על פי סקר שפורסם אתמול בהארץ, שני שליש מהציבור היהודי בישראל תומך בפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הנתון הזה מדאיג בעיקר משום שהוא מראה עד כמה "דעת הקהל" הישראלית שקולה בדעתה. מהסקר משתמע ששני שליש מהיהודים בישראל מוכנים לקחת על עצמם סיכון שאינם יודעים מה היקפו, בשביל להוציא לפועל מבצע צבאי שאינם יודעים מה סיכויי ההצלחה שלו, על מנת להסיר איום שאינם יודעים אם הוא קיים. אף אחד מהמשיבים לסקר לא יודע מה ייפול עליו מן השמיים עוד לפני שמטוסינו ישובו מן התקיפה והאם יספיק להגיע למקלט בתחתוניו. אף אחד מהם לא יודע כמה רקטות ישוגרו מלבנון ומעזה, וכמה מרכזים יהודיים בעולם יעלו השמיימה בסערה. אף אחד מהם לא יודע מה תהיה ההשפעה על משטרים מוסלמיים בעולם, ועל כוחם של ארגוני טרור כדוגמת אל-קעידה. אבל שישים ושישה אחוז מהם מוכנים לשלם את המחיר, יהיה אשר יהיה. דומני שזו אינה צרכנות נבונה.
בשנים האחרונות מרבים פוליטיקאים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, להשוות בין איראן של אחמדיניג'אד לגרמניה של היטלר. רק אתמול העלה שמעון פרס את האנלוגיה הזו בפני נשיא ארה"ב. הניסוח שלו היה מוצלח במיוחד: על פי הדיווח בהארץ אמר פרס כי "איננו יכולים שלא להשוות בין איראן וגרמניה הנאצית". כלומר, כל כמה שאנו רוצים לחדול מההשוואה הטיפשית הזו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שכן אם השנה איננה 1939, ואיראן אינה גרמניה, הטענה שמשא ומתן נדון לכשלון מאבדת מעט מכוחה. הרי רק מכוח הטענה שהאירוע שלפנינו התרחש כבר למעשה בעבר ניתן להסיק בפסקנות ששום דבר חוץ מתקיפה לא יפתור את הבעיה. ומתוך כך מתברר שקיימת רק אפשרות אחת שמדאיגה את את ישראל של פרס ונתניהו יותר מהמחשבה על הבעיה האיראנית כבלתי-פתירה. זוהי, כמובן, האפשרות שההתגרענות האיראנית דווקא ניתנת לעצירה, ולא באמצעות תקיפה.
אם המצב מול איראן דומה, ולו במעט, לאירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, הרי שכל קורבן שנדרש להקריב בשביל למנוע את הסערה יהיה נסבל, ראוי ומתקבל על הדעת. אך באורח פלא מדינת ישראל מרבה לעסוק רק בקורבן אחד, היינו התגובה האיראנית לתקיפה. זהו הקורבן ששישים ושישה אחוז מהישראלים מוכנים לקבל על עצמם. אולם סקרים ידועים בנטייתם לעצב ולא רק לשקף את דעת הקהל. כמה מהישראלים היו משיבים בחיוב על השאלה הבאה, למשל: האם תתמוך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים בתמורה להסדר שלום עם כולל עם מדינות ערב שבמסגרתו תחדל איראן מפיתוח נשק גרעיני? קשה לדעת, משום שאף מכון מחקר לא טורח לשאול את השאלה.
אם השנה היא 1939, אם התגרענות איראנית היא קטסטרופה ממשמשת ובאה, הרי שהקורבן שמתקבל על הדעת להעלות בכדי להינצל מהזוועה לא יכול להתמצות בכוננות ספיגה. אם כך, ולאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבין-לאומית, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לצייד את אובמה בהסכמה ישראלית לויתורים מרחיקי לכת שיאפשרו לאיראנים להציג את תוצאות המשא-ומתן כניצחון מצדם. כפי שמדגיש הדו"ח הזה, דיונים דיפלומטיים עם האיראנים יוכלו לשאת פרי רק אם האיראנים יוכלו לצאת מהם בכבוד. ועל פי הנחת המוצא, אין שום דבר שחשוב לבטחון ישראל יותר מהצלחתם (מישהו אמר 1939?). למרות כל זאת, האפשרות הזאת, אותה אפשר לכנות "שטחים תמורת גרעין", אינה עולה לדיון בישראל.
"שטחים תמורת גרעין" נראית לי כעסקה טובה הרבה יותר מ"נפציץ את נתאנז ונראה מה יהיה". אבל אני רוצה להציע עסקה נוספת שנראית לי מוצלחת לא פחות. אכנה אותה "גרעין תמורת גרעין". נכון להיום, ישראל משתייכת למועדון מעט מפוקפק של מדינות שאינן חברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT). רק אתמול קראה דיפלומטית אמריקאית בכירה לישראל (והודו, פקיסטן וצפון-קוריאה) להצטרף לאמנה; זו תהיה, כנראה, עמדתה הרשמית של ארה"ב בעתיד הקרוב. לאור הציפיות הישראליות מהעולם ביחס לתוכנית הגרעינית האיראנית, זו נראית כדרישה הוגנת למדי. אך מדוע לעצור שם? באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם במטרה להביא, בסופו של דבר, ל"עולם חופשי מנשק גרעיני". מדינות רבות, ביניהן סין ואיראן, הביעו לאחרונה תמיכה בחידוש המאמצים לפרוק נשק הגרעיני. האיראנים הדגישו, כצפוי, את הימנעותה של ישראל מכניסה ל-NPT וקראו לאמריקאים לחדול משיתוף פעולה עם מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית.
הנה, אם כן, מתנה נוספת שישראל יכולה להעניק לאובמה לקראת הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית: חתימה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וחשוב מכך, נכונות להיכנס להליך מדורג של התפרקות מנשק גרעיני בתמורה להתחייבות דומה מצד כל מדינות ערב במסגרת משא ומתן לשלום. הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים. ככלות הכל, תרתי משמע, כמה נחמה אפשר לשאוב מהידיעה שבין התאיידותנו אנו, להתאיידותם של מאיידנו, לא יעברו חמישה רגעים? והנה דווקא כעת, מול פוטנציאל ההתגרענות האיראני, מתברר כוחה האמיתי של הפצצה: בכוחנו לוותר עליה בכדי להגן על עצמנו ממזרח תיכון מגורען ומסוכן.
מלכוד 67 