פוגה לצנטריפוגה

by

על פי סקר שפורסם אתמול בהארץ, שני שליש מהציבור היהודי בישראל תומך בפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הנתון הזה מדאיג בעיקר משום שהוא מראה עד כמה "דעת הקהל" הישראלית שקולה בדעתה. מהסקר משתמע ששני שליש מהיהודים בישראל מוכנים לקחת על עצמם סיכון שאינם יודעים מה היקפו, בשביל להוציא לפועל מבצע צבאי שאינם יודעים מה סיכויי ההצלחה שלו, על מנת להסיר איום שאינם יודעים אם הוא קיים. אף אחד מהמשיבים לסקר לא יודע מה ייפול עליו מן השמיים עוד לפני שמטוסינו ישובו מן התקיפה והאם יספיק להגיע למקלט בתחתוניו. אף אחד מהם לא יודע כמה רקטות ישוגרו מלבנון ומעזה, וכמה מרכזים יהודיים בעולם יעלו השמיימה בסערה. אף אחד מהם לא יודע מה תהיה ההשפעה על משטרים מוסלמיים בעולם, ועל כוחם של ארגוני טרור כדוגמת אל-קעידה. אבל שישים ושישה אחוז מהם מוכנים לשלם את המחיר, יהיה אשר יהיה. דומני שזו אינה צרכנות נבונה.

בשנים האחרונות מרבים פוליטיקאים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, להשוות בין איראן של אחמדיניג'אד לגרמניה של היטלר. רק אתמול העלה שמעון פרס את האנלוגיה הזו בפני נשיא ארה"ב. הניסוח שלו היה מוצלח במיוחד: על פי הדיווח בהארץ אמר פרס כי "איננו יכולים שלא להשוות בין איראן וגרמניה הנאצית". כלומר, כל כמה שאנו רוצים לחדול מההשוואה הטיפשית הזו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שכן אם השנה איננה 1939, ואיראן אינה גרמניה, הטענה שמשא ומתן נדון לכשלון מאבדת מעט מכוחה. הרי רק מכוח הטענה שהאירוע שלפנינו התרחש כבר למעשה בעבר ניתן להסיק בפסקנות ששום דבר חוץ מתקיפה לא יפתור את הבעיה. ומתוך כך מתברר שקיימת רק אפשרות אחת שמדאיגה את את ישראל של פרס ונתניהו יותר מהמחשבה על הבעיה האיראנית כבלתי-פתירה. זוהי, כמובן, האפשרות שההתגרענות האיראנית דווקא ניתנת לעצירה, ולא באמצעות תקיפה.    

אם המצב מול איראן דומה, ולו במעט, לאירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, הרי שכל קורבן שנדרש להקריב בשביל למנוע את הסערה יהיה נסבל, ראוי ומתקבל על הדעת. אך באורח פלא מדינת ישראל מרבה לעסוק רק בקורבן אחד, היינו התגובה האיראנית לתקיפה. זהו הקורבן ששישים ושישה אחוז מהישראלים מוכנים לקבל על עצמם. אולם סקרים ידועים בנטייתם לעצב ולא רק לשקף את דעת הקהל. כמה מהישראלים היו משיבים בחיוב על השאלה הבאה, למשל: האם תתמוך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים בתמורה להסדר שלום עם כולל עם מדינות ערב שבמסגרתו תחדל איראן מפיתוח נשק גרעיני? קשה לדעת, משום שאף מכון מחקר לא טורח לשאול את השאלה.

אם השנה היא 1939, אם התגרענות איראנית היא קטסטרופה ממשמשת ובאה, הרי שהקורבן שמתקבל על הדעת להעלות בכדי להינצל מהזוועה לא יכול להתמצות בכוננות ספיגה. אם כך, ולאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבין-לאומית, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לצייד את אובמה בהסכמה ישראלית לויתורים מרחיקי לכת שיאפשרו לאיראנים להציג את תוצאות המשא-ומתן כניצחון מצדם. כפי שמדגיש הדו"ח הזה, דיונים דיפלומטיים עם האיראנים יוכלו לשאת פרי רק אם האיראנים יוכלו לצאת מהם בכבוד. ועל פי הנחת המוצא, אין שום דבר שחשוב לבטחון ישראל יותר מהצלחתם (מישהו אמר 1939?). למרות כל זאת, האפשרות הזאת, אותה אפשר לכנות "שטחים תמורת גרעין", אינה עולה לדיון בישראל. 

"שטחים תמורת גרעין" נראית לי כעסקה טובה הרבה יותר מ"נפציץ את נתאנז ונראה מה יהיה". אבל אני רוצה להציע עסקה נוספת שנראית לי מוצלחת לא פחות.  אכנה אותה "גרעין תמורת גרעין". נכון להיום, ישראל משתייכת למועדון מעט מפוקפק של מדינות שאינן חברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT). רק אתמול קראה דיפלומטית אמריקאית בכירה לישראל (והודו, פקיסטן וצפון-קוריאה) להצטרף לאמנה; זו תהיה, כנראה, עמדתה הרשמית של ארה"ב בעתיד הקרוב. לאור הציפיות הישראליות מהעולם ביחס לתוכנית הגרעינית האיראנית, זו נראית כדרישה הוגנת למדי. אך מדוע לעצור שם? באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם במטרה להביא, בסופו של דבר, ל"עולם חופשי מנשק גרעיני".  מדינות רבות, ביניהן סין ואיראן, הביעו לאחרונה תמיכה בחידוש המאמצים לפרוק נשק הגרעיני. האיראנים הדגישו, כצפוי, את הימנעותה של ישראל מכניסה ל-NPT וקראו לאמריקאים לחדול משיתוף פעולה עם מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית.

הנה, אם כן, מתנה נוספת שישראל יכולה להעניק לאובמה לקראת הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית: חתימה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וחשוב מכך, נכונות להיכנס להליך מדורג של התפרקות מנשק גרעיני בתמורה להתחייבות דומה מצד כל מדינות ערב במסגרת משא ומתן לשלום. הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים. ככלות הכל, תרתי משמע, כמה נחמה אפשר לשאוב מהידיעה שבין התאיידותנו אנו, להתאיידותם של מאיידנו, לא יעברו חמישה רגעים? והנה דווקא כעת, מול פוטנציאל ההתגרענות האיראני, מתברר כוחה האמיתי של הפצצה: בכוחנו לוותר עליה בכדי להגן על עצמנו ממזרח תיכון מגורען ומסוכן. 

מודעות פרסומת

תגים: , , ,

7 תגובות to “פוגה לצנטריפוגה”

  1. יוסי Says:

    "הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים." אתה סותר את עצמך. השבת מנה אחת אפיים היא לא השימוש היחיד כי גם הרתעה היא שימוש.

    בצורה דומה, אם ישראל תתפרק מנשקה ואיראן או מדינה ערבית אחרת תפתח נשק גרעיני בעזרת קוריאנים אלו או אחרים, אז לא רק שישראל תאבד את ההרתעה שלה, מדינה עוינת תוכל להשתמש בנשק גרעיני כדי לאיים על ישראל ולפגוע בבטחונה בצורה קשה.

    אין מה לעשות, האיום האיראני הוא אמיתי, כי באמת שמוסלמים רבים, כולל האיראנים, שונאים את ישראל מאוד, ויחפשו דרכים לפגוע בה באלימות או באיומי אלימות.

    הפתרון לדעתי הוא הפחתת השנאה שלהם, ועדיף לעשות את זה כל עוד אנחנו חזקים מספיק כדי שזה יראה כצעד פייסני ולא פחדני. הצעד הראשון, כמובן, הוא פינוי כל ההתנחלויות מחוץ לגבולות מדינת ישראל. כל הדרכים מובילות לפינוי הזה.

  2. אבנר Says:

    יוסי,

    תודה על התגובה. כוונתי היא לכך שבהרתעה לא משתמשים בנשק, אלא רק מאיימים בשימוש בו, וברגע שמשתמשים בו אין כבר את מי ואין עבור מי להרתיע.

    לגבי הנקודה השנייה, אין ספק שישראל צריכה להסכים להתפרק מנשק גרעיני רק בתמורה לערבויות מספיקות שמדינות ערב לא יצטיידו בו. מהצד ההרתעתי, נראה לי ש"מטרייה גרעינית" אמריקאית מרתיעה לא פחות מפצצות תוצרת ישראל.

    לגבי הנקודה השלישית אנחנו מסכימים.

  3. אסתי Says:

    השמעת על הספר "איראן הורודה" של ואנה ואנוצ'יני?
    יצא עכשיו בקבוץ המאוחד.
    היא טוענת שהדרך של המערב להתעסק עם איראן מוטעה. לדעתי כדאי להכיר קודם כל את איראן ואת עמה לפני שמתחילים לחרוד מהפצצה או היכולת לבנייתה שיש או אין להם.
    מאוד ממליצה לקרוא.
    מתכננת להעלות פוסט על הספר + ציטוטים + רשמים מפגישה איתה.

    וזו כמובן תגובה שלא מתייחסת לפוסט עצמו, אלא לדרך בה המערב תופס את איראן כאיום גרעיני ובכלל

  4. אבנר Says:

    אסתי,

    אני לא מכיר את הספר, אבל אחפש אותו בהמלצתך.

    אני מסכים שהדרך שבה איראן נתפסת במערב ובישראל מוטעית, אבל אני לא בטוח שיש להסיק מכך שאין לאיראן תוכניות לנסות לייצר נשק גרעיני בשלב כלשהו. האמת היא שאנחנו לא יודעים מה יש או אין להם, וזו נראית לי כמו הזדמנות טובה לפטור את האיזור מעונשו של הנשק הגרעיני.

  5. אלעד-וו Says:

    כתבת: "באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם"

    אכן דיון מתאים לאחד באפריל. ציינת את זה בכוונה? ביום שבו ארה"ב תתפרק מהנשק הגרעיני שברשותה, אני צנצנת. אולי הם יפחיתו את הכמות מכזו שמספיקה כדי לפצפץ עשרה כדורי-ארץ, לכזו שמספיקה כדי לפצפץ רק כדור ארץ אחד.

    בקשר לגרעין האיראני והישראלי: בניגוד לאופי השמאלני העוכר-ישראל שלי בנושא הפלסטיני, בנושא האיראני אני דווקא נץ יחסי. כלומר, אני לא חושב שיש טעם לתקוף, כי לא תהיה לתקיפה כזאת תוצאה משמעותית מהצד הישראלי. להבנתי, הם מפתחים את הכל בבונקרים, ולישראל (וגם לארה"ב) אין עדיין מפצחי בונקרים חזקים מספיק. אבל אני מודאג מאד מגרעין איראני. אתה שוגה בטענתךשגרעין ישראלי רק מרתיע כנגד גרעין של הצד השני. גרעין ישראלי מרתיע מכל נשק לא קונוונציונאלי חמור מספיק. אם מאגרי המים של ישראל יותקפו בנשק ביולוגי הרסני במיוחד, ההבנה היא שגם אז ישראל תאייד את האיזור. אף אחד מהשכנים לא יסתכן בזה. כלומר, הגרעין הוא ביטוח של מדינה קטנה מעוטת אוכלוסיה ופגיעה לנשק להשמדה המונית, נגד שכנות גדולות ממנה (בשטח ובואכלוסיה). אני לא חושב שישראל צריה לוותר על זה. והגרעין האיראני מפחיד אותי מאד. (ספציפית, אני צופה שמרגע שהאיראנים משיגים פצצה גרעינית, יש סיכוי של חמישים אחוז, נניח, למתקפה כימית על ישראל, בצורה של טרור דרך חיזבאללה או גוף אחר, או דרך מתקפה שאף ארגון לא לוקח עליה אחריות).

    בקיצור, אני חושב שהיה חשוב לפרק את איראן מנשג גרעיני. לצערנו, נראה שמאוחר מדי. להערכתי זו סכנה אמיתית לישראל, לא כמו הפלסטינים.

  6. אבנר Says:

    אלעד,

    לגבי האמריקאים והרוסים: אני לא טוען שהם הולכים להתפרק מנשק גרעיני מחר בבוקר. אבל יש אפשרות שהם יקבלו על עצמם מהלך של צמצום משמעותי של הארסנל, למרות התאריך הלא מוצלח של הפגישה. מהלך כזה קרה כבר בתקופת רייגן. צריך לזכור שאובמה מדגיש את חשיבות הנושא הגרעיני עוד מתקופתו בסנאט.

    אבל צריך להבין שיש גם הגיון אסטרטגי בפירוז גרעיני אמריקאי רוסי- כל עוד מדובר במהלך כלל עולמי, כמובן. בניגוד למצב ששרר בין רוסיה לארה"ב בזמן המלחמה הקרה, בעולם שבו לאין ספור מדינות יהיה נשק גרעיני יהיה קשה מאוד לשמר מאזן הרתעה לאורך זמן. לא בטוח ש-MAD הוא משחק מוצלח לריבוי שחקנים. הנה פסקה מתוך מאמר שפרסמו כמה דפלומטים אמריקאים (כולל קיסינג'ר ושולץ) לפני כמה שנים:

    Apart from the terrorist threat, unless urgent new actions are taken, the U.S. soon will be compelled to enter a new nuclear era that will be more precarious, psychologically disorienting, and economically even more costly than was Cold War deterrence. It is far from certain that we can successfully replicate the old Soviet-American "mutually assured destruction" with an increasing number of potential nuclear enemies world-wide without dramatically increasing the risk that nuclear weapons will be used. New nuclear states do not have the benefit of years of step-by-step safeguards put in effect during the Cold War to prevent nuclear accidents, misjudgments or unauthorized launches. The United States and the Soviet Union learned from mistakes that were less than fatal. Both countries were diligent to ensure that no nuclear weapon was used during the Cold War by design or by accident. Will new nuclear nations and the world be as fortunate in the next 50 years as we were during the Cold War?

    כלומר, הרתעה כבר לא יכולה להיות שם המשחק, וצריך לנסות להיפטר מהאיום בדרכים אחרות.

    גם את הדיווח הזה מאתמול כדאי לקרוא, בדגש על הפסקה הבאה:

    The agenda agreed on Wednesday includes a review of disarmament commitments made by the United States, Britain, France, China and Russia in 1995 and 2000. It also includes a discussion of "nuclear-weapons-free-zones" — which diplomats said would mainly be about Israel's presumed nuclear arsenal

    לגבי האיראנים: אני לא מזלזל באיום כלל וכלל ואני מסכים אתך שמוטב שלאיראנים לא יהיה נשק גרעיני. אבל בין שתי האפשרויות: גרעין ישראלי מול גרעין איראני או פירוז גרעיני אני בוחר בשנייה. אני לא בטוח שלאורך זמן יש אפשרות שלישית. כל עוד ישראל מחזיקה בנשק גרעיני יהיו אחרים באיזור שינסו לפתח אותו.

  7. אלעד-וו Says:

    שלום אבנר,

    למען האמת, לא חשבתי הרבה לפני שכתבתי את הפסקה הראשונה, והתכוונתי אליה כחצי-בדיחה. מצד שני, אני שמח בדיעבד שכתבתי אותה, בגלל שתגובתך המחכימה גרמה לי לפקפק בהנחות היסוד שהיו לי, ואני נוטה עכשיו לראות מה התועלת בפירוז גרעיני (דבר שלא ראיתי קודם). גם הציטוטים מעניינים מאד.

    בקיצור, תודה על תשובה מצויינת לשאלה שנשאלה מתוך טיפשות!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: