות אומלל ואולי אף לחדול מלהתקיים – אנחנו, בדיוק כמו המדינות המאשימות אותנו, מוכנים להיות לא-מוסריים.

הטענה שהניסיון לחיות חיים טובים ומאושרים והניסיון לחיות על-פי המוסר מנוגדים זה לזה איננה טענה חדשה בהיסטוריה של הפילוסופיה. ב-155 לפנה"ס, ברומא, במה שכנראה היה האירוע המרהיב והמשעשע ביותר בהיסטוריה של הפילוסופיה העתיקה, נשא הספקן האקדמי קארנידס שני נאומים, יום אחר יום, בפני קהל של אלפים. בנאום הראשון, הגן קארנידס על הטענה שהצדק הוא טוב ושיש לשאוף לפעול על פיו. בנאום השני, יום אחר-כך, טען קארנידס באופן משכנע לא פחות שאם אדם רוצה להיות מאושר ולחיות חיים טובים אל לו לשאוף להיות צודק. אורח חיים ראוי וצודק, במובן הרגיל של המילה, טען קארנידס, לא סביר שיוליך להצלחה חומרית ולכן מי שבוחר לחיות חיים ראויים על מנת להיות מאושר הוא שוטה גמור. קארנידס הסיק מכך שכללי הצדק לא יכולים להגזר מדחפים אנושיים טבעיים; להיפך, יש להסביר את החוק כניסיון לרסן את האנוכיות האנושית הטבעית. קארנידס הראה שאין סיבה להסכים עם הסטואים ולחשוב שיצר ההישרדות האנושי והצורך האנושי בחברה מתאימים זה לזה ומנחים אותנו אל עבר אותם הרגלים ודרכי פעולה.

הטענה המקבילה בהקשר שלנו, שייתכן שאליה מתכוונים טועני "תעשי לי טובה", היא שאין התאמה בין הישרדותה של מדינה המקיימת אורח חיים מערבי לבין שיקולים של התנהלות צודקת ומוסרית. זו לדעתי הגרסה הישראלית של אותו פיצול היסטורי בין שיקולי תועלת לשיקולי צדק שמקורו בנאום ההורס של קארנידס. אך חשוב לשים לב שקארנידס לא רק חשף את המתח שבין שיקולי תועלת לשיקולי מוסר. הוא גם זיהה את האושר והחיים הטובים  עם שיקולי תועלת ו"הדיר" את שיקולי הצדק מתחום האינטרס האישי. ברגע שמזהים את האינטרס האישי עם אחד הצדדים בנדנדה הערכית הזו, הצד האחר הופך לתעלומה: אם חיים מוסריים לא הכרחיים לחיים מאושרים, ואף יותר מזאת – מהווים מכשול לחיים מאושרים, מדוע נרצה להיות מוסריים? נראה שהמוסר והצדק נשארים בחוץ, שיקולים זרים לנו שלא ברור מדוע מלכתחילה הקדשנו להם מחשבה. זיהוי האושר עם התועלת, אם כן, הופך את המוסר כולו לתעלומה.
טענת "תעשי לי טובה" עימה פתחנו מקבלת, אם כן, את שתי הטענות של קארנידס: 1) שיקולי מוסר ושיקולי תועלת אינם מתיישבים ו-2) שיקולי תועלת, ולא שיקולי מוסר, מובילים אל האושר והחיים הטובים. משתי טענות אלו יכולה להשתמע ספקנות מוסרית, אך ספקנות מוסרית אינה עומדת ביסוד טענות אלו.
כדאי לשים לב עד כמה הנחות אלו (1 ו-2) עומדות ביסוד טענות פוליטיות שכיחות.

הנה קטע מנאום ההשבעה של נשיא ארה"ב ברק אובמה:
"האתגרים הניצבים בפנינו הם אולי חדשים. הכלים בהם עלינו להשתמש כדי להתמודד איתם אולי חדשים. אך הערכים בהם הצלחתנו תלויה – עבודה קשה וכנות, אומץ ומשחק הוגן, סובלנות וסקרנות, נאמנות ופטריוטיזם – הם ישנים. הדברים האלה הם אמיתיים. הם היו הכוח המניע שלנו לכל אורך ההיסטוריה.
מה שדרוש הוא חזרה לאמיתות האלה. מה שנחוץ מאיתנו כעת הוא עידן חדש של אחריות – הכרה מצד כל אמריקאי, שיש לנו חובות לעצמנו, לאומה שלנו ולעולם. חובות שאנו לא מקבלים בחוסר רצון אלא דווקא בשמחה, בטוחים בידיעה שאין דבר יותר מספק לרוח, יותר מכונן לאופי שלנו, מאשר לתת את כל מה שיש לנו למשימות הקשות."

מבקריו של אובמה מימין יאמרו שהדיבור ה"ערכי" הוא נאיבי משום שהיצמדות עקשנית לערכים תהווה מכשול להגשמת האינטרסים של ארה"ב ולא תסייע להם, כפי שאובמה חושב. מבקריו של אובמה משמאל יאמרו שהדיבור ה"ערכי" הוא שקר משום שערכים מעולם לא הניעו את הפוליטיקה – המניעים היחידים הם מניעים תועלתיים וכל מי שטוען אחרת עושה זאת מטעמים תועלתיים. מבקרי אובמה מימין יאמרו שרק ראייה שטחית, ילדותית, יכולה להסביר את הדיבור המתיפייף על ערכים ומוסר בזמן שהעולם האכזר דורש החלטות קשות, לא נעימות, נועזות ונכונות (למשל, לענות טירוריסטים). מבקרי אובמה משמאל יראו בדיבור "ערכי" מצד מנהיג פוליטי את הציניות בהתגלמותה ובמתקפתו של אובמה על הציניקנים שיא חדש של ציניות. בימין, אם כן, מתמקדים ברעיון  שתועלת בלבד היא האינטרס שלנו ושצדק, או מוסר, לא מתיישבים עם תועלת ולכן לא מתיישבים עם האינטרס שלנו. בשמאל מתמקדים ברעיון שתועלת היא האינטרס  היחיד שלהם (של הפוליטיקאים או בעלי ההשפעה בכלל) ומוסיפים ספקנות לגבי מוטיבציה מוסרית: כיוון שמוסר לא משרת אינטרס של אף אחד מוסר לא מניע אף אחד אלא תמיד מכסה על אינטרסים אישיים חבויים. מימין ומשמאל חולקים תמונה אחת של היחס בין התועלת לבין המוסר והצדק. גם מימין וגם משמאל גורסים שהמוסר הוא שיקרי, שגוי או צבוע.

זוהי תמונת העולם שעל הליברלים לקעקע אם ברצונם לחתור תחת כוח טיעוניהם של יריביהם מימין ומשמאל. זו תמונת העולם שהביסה את מחנה השמאל הישראלי – לא משום שמחנה השמאל לא הצליח לשכנע את שאר החברה שזו תמונה שגויה, אלא משום שמחנה השמאל עצמו התקשה להבין למה כדאי להיות מוסרי ולכן מצא את עצמו מנוכר לשפה המוסרית שמגדירה אותו כשמאל. בסתר ליבם, נכנעים השמאלנים לטוקבקים ופועים חלושות: אנחנו סמאלנים. מדי פעם הם מעיזים להרים ראש. כפי שנאמר בתחילת כל מבצע צבאי מאז ספטמבר 2000: "אני שמאלני, אבל הפעם צריך להיכנס בהם".

אותה תמונה של היחס בין האינטרס האישי לבין המוסר יכולה להסביר את האופן שבו ישראלים חושבים על "ערכיות", מושג שאבנר כתב עליו כאן. הערכיות נתפסת בצבא ובדיון הציבורי הישראלי כמגבלה על פעולותינו, לעיתים מגבלה שחלה על פעולות שמשרתות את האינטרס הישראלי. השאלה שלא נשאלת בדיון הציבורי היא "מדוע להיות ערכי?". נראה שהיא איננה נשאלת משום שרבים מנושאי דגל הערכיות לא יודעים את התשובה. כולם יכולים להסכים שבמקרה שפעולה לא-ערכית איננה מקדמת את האינטרס הישראלי יש לאסור עליה. אלו מקרים של ביזה, למשל. אך הערכיות הופכת לא נוחה כאשר היא מגבילה פעולות שנראות בעינינו כפעולות שמקדמות את האינטרס שלנו. לכן, תגובה לא-מידתית בעזה שכרוכה בהרג חפים מפשע היא פעולה שקשה יותר לגנות מאשר הרג של זקנה חפה-מפשע על ידי חייל. התגובה הלא-מידתית בעזה נתפסה כמשרתת את האינטרס של ישראל בעוד שהרג הזקנה נתפס ככזה שלא משרת את האינטרס של ישראל: אסור להרוג זקנות סתם כך, אבל מדוע לאסור על פעולות שאינן סתם כך, שמקדמות את ביטחוננו? העניין הופך מסובך יותר כשמבינים שזקנות רבות נרצחו בפעולה הלא-מידתית בעזה ששירתה, לכאורה, את האינטרס הישראלי – כיצד, אם כן, הרג יחיד של זקנה חפה מפשע יכול להיות מגונה יותר מהרג של זקנות רבות חפות מפשע? במקרה זה נראה שהערכיות מותנית בהעדרו של אינטרס ישראלי. ובכל זאת, לעיתים ישראל פועלת באופן שלכאורה אינו משרת את האינטרס שלה. היא מתגאה בניסיון להזהיר את דיירי השכונות שהיא תוקפת ובהמנעות משימוש מאסיבי עוד יותר בתחמושת ונשק הרסניים ("אם היינו פחות מוסריים היינו מוחקים את עזה" וכו'). נראה שמקבלי ההחלטות בצבא ובממשלה הישראלים מאמינים שכאשר ישראל פועלת בניגוד לתועלת המדינית שלה היא פועלת בניגוד לאינטרס שלה ושזו הוכחה ניצחת לכך שהיא פועלת בהתאם ומתוך שיקול מוסרי. לאחר פרסום תחקירי צה"ל על מבצע עופרת יצוקה, למשל, התגאה שר הביטחון, אהוד ברק, ש"צה"ל אינו חושש לחקור את עצמו וגם בכך הוא מוכיח את מוסריות פעולותיו". אך אם התדמית המוסרית של ישראל משרתת את התועלת המדינית שלה, נראה שהביקורת השמאלנית שהצגנו קודם חלה במקרה זה: הפעולות המוסריות לכאורה משרתות אינטרס תועלתי ולכן ההמנעות מהרג מאסיבי של חפים מפשע או ביצוע תחקיר מקיף לאחר המבצע הם לא ביטוי לשיקולים מוסריים אלא ביטוי לשיקולים תועלתיים.

בחלק ב': איך להיות מוסרי בלי לעשות טובה

פוגה לצנטריפוגה

על פי סקר שפורסם אתמול בהארץ, שני שליש מהציבור היהודי בישראל תומך בפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הנתון הזה מדאיג בעיקר משום שהוא מראה עד כמה "דעת הקהל" הישראלית שקולה בדעתה. מהסקר משתמע ששני שליש מהיהודים בישראל מוכנים לקחת על עצמם סיכון שאינם יודעים מה היקפו, בשביל להוציא לפועל מבצע צבאי שאינם יודעים מה סיכויי ההצלחה שלו, על מנת להסיר איום שאינם יודעים אם הוא קיים. אף אחד מהמשיבים לסקר לא יודע מה ייפול עליו מן השמיים עוד לפני שמטוסינו ישובו מן התקיפה והאם יספיק להגיע למקלט בתחתוניו. אף אחד מהם לא יודע כמה רקטות ישוגרו מלבנון ומעזה, וכמה מרכזים יהודיים בעולם יעלו השמיימה בסערה. אף אחד מהם לא יודע מה תהיה ההשפעה על משטרים מוסלמיים בעולם, ועל כוחם של ארגוני טרור כדוגמת אל-קעידה. אבל שישים ושישה אחוז מהם מוכנים לשלם את המחיר, יהיה אשר יהיה. דומני שזו אינה צרכנות נבונה.

בשנים האחרונות מרבים פוליטיקאים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, להשוות בין איראן של אחמדיניג'אד לגרמניה של היטלר. רק אתמול העלה שמעון פרס את האנלוגיה הזו בפני נשיא ארה"ב. הניסוח שלו היה מוצלח במיוחד: על פי הדיווח בהארץ אמר פרס כי "איננו יכולים שלא להשוות בין איראן וגרמניה הנאצית". כלומר, כל כמה שאנו רוצים לחדול מההשוואה הטיפשית הזו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שכן אם השנה איננה 1939, ואיראן אינה גרמניה, הטענה שמשא ומתן נדון לכשלון מאבדת מעט מכוחה. הרי רק מכוח הטענה שהאירוע שלפנינו התרחש כבר למעשה בעבר ניתן להסיק בפסקנות ששום דבר חוץ מתקיפה לא יפתור את הבעיה. ומתוך כך מתברר שקיימת רק אפשרות אחת שמדאיגה את את ישראל של פרס ונתניהו יותר מהמחשבה על הבעיה האיראנית כבלתי-פתירה. זוהי, כמובן, האפשרות שההתגרענות האיראנית דווקא ניתנת לעצירה, ולא באמצעות תקיפה.    

אם המצב מול איראן דומה, ולו במעט, לאירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, הרי שכל קורבן שנדרש להקריב בשביל למנוע את הסערה יהיה נסבל, ראוי ומתקבל על הדעת. אך באורח פלא מדינת ישראל מרבה לעסוק רק בקורבן אחד, היינו התגובה האיראנית לתקיפה. זהו הקורבן ששישים ושישה אחוז מהישראלים מוכנים לקבל על עצמם. אולם סקרים ידועים בנטייתם לעצב ולא רק לשקף את דעת הקהל. כמה מהישראלים היו משיבים בחיוב על השאלה הבאה, למשל: האם תתמוך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים בתמורה להסדר שלום עם כולל עם מדינות ערב שבמסגרתו תחדל איראן מפיתוח נשק גרעיני? קשה לדעת, משום שאף מכון מחקר לא טורח לשאול את השאלה.

אם השנה היא 1939, אם התגרענות איראנית היא קטסטרופה ממשמשת ובאה, הרי שהקורבן שמתקבל על הדעת להעלות בכדי להינצל מהזוועה לא יכול להתמצות בכוננות ספיגה. אם כך, ולאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבין-לאומית, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לצייד את אובמה בהסכמה ישראלית לויתורים מרחיקי לכת שיאפשרו לאיראנים להציג את תוצאות המשא-ומתן כניצחון מצדם. כפי שמדגיש הדו"ח הזה, דיונים דיפלומטיים עם האיראנים יוכלו לשאת פרי רק אם האיראנים יוכלו לצאת מהם בכבוד. ועל פי הנחת המוצא, אין שום דבר שחשוב לבטחון ישראל יותר מהצלחתם (מישהו אמר 1939?). למרות כל זאת, האפשרות הזאת, אותה אפשר לכנות "שטחים תמורת גרעין", אינה עולה לדיון בישראל. 

"שטחים תמורת גרעין" נראית לי כעסקה טובה הרבה יותר מ"נפציץ את נתאנז ונראה מה יהיה". אבל אני רוצה להציע עסקה נוספת שנראית לי מוצלחת לא פחות.  אכנה אותה "גרעין תמורת גרעין". נכון להיום, ישראל משתייכת למועדון מעט מפוקפק של מדינות שאינן חברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT). רק אתמול קראה דיפלומטית אמריקאית בכירה לישראל (והודו, פקיסטן וצפון-קוריאה) להצטרף לאמנה; זו תהיה, כנראה, עמדתה הרשמית של ארה"ב בעתיד הקרוב. לאור הציפיות הישראליות מהעולם ביחס לתוכנית הגרעינית האיראנית, זו נראית כדרישה הוגנת למדי. אך מדוע לעצור שם? באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם במטרה להביא, בסופו של דבר, ל"עולם חופשי מנשק גרעיני".  מדינות רבות, ביניהן סין ואיראן, הביעו לאחרונה תמיכה בחידוש המאמצים לפרוק נשק הגרעיני. האיראנים הדגישו, כצפוי, את הימנעותה של ישראל מכניסה ל-NPT וקראו לאמריקאים לחדול משיתוף פעולה עם מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית.

הנה, אם כן, מתנה נוספת שישראל יכולה להעניק לאובמה לקראת הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית: חתימה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וחשוב מכך, נכונות להיכנס להליך מדורג של התפרקות מנשק גרעיני בתמורה להתחייבות דומה מצד כל מדינות ערב במסגרת משא ומתן לשלום. הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים. ככלות הכל, תרתי משמע, כמה נחמה אפשר לשאוב מהידיעה שבין התאיידותנו אנו, להתאיידותם של מאיידנו, לא יעברו חמישה רגעים? והנה דווקא כעת, מול פוטנציאל ההתגרענות האיראני, מתברר כוחה האמיתי של הפצצה: בכוחנו לוותר עליה בכדי להגן על עצמנו ממזרח תיכון מגורען ומסוכן.