זה מדבק: חיפוש אחר נחמה מוסרית באשמת המאשים

by

לוי ספקטר, עודד נעמן

ישנו טיעון שקשה שלא להתקל בו בימים אלו. מדובר בטיעון מהטיעונים השגורים במקומותינו. כמותם, גם טיעון זה אינו טוב במיוחד, אך, טוב או לא, תכיפות הופעותיו גדולה וכך גם השפעתו. מה גם שלמרות חולשותיו, אפשר ללמוד מהטיעון – אני למדתי ממנו, כפי שאסביר בהמשך.

ההקשר בו מושמע הטיעון חשוב. אנו, אזרחי ישראל, נתונים להאשמות מוסריות כבדות וחמורות ביחס להתנהגותנו האלימה בעזה (ובמקומות אחרים). כשאני אומר 'אנו', איני מבחין לצורך כך בשאלה האם מדובר באזרחים התורמים באופן אקטיבי, אלו שתורמים באופן של הסכמה פאסיבית, או אזרחים (כמוני) שלא עושים די כדי להתנגד למה שנראה לי כמאמץ רצחני וברוטלי שממדיו מחרידים. למרות שעברנו מוכתם גם ככה, נדמה לי שהמתרחש לאחרונה בעזה הוא עוולה מוסרית בסדר גודל שעדיין לא הכרנו, לפחות לא מאז מלחמת לבנון הראשונה. ראיה לכך הן האשמות שלא בכל יום מושמעות נגדנו. ברשימה זו אעסוק בתגובה מסויימת להאשמות מוסריות (מוצדקות) אלו.

קצת טריוויאליה: לאחרונה ספגנו ביקורת מוסרית נוקבת מראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. הטענה החמורה ביותר הייתה שרצחנו המוני ילדים בעזה. רצח, אני מזכיר, מניח כוונה להרוג את הנרצח (הבטחתי טריוויאליה). מלבד האיוולת שוודאי רבים כבר ערים לה להפוך כל שאלה מוסרית לבעיה של משרד החוץ, לבעיה של הסברה, כדאי לשים לב לכך שהתגובה הישראלית המיידית, הכמעט אוטומאטית, איננה לומר שלא הייתה כוונה להרוג, אף שנשמעות גם טענות מסוג זה. במקום זאת, מהתרשמות אישית, התגובות הרווחות יותר להאשמות מסוג זה, עושות שימוש בטענות אד הומינם – טענות שמכוונות בראש וראשונה לא לתוכן ההאשמה אלא למאשים ולזכותו להאשים. להגנות אלו אקרא כאן 'הגנות אד הומינם'. אזכיר רק, לאלו שכבר אינם בקיאים בתחשיבי פסוקים ופרדיקטים, שטיעון אד הומינם ידוע ככשל לוגי עוד מימיו של אריסטו (וכנראה אריסטו בעצמו הצביע על תופעה שהיתה מוכרת זה מכבר אף על פי שהשם 'אד הומינם' הוא מאוחר).

הגנות אד הומינם ישראליות בתגובה להאשמות מוסריות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים. סוג אחד של הגנות אד הומינם טוענות לאנטישמיות, אלו הן 'הגנות מאנטישמיות'. זה שהאשים אותנו (להלן, המאשים) באופן מודע או בלתי מודע, מאשים מתוך מניעים אנטישמיים. איני מתכוון להמעיט במידת השפעתן של הגנות מאנטישמיות, כמו כן, איני מוצא טעם להכחיש את קיומה של תופעת האנטישמיות. כשמדובר בטענה שהמאשים מונע מאנטישמיות מודעת אין טעם בהכחשת התופעה משום שלעיתים הטוענים הם אכן אנטישמים. וכשהטוענים אינם אנטישמיים, אין טעם להצביע על כך משום שאין ראיה סבירה שתזכה את המאשים מכל חשש לאנטישמיות לא-מודעת. אך הטעם המרכזי לכך שאין טעם להכחיש את תופעת האנטישמיות כתגובה להגנות מאנטישמיות הוא טעם לוגי: הטיעון עצמו לוקה. מדובר בהגנה שמסיטה את הדיון מהנושא. האשמות מוסריות בכלל, והאשמות מוסריות כנגד ישראל בפרט, הן האשמות שעלינו להדוף רק אם הן שקריות. אם הן אמיתיות עלינו לשאת באחריות המוסרית המשתמעת מהן. לכן התגובה הראשונה לטענות כאלו צריכה להיות בירור אמיתותן ולא בירור המניעים של מי שביטא אותן. ייתכן ופעמים רבות המוטיבציות הן אכן נפשעות בעצמן, אין זה מוריד או מעלה כלל את האחריות שכרוכה בברור אמיתות ההאשמה והשלכותיה המוסריות. (ישנם מקרים, למשל כשהאשמה המוסרית תלויה בזהות המאשים, שאמיתות ההאשמה תלויה במניעיו של המאשים. כך, למשל, אם טוען כלפינו מישהו שהוא מזועזע מהתנהגותנו כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, או אז, על מנת לקבוע האם זעזועו של המאשים מצביע על אשמה מוסרית ייתכן ויש להידרש למניעיו של המאשים.)

אני מעוניין לחשוב באופן קצת יותר זהיר על סוג נוסף, גם הוא נפוץ, של טיעון מגננה אד הומינם – הטענה שהמאשים בעצמו ביצע מעשים דומים ושקולים מבחינה מוסרית (לטוב או לרע) למעשים שבגינם אנו מואשמים. זו 'הגנת השקילות המוסרית'. כך, למשל, בתגובה לההאשמות הכבדות של ארדואן אנו שומעים תזכורות חוזרות ונשנות לטבח האיום בארמנים או לאלימות הרצחנית של הטורקים כלפי מיעוטים כורדים. (לפעמים מדובר בעירוב שתי הטענות. למשל, הטענה שארדואן לא עושה דבר כנגד שלטים שנתלו בחבלי ארץ טורקים, כגון: "אין כניסה לארמנים ויהודים, אך יש כניסה לכלבים".) למען הסר ספק – אני מניח שאלו המזכירים לארדואן אירועים אלו מסכימים שמדובר באירועים שראויים לכל גנאי מוסרי.

כמו ההגנה מאנטישמיות, הגנת אד הומינם זו לוקה בכשל לוגי משום שהיא מתייחסת למאשים במקום להאשמה. אבל שלא כמו ההגנה מאנטישמיות, אני חושב שהגנת השקילות המוסרית היא טבעית ומובנת על אף הכשל בו היא לוקה. גם הגנה זו מסיטה את הדיון מהעניין המרכזי העומד על הפרק. הטענה של ארדואן היא שרצחנו ילדים. כשהמאשים הוא ראש ממשלת טורקיה, קשה שלא לחשוב כתגובת הגנה ראשונה על מעשיהם של הטורקים עצמם. אבל נראה לי שיש בעיה כבדה מאוד בתגובה זו, שאני מודה בטבעיותה המיידית אך לא יותר מכך. ראוי כאן גם לציין שאיני מתמקד בטעמים לחשוב שהמאשים אינו מבין מספיק בסוג הטענות המוסריות שבגינן הוא מאשים אותנו ושראיה לכך ניתן למצוא בעברו המוסרי. וגם לא בטיעון שקילות שתפקידה לעזור למאשים להבין שגם הוא צריך לבדוק עצמו, כלומר, לא בתגובה שתפקידה לעזור למאשים. אני מתמקד בתגובת מגננה. או במילים אחרות, אני מתמקד בתגובת הגנת השקילות המוסרית שתפקידה לקעקע, ולו במעט, את תוקף ההאשמה המוסרית המוטחת בנו.

הפילוסוף המנוח סידני מורגנבסר אמר פעם, בהומור האופייני לו, שהיסקים של יהודיים הם בעלי צורה לוגית מיוחדת: שלא כמו הלוגיקה שאנו מכירים, לוגיקה שבה גוזרים את ב' מ-א' (כלומר, אם א' אז נובע ב'), הלוגיקה היהודית היא היסק שצורתו "אם א', למה לא ב'?". הלוגיקה המוסרית שעומדת בבסיס הגנת השקילות היא מקרה פרטי של לוגיקה יהודית: "אם אתה עשית זאת, מדוע שאני לא אעשה זאת?" תגובה זו היא אפקטיבית, למרות הכשל הכרוך בה, משום שאם הנחותיה אמיתיות, היא משווה את הצדדים, היא מצביעה על כך שהצדדים שקולים. אבל אפקטיבית או לא מבחינה רטורית, יש לבדוק את תוקפה.

נבחן קודם את הכשל. אחת הבעיות בתגובת אד הומינם מהסוג הנדון היא שמדובר בטיעון שמפריך את עצמו. כאמור, אני מניח שמדובר בדוגמאות – רצח הארמנים, למשל – שברור למתגונן שהן נפשעות מוסרית ושכוונתו בהבעת טיעון המגננה להפיג חלק מהאשם המוסרי. ישנן שתי אפשרויות: או שהמאשים אכן עשה את המעשים המיוחסים לו או שלא. אם לא, אז טיעון ההגנה אינו מראה דבר. אם המאשים עשה את המעשים המיוחסים לו, אז יש שתי אפשרויות נוספות: מה שעשה הוא עוול מוסרי או שאיננו עוול מוסרי. אם המעשה המיוחס למאשים איננו עוול מוסרי, אז הטיעון (אף אם תקף) אינו מראה דבר היות ואחת מהנחותיו שקרית. אם מעשיו של המאשים הם אכן עוול מוסרי, אז הגנת השקילות מביסה את עצמה משום שההשוואה עליה הטיעון נשען מצביעה על כך שהמאשים עשה עוול מוסרי, ובהינתן שמעשי המאשים שקולים מוסרית למעשי הנאשם, משתמע שגם שהמואשם המתגונן (אנחנו) עשה עוול מוסרי. מדובר הרי בטענת מגננה שצורתה "גם אתה עושה א'!" מכאן שאם א' הוא אכן בלתי מוסרי, המלה 'גם' קושרת את המתגוננן לנגע המוסרי זה.

אך אולי הנחותי שגויות. אולי המטרה בתגובת אד הומינם הייתה לעזור למאשים בצעדיו הראשונים לחשבון נפש. גם אז הטיעון מפריך עצמו, משום שאז המגיב הופך למאשים וציפייתו שהמאשים (שעכשיו הוא מואשם) יכיר בעוולותיו צריכה משיקולי סימטריה לחול גם עליו. בכל אופן, אני מקווה שברור לאיזה סבך מכניס עצמו מתגונן אד הומינם שמשתמש בטיעון השקילות המוסרית.

יש שתי גרסאות מתוחכמות יותר, אך בטלות באותה מידה, של הגנת השקילות המוסרית. א. "מה אתם הייתם אתם עושים אילו אתם …" (המילה "קסאמים" או "פצמ"רים" תופיע בסיפא של משפט התנאי). ב. "למה את לא מאשימה גם את פלוני?". לא אתייחס כאן ל-א' בהרחבה משום ש-א' מופרך מטעמים עובדתיים. ב-א' גלומה ההנחה שהתקפות הפלסטינים הן תוצר של רצחנות ספונטנית ושמידת התגובה שלנו תואמת את התקפותיהם (הפרכת טענות אלו תופיע בפוסט שאסף כותב, בו הוא בוחן את מעמדם המוסרי של הצדדים המעורבים במערכה בעזה). א' גם לא רלוונטית מבחינה מוסרית משום שגם אם הנמען יענה בחיוב – כלומר, שגם הוא היה עושה אותו דבר – אין טעם מיוחד לחשוב שהוא צודק בכך, וגם אם צודק, הרי ייתכן שזו רק הוכחה לכך שגם הנמען מושחת מוסרית, אם לא במעשה לפחות בתיאוריה. (אציין בהקשר זה שאני רואה בהתקפות הפלסטינים על ישראל התקפות מובנות (מבחינה פסיכולוגית) אך נפשעות (כמו כל אלימות נגד אזרחים שאין בהם דופי רלוונטי)).

לגרסה ב' של הגנת השקילות המוסרית אין שם לטיני-מקצועי. מטעמים מובנים, אקרא לגרסה ב' הגנת 'אד מורגנבסר' (אם א' למה לא ב'?). במקרה של הגנת אד מורגנבסר, הסטת הדיון אינה אל מעמדו המוסרי של המאשים, אלא אל מעמדו המוסרי של דודו. מדובר במעבר מגוף שני – אתה – לגוף שלישי – ארה"ב (הדוד סם): "למה אתה לא טוען את אותן הטענות נגד האמריקאים בעירק?" תשובה: "באמת, למה לא?".

אין בהגנת אד מורגנבסר כל חדש. הטענה שאמריקה פושעת ושיש להאשימה רק מרחיבה את הטענה ומכניסה את הפעולה בעזה לסל ה"עוולות המוסריות שנעשות היום בעולם". במקום לפוגג את האשם, הגנת אד מורגנבסר מחריפה אותו. נראה שהמשתמשים בהגנת אד מורגנבסר מודעים במובלע לתוצאה לא רצויה זו. לעולם לא תשמעי את מתגונני אד מורגנבסר אומרים: "למה אתה לא טוען טענות אלה נגד גרמניה הנאצית?". קרוב לוודאי שמתגונני אד מורגנבסר רואים בפעולות הנאצים פשעים כנגד האנשות ולכן לשמע התשובה "אבל וודאי שאני חושבת שהנאצים הם פושעי מלחמה" המתגונן ימצא עצמו בחברה לא רצויה – חברת הנאצים. אך הגנת אד מורגנבסר מתוחכמת יותר משהיא נדמית. הגנת אד מורגנבסר מנסה למשוך את כולם לתוך הבוץ המוסרי בו אנו מצויים (יחד עם האמריקאים) או לחילופין לחלץ את כולם. המתגונן מבקש להשחית את כולם, ליצור את הרושם שכולם בזויים וחסרי תקנה או לטעון שמעשיהם של האמריקאים לגיטימיים מוסרית. לפי גרסה אחת, המאמץ של מתגונן האד מורגנבסר מזכיר את ניסיונותיו של מציצן לקרוא לשותפים: הוא ירגיש יותר טוב אם המעשה שהוא מוכן להכיר בו כפגום מוסרית, יהיה מעשה רווח. אך מציצנות קבוצתית היא בזויה יותר מהצצה גלמודית. יעידו על כך סרטי המציצנות הישראלים ובראשם סרט שכבר הוזכר ברמיזה בבלוג זה. אבל אולי באמת כולם מציצים? אולי כולם באמת חסרי תקנה? האם אין לנו ברירה אלא להשלים עם חולשותינו המוסריות? האם כולנו מרוחים בשכבה עבה כל כך של דם עד שאנחנו אפילו לא משתקפים במראה?

אני סבור שלא. היו, יהיו וישנם אלו – עמים, חברות, תרבויות, קבוצות – שאינם ראויים לגנאי מוסרי באותה המידה שאנחנו ראויים לו. את הטעמים לסברה זו אשמור להזדמנות אחרת ובינתיים אקווה שהקוראת תסכים עימי. לזכותה של הגנת אד מורגנבסר אומר שלימדה אותי אודות מעמדה המוסרי של אמריקה. להגנתי אומר שבמובן שטחי ידעתי ואף אמרתי שהאמריקאים יצאו מדעתם כי המעשה שהם עושים בעירק הוא נורא ואיום. אבל איכשהו רק עכשיו אני מבין עד כמה. הגנת אד מורגנבסר לימדה אותי שהאמריקאים הם מושחתים מוסרית – ממש כמונו בעזה עכשיו.

אך שאיפתה של הגנת אד מורגנבסר מהופכת. אולי הגנת אד מורגנבסר מצביעה על מעשים דומים לשלנו מתוך הנחה שהמעשים הללו אינם לוקים מבחינה מוסרית. "מדוע אתה לא מאשים גם את האמריקאים בעירק?" פירושו שאנחנו עושים דברים שבאופן רלוונטי דומים למעשיהם של האמריקאים, ומה שהאמריקאים עושים אין בו דופי מוסרי. מתוקף השקילות נובע שמעשינו אינם בלתי מוסריים. מ.ש.ל.

כאן עומדת בעיה אחת בודדת בין הטיעון הנ"ל להוכחת צידקתנו, והיא העובדה המובנת כמעט מאליה שהאמריקאים רצחו מאות אלפים חסרי ישע "בלתי מעורבים". ההנחה שאין דופי מוסרי במעשי אמריקאיים בעיראק איננה סבירה, בלשון המעטה. יימצא, מי שמעוניין בכך, נחמה בנפשעותם של זרים. זיכוי מוסרי, על כל פנים, אין כאן.

אסכם. בחנתי שני סוגי טיעוני מגננה. מטיעון מגננה אד הומנים המשווה בין מעשיו הנפשעים של המאשים למעשינו, נובעת, כמעט באחת, אחרויותנו למעשים נפשעים. בחינה זהירה יותר של מגננה זו מגלה שנובע ממנה גם שהמתגונן (אנחנו) מכיר באחריותו למעשים נוראיים. מהגנת אד מורגנבסר, אפשר להסיק לפחות שני דברים שמשמעותם המוסרית הפוכה. א. שמעשנו נבזיים אך אינם יוצאים מגדר הרגיל. (אנחנו טובים יותר ממה שנדמה.) ב. שמעשנו נבזיים אך אינם יוצאים מגדר הרגיל. (שאחרים הם גרועים יותר ממה שנתון באופן זמין לתודעה.) גם מ-א' וגם מ-ב', יוצא שאנו נושאים באחריות לפשעים מוסריים חמורים. הסיקו בעצמכם את המסקנות שנובעות מנסיונות כושלים לנקות עצמנו מפשעים אלו. לפיכך, מגננות אלו אינן יכולות להראות למאשים שאחריותנו פחותה ממה שטען כשהאשים אותנו לראשונה. לכל היותר, עזרנו למאשים להיות ער (בהנחה שהיה בכך צורך) למעשים  נוספים – אם שלו או של אחרים – שעליו להתייחס אליהם בחומרה רבה יותר.

ישנם וודאי אלו שחושבים ובמידה מסויימת של צדק שלא חשוב מה אנחנו טוענים, איך מגיבים לטענות, ומה נחשב או לא לטענה אמיתית בזמן שאנשים מתים בהמוניהם. זה נכון, אני מודה, שיש דברים חשובים יותר. אך ישנה בכל זאת חשיבות מכרעת להאשמות נגדנו. זאת משום (וכרגע אני לא מתייחס למשפחות המתים או הפצועים קשה) שהנפגעים זקוקים להכרה בחוסר הצדק שהם נתונים בו. זה לא דבר פעוט. הזכרו במצב של אי צדק בו הייתם חסרי אונים. שאלו את עצמכם עכשיו עד כמה חשובה ההכרה בכך שנעשה עוול, עד כמה חשובה המחשבה שישנו צדק.

מודעות פרסומת

11 תגובות to “זה מדבק: חיפוש אחר נחמה מוסרית באשמת המאשים”

  1. ארך אפיים Says:

    את המאמר הזה צריך להכניס למילון, כנספח תחת הערך "מגדל השן". מה שמניע את התמיכה בפעולה בעזה וכיו"ב זאת האמונה של רוב היהודים בארץ שקמים עליהם לכלותם, ושמתכות יצוקות למיניהן הן הדרך היחידה לשרוד (זה גם מהול ברצון להכניס לאלה שמכניסים לנו, אבל הוכח די והותר שהרוב יוותרו על הנקמה אם תשכנע אותם שזה יוביל לשלום). הרבה פלסטינים תומכים בפיגועי ההקרבה ובירי הקסאמים מאותה סיבה בדיוק מצידם. אם יש לך נוסחת קסם איך לשכנע את שני הצדדים שה"אויב" מוכן לשלום בתנאי גבולות 67 פחות-או-יותר, הביאנה לכאן ונדעיה. אם אין לך, חבל לבזבז את הזמן על אלף פלפולים בענין אתיקה ומוסר, כי אף אחד, לא בישראל ולא בעזה, לא מוכן להתאבד למען החוק הבינלאומי, ומבחינתם זה מה שאתה וארדואן דורשים מהם.

  2. עירית נעמן Says:

    אחת הבעיות במגננת אד הומנים היא שהמגיב לא מנסה להפריח את הטענה שהוא אינו מוסרי אלא מעלה טענה שאין באפשרותו בתנאים הקיימים להיות מוסרי. ההוכחה שלו לכך היא שאפילו מי שמגנה אותו חוטא בצורה דומה. כאן מחלק המתגונן את האוכלוסייה ל"ריאליסטים" ו"תמימים". התמימים ידברו בשם המוסר בלבד ולא בשם הביטחון ואילו הריאליסטים יבינו כי לא ניתן להתנהל בעולם כעת על פי כל כללי המוסר ויש "צעדים" שחייבים להיעשות גם אם המחיר "כבד".
    וכנגד זה מה אשיב?
    שאיבדתי את האמון באנשים. שלא לביטחון הם דואגים אלא רק לכמה טפיחות באגו- "אנחנו חזקים. נרמוס, נכתוש, נמחק. רק כי אנחנו יכולים."

  3. אבנר Says:

    לגבי שאלת ההשוואה עם האמריקאים, אני ממליץ לקרוא את המכתב הזה ששלח נחת אמריקאי ששירת בעירק:

    http://community.nytimes.com/article/comments/2009/01/08/opinion/08kristof.html?permid=141#comment141

    ציטוט נבחר:

    Americans do not, I repeat DO NOT, respond to that fire indiscriminately. When I say “indiscriminately”, I mean that even if we can precisely identify the source of the fire (which can be very difficult), we do not respond if we know we will cause civilian casualties.

    אני בטוח שהדיווח שלו על התנהלות הכוחות האמריקאים בעירק רחוק מאוד מהאמת, אבל יש להעריך את העובדה שבעיני חיילים אמריקאים המנעות מפגיעה באזרחים היא עדיין עניין של כבוד.

  4. דרור Says:

    הפוסט של עודד מעלה שאלות רציניות שאי אפשר להתייחס לכולן בתגובה אחת. לכן אני בוחר להתייחס רק לנקודה אחת בו והוא הניתוח של הכשל מסוג אד הומינם.
    מנקודת המבט הלוגית ייתכן שאד הומינם הוא כשל, אם כי כהערת אגב כדאי לציין שפרדוקס השקרן לא היה כה פרדוקסלי אם לא זה מה שהיה מונח בדיוק בבסיסו. אבל בכל מקרה, וזו הנקודה שברצוני להאיר, כלל לא בטוח שמנקודת מבט מוסרית ופוליטית זהו כשל. לדוגמא אם בוש יטען שיש צורך אובייקטיבי דחוף להגדיל את צריכת הנפט באמריקה הרי שטענה זו תיחשד על מניעים זרים לאור מה שאנו יודעים על הקשרים העסקיים בתחום הנפט של משפחת בוש. למעשה טענות כאלו בדיוק נשמעו לאורך כל התקופה שלפני כיבוש עיראק על ידי ארה"ב. ברור שבשדה הפוליטי והמוסרי אנחנו משתמשים בטענה שהיא מנקודת מבט לוגית אד הומינם ולא בטוח כלל שהשימוש באמצעי כזה אינו שייך מהותית לטבעו של דיון מוסרי. אי אפשר להבין אחרת את הטענה שצריך להיות חסר פניות, או נקי כשהוא משמיע שיפוט מוסרי. ברור שאי אפשר לדרוש ממי שמשמיע ביקורת מוסרית להיות מושלם בכל מעשיו אבל אם ידוע שהוא מעורב בפעילות דומה לזו שהוא מגנה אנחנו נדחה את ביקורתו ואף נאשימו בהתחסדות, צביעות וכו' (אגב, אם אד הומינם הוא לא רלוונטי מוסרית, אז צריך גם לערער על כך שצביעות והתחסדות הן תכונות שליליות מבחינה מוסרית).
    אד הומינם הוא רלוונטי ככשל כאשר תכנים בעלי אופי הכרתי בדרך כלל נדחים בשל זהות המשמיע. למשל, כאשר מדען דתי מצביע על פערים בתורת האבולוציה שעשויים לערער על קבלתה מיד ידחו את טענותיו בגלל שייחסו לו מניעים זרים. במקרה הזה זה יהיה אד הומינם. מה ההבדל? ההבדל הוא שבמקרה האחרון קבלת המסקנה אף אם היא נוגעת לחיינו, אין בה גינוי או האשמה כלפינו. במקרה הראשון, אם לא נשתמש באד הומינם נאלץ לקבל עלינו האשמה מצד מי שאשם באותו הדבר בדיוק (אם בכלל מוכנים לקבל את התיאור העובדתי ובנוסף את האשמה – אם היא אכן נובעת ממנו). במקרה של שיפוט מוסרי, השימוש בתגובה אד הומינם מבליע תלונה שאינה כה מופרכת: הפנייה לאוניברסליות של המוסר – לא יכול להיות שהגינוי יושמע רק במקרה מסויים ורק כתוצאה ממאזן כוחות שבינו לבין המוסר אין דבר וחצי דבר. במקרה כזה הפרספקטיבה המוסרית עצמה היא אינסטרומנטלית לגמרי ומעידה על ציניות כלפי העניין המוסרי.
    רק כדי להבין את העניין מן הצד ההפוך, תאר לך עודד כמה קיתונות של לעג או זעם היו נשפכים על ממשלת ישראל אם היא הייתה משמיעה את קולה כנגד פשעים אכזריים המתחוללים במקומות אחרים. ניתן לפרש עמדה זו כאטימות מוסרית, וניתן גם לפרש אותה כהימנעות בשל המובנות מאליה שבה תואשם ישראל בצביעות במקרה כזה, שהוא כאמור מקרה מובהק של אד הומינם.

  5. עופר Says:

    לדעתי יש כאן שני דברים שאתה מפספס. אחד – אין מדובר כאן בהגנה אד הומינום קלאסית. שנית – בטענה יש עוצמה רטורית גם אם יש בה כשל לוגי.

    ראשית, טענת אד הומינום קלאסית היא מהסוג הבא:
    הנאצים טענו שיצירת אומנות מסוימת (X) היא מנוונת
    הנאצים היו פגומים מבחינה מוסרית
    מסקנה: X איננה מנוונת

    הטיעון הזה הוא אד הומינום ולפיכך איננו תקף, שכן אין קשר ישיר בין הטעם האומנותי של הנאצים לבין הפגם המוסרי שלהם.

    השווה עם הטענה הבאה:
    1. הקהילה הבינ'ל טוענת שפעולות ישראל פגומות מבחינה מוסרית כי אינן מידתיות ואינן עושות אבחנה בין אזרחים לחיילים.
    2. הקהילה הבינ'ל פועלת באופן שאינו מידתי וללא אבחנה (למשל פגיעה אווירית של נאט'ו במאי 1999 בכלא בקוסובו בו נהרגו עשרות אזרחים . אף טייס של נאט'ו לא נפגע)
    3. מסקנה: פעולות ישראל איננה פגומה

    במקרה הזה יותר קשה לדחות את המסקנה, כי מאחוריה עומדת התפיסה שעיקרון המידתיות איננו תקף (או בלשון פשוטה: אתם סתם יפי נפש במגדל שן). אך יתרה מזו – הטענה מוכיחה כי הקהילה הבינ'ל עצמה איננה באמת מאמינה בעיקרון המידתיות.

    וזו העוצמה של הטענה מהסוג הזה – היא מנסה לטעון שראשית, הנורמות שעל פיהן פועלת ישראל הן – דה-פאקטו – נורמות אוניברסליות, ובנוסף – שהנורמות הרשומות בספרי המוסר הקאנוניים אינם רלוונטיים בגלל שהמציאות הפוליטית מדינית טכנולוגית היא מציאות חדשה ולה חוקים ונורמות חדשות (ולראייה המגיב ארך אפיים).

    הדרך היחידה לתקוף טענות מהסוג הזה לדעתי אינה לומר שהטענה היא טענת אד הומינום. יש לתקוף את עיקרון השקילות שבלב הטענה: להראות שההגנה של ארדואן על טבח היסטורי היא פסולה, אך אינה שקולה למה שישראל עושה בעזה. להוכיח שפעולתה של נאט'ו באופן מסוים היא כן מידתית וכן אבחנתית – לפחות באופן מובהק יותר מאשר פעולת ישראל.

    במילים אחרות, חבר'ה, נראה לי שעליכם לעבוד קצת יותר קשה… :-)

  6. דורון Says:

    אין שום אפשרות להצדיק רעה חולה אחת בעובדה שאחר ביצע רעה חולה דומה. הסקים מוסריים נבחנים בפני עצמם, מתוך ניתוח הפעולה, ההתכוונות של המבצע והסיטואציה בה עשה מעשה. לכן באמת שאין צורך להתפלפל במשך מאות מילים המעוטרות בהסברים ארוכים בדבר טיעוני אד-הומינם (אלא אם הכותב כמו אנשי אקדמיה רבים נהנה לרחוץ ברהיטותו).

    דבר נוסף, הנסיון לנתח את המציאות ע"י שימוש בלוגיקה פורמלית נדון לכשלון כפי שברור לי שכותב המאמר יודע (ולכן לא אפנה אותו למשפט אי השלמות של גדל). אם כך איך דיון בטבעם של טיעונים לוגים משרת אותנו באיזו צורה? לא ברור.

    האם בוצעו פשעי מלחמה, האם נעברו עברות מוסריות? גם זו שאלה שכמות המילים הפסבדו-אינטלקטואליות (ואין הכוונה למאמר זה שלא דן בכך ישירות) המושחתת עליה כבר עברה את סף הסיבולת האישית שלי. כל מיני תלמידי פילוסופיה בשקל תשעים משחררים בלוגים שנראים כעבודות סמנריוניות שלא היו משיגות ציון גבוה במיוחד בדבר המוסר של חיילי צה"ל, פעולות צה"ל, ממשלת ישראל ועם ישראל.

    האמת העצובה היא שהפילוסופיה בכלל והפילוסופיה של המוסר בפרט הידרדרו קשות בעשרות השנים האחרונות. בפקולטות לפילוסופיה (בכלל, לא רק במחוזותינו) כבר לא מרצים וגם לא לומדים מיטב המוחות האנושיים. והתוצאה: רדידות מחשבתית מהזן העלוב ביותר. ויותר מכך ניצול המעמד האקדמי כדי לתת גושפנקא לגיבובי מילים ארכניים ומלאי ציטוטים על מנת לבסס עמדה אישית, אמונית, הנראית ככלי נוצץ בעוד שתכולתה כולה אוויר חם.

    והמשכיל בעת ההיא ידום.

  7. עינת Says:

    ובכן,
    לדעתי העניין לא כ"כ מורכב. השאלה היא: האם הרג של אזרחים רבים הוא מוסרי?
    א. לעולם לא
    ב. כן, כהגנה עצמית
    ג. כן, אם הוא נעשה ללא כוונה
    ד. כן.

    טענות ה- "מה היתת עושה אם על… היו יורים…" באה לטעון להגנה עצמית.

    טענת ה- "אתם יותר גרועים" מחביאה בתוכה טענה שאין חוסר מוסריות במעשה. עצם העובדה שצריך להחביא את הטענה הזאת מפקפקת באמונה של האומרים אותה. (יצא לי משפט מורכב. סליחה).

    האם הציבור הישראלי מאמין שנעשה מעשה לא מוסרי? אני לא בטוחה. אני רוצה להאמין שהרג רב של אזרחים עדיין נחשב ללא מוסרי בארץ.
    אמונה היא לא טיעון פילוסופי…

  8. עודד Says:

    נראה שאת חלק מהקוראים הרגזנו ולחלק (ועל זאת אנו מתנצלים) לא הבהרנו את כוונתנו.

    דרור,
    למרות מראית העין, לא ברור שיש מחלוקת מהותית בינינו. אתה מעיר נכון, שיש רלוונטיות בזהות המאשים כשמנסים לקבוע אם יש אמת בדבריו. למשל, ישנם אלו, שבאמת לא ברור להם שההרג בעזה הוא פשע. בניסיונם להעריך, הם עלולים להיות במצב כל כך גרוע שהם צריכים להסתמך על עדותם של אחרים. חשוב אז, כמו גם במקרים אחרים, לברר, מי מאשים, האם יש לו אינטרס, וכד'. כלומר, המאשים כאן הוא בתפקיד עד מוסרי והשאלה שעולה על הפרק היא מהימנותו כעד מוסרי. כל זה ברור. נכון גם שכדי לברר את הזכות להאשים, יש צורך בברור ייחסו של המאשים למקרים דומים למעשים שהוא עצמו אחראי להם, וכד'. היינו, יש צורך לברר את הקריירה של המאשים כמאשים וכפועל מוסרי בכלל. גם זה ברור. וודאי יש אספקטים נוספים כולם קשורים (חייבים להיות קשורים) באיזשהו אופן לזהותו של המאשים כדי שיהיה תוקף למתקפה נגדו. שוב, אין מחלוקת.

    המחלוקת היא לגבי מה אנחנו טוענים. וכאן יש לנו הזדמנות להסביר את מה שכנראה לא הצלחנו להסביר כראוי. אנחנו התמקדנו בשני טיעוני מגננה מהאשמה (לא מגננה מהיותנו מואשמים על ידי א' ולא מגננה מהיותנו מואשמים לבד כאשר ברור שאם אנו אשמים אז גם ב' ו-ג' אשמים). בקשנו להתמקד בשני טיעוני מגננה. הראשון הוא מהטיפוס: גם אתה עשית X (כשברור למתגונן ש-X הוא פשע). השני הוא מהטיפוס: אבל למה אתה לא מאשים גם את גורם ב' בעשיית X (גם כאן ברור למתגונן ש-X הוא פשע (לפחות בוורסיה אחת של הסיפור)). שני טיעונים אלו, מבחינת האמת בלבד, משיגים אם בכלל, את האפקט ההפוך מכוונתם. הם קושרים את המתגונן על פי התגוננותו במעשים נפשעים לשיטתו. וזה עונה על השאלה שביקשנו לשאול: האם המגננה יכולה להפחית באשמתו של המתגונן אם הנחותיה של המגננה אמיתיות?

    כל זה ברור לך כל כך, דורון, שאין צורך לומר זאת. אשריך שניחנת בכושר רטורי, תבונת רנטגן, ולשון מזלזלת כל כך שאפילו את יושבי מגדל השן (של ארך אפיים) אתה רואה מגבהים שבקושי מאפשרים ראיית המציאות. אני נוטה לחשוב, אבל אני מוטה בעניין זה, שאין בעיה גדולה במיוחד מבחינת מצב האינטליגנציה במחלקות לפילוסופיה בעולם הרחב. וודאי שהמצב אינו משברי מבחינה זו (מבחינות אחרות, אולי יש משבר). מדאיג אותי משהו שמשתמע מדבריך כאילו יש צורך לאיזושהי הבנה כמו זו שלך כדי לומר משהו על מוסר על חיילי צה"ל, פעולות צה"ל, ממשלת ישראל ועם ישראל והקשר (הרופף) ביניהם. כל זאת אתה אומר על במה שקשה לי להבין מדוע אתה משחית את זמנך בה. יפה גם איך הצלחת שלא להפנות אותנו למשפטי אי השלמות של גדל שאם הם מראים משהו רלוונטי (למרות שספק בכך) מדגימים הם טענה הפוכה. באמצעים לוגיים פורמליים הצליח גדל להראות את אי שלמותם של מערכות פורמליות – ,כלומר, משהו על המציאות, על עקביות ועל מה שניתן ולא ניתן להוכחה. לגבי ניתוח טיעונים קשה לראות אילו כלים אחרים יתאימו, על אף חוסר השלמות שלהם. אולי פשוט אפשר לשאול אותך. במיוחד נהניתי מהמתקפה האישית עלי, על שחשבתי שאפשר בכלל להעלות על הדעת שמתקפות אישיות משכנעות מישהו.

    תודה, אבנר, על ההפניה למכתב. זה באמת מסמך מדהים שלא הכרנו.

    עופר, מה מראה טיעון 1-3? כן, בהנחה שהקהילה הבינלאומית פועלת באופן שאינו מידתי, נובע שכך היא עושה. השאר לא נובע. אפילו לא נובע מכך שהיא לא מאמינה במידתיות (כפי שאתה טוען). למרות זאת, נקבל את עצתך לעבוד יותר קשה. וכדי לנסות להגיב לטענה שאולי ניסית להעלות: גם אם נאצי מטורף מעלה נגדנו טענה מוסרית, שהוא באופן מובהק אשם בה בעצמו, יש לנו עדיין עניין לברר האם הטענה המוסרית אמיתית או לא. אם ברור שהטענה נגדנו מופרכת מה טוב, אם מתברר שהטענה נכונה אז הנאצי גילה לנו משהו שחשוב לנו לדעת. בכל מקרה, אנחנו רוצים לברר את אמיתות הטענה משום שמוסר חשוב לנו, לא משום שמוסר חשוב לנאצים.

    עינת, העניין לא נראה לנו פשוט כל כך. קיים איזשהו חסם בתודעה הציבורית, אחרת קשה להסביר איך מצד אחד (וכפי שאת רוצה להאמין) קיים קונצנזוס לגבי העוול שבהרג המוני, ומצד שני ישנו מיעוט קולות בישראל שמדברים במונחים של עוול. אבל זהו עניין שלא עסקתי בו.

    עירית, אנחנו רוצים לחזק את טענתך. קשה לראות איזשהו שיקול שיוציא את המוסר לחופשה. אולי טיעונים דתיים. אברהם בעקדת יצחק למשל (הדוגמה נגנבה מפילוסוף דני – קרקגור – שביקש להישאר בעילום שם). אבל חופשה כזאת לא תבוא מסוג הטיעונים שארך אפיים מביא.

    לבסוף, ארך אפיים, חשוב להבדיל בין פתרון הסכסוך לבין התנהלות באופן מוסרי. אפשר לפעול באופן מוסרי גם בעת מלחמה וגם בעת שלום, אם יש פתרון, אם אין. הבלבול בין פתרון פוליטי לבין רלוונטיות של שיקולים מוסריים הוא בלבול טרגי המאפיין את הפוליטיקה הישראלית. ההפקרה של המוסר בידי השמאל כאילו ישנו קשר בין האופן שבו יש לפתור את הסכסוך לבין היכולת להתחשב בשיקולים מוסריים, הפכה את הדיון המוסרי ללא רלוונטי. הבעיה אף מחריפה כאשר רוצה מישהו להגן על פעולותיו מבחינה מוסרית על ידי טענה שאין פתרון לבעיות המדיניות. בכך טועים גם שמאלנים המושכים את ידם מהתערבות בחייהם של פלסטינים תחת הכיבוש משום שאין פתרון מדיני שיסדיר את כל בעיותיהם. אנשים ששואפים לחיות על פי ערכיהם צריכים להתקומם כנגד המשוואה בין מוסר לפתרון מדיני של אחרית הימים.

    תודה לכל המגיבים,
    לוי ועודד

  9. Doron Shamia Says:

    וואו :-) אני חייב לציין שנהניתי מאוד למקרא תגובתך השנונה.

    לגופו של ענין (ולא של אדם, והנה אני לוקח על עצמי אחריות גם כן), מה שאתה מנסח ברור כנראה לכל אדם פרט לאילו שממילא כנראה לא קוראים אותך. אין צורך בראיית רנטגן.

    המצב בפקולטות לפילוסופיה, ומעמדה של הפילוסופיה בכלל היה עצוב כבר לפני 20 שנה (האמן לי הייתי שם) כשהשורות הלכו ולהתמלאו בטכנאים על פני אנשי רוח אמיתיים, והמדעים המדויקים ניכסו חלקים נרחבים מה שהיה פעם נחלת הפילוסופיה. אם בעינך זו אבחנה מתנשאת, יבושם לך.

    הבעיה העקרונית שלי עם טיעונים לוגיים היא שהם מרדדים את המציאות והופכים את הטכנאות הלוגית לכלי המצדיק לכאורה את התוצאות. במובן הזה משפט גדל מציג מהות עמוקה לגבי טיבה של הלוגיקה ומערכות פורמליות בכלל מעבר לצורה בה הוכח (והאמן לי אני מכיר את הוכחתו על בוריה).

    לבסוף הרשה לי לומר זאת. I come in peace. אם עלבתי בך הרי היה זה משום השעה המאוחרת ומזגי הפרוע :-) ועל כך אני מושיט את התנצלותי. יש לי בהחלט כוונה לשהות באזורים אילו של הבלוגוספירה ולהתייחס ברצינות לדבר הנאמרים כאן.

    דורון.

  10. עופר Says:

    אני חושב שלא הבהרתי את דברי. אתם מניחים שהמתגונן מאמין בכך שהמאשים עשה מעשה שהינו פסול מבחינה מוסרית. ולראייה אתם כותבים:

    "אם המעשה המיוחס למאשים איננו עוול מוסרי, אז הטיעון (אף אם תקף) אינו מראה דבר היות ואחת מהנחותיו שקרית"

    אבל המתגונן איננו מניח הנחה כזו כלל ועיקר. כל מה שהוא מבקש להראות זה שקיימת שקילות בין מעשיו שלו ומעשי המאשים. אם באמת השקילות מתקיימת הרי שזוהי סתירה לטעון שלשני המעשים מעמד מוסרי שונה. אינני רואה כיצד ההגיון הזה פסול. המתגונן אומר את הדברים הבאים:

    המאשים טוען שמעשה X פסול מבחינה מוסרית (מעשה X נעשה על ידי המתגונן)
    המאשים טוען (במשתמע) שמעשה Y איננו פסול מבחינה מוסרית ( מעשה Y נעשה על ידי המאשים)
    מעשה X ומעשה Y שקולים מבחינה מוסרית

    גם מבחינה פורמאלית, צודק המתגונן: קיימת סתירה פנימית בדברי המאשים. הרי לא יתכן ששני מעשים יהיו שקולים מבחינה מוסרית, האחד מוסרי והשני אינו מוסרי. בנוסף, אם באמת קיימת שקילות מוסרית בין המעשים, יש בכך טעם לפגם שהשיפוט המוסרי תלוי במי מבצע את המעשה ולא במהות המעשה. אבל זו רק תוספת.

    זה לא מספיק לתייג את הטענה כאד הומינום כדי להפריך אותה. אבל יתרה מזו: מה שאתם עושים זה מעשה מסוכן, כי אתם לא מתיחסים ברצינות הראויה לטענת המתגונן, ולפיכך אינכם מספקים תשובה נאותה לחששותיו. אלו יכולות להיות אחת משתי אפשרויות:
    א. המאשים אינו באמת טוען ש-Y מוצדקת מבחינה מוסרית (הדרך המאד הקשה)
    ב. לא קיימת שקילות אמיתית בין X לבין Y (הדרך הקשה)

  11. לוי Says:

    עופר שלום!

    תודה על ההבהרה. ותודה גם על שינוי הטון שהולם עכשיו (נדמה לי) את הרצינות בה יש להתייחס לדברים אלו לאור השכיחות וההשפעה הנרחבת שיש לסוג טיעוני המגננה אותם ניסינו להבין.

    בתגובה, כמה דברים:

    א. לא הנחנו שהמתגונן מאמין שהמאשים עשה מעשה שהינו פסול מוסרית. זה אמור להיות תוצאה ולא הנחה של הטיעון, ותוצאה של וורסיה אחת בלבד של ההתגוננות. היינו, אם המתגונן טוען: 'גם אתה עשית א', והוא מאמין ש-א' הוא מעשה נפשע, אז במובלע הוא מאמין שהוא עשה מעשה נפשע.

    ב הציטוט שהבאת לא מראה שהנחנו שהמתגונן מאמין שהוא עשה משהו נפשע. מה שטענו בציטוט הוא שאם מישהו מאשים את המאשים (ולא חשוב כרגע אם מדובר במתגונן או במישהו אחר) כחלק מטיעון שמטרתו להראות מסקנה כלשהי, אז אם טענה זאת שקרית, אי אפשר להסיק מהטיעון לגבי אמת המסקנה. וזה נכון לגבי כל טיעון בין אם מדובר בטיעון מוסרי, או כל טיעון אחר.

    ג. נכון שזו סתירה לטעון שיש שוויון וגם אי שוויון בין שני גורמים כלשהם. אבל, בשום מקום לא טענו שבמשתמע המאשים מכיר בכך שעשה מעשה שקול מוסרית למעשים בגינם הוא מאשים את המתגונן. וגם לא דנו במה נובע במובלע או במוצהר מפעולה של האשמה. (ייתכן ואתה צודק שיש כזו השתמעות). אמרנו ואף הדגשנו, שאנו לא מתמקדים במקרים בהם המתגונן מנסה לעזור למאשים בהבנה שגם הוא (המאשים) צריך לקחת אחריות על מעשים נפסדים ואפילו לא בשאלה האם יש למאשים זכות בהיותו פושע להאשים את המתגונן בפשעים מוסריים.

    ד. טענתך האחרונה היא חשובה בעיני. נחלק טענה זאת לשני חלקים. ראשית, אתה טוען שלא ענינו לחששותיו של המתגונן. אם חששו של המתגונן זה החשש שהוא עצמו באמת אחראי מוסרית לדברים בגינם הוא מואשם, אז אתה צודק. הסיבה לכך היא שבמקרה הנדון הוא (אנחנו) באמת אחראי. לפחות בוורסיה אחת של ההתגוננות אד הומינם, יוצא שהמתגונן אף מכיר בכך שהוא אחראי. שנית, זה לא התיוג של טיעון כאד הומינם שמראה את חוסר התקפות של הטיעון. זה היות הטיעון אד הומינם שהופך אותו לטיעון שאינו תקף. בצורה הפשוטה ביותר של הטיעון, מדובר במקרה הבא. המאשים טוען שהמתגונן עשה פעולה א, ופעולה א היא בטלה ונפשעת מבחינה מוסרית. כטיעון נגד, המתגונן טוען שהמאשים פעל פעולה ב ופעולה ב שקולה מוסרית לפעולה א (ואף קיים דמיון מסוים בין השניים – שקילות לבד לא תספיק). ולכן, טענתו של המאשים שקרית – מעשה א אינו רע באותה מידה בה המתגונן מואשם. במילים אחרות, המסקנה של טיעון המגננה היא שאשמתו של המתגונן פחותה מזו שיוחסה לו על ידי המאשים. טיעון מגננה זה אינו תקף. אם נוסיף הנחה לטיעון, הנחה שפעמים רבות קשה לראות איך להכחיש אותה, או אז לא רק שלא יהיה סביר לחשוב שהמתגונן לא עשה מעשים נפשעים, אלא להפך. הטיעון יראה (ואת זה אתה מציין) שאם הנחות הטיעון אמיתיות, המאשים עשה דברים נפשעים ששקולים למעשיו של המתגונן. מכאן, שהמתגונן אשם.

    מדוע קשה להתכחש לתוספת ההנחה? משום שאם מישהו חושב שרצח הארמנים אינו פשע, או ההרג בכורדים אינו פשע, אז מצבו הרבה יותר גרוע ממה שהיה ניתן להסיק מהשימוש בטיעון המגננה. אנחנו לוקחים את טיעון המגננה בשיא הרצינות, ויש יגידו ברצינות גדולה מידי. טענה כנגדנו שנראית לי סבירה היא שהמתגונן לא באמת מתכוון להמעיט באשמתו אלא לעשות משהו אחר. לנו נדמה שרבים חושבים שאינם צריכים לבדוק עצמם היות והמאשימים עשו בעצמם מעשים נפשעים (ודומים). נגד תפיסה זו של מחסה מוסרי אנו מתקוממים. באשר המתגונן מנסה לעשות משהו אחר, הוא אינו מתגונן מאשמה אלא מהיותו מואשם על ידי המאשים המסוים (הטורקי).

    הנימה המשועשעת בה הבענו את הדברים לא אמורה הייתה להתפרש כאילו אנו לא לוקחים את המגננה ברצינות. היא הייתה אמורה להפוך את המסע דרך הפרטים הטכניים לקצת יותר קל.

    שוב תודה,

    עודד ולוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: