על ההבדל בינינו לבינם

לפעמים אין מנוס מלשאול את השאלה: מה ההבדל ביננו לבינם? כאן איני מתכוון להבדל בינינו לבני דודינו הפלסטינים שכלואים מצידו השני של 'מכשול ההפרדה'. אני גם לא מתכוון להבדל בינינו לבין אחינו המתנחלים שעושים את מלאכת הכיבוש הלכה למעשה (בתמיכת המדינה). נדמה לי שההבדלים הללו די ברורים ולא דורשים בירור נוסף ומיוחד. אני מתכוון להבדל בינינו השמלאנים לבין המתהדרים בנוצות השמאל. כל מי שאתנו יודע בדיוק למי אני מתכוון. כוונתי היא לאותם אלא שנהגו במשך השנים להצביע לעבודה ולמרץ, שתמכו בפרס ובאהוד ברק , שהתרגשו עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, שהזילו דמעה כשראו את עראפת לוחץ את ידו של רבין ושנסעו בלב גאה לאכול חומוס בגדה. אני מתכוון לאלה שבכו כששמעו את ההודעה הנדהמת של ממשלת ישראל, ולאלה שחיכו לבשורות מרעישות מקמפ דיוויד. אני מתכוון לאלה שנתפסו לבהלה כשברק חזר והצביעו אולי לביבי, לקדימה, למרץ, או לגימלאים. אני מתכוון לארי שביטים למיניהם, לירון לונדונים לסוגיהם וכמובן לאהוד ברק עצמו. אני מתכוון לאנשים אינטלגנטים, חילוניים, בטוחים בעצמם ועצמאיים שאוהבים לקרוא וחוששים מכוחם הגואה של המתנחלים ושל ליברמן. אנשים שתומכים באהרון ברק ורוצים לחיות תחת השלטון של החוק. אני מדבר על אנשים כמו החברים שלנו מהתיכון, ההורים והדודים שלנו, המורים שלנו מבית הספר והבוסים שלנו מהעבודה הקודמת. הם אוהבים אותנו ורוצים שלום. יש להם אפילו חברים ערבים. אבל הם חושבים שהפעם (שוב) זה באמת לא כל כך פשוט. הם חושבים שאנחנו מנותקים מהמציאות, שאי אפשר לא להגיב, ושאת ההשתוללות של החמאס חייבים להפסיק. אלה אנשים שחושבים שניסינו הכל ואין עם מי לדבר. אבל אם פתאום נמצא ויהיה ונוכל לדבר ויהיה שלום, הם ישמחו נורא. כולנו יודעים מי האנשים האלה אבל קשה יותר לומר מה ההבדל ביננינו לבינם.
הרי כמוהם גם אנחנו חושבים שיש להקים מדינה פלשתינית ושיש מקום לשתי מדינות בשביל שני העמים. גם הם, גם אנחנו מבינים שיהיה צורך לעשות ויתורים, ששטחים יוחזרו ושמשפחות יאלצו לפנות את בתיהם. כולנו מבינים את התפקיד של הלחץ הבינלאומי והחיוניות של התמיכה הכספית מבחוץ. כולנו מבינים שיהיה צורך להתעמת עם הקיצוניים ולכפות את החלטת הרוב. כמונו, גם הם מפחדים מהשתלטות של ראקציונרים דתיים על מוסדות המדינה ומהחלשות הסמכות והאכיפה. וכמונו, גם הם אינם מאמינים שהריבונות הישראלית היא סימן לגאולה שמימית. סך הכל, מסתבר, הם ואנחנו לרוב תמימי דעים. השאלה, איפוא, נותרת פתוחה. איך יכול להיות שדבר כל כך בסיסי כמו משא ומתן הפך להיות בשבילם כל כך דימיוני?
לכל אחד מהשמאלנים הללו יש סיפור שמתאר איך הגיע למסקנה אליה הגיע. חלק שוכנעו מברק, חלק האמינו לשרון. אחדים קראו בעיתון והשאר ראו בטלוויזיה. כמובן, אפשר לטעון שהאידיאולוגיה מדבקת והאחידות מצמיתה. אבל עדיין השאלה פתוחה: איך יתכן שכל כך הרבה אנשים נתפסו ומסכימים והגיעו למסקנה שאין עם מי לדבר? הרי לא יתכן שברק לבדו שכנע כל כך הרבה אנשים ברעיון כל כך מטופש. אסור לשכוח שהרעיון הזה נתפס כמו זרע בקרקע פוריה והתפזר כאש בשדה קוצים. אבל אסור גם לשכוח שהציבור בישראל לא היה מאמץ באותה ההתלהבות את הבשורה ההפוכה, שיש עם מי לדבר. בסופו של דבר בשביל שזרע יקלט צריך אדמה פוריה ועל מנת שהשריפה תתפשט צריך שדה קוצים שיבש בשמש. כלומר, על מנת שהרעיון של ברק יקלט דרוש היה ציבור מוכן שרוצה לשמוע את המסר שלו.
בכל זאת, ההבדל ביננו לבינם איננו טמון כאמור בהבנה של הפתרון המוצע לסכסוך. אפילו אם אין הסכמה על כך שיש עם מי לדבר, כולנו מסכימים שכדאי שיהיה. כולם מסכימים גם על אופי הוויתורים ועל המתווה הסופי של ההסדר. אם אנחנו כל כך מסכימים, אז מה ההבדל? את התשובה אפשר לאתר איפשהו מאחורי הקלישאה על שתי המדינות לשני העמים.
כאשר אנחנו אומרים שתי מדינות לשני עמים אנחנו מדמיינים שותפות. כאשר הם מדברים על שתי מדינות הם מדברים על הפרדה. בשבילנו הפתרון המדיני הוא תחילתה של ידידות יפה, בשבילם סוף של סיוט מתמשך. הם חושבים שהמדינה הפלסטינית תפתור אותנו מצרתם ותעלים בתוכה את "הבעיה הפלסטינית". אנחנו חושבים שהבעיה הפלסטינית היא הבעיה הישראלית. אנחנו מדמיינים שני עמים, שתי חברות והם רואים רק אותנו ואותם.
אהוד ברק הוא כמובן הכהן הגדול של התפיסה שלהם. המחשבה שאפשר לחתום, ובחתימה אפשר לסגור את העיסקה ולהביא שלום אחרי עשרות שנים של עימות דמים מבטאת את התפיסה שלהם. כאילו הסכם שלום הוא באמת תכליתו האמיתית של תהליך השלום, וכאילו מדינה היא מטרתה האחרונה של תנועה לאומית. הרי מדינה חייבת להיות יותר משורה של הסכמים ומוסדות. והסכם שלום חייב להיות יותר מאשר הפסקת אש. אחרי הקמת המדינה חייבים לחיות חיים נורמליים וערבות הדדית חייבת לתמוך בהסכם שלום. בדיוק כמו שטקס הנישואים רק מתחיל את חיי הזוגיות, כך גם טקס השלום מסמן את תחילת התהליך. אבל ברק, כמו רובם המכריע של הישראלים, ראה בהסכם שלום מטרה עליונה וסופית: הסכם קבע. וכאן חבוי הבדל רב השלכות.
איך אפשר לחשוב שהתכלית העליונה של המשא והמתן המדיני הוא הסכם ושההסכם יכול לפתור סופית את הסכסוך? איך אפשר לחשוב, במילים אחרות, שיש 'בעיה פלסטינית' ולא בעייה ישראלית או יהודית – פלסטינית? למה אנחנו חושבים שאפשר פשוט להיפרד לשלום? אבנר כתב כאן על נסיון הנואש לדחוק את הפלסטינים, להעביר אותם לשם, מאחורי החומה או מתחת לאדמה (הצעתו המצויינת של עודד) ונדמה שהוא הצליח לתאר תחושה רווחת בקרב ישראלים רבים מאוד, ולאו דווקא הקיצוניים שביניהם. הרי לא מדובר כאן בטיהור אתני או רצח עם, אלא בתשוקה הסודית שהם פשוט לא יהיו פה. קשה לדמיין ביטוי יותר מדויק של משאלת הלב הזו מאשר התפיסה של הישראלים את עזה.

רוב רובם של הישראלים- כולל רוב השמלאנים – מרגישים שההתנתקות העניקה לפלסטינים את הריבונות על הרצועה בפועל. דהיינו שישראל נתנה לפלסטינים את הזדמנות להקים לעצמם מדינה פלסטינית בשטחי הרצועה. לפיכך גם הם יכלו להקים מוסדות שלטון, מערכת חינוך, בריאות ותעשייה ולהניח את היסודות למעצמה טכנולגית וכלכלית – כמו שאנחנו עשינו. הטענה הישראלית היא לפיכך שהבחירה של הפלסטינים בחמאס ובהמשך הפעילות הצבאית נגד ישראל גם אחרי הנסיגה מוכיחה סופית את כוונותיהם האמיתיות. הרי נתנו להם מדינה והם החליט לאכזב. השאלה שרוב הישראלים שואלים את עצמם היא זו: למה הם לא יכולים לעשות את מה שאנחנו עשינו? למה הם לא יכולים לחיות "שם" בשקט ולהניח לנו לחיות בשקט גם? ואילו אני רוצה לשאול שאלה אחרת: מאיפוא באה תחושת האכזבה של השמאל הישראלי? או במילים אחרות, איך אפשר להניח שהדבר היחיד שחסר לפלסטינים ומונע מהם חיים "נורמליים" הוא חופש מאיתנו ושהדבר היחיד שמונע מהם חירות פוליטית הוא הנוכחות הצבאית הישראלית?
אני רוצה לטעון שהתשובה לכל השאלות הללו היא אחת: גזענות.
אני יודע- זו תשובה חריפה ביותר וכואבת מאוד. אני גם עדיין מקווה שמישהו יבוא ויוכיח אחרת. אבל כרגע אני מרגיש שאין ממנה מנוס. איך עוד אפשר להבין את הססימה "להיפרד לשלום" של תנועת מר"צ? איך עוד אפשר להבין את ההחלטה של ברק לעשות הכל על מנת להסדיר את הסיכסוך בועידה אחת או אפילו בהסכם אחד? איך עוד אפשר להבין את משוואת ההרתעה של ברק או את "המלחמה כפרויקט חינוכי" של א.ב. יהושע?
יש להדגיש, גזענות אינה תופעה שעברה מן העולם. להפך, היא מפרנסת מאבקים אתניים אכזריים בכל רחבי תבל. במהותה היא נובעת מהאמונה שיש הבדל. שאנחנו איננו כמותם ושהם אינם כמותנו. אני מבקש לטעון, שאילו היו הישראלים מאמינים שמבחינה מוסרית הם זהים לפלשתינים, הסכסוך היה מזמן נפתר. אבל אנחנו לא חושבים כך. אנחנו חושבים שהפלסטינים הם בעיה או איום, שצריך ללמד אותם לקח, וחשוב מכל הישראלים חושבים שהפלסטינים אינם פרטנר. רק ההנחה שהפלסטינים הם אחרים ונחותים יותר  יכולה לעמוד מאחורי ראיית העולם הישראלית הרואה את הפלסטינים כ"איום דמוגרפי" ותו לא.  בליבם של ישראלים רבים, אגב, התגנב החשד שיש הבדל בין היהודים לפלסטינים גם לפני קמפ דיוויד ולפני הסכמי אוסלו ואפילו לפני ועידת מדריד. לכן כשברק הודיע שאין עם מי לדבר הוא אישש את מה שכולם בארץ כבר ידעו וכל כך רצו לשמוע: הם אחרים.
גזענות פירושה לא להבין את ההבדל בין שוטרי מקוף ללוחמים כשמדובר "בהם". גזענות פירושה לא להבין את ההבדל בין חמאס, חיזבאללה ואירן ולחשוב שכל מה שמעסיק אותם, את כולם וכל הזמן זה אנחנו. גזענות גם פירושה לא להבין את ההבדל בין טיל קסאם לבין מטוס קרב, או בין חוליית שיגור לבין ספינת טילים. מי שלא רואה את ההבדלים הללו לא מבין שבעצם החפים מפשע צריכים לעמוד מצד אחד ומהצד השני אמורים לעמוד הגזענים. אבל הלוואי שהיינו יכולים לומר שמי שאינו מבין שיש הבדלים פשוט אינו מבין. גם מבחינתו יש הבדל והוא מונח על הגבול ונסמך על הדם, על המסורת ועל הדת. ואכן אם מניחים שהמלחמה היא פשוט ביננו לבינם מה הטעם להבחין?
כמובן, שמלאנים רבים יטענו אחרת. כמו חבריהם מהימין, הם יאמרו שהפלסטינים רוצים להרוג אותנו ואנחנו לא רוצים להרוג אותם. הם יגידו שהדת שלהם מחנכת אותם להרוג אותנו ואילו הדת שלנו מחנכת לחמלה. הם יטענו שהפלסטינים הכזיבו את מחנה השלום הישראלי כי הם בעצם אף פעם לא באמת רצו שלום. וכאן נחשפת עמדתם האמיתית והאידיאולוגיה שלהם. הגזענות לא מזהה שינויים ולא רואה גיוון. היא מהותנית וקוראת את העובדות לאור ההנחות. היא חושפת את האמת שמאחורי המילים. ואת האמת אנו כבר יודעים: הפלסטינים לא רוצים שלום ולא יכולים לדבר. הפלסטינים מונעים בכוח אידיאולוגיה רצחנית. ואנחנו? אנחנו זה כבר משהו אחר.
הגזענות היא אסון. וזאת לא רק טענה היסטורית. אמנם אידיאולוגיה גזענית הביאה חברות לבצע פשעים נוראיים, פשעים נגד האנושות. אבל האסון הטמון בגזענות נובע מהעובדה שהיא סותרת את האפשרות של פוליטיקה. גזענות מבקשת להרחיק מהחיים הפוליטיים את השונות. אבל בלי שונות אין פוליטיקה. וללא פוליטיקה, ללא הסדרה של עניינו המשותפים אי אפשר יהיה להתמודד עם הקשיים שעומדים בפנינו. והקשיים הם רבים ומורכבים. הגזענות היא הסכנה הגדולה ביותר לעתיד הפרויקט הציוני ולעתידה של מדינת ישראל. ולכן עלינו להבין מול מי אנו עומדים ועם מה עלינו להתמודד. ולכן גם עלינו להבין מה ההבדל ביננו לבינם.

"טוב שבגויים הרוג"

ההתנהלות הברוטלית של צה"ל בעזה אינה מתמצית רק ברמת הפיקוד שהורה על כניסה בכוח מופרז ושימוש בחימוש בלתי חוקי ובלתי מידתי. עדויות רבות מלמדות על אלימות, גסות ואף מעשי רצח שבוצעו על ידי חיילים בשטח. אנו מכירים מקרים דומים מלבנון וממבצעים קודמים בשטחים ובכל זאת נראה שמדובר בתופעה חריפה יותר. כדי להבין אותה, נדמה לי שצריך בין השאר להתייחס לשינוי הדמוגרפי באוכלוסיית החיילים. הלוחמים בעזה השחיתו ספרי קוראן, והשאירו כתובות על קירות הבתים בנוסח "מוות לערבים", "אין ערבים אין פיגועים", "ערבי גבר זה ערבי בקבר – גוש קטיף וצפון השומרון לנצח", "מזרח ירושלים ליהודים", "מי שחלם גבעתי לא מגרש יהודים, מי שחלם גבעתי הורג ערבים", וכמובן "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים" (אני מקווה להעלות תמונות של כל הכתובות האלה ועוד בקרוב). ברור לאיזו קבוצה באוכלוסיה משתייכים כותבי הכתובות הללו. זוהי אותה אוכלוסיה ממנה יוצאים נערי הגבעות והנוער האלים והגזעני שאנו פוגשים בחברון וביתר השטחים, אלא שהפעם הם במדים ונשק צהלי. אלו חיילי המתנחלים בעידן של אחרי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. מאורעות אלה השפיעו עמוקות לדעתי על הימין הדתי ושינו את אופיו במידה משמעותית. על כך ראוי לפרט בפעם אחרת. כרגע אסתפק בהצבעה על התופעה.
מדובר בחיילים שקודים של מוסר הומניסטי אוניברסלי וחוקי מלחמה זרים להם לחלוטין ואף בזויים בעיניהם. כדי להבין את התנהלות הצבא צריך להכיר את מקורות ההשפעה של החיילים הללו שתופסים יותר ויותר נפח ביחידות הלוחמות ובשדרת הפיקוד. הנה דוגמה:

רבנים אלה שמטיפים לפגיעה בחפים מפשע הם שמכשירים את החיילים הדתיים בישיבות ובמכינות הקדם-צבאיות, ועכשו הם גם נושאים בתפקידים בכירים בצבא. הרב הצבאי הראשי, למשל, הוא אביחי רונצקי שעמד בראש ישיבת הקיצונית באיתמר. רונצקי פונדמנטליסט דתי בדעותיו ולאומן גזעני בהשקפותיו. את תפקידו כרב ראשי הוא לא תופס כמוגבל למתן שירותי דת, אלא עוסק בגלוי בעיצוב התודעה של החיילים . הוא תופס את עצמו כ"כהן משוח מלחמה" דהיינו כמי שמספק ללוחמים את ההשראה והמוטיבציה (הדתית) להלחם, ואת משימתו לאור התובנה ש"התיקון הגדול של העם לא יבוא באמצעות טיפול בהסדרניקים ובדתיים, אלא על ידי חיבורו ליהדות, ולשם כך באתי, כדי לחבר את העם בצבא אל מקורותיו וייעודו". אין פלא אם כן שרבנים קיצוניים מוצאים את דרכם אל תוך בסיסי צה"ל אפילו בעת מלחמה שם הם מפיצים את תורתם.

ארגון שוברים שתיקה מפרסם היום חומרים שהגיעו לידיו המלמדים על חדירתם של מסרים גזעניים ובלתי מוסריים באמצעות הרבנות הצבאית בזמן המלחמה. הנה מבחר מתוך חוברת שחילקה הרבנות הצבאית.

אבל חדירת הרבנים לצבא היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. תודעתם של חיילי הדתיות הלאומנית – שמהווים כשליש ממפקדי השדה – מתעצבת הרבה קודם. הרבה נאמר ונכתב על המשיחיות ותפיסת הבלעדיות על הארץ כתוצאה של הבטחה אלוהית שמטופחות בקרב הציונים הדתיים. אבל, לדעתי, המרכיב הבעייתי ביותר הוא גם פרוזאי יותר וזוהי הגזענות העמוקה שבתמונת עולמם. הרעיון הדתי של העם הנבחר חובר ללאומנות פראית וביחד נוצר קוקטייל של גזענות מזוקקת. לעיתים בוטה ולעיתים מודחקת תחת רטוריקה פסאודו-ליברלית. הגזענות מסוכנת בעיני יותר מהמשיחיות בדיוק בגלל הפרוזאיות שלה, בדיוק בגלל שהיא עמדה שמשתפת רבים כל כך בחברה הישראלית בכלל. קשה מאוד למכור היום את רעיון הארץ המובטחת או את היחס אל המדינה כ"אתחלתא דגאולה". קל הרבה יותר לטפח תחושות של עליונות גזעית ושנאת זרים. הגזענות שמעוגנת עמוק ביהדות מתחברת בטבעיות לגזענות של מלחמת התרבויות – רעיון שפשטנותו מאותגרת רק על ידי הרסנותו והפופולריות לה הוא זוכה.

כדי להבהיר, אינני טוען שחלקם הגדל של הדתיים בקרב חיילי צה"ל היא גורם יחיד או אפילו מרכזי בברוטליות שהפגינו חיילינו בעזה. טענתי היא שזהו גורם שיש לקחת בחשבון בבואנו לנתח את מה שנראה כשינוי משמעותי לרעה בהתנהלות הצבא, ושיש לתת עליו את הדעת בבואנו להציע פתרונות.