מחניתה למדריד ובחזרה לירושלים

by

מאת אביחי שרון

בסרטו "חניתה לפני מדריד" מביא ערן טורבינר את סיפורם של 300 יהודים צעירים וחלוצים שרובם ככולם היו חלק מהתנועה הקומנוסטית שיישבה את ארץ ישראל לפני ולאחר קום המדינה. 300 הצעירים הללו בחרו בשנת 1936 לצאת לספרד ולהצטרף לבריגדות שנלחמו בעליית הפאשיזם של פרנקו בספרד של שנות השלושים. בסרט מסבירים אלו שזכו לשוב מן המסע הזה מדוע הגיעו לידי הכרעה ש"מדריד קודמת לחניתה". באחד מהראיונות מסביר אדם מבוגר היושב בכסא גלגלים כי הפאשיזם הוא האוייב של כולנו ושעם פאשיסט אי אפשר לנהל דיון פוליטי, בפאשיזם נלחמים. מאות צעירים מופלאים אלה מימשו בפועל את עולם הערכים האוניברסלי עליו גדלו ושעל בסיסו הצטרפו למערכה להקמת מדינת ישראל. נדמה היום שאפשר לקבוע באופן כמעט סופי כי הם לא רק הפסידו במערכה שם במדריד אלא גם בארצם-ארצנו. החזון השיתופי שמושתת על סולידריות ושויון, שהיה נר לרגליהם של אותם צעירים וחבריהם, שוב, ובאופן בוטה יותר מבעבר, נבעט מחוץ לגבולות המדינה ע"י הבוחר הישראלי.

הרבה ייכתב וידובר וינותח כעת ובתקופה הקרובה על ישראל של אחרי בחירות 2009. פרשנים ומומחים שונים יסבירו לנו על המגמות הפוליטיות שהבחירות האחרונות, שבאו באופן לא מקרי מיד אחרי המבצע בעזה, מצביעות עליהן. במסגרת הניתוחים והפרשנויות ידובר גם בוודאי בכישלון והתרסקות השמאל. "שמאלנים עאלק" רבים, השייכים לחנה המכונה "שמאל הציוני", מחנה שאמיר היטיב לתאר בפוסט שלו, ילינו על הכישלון ויתייסרו כפי שהתייסרו לאחר עליית בגין, ביבי ושרון לשלטון. לעומת מה שמכונה ה"שמאל הציוני", השמאל הרדיקלי, אלה שגם אותם-אותנו תיאר אמיר היטב בפוסט האחרון שלו, ימשיכו ללכת לפעולות המשותפות של פלסטינים וישראלים נגד הכיבוש. אלה האחרונים ימשיכו לנקוט באותו אופן פעולה שבו נקטו בעשור האחרון: ניתוץ ההבחנה הגזענית בין יהודים ולא יהודים במרחב שבו אנו חיים.

בכל זאת תוצאות הבחירות האחרונות מעלות שאלות קשות עבור כל שמאלני, יהא זה שמאל ציוני שהצביע עבודה או מרץ ויהא זה שמאל רדיקלי שהצביע חד"ש ושמאלה או שלא שלשל פתק לקלפי כלל מתוך אידאולוגיה אנטי ממסדית כזו או אחרת. יש כאלה שיאמרו שמרגע שברור כי אדם כמו ליברמן יהיה חבר בכיר בממשלה הקרובה הרי שאפשר להגדיר את המדינה כבעלת משטר פאשיסטי, ויש כאלה שיאמרו שאנו עוד לא שם. על כל פנים, בין הראשונים והאחרונים בוודאי יש תמימות דעים כי גם אם לא הגענו עדיין אל הפאשיזם המאיים הרי שהתקרבנו אליו באופן משמעותי במהלך המבצע האחרון בעזה והבחירות של השבוע הזה. בין אם ליברמן יצליח להעביר את חוק האזרחות החשוך שלו במסגרת קואליציה ימנית שבתוכה גם יושבים אנשי תנועת כהנא חי (שכבר הוגדרה בארה"ב ובמקומות אחרים כארגון טרור יהודי) ובין אם לאו, הרי שחקיקות כאלו ודומות להן יועלו שוב ושוב על סדר היום ולבסוף גם יעברו. גם בלי חוק האזרחות הדורש נאמנות למדינה נוסח מוסוליני, הרי שבקדנציה הקרובה נראה חקיקות עוקפות בג"ץ ועוקפות פרלמנט. כבר עתה גודשים את השיח הציבורי הצהרות על שינוי שיטת המשטר ושיטת הבחירות. לכולנו ברור שמה שטמון בשינוי זה אינו הניסיון ליצור ממשלה יציבה שתחזיק מעמד קדנציה שלמה אלא תפיסת עולם כוחנית וקפיטליסטית שמבקשת לרמוס את המיעוט בישראל (על נקודה זו עמד היטב אסף בפוסט האחרון שלו).

הצעירים של שנות השלושים שגמרו בליבם כי המאבק נגד הפאשיזם העולמי חשוב יותר הצטרפו בזמנם לאלפים רבים של צעירים מרחבי העולם שחשבו כמותם. בניגוד אליהם אצלנו התנועה הפאשיסטית עולה וצוברת מעמד במשטר הישראלי בלי להתקל בהתנגדות משמעותית. בכל זאת, אנו, השמאל שעוד מבקש להאבק בממסד הגזעני בישראל, נמצאים כעת מול אתגר דומה לזה שמולו ניצבו אנשי התנועות הליברליות ותנועות השמאל של ספרד, גרמניה, איטליה ומדינות רבות בדרום אמריקה במהלך המאה ועשרים. גם הם נאלצו להתעמת עם מציאות שבה הם הפסידו את המערכה, במקרים רבים באמצעות ההליך הדמוקרטי, לכוחות גזעניים ופאשיסטים. האתגר הזה דורש מאיתנו, השמאל הרדיקלי שבמשך השנים האחרונות נאבק בכיבוש מדי שבוע בשטח, לחשיבה מחודשת. עלינו להבין מה במבנה של הפוליטיקה בישראל מאפשר עליית כוחות אלה. במשך השנים הוצעו הסברים שונים לתופעה זו, אך אלו לרוב היו לא-מספקים. יש אלו שאומרים שהסיבה נעוצה במבנה השלטוני בישראל, אחרים מסבירים שזה בגלל הכיבוש. גם אם אלו תשובות תקפות ורלוונטיות הן עדיין לא מניחות את הדעת משום שאינן מצביעות על אותו מרכיב מהותי בשיח הפוליטי בישראל שמאפשר צמיחת ליברמנים למיניהם בתוכה. החיפוש אחר המרכיבים המהותיים לשיח ולמבנה הפוליטיים בארצם הוא מסע אליו יצאו אנשי תנועות מחאה שנאבקו בשלטונות מעין אלו במהלך המאה העשרים ברחבי העולם. אלו מהם שהצליחו להיחלץ מן הבור החשוך הזה נאלצו, כתוצאה ממסקנות החיפוש, לבצע שינויים דרמטיים במבנה ובשיח הפוליטי בארצם.

וכאן אנו מגיעים אל האתגר השני, שהוא אולי קשה יותר. האתגר האמיתי של השמאל הפעיל היום בישראל הוא לשאול את עצמו מה תפקידו כעת בתור מיעוט בישראל. מהן גבולותיו וגבולות מחאתו. זוהי כנראה אחת הטעויות ההסטוריות העקביות ביותר של השמאל בישראל: חוסר ההבנה של מקומו בחברה הישראלית והתפקיד שנגזר ממיקום זה. השמאל הישראלי אוחז במשך שנים בקרנות המזבח ומבקש להוכיח לעולם ולעצמו שהוא הוא המרכז בישראל. קולות השמחה והגאווה וההצהרות על ניצחון "דרך השלום" ו"מחנה השלום" בישראל נשמעים בכל פעם שמתפרסם סקר אומלל כזה או אחר על המוכנות לכאורה של החברה הישראלית לוותר על שטחים תמורת שלום. השמאל בחר להיגרר אל תוך המניפולציות המגוחכות האלה שוב ושוב ולהתעלם מן המציאות והפרטים הקטנים. עכשיו, אחרי מבצע עופרת יצוקה ובחירות 2009, כבר אי אפשר לטשטש את המציאות המרה. החברה בישראל לא זזה שמאלה וכמוה גם הפוליטיקה לא זזה לשום מקום. הסירוב הישראלי ההיסטורי להשתחרר מעמדת הקרבן ולהתבגר נשאר כפי שהיה. מרגע הכרזת תוצאות הבחירות, כאשר ברור שהשמאל הישראלי נדחק לחלוטין אל שולי השוליים של השיח הפוליטי, עליו לשאול את עצמו מה תפקידו מן הפינה הדחוקה הזו. במילים אחרות, עלינו לשאול את עצמנו לא איך זוכים לכונן שוב את אשליית האהדה הציבורית או איך לשוב ולהיות תנועת שמאל מדומה שלוקחת חלק בשלטון שהוא בסך הכל אותו משטר בתחפושת שונה (כפי שהדגים ברק בעשור האחרון). במקום זאת, עלינו לשאול את עצמנו איך מביאים להתרסקות המשטר הזה. כיצד מביאים את התנועה הפאשיסטית והפונדמנטליסטית לידי קריסה ומייצרים שינוי אמיתי במאזן הכוחות ובשיח הפוליטי בישראל. על האג'נדה של השמאל להפסיק להיות אפולוגטית ומתרפסת ולומר באופן ברור כי לא מדובר עוד במאבק נגד שלטון טועה שאיבד את הדרך, אלא בשלטון רע שאיבד את הלגיטימציה המוסרית להתקיים עוד. מי שמסרב גם היום להכיר במציאות ושוב וטועה לחשוב כי מדובר רק בעניין של תדמית ועבודת קמפיין לא מוצלחת ושאם רק נשווק את המוצר שלנו באופן קצת יותר סקסי הציבור יתפקד לשורותינו בהמוניו, יגלה במהרה שלא נותר עוד על מה להיאבק. אלה המתהדרים בנוצות של שמאל ומבקשים להמשיך במדיניות של גמגום וחנופה במקום לשחק את המשחק האמיתי, יגלו שגם הפינה הקטנה והעלובה שנותרה לנו כעת לאחר הבחירות נכבשה על ידי אחרים ושלנו, המיעוט המוחה, כבר לא נותרה אפילו קרן זווית לצעוק ממנה.

מודעות פרסומת

7 תגובות to “מחניתה למדריד ובחזרה לירושלים”

  1. אייל ניב Says:

    אני מציע לכתוב על כך ב-ynet דיעות אנד-א-לייק, רק להחליף את הגישה המתבדלת (שמאל עלכ) בגישה "מתפקחת". לומר: זה לא שיש כאן משבר נקודתי וחזרה לשלטון, אלא אובדן המדינה לשלטון לאומני-פשיסטי, שאנשים בעלי ערכים אוניברסאליים הופכים בעל כורכם למיעוט נרדף, או לביי-סטנדרז.

  2. דודו Says:

    אז מה תפקידו כעת בתור מיעוט בישראל? מהן גבולותיו וגבולות מחאתו?!
    לנסח שאלות זה חשוב אבל רחוק מלספק. אני משער שאתה לא מציע להיערך למלחמת אזרחים – אידיאולוגית זו דרך טמאה, ומעשית זו תהיה שגיאה גסה שלא תהיה ממנה חזרה. בניגוד לאייל קשה לי להתעלם שהכתיבה בעיתון היא לא לגמרי רעיון חדש. הניסיון מורה שהזה לא בדיוק כלי אפקטיבי להעברת דקויות או רעיונות מורכבים. באופן אירוני דוקא סיסמאות נבובות על כח ונאמנות זוכות לתיבת תהודה משובחת במדיום הזה..

    אשר לאתגר הראשון:
    "עלינו להבין מה במבנה של הפוליטיקה בישראל מאפשר עליית כוחות אלה. במשך השנים הוצעו הסברים שונים לתופעה זו, אך אלו לרוב היו לא-מספקים."
    במנעד ההסברים הקיימים יש כאילה שנשמעים למאזין המזדמן די מספקים. אולי לא-מומחים (כמוני) זקוקים לסקירה קצררה של ההסברים הקיימים וחסרונותיהם, אבל אולי באמת אין הסברים אחרים. קשה להאמין שאין דוגמאות הסטוריות לסיכסוכים דתיים, לחברות החיות בתחושת איום, למחסור במשאבי טבע או לכל גורם רלוונטי אחר. קשה עוד יותר להאמין שאלפי הספרים והמאמרים המנתחים את הבעיה מנקודות המבט של מדעי המדינה, סוציולוגיה ו/או הסטוריה מחמיצים כולם איזה הסבר חמקמק שלכשיובן יצביע על הדרך ל"פתרון".

    אולי פשוט צריך לבחור את ההסבר הקיים הסביר ביותר ולהסיק ממנו את המסקנות המתבקשות. אם לא באופן מעשי אז לפחות במישור התיאורטי.

  3. אביחי Says:

    אהלן דודו
    אני שמח לקרוא את תגובתך כיון שזה בדיוק הדיון שאני חושב שצריך לקיים. בעיקר ביחס לשאלה של מה גבולות המחאה שלנו ומה בכלל אופיו. אתה צודק שבפוסט הזה העליתי בעיקר שאלה או מעין הצהרה כללית מבלי להכנס לפרטים ואני מקוה שבמסגרת הבלוג הזה גם אחרים אבל גם אני אצליח להכנס ליותר פרטים של מה בדיוק כרוך במחאה מסוג זה ומה זה דורש. אני לא בטוח באמת בהקשר הזה לגבי כתיבה בעיתון ולא לזה התכוונתי למרות שלדבר יש חשיבות כמעט תמיד. התיאור כאילו יש למאבק רק שתי קצוות, האחת של מחאה כביכול דמוקרטית וחוקית והשנייה אלימות היא בעיני תיאור לא רק לא מדוייק אלא הרסני. יש במאבקים פוליטיים הרבה אופציות שניתן לבחור מהן. אם נסתכל על המאבקים המפורסמים של המאה ועשרים נוכל למצוא מגוון רחב של דוגמאות למאבקים כאלו שלא כולם היו אלימים וחלק גדול מאלו שפנו לאלימות עברו בדרך גם תחנות רבות לפני כן. כלומר במובן זה לא מדובר בבחירה בין מלחמת אחים או להמשיך להחזיק שלטים של די לכיבוש בכיכר רבין. ישנם כלים כגון תמיכה בקמפיינים של סנקציות כלכליות וחרמות שניתן לחשוב עליהן וכמובן סוגיות של civil disobidience שבקרב חוגי השמאל בישראל כמעט ואין מי שעוסק בהם היום. חשוב להכנס לפרטים הללו אך לפני כן נדמה לי קריטי שנבין שיש הבדל מהותי בין מאבק שמנסה לשווק אלטרנטיבה מדינית אחרת אך משמר את השפה הפוליטית הקיימת לבין אמירה שקובעת כי לשלטון הנוכחי אין לגיטמציה מוסרית בגלל שהוא הפך להיות מטועה לרשע. בהקשר הזה גם חסר בשיח הפוליטי שלנו שפה עשירה ועמוקה מספיק כדי להסביר את התהליכים הללו. לא טענתי שההסברים האקדמיים לא נכונים או לא רלוונטים לדיון שכזה, וכאלה כמובן צריכים להבחן לגופו של מחקר כזה או אחר, אלא שבמסגגרת השפה הפוליטית הענייה בישראל אין מקום לשאלות הללו. הסברים כלכליים וסוציולוגים לא מספקים לא משום שהם אינם אמיתיים אלא משום שהסברים שכאלה במהותם חלקיים. תופעות של מחסור במשאבים וגיוון חברתי וכו'… נכונים גם לגבי מקומות אחרים בעולםובכל זאת איננו רואים את התופעה שיש בארץ. כלומר, לתופעה הפוליטית הישראלית יש מאפיינים ייחודיים שבאים לידי ביטוי בשיח הפוליטי ועל כך יש לעמוד דוקא בתור פעילים פוליטיים ולא רק כאקדמאים. במובן זה אני חושב שהפוסט האחרון של אייל ניב היא דוגמא מצויינת לכך. אני חושב שמה שאייל מעלה מסמן את תחילת הדיון והניסיון למצוא את המינוח והשפה שיתארו את המצב והפוסט שלו רק מחדד כמה ששפה זו חסרה. מלבד העובדה שאני מסכים עם הניתוח של אייל וחושב שהניסיון שלו הוא בהחלט מאמץ בכיוון הנכון בניסיון לעמוד על המאפיינים הייחודים של הפרוייקט הפוליטי הציוני וישראלי.

  4. דודו Says:

    אין לי הכשרה מתאימה לעיסוק מקצועי בנושא, אבל אנסה לתרום מספר נקודות שאינן יותר מהבעת דעה חובבנית.

    1. אם יורדים לפרטים אזי לא קיים זוג של צירופי נסיבות הסטוריות, ובפרט זוג סיכסוכים, הזהים זה לזה. לכל סיכסוך יש מאפיינים ייחודיים. מכאן לא נכון להסיק שאין טעם במחקר השוואתי. הנסיון מלמד שלרוב ניתן למצוא דוגמאות רלוונטיות למאפיינים שונים של המצב וללמוד הרבה. יתרה מכך, בהגדרת מאפיינים "ייחודיים" יש סכנה אינטלקטואלית. כיוון שלא מדובר במדע מדוייק קשה להבחין בין מאפיין ייחודי אמיתי לבין טענה שנראית סבירה בעיקר בגלל ההטיות של מנסחה. עושה רושם שעמידה על המאפיינים שכבר ניראו כמותם תחילה תהווה נקודת זינוק זהירה יותר לדיון, או בסיס מוצק יותר אם תרצה.

    2. אני גם לא בטוח שבמקומות אחרים באמת לא רואים את מה שרואים בארץ. שוב, לא בדיוק, אבל אספקטים מסויימים. אני אפילו חושב שניתן לראות במקומות אחרים – כאילה בהם הסיכסוך נמצא בשלבים מתקדמים יותר – תרחישים עתידיים סבירים במידה זו או אחרת בהקשר הישראלי.

    3. למספרים שאייל ניב מצטט ב"שלטון המיעוט והמניפולציה הסטטיסטית" שמתי לב לראשונה לפני כ-6 שנים. אז הם היו בגדר מגמות עתידיות. גם אני חושב שחשוב לדון במשמעויות שלהם תחת הנחות כאילה ואחרות. ייתכן שהחיבור שלהם לגורמים אחרים הוא רעיל לסיכויים של פתרון של שתי מדינות (לא שחסרים רעלנים לפתרון הזה).
    גם עצם השאלה האם ירידתו מהבמה של פתרון שתי המדינות היא בעיה או התקדמות היא מקור למחלוקות בשמאל. אני חושש שזו בעיה, אך רבים וטובים חולקים עלי והנימוקים שלהם כבדי משקל.

    4. civil disobidience זה רעיון מעניין. הדבר הכי קרוב היא הסרבנות על צורותיה השונות. האם נרשמו לזכותה הצלחות שחורגות מהמישור האישי?

    5. אם כבר דנים בכל הנ"ל, האם לא כדאי גם לדון ברצינות בסיכויים של אי מציאת פתרון (בזמן), ובמשמעויות הנגזרות מכך? האם הצד הזה של הדיון כבר ברור? ההרגשה שלי היא שכשמתקרבים לקו הזה הצנזורה העצמית משתלטת, כאילו אסור להגות את זה במפורש או אולי אפילו אסור לחשוב על זה.

  5. יואב Says:

    יש עניין אחד שמאד מטריד אותי בבחירות האחרונות וישנה התעלמות מוחלטת ממנו. שימו לב לכך שלראשונה מאז הכנסת השנייה אין יותר ערבים במפלגות הציוניות, בעבר הלא רחוק למפלגות המרכזיות ובמיוחד מפאי ומפמ עם ממשיכותיהן וגם הליכוד, החזיקו ייצוג מהמגזר. כיום אין (מלבד דרוזים – אחד בכל אלת משלושת המפלגות הגדולות). כלומר ההפרדה הפוליטית בין ערבים ליהודים עברה סף משמעותי.

    על האג’נדה של השמאל להפסיק להיות אפולוגטית ומתרפסת ולומר באופן ברור כי לא מדובר עוד במאבק נגד שלטון טועה שאיבד את הדרך, אלא בשלטון רע שאיבד את הלגיטימציה המוסרית להתקיים עוד.

    בדיוק!

  6. אביחי Says:

    בתור אחד שגם אין לו ממש הכשרה לעיסוק הזה ולא מתמצא בכל המחקרים אני מסכים עם הנקודות שהעלית דודו. אני חושב שבהחלט יש טעם וענין לעסוק במחקרים השואתיים. לא בכדי לנסות ולתת תיאור מדוייק של התופעה הישראלית באמצעות תופעות אחרות אלא ככלי שבהחלט מקדם אותנו להבנה טובה יותר של המציאות שלנו עם ההבדלים הקיימים תמיד בין שתי תופעות המתרחשות במקום וזמן שונה. זה עדיין לא פוטר אותנו מלנסות ולעמוד על המאפיינים הייחודים אך אני סבור שדוקא דרך ההשוואות הללו גם המאפיינים הייחודים ושונים יבואו עוד יותר לידי ביטוי.
    בדבר הצורך לפתוח את הדיון ולהרחיבו גם אל מעבר לפיתרונות או לאופציות שעמדו לפנינו עד היום אני לגמרי מסכים. יתרה מזאת אני חושב שניסיתי להעביר חלק מהנקודה הזו בפוסט. בהקשר הזה האופציה שבה כל הפיתרונות המקובלות עד היום עלולות להפוך ללא ישימות נראית לי נחוצה ביותר במסגרת השיח הפוליטי של השמאל. בדיוק לשם יש צורך להתנער מהשיח האפולוגטי שאנחנו תקועים בו או לפחות חלקים גדולים מאוד מהשמאל בישראל ולהיות מסוגלים לבחון גם את מה שיש לנו להציע.
    בנוגע לשאלה שהעלית על הסוגיה של civil disobidience אז מלבד הסרבנות יש אכן אופציות אחרות שאפשר לדבר עליהן. עצם זה שאין לביטוי הזה תרגום מתאים בעברית כבר מוכיח עד כמה זה לא חלק מהלקסיקון הפוליטי בארץ. על כל פנים יש אופציות נוספות מלבד פעולות אינדבידואליות כגון וויתור על פריבלגיות קבוצתיות. דוגמא אחת שמתרחשת בפועל באופן קבוצתי אך במספרים מאוד קטנים זה ההפרה של פעילי השמאל הרדיקלי בישראל של הצו הצבאי הסוגר את שטחי הגדה המערבית הפלסטינים לישראלים. אך זו דוגמא אחת שמתרחשת במעגלים קטנים יותר ובמספרים נמוכים מדי. אני מקוה לכתוב על הנושא הזה עוד בזמן הקרוב ולהעלות הצעות אחרות של וויתור על פריבלגיות והפרת חוקי כיבוש ודיכוי באופן קבוצתי ולא רק אישי.

  7. דודו Says:

    אביחי,
    נראה שנקודות המוצא שלנו די דומות. אולי זה הזמן להעלות מספר שאלות מעט פריפריאליות, אבל כאלה שלדעתי חשוב לנסות לענות עליהן בשלב מוקדם של הדיון.

    1. באופן גס השמאל הישראלי נחלק לשלושה חלקים (לא שווים) ביחסו לפתרון הפוליטי הרצוי לסיכסוך: מדינה אחת לשני העמים, מדינה פלשתינאית קטנה ומדינת כל אזרחיה בגבולות 67, מדינה פלשתינאית קטנה ומדינה יהודית – דהיינו יתרון כזה או אחר לבני הדתלאום היהודי – בגבולות 67. האם שלושת הזרמים יכולים למצוא מטרה המצדיקה מאבק סיזיפי משותף או שמא ההבדלים מגבילים את שיתוף הפעולה לרמה ההצהרתית/הפגנתית בלבד? האם, למשל, אנשי המדינה היהודית יעדיפו את דרכו של הימין-מרכז או של השמאל-של-מדינה-אחת לו ההכרעה תופקד בידם?

    2. כפי ששאלתי את אריה (לו אני עדיין חייב תשובה): מהי להערכתך סקאלת הזמן שבה המאבק ישפיע ומה תהיה השפעתם המשוערת של תהליכים שליליים-הרסניים בזמן זה?

    3. עד כמה אתה חושב ש:
    – ההסדרים הישנים שהחזיקו מעמד כמאה שנה התמוטטו ב 5-8 שנים האחרונות
    – שהמדינה והחברה בישראל ניצבות של סיפה של תקופה קריטית שבה כמות האתגרים עימן יש צורך דחוף להתמודד מתבדרת
    – שככלל מדינה שמגיעה לנקודה קריטית כזו היא בפוטנציה על סף תהום
    – שבפרט התיזמון של המשבר גרוע (ז"א, בהינתן מה שקורה בעולם זה זמן לא טוב לחברה להתפורר ולחפש סדר חדש)
    – שאיומים חיצוניים כמו הסיכסוך מוסיפים שמן למדורה?
    (הניסוח המסויים הזה לא שלי במקור).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: