האם יש ישראליות פוסטציונית?

by

המושג "פוסט ציוני" מופיע באחרונה במידה גוברת והולכת בדיונים על "1948", על ההתיישבות והקשריה הקולוניאליים, או בעיסוק ההיסטורי והסוציולוגי הביקורתי של הייהוד. יותר ויותר אנשים מכנים את עצמם או מתויגים על ידי אחרים בתור "פוסט ציוניים" או "אנטי ציוניים", והמושגים האלו נעשו שגורים בקרב פעילים, הוגים, גופים בחברה האזרחית ודו"חות של וועדות העוסקות בשותפות הערבים במדינה – השואפים לסוגים שונים של חברה מזאת הקיימת כיום, שהשותפות השווה בה איננה נמדדת בלאומיות, דת או מאמץ מלחמתי. בטקסט זה אבקש להציג סתירה פנימית ומדויקת שמציג "הימין" (ופלסטינים רבים) בין היותם של יהודים פוסט-ציוניים מזה, ובין חייהם בארץ מזה. מתוך סתירה זאת נוצר המטבע "בעל שנאה עצמית". האתגר, כך אבקש לטעון, הוא דווקא לנסות להרחיב את המסומן של ציונות, ולא לשחק לידי המונופול האלים עליה. אעשה זאת עלידי עיסוק בשתי שאלות: מהי הציונות (ומכאן מהי הפוסט ציונות), והאם אפשר להיות יהודי-ישראלי ולא ציוני.

אבל נפתח קודם בשתי ידיעות באשר לעליונות היהודים בארץ, המצריכות אזכור.

  1. מאז שנות העשרים במיוחד התרכזו מאמציה של התנועה הציונית ואחר כך מדינת ישראל סביב פרוייקט ה"ייהוד". זהו פרויקט דמוגרפי וגיאוגרפי משולב, הנמשך גם כיום, בתוך ומחוץ לקו הירוק – שמטרתו השגה ושימור השליטה בשני אמצעים: (א-) יצירה ושימור של רוב לא-טבעי על ידי הגדרות בפערי אזרחות, הגירה חד סטרית מ/אל הארץ, אזרחות מכוח נישואין, פערי בריאות, תמותה וילודה וכו'; ו-(ב-) התערבות מלאכותית בגישה למשאבים, על ידי תנועה חד-סטרית של בעלות על משאבים (בעיקר קרקעות ובתים), המשרתת את היהודים ומנשלת מהם את השאר (ובעיקר הפלסטינים). לכן, צידו השני של פרויקט הייהוד הוא נישול.
  2. במקביל לפרוייקט הייהוד, היוצר והמרחיב את זכויות-היתר של היהודים בארץ, יש מיסוד של העליונות והשליטה של היהודים באמצעות "מדינת ישראל" (הפועלת גם בשטחים הכבושים). למיסוד יש שלוש רמות: החוקית – זכויות בלעדיות להגירה, להשגת אזרחות ולבעלות על 93% מהקרקע; המשאבית – העדפה בחלוקת הקרקעות, בהפקעה, בכללי הבנייה והתכנון, באכיפה, בחלוקת נשק ובמשפט; והציבורית – למשל: היכולת לשותפות לגיטימית ושווה בממשלה ובקבלת החלטות גורליות, היכולת לתמוך ברשימה פוליטית שאינה בעד העליונות, או היכולת להיתפס כחלק בעיצוב המדינה והחברה ולא כגיס חמישי למדינה ששייכת בכלל ליהודים.

מיהו פוסט ציוני?

אורי רם (2006, הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג; בעיקר פרק 4) מספר שהמונח נולד ב-1993 ומאז תפס כיוונים שונים. ב-2001 הייטיבה להמשיג נרי לבנה את המושג "פוסט-ציונות" בתפיסתה הפופולרית (למרות שאקדמאים רבים המכונים כך מסרבים להשתייך לקטגוריה), ובהגדרתה אשתמש:

פוסט ציונות היא אסכולה מחשבתית המכירה בלגיטימיות של הציונות כתנועה לאומית של יהודים, אבל מצביעה על מועד כלשהו, מעין קו פרשת מים, שממנו והלאה גמרה הציונות את תפקידה ההיסטורי או איבדה את הלגיטימיות שלה בגלל עוולות שגרמה לאחרים (לא רק ערבים, אלא גם, למשל, יהודי אירופה, ניצולי שואה, דוברי יידיש, יהודים מזרחים, יהודים חרדים, נשים).

הרעיון ההפוך (לכאורה) או המאוחר לציונות דורש לעסוק בשתי שאלות, שהראשונה בהן היא "מהי הציונות?" – האם הציונות היא רק הכרה בזכותו של היהודי לחיות בא"י, או להקים בה בית לאומי קולקטיבי, או שהציונות כוללת גם שהבית הלאומי יהיה בהכרח כאן ו/או בלעדי ו/או בעל-יתרון ליהודים ו/או או בהכרח בצורה מדינתית או מדירה. במילים אחרות, האם הציונות היא רק השאיפה המינימליסטית והקונצפט הזהותי, או שהיא גם הגישה שאותה בחרה התנועה-הציונית, ואשר מושלת בכיפה, של משחק סכום אפס, איום פסיבי, התכוננות, חירום ואלימות (מתגוננת בעיניי עצמה, אך למעשה גם מתיישבת ויוזמת). שאלה זאת מזכירה את הדיון בשאלה האם "האסלאם" הוא כלל כתבי הקודש, אנשי הדת והפרשנות הדתית, או כלל מעשי הקהילות (יש יאמרו הציביליזציה) השייכות לתרבות זאת.

השימוש באנטי-ציונות או פוסטציונות מתכתב עם תפיסת הציונות בגישתה הנוכחית המנשלת בלבד, ובכך משתיק את האפשרות להפריד בין הזכות של היהודים לחיות כקולקטיב וכפרטים בארץ, לבין הדרך שבה בחרה הציונות. הוא מתנגד לשתיהן כישות אחת. לשון אחר, למרות שה"פוסט-ציוניים" מייצבים את "הציונות" סביב פרויקט העליונות היהודית, הם למעשה מחזקים את התפיסה שאין דרך אחרת. (הדבר דומה לזה שאחרי פעולת טרור במערב האנשים יפסיקו להיות מוסלמים, במקום לטעון שיש אסלאם אחר).

השאלה השנייה, הנובעת מן התשובה לשאלה הראשונה, היא "האם יהודי יכול לגור במדינת ישראל כאזרח, ובה בעת לא להשתתף בפרויקט של עליונות יהודית?" אבקש לעסוק בשאלה זאת באמצעות "מעשה בחמור" של ח'ליל אלסכאכיני, כפי שמובא בידי תום שגב (1999) ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: כתר. (עמ' 333-334):

מגנס הכיר הרבה ערבים, לעתים דימה למצוא בהם שותפים לעמדתו הדו-לאומית. רוב הערבים התייחסו לרעיון בשלילה: כמו רוב היהודים בארץ גם הם היו שבויים בזהותם הלאומית ובשאיפתם לנצח. פעם (כנראה סביב שנת 1940-א"נ) אירח עורך הדין עאוני עבד אלהאדי מסיבת תה וכמקובל בירושלים הזמין גם זרים אחרים, בהם עיתונאי אמריקני ידוע ושמו לואיס פישר. דיברו על עתידה של ארץ ישראל. פישר נכנס לוויכוח ממושך עם אחד האורחים האחרים, ח'ליל אלסכאכיני. הסכסוך בין הערבים ליהודים ייפתר רק באחת משתי דרכים, אמר סכאכיני: "או שהארץ תישאר שלנו או שהיא תילקח מאיתנו בכוח".

כדי לחזק את דבריו אמר עבד אלהאדי לפישר סכאכיני נוצרי, אבל אורח אחר שהיה שם (מגנס-א"נ), אף הוא אמריקני, העיר שהנוצרים, כמוהם כבני מיעוט בכל ארץ, נוטים לקיצוניות, כי הם פוחדים מהרוב ואין הם מייצגים [בעמדותיהם] את רוב הערבים. סכאכיני שאלה כיצד הוא יודע זאת. האורח אמר שהוא יושב בארץ זה עשרים שנה. "איך איננו מכירים אותך?!" תהה סכאכיני: "מי אתה?" יתר האורחים השתוממו על שאלתו: הרי זה דוקטור מגנס, אמרו לסכאכיני, נשיא האוניברסיטה העברית. סכאכיני אמר ששמע עליו, אף כי עד אז לא התראו פנים אל פנים; מגנס אמר שהוא מכיר את ספריו של סכאכיני: הם שימשו אותו ללימוד ערבית. הוא חלק לסכאכיני אי אלה מחמאות אדיבות.

סכאכיני סירב להתרשם: "בוא נדבר בגילו לב, דוקטור", אמר, וסיפור לו מעשה בחמור: איש רכב על חמורו וראה איש אחר ההולך ברגל. הוא הזמין אותו לרכוב איתו. הולך הרגל עלה על גב החמור והעיר: "כמה זריז הוא החמור שלך!" רכבו עוד ואז אמר הזר: "כמה זריז הוא החמור שלנו!" אמר לו בעל החמור: "רד!" שאל: "למה?" אמר לו: "אני חושש שעוד מעט תאמר – 'כמה זריז הוא החמור שלי'…"

במשלו של סכאכיני טמונה המלכודת. אינך יכול להכיר בערבי כבעל הבית, ובה בעת להכתיב את כללי הבית, כך שתמיד תהיה שייך, ולא כל שכן, מוזמן להגר. אם אינך בעל הבית, אתה יכול לבקש, לא לדרוש, שיכיר בזכויותייך או צרכיך הדתיים/הלאומיים/ההיסטוריים/הפליטותיים. סכאכיני דגל באי אלימות וקיבל לבית הספר שלו יהודים, ואף נדון לגלות וכלא לאחר שהסתיר משורר יהודי-חרדי בביתו, שאותו רדפו השלטונות התורכים, אך הוא גם התנגד לזכות ההגירה ליהודים, בדיוק מן הטעם שמשל למגנס. יהודי-ישראלי פוסטציוני המקבל את שייכות הארץ לערבים, איננו יכול לחיות בארץ מתוקף זכותו (שהיא חובת האחרים), אלא חובתו היא לבקש את רשות (ולקבל את זכותם של האחרים להחליט בעניין). במקומות אחרים, כגון מכתבי פרופ' מרטין בובר וד"ר י"ל מגנס לגנדי, שוללים שניהם, מתוך עמדה דתית, את שלילת זכותם הטוטאלית על הארץ. במילים אחרות, צודק הימין שאומר, שאי אפשר להיות אנטי ציוני ובה בעת לגור כיהודי בפלסטין. זהו אבסורד וכשל לוגי. בעוד שיהודים אנטי-ציונים גרים בארץ ומשתייכים לקולקטיב היהודי בעל הזכויות דובר העברית, הם גם מתנגדים לעליונותם המפלה, ולא לעצם "זכות" לחיות כאן (אחרת היה עליהם לעזוב).

הבדל אחד ראוי לציון וחשוב הוא שבניגוד למגנס, היום רוב היהודים בארץ נולדו, התחנכו וגדלו בארץ, בשפה ותרבות עברית, ולכן הם בני הארץ, וכי הגירת רבים מהם היא עקירה לכל דבר, על כל משמעויותיה, עלויותיה וקשייה. להטיל על הדורות שנולדו שייקהו שיניים על הבוסר שאכלו אבותיהם, זאת דרישה לא מוסרית.

פתרון התסבוכת: לא אנטי ציוני, אלא שינוי המסומן

אן סווידלר מציעה פתרון, במאמרה Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40. ההצעה היא לקודד מחדש את התרבות, בלי לשאוף לשנות את "כללי המשחק", ובכך לכרסם באופן הדרגתי בהגמוניה המחשבתית הקיימת. לדוגמה, המאבק הפמיניסטי שִייך בהצלחה רבה נשים המאופיינות ב"נשיות", רכות וחולשה קיטשית עם מניפולטיביות, ובכך איפשר לנשים שהן חזקות יותר להיתפס יותר כ"ארציות". בדומה נהפך המושג "מאצ'ו" והשאיפה לגבריות של "גיבורים", למסומן של גנאי, חוסר ביטחון, שחצנות ואף רשעות. לכן, יותר גיבורי ילדות מצויירים (שרק, היפה והחיה וכד') מציגים את המכוער והמגושם כמעוררי אמפתיה, ואת הכוחני והיפה כחלול, רברבני ומגוחך. היא מציינת שמהלך דומה של קידוד תרבותי מחדש עשו הפנקיסטים שאימצו סגנונות "מכוערים", והפתנרים השחורים שהציגו משמעת מופתית. שינוי המסומן, לפי סווידלר, הוא כוחו של החלש וכמובן שיש גם תעמולת-נגד, המנסה למנוע את נצחונם של האקטיביסטים על הקידוד הסמלי. רעיונות תיאורטיים כאלו עשויים להביא שינוי חברתי חשוב של אקלים ושיח, החשוב לא פחות מהצלחת המוביליזציה וההצלחות הקונבנציונאליות המוגדרות והמדידות המוכרות לנו.

ובחזרה לציונות. כשם ש"רבנים לזכויות אדם" ו"בני אברהם" מערערים על מושג היהדות האורתודוכסית הציונית המקובלת (לא שוללים את היהדות, אלא מרחיבים את המונח); כשם ש"לוחמים לשלום" ו"גנרלים לשלום וביטחון" מערערים בהצלחה על מושג הביטחון כמה שלא דורש התיישבות ונישול; כשם ש"פורום המשפחות השכולות" מערער על השכול כמעורר נקמה, מרטיריזציה ומעגל דמים (ומרחיבים אותו אל המיאוס בהרג); כך אפשר להבין את סווידלר גם כהזמנה להרחיב את מושג הציונות. למשל: תנועת הציוֹנים נגד נישול ועליונות. (לערבים זה בטח לא יחליק בגרון באותה הקלות). לסיכום, סווידלר מוסיפה טיעון שימושי לשני הטיעונים המוסרניים שהצעתי קודם. עם עד עתה טענתי ששלילת הציונות בכוליותה, משעתקת את האמצעים שבחרה הציונות בתור הדרך היחידה לקיום היהודים בארץ, וקושרת בין הזכות להיות קולקטיב בארץ לבין הנישול והעליונות; וששלילת הציונות דורשת צדק היסטורי שפירושו האפשרי הוא לא רק שיבה פלסטינית, אלא אולי גם גלות יהודית; עתה מציעה סווידלר להחריב את המסומן "ציונות", גם משום שזהו "נשקו של החלש", ובגלל שיש לו השפעה תהליכית שיחנית מוכחת מול קוד תרבותי המשרת הגמון רב-כוח.

לעיון נוסף

שינוי שיח –

נרי לבנה (2001) "עלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות", מוסף הארץ.

אורי רם (2006), הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג (בעיקר פרק 4, אבל למעשה כל הספר).

Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40.

Lakoff, George (2002) Don't Think of An Elephant

האם יש ציונות אחרת –

פול מנדס פלור (ע' 1988) מרטין בובר: ארץ לשני עמים, ירושלים ות"א: שוקן.

אברהם יסעור (ע' 1981) יהודים וערבים בארץ ישראל, בהוצאת גגבעת חביבה.

The Magnes Zionist

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , , , , , , ,

11 תגובות to “האם יש ישראליות פוסטציונית?”

  1. עודד Says:

    אייל,
    תודה על הפוסט. העלת הרבה נקודות מעניינות. אני רוצה לוודא שהבנתי את הנקודות המרכזיות:
    הבעיה הראשונה של מי שמאמצת את הכותרת "פוסט-ציונית" היא שמשום שהיא מגדירה את עמדתה כהיפוכה של הציונות היא מקבעת את הציונות בגרסתה הנוכחית, האדנותית. בכך הפוסט-ציונית חוזרת ומאמצת את ה"ציונות האדנותית" כתמונת ראי לעמדתה. יוצא שהפוסט-ציונית לא דוחה את הציונות האדנותית מכל וכל – היא עושה בה שימוש כדי לעצב ולהגדיר את עמדתה שלה.
    בעיה שנייה של הפוסט-ציונית, לפי הפוסט שלך (חי חי), היא שעמדתה הופכת את עובדת חייה בישראל ללא לגיטימית ולכן היא מציבה לעצמה דרישות – כמו להגר מישראל – שלא ברור שביכולתה לעמוד בהן ובהחלט ברור שאין בהן כדי לקדם את שינוי הסדר הקיים בישראל (משום שאם תהגר מישראל לא ברור שתהיה בעמדה להשפיע על המתרחש בה ובנוסף לא ברור כלל אם הניסיון להשפיע על המתרחש בישראל יהיה לגיטימי לפי עמדתה הפוסט ציונית).

    אתה מציע להחליף את המאבק בציונות במאבק על הציונות. במקום להתייחס לפרשנות האדנותית של הציונות כתיאור של ההבנה הרווחת של הציונות, אתה מציע להשתמש בציונות כמושג מנחה, לדחות את הפרשנות האדנותית (שאסור שתנחה את מי שהציונות חשובה לה) ולאמץ פרשנות שראוי שתנחה את מי שהציונות חשובה לה. כך אתה מציע "לכבוש" מחדש את הציונות: להפוך אותה לראויה ולשנות את הפרשנות הרווחת שלה.

    אם הבנתי אותך נכון – אני בעד.
    העניין הוא שגם אם אנחנו יודעים איזה מוצר צריך לרדת מהמדפים ומהר, נדמה לי שיש לנו מושג מעורפל מדי של איזה מוצר צריך להחליף אותו. האתגר הוא שהציונות "שלנו" תהיה מצד אחד ראויה ומצד שני מתקבלת על הדעת (כלומר, רלבנטית למצב האידיאולוגי הקיים בישראל). למי שנואשה מלשלב את שני אלו ולא מוכנה לאמץ ציונות לא ראויה נותר רק לדחות את הציונות על פרשנותיה הסבירות והופס – לגלות.

  2. אייל ניב Says:

    אנסה לפשט זאת: כאשר כשאומרים "אנטי-שמי" על כל ביקורת על המדיניות של ישראל, זה בעצם מנכס את היהדות לישראל, ואף למעשים של ישראל. לכן כאשר בישראל מתייגים ביקורת ב"אנטישמיות", מקבעים למעשה לא רק שכל יהודי חייב לתמוך במדינת ישראל, אלא גם לקבל את מדיניותה. בדומה, כשמתייגים ב"אנטי-ציוני" כל ביקורת על דרכי הציונות, מקבעים לא רק את הציונות כמטרה (בית לאומי ליהודים) אלא גם כדרך (באמצעות מדינה, בארץ ישראל, והכי חשוב: באמצעות שליטה של רוב מלאכותי, תפיסה מקסימלית של אדמות ונישול הפלסטינים).

    ולכן, כשם שהאתגר של יהודים כמו JVP ואחרים הוא לומר, זאת לא אנטישמיות, כי אני יהודי ולא זאת הדרך היהודית (להחזיר את היהדות לזה שהיא לא רק ציונות); כך גם ניסיתי לומר שגם אצל אלו שהם כן ציונים, יאמרו שאפשר להיות ציוני ולהתנגד לדרכה של הממשלה או של כל הממשלות והציונות עד היום. כמו שיהודים ב- jStreet אומרים: "אני יהודי ותומך בישראל אבל זאת לא הדרך הטובה לישראל".

    עד כאן הוכחתי שאפשר. עכשיו למה זה כדאי ונכון:
    1. זה כוחו של החלש במאבק (להרחיב, או במקרה זה להשיב – את המסומן).
    2. השימוש ב"ציונות" – לא רק כמטרה, אלא גם בתור האמצעים שננקטו עד היום – מקבע את החשיבה שזאת הדרך היחידה.
    3. בלי הכרה בזכותנו כיהודים לחיות בארץ, הרי שכול מי שחי בה הוא בהכרח קולוניאליסט. לכן אי אפשר להיות גם יהודי-ישראלי וגם אנטי-ציוני, אלא אם מרחיבים/משיבים את המסומן.

    הביקורת שלך עוסקת ב"איזה מוצר אחר יש או צריך להיות" ולדעתי "איחוד" (מרטין בובר, גרשום שולם, עקיבא סימון, מגנס, הנס קוהן, שמואל ברגמן ושות'), בשנות השלושים-ארבעים, היוו מודל מעניין (יהודי, בעיקר גברי, מאוד אקדמי, אבל עדיין שווה בחינה). עם זאת, הטיעון שלנו חזק משלהם לדעתי, כי בניגוד למגנס וחבריו שלא עומדים במבחן המשל של סכאכיני, הרי שאנחנו ילידי הארץ, לא מהגריה. לא השתתפנו בנכבה למשל, אלא גדלנו בעברית, בתרבות, חיים, הווי וכו'. זכותנו לחיות כאן איננה נובעת רק מן הדת או ההיסטוריה, ואולי בכלל לא מהן, כי אם מעצם זכותנו שלא לעקור ולאבד את מרקם חיינו, שפתנו וכו'.

    כאשר יהודים בישראל שומעים "אנטי ציוני" וכדומה, הם מניחים, ובצדק מסוים, שרוצים להגלותם, ולא מכירים בזכותם לחיות כפי שהם חיים (ורובנו הרי לא מודעים או לא מכוונים לנישול). הם מיד נאטמים ושונאים. חלקם גם רואים ב"ציונות" משום "פטריוטיות" למרות שלא-היא. אני מאמין ש"ציונים למען זכויות שוות לכל יושבי הארץ" היא מסגרת פרשנית שבה מן ההתחלה אנחנו פותחים בהכרה בזכותך לחיות כפי שאתה חי, ולכן זאת תפיסה מזמינה יותר, ואז רק מורידים את האלמנט של הנישול.

  3. עודד Says:

    הנה הבעיה ב"ציונים למען זכויות שוות לכל יושבי הארץ":
    הנישול הוא לא נדבך מקרי בהבנה הרווחת של הציונות. הנישול קשור בצורך להעניק מובן ל"היות יהודי". נדמה לי שמבחינת רוב הישראלים הענקת זכויות שוות ל2.5 מיליון פלשתינים בגדה והענקת זכויות שוות לערביי ישראל כמוהם כוויתור על האופי היהודי של המדינה. לא רק משום פחד שניזרק לים אלא גם משום שהאמונה העמוקה שהליבה היהודית היא אתנית בעיקרה והנדבך התרבותי בה הוא משני או פרזיטי על הבסיס האתני. (הרעיון שלא משנה איזה אורח חיים יהודים יאמצו הם ירדפו בגלל השיוך האתני שלהם).
    או ש"ציונים למען זכויות שוות ליושבי הארץ" ישמע לישראלי הממוצע כסתירה, או שישמע כדמגוגיה, כאנטי-ציוניות במסווה. לזה התכוונתי כשכתבתי שגרסה חדשה של ציונות צריכה גם להיות רלבנטית מבחינה אידיאולוגית: כדי ש"ציונים למען זכויות שוות" תשמע כססמה בעלת תוכן לישראלי יש לערער על ההנחה שטוהר אתני הכרחי לאופי יהודי כמו גם על ההנחה שישנו חוק טבע שאומר שבכל חברה מעורבת יהודים נידונים להרדף עד חורמה (וכשזה לא קורה זה רק בגלל שקיומה של מדינת ישראל הטהורה אתנית מגן על קהילות אלו).
    כשנצליח לחשוב על דרך אפקטיבית לערער על הנחות אלו נרשום צעד חשוב בדרך לשיוויון זכויות ליושבי הארץ.

  4. אייל ניב Says:

    בדיוק להפך. האמירה היא שאנו רוצים להפסיק את השליטה כדי להבטיח את קיומנו. להפסיק את הכיבוש לא (רק) בשביל הפלסטינים, אלא גם למען עצמנו. הבטחת קיומם של היהודים בא"י לא תעשה באמצעות שליטה של חוק ונשק, אלא להפך, האלימות על סוגיה, היא מה שיוצר ומקבע את אי-הוודאות הקיומית.

    תמיד תהייה התנגדות הגמונית לכל מסגרת חלופית. זה ברור. גם לגנרלים למען שלום, משפחות שכולות למען פיוס וכו'. עם זאת, טמון כאן פוטנציאל גדול בעיקר אצל חילוניים, כי זה מפריד בין ההכרח לשלוט (האמצעי), לבין היכולת והזכות לחיות בארץ (המטרה), ולראשונה מקנה ליהודים כקהילה זכות שאיננה תלויה בשליטה ובאלימות.

  5. עודד Says:

    אבל הרי בעיקר חילונים תלויים בהבנה האתנית של יהדותם – אין להם שום תוכן תרבותי אחר למלא בו את היהדות שלהם. אני לא מדבר על התנגדות הגמונית. יש לישראלים סיבה אידיאולוגית עמוקה לא להסכים איתך שהאלימות על סוגיה היא מה שיוצר ומקבע את האי-וודאות הקיומית: הם חושבים שזו אלימות הכרחית כי בלעדיה האלימות כלפינו תהיה גדולה הרבה יותר. זו לא הנחה היסטורית, הם חושבים שזה בטבע שלנו. אני מסכים איתך שחשוב לחזור ולומר שהאלימות על סוגיה מאיימת על קיומנו, אבל כדי שהטענה הזו תשמע מתקבלת על הדעת למי שחונך במערכת החינוך הישראלית יש להצליח לערער על ההנחה העמוקה יותר לגבי ה"מרכיב היהודי" בזהות הישראלית שעיקרו "כל יהודי שהוא פתי מספיק כדי להניח את הנשק דינו מוות (תראו מה קרה באושוויץ)".

  6. אייל ניב Says:

    אתה צודק מאוד. זה עניין חילוני, אך חילונים הם מי ששולט בארץ ומנהיג את הציונות מאז ומתמיד, אבל ביסודות דתיים. במקום ההגדה של פסח שהקב"ה מצילנו מידם, הפעם הצורר הוא הערבים, ובמקום הקב"ה יש את צה"ל המצילנו מידם. החלפנו את ה' בצבא, את הצורר הנאצי והאינקביזיציה הנוצרית בערבים (עם הגרמנים והנוצרים אנחנו דווקא בסדר), את הנביא בהרצל, את המלך בהנהגה, ואת הפשע הדתי בפשע החולשה והנשיות, שייחסו ליהודים ע"י האנטישמים באירופה. הציונות מחייבת יהודיות כלאומיות ולא כדת. אין לנו מחלוקת לגבי החשיבה המיינסטרימית, אני רק מציע דרך להשפיע עליה.

    אין אפשרות להפסיק או להעלים את הפחד הקיומי. הדרך להתמודד עמו היא להכילו. הדרך להתמודד עם לאום-פוסט טראומתי איננה לצעוק עליו שהוא היסטרי ומשתולל, אלא לנסות לגרום לו לחוש שלא מאיימים עליו, אלא מבקשים להבטיח את שלומו. אפשר לעשות זאת משני הכיוונים: אם נפסיק את שעת החירום, למשל, הרי שזה ישפיע על הציונות; ואפשר גם לעשות זאת על ידי שינוי המסומן למשהו עם פחות מיסטיפיקציה.
    השואה קרתה; יש המון אנטישמיות בעולם; יש מלחמה בארץ. אלו עובדות. השאלה היא מאיזו פריזמה להציגן. בדרך כלל אנשים (ועורכי חדשות) דוחים מסגרות-פרשניות שסותרות את הסיפור הידוע והמוכר להם, אך יש חוקרים על מסגור שבודקים איך נולדות מסגרות הסבר חדשות. יש טענה המבוססת על דוגמאות רבות, לפיה אפשר להכניס תמורות בתוך המסגרת, ועם הזמן אפילו ליצור מסגרת חדשה שהיא שונה לחלוטין ואף מנוגדת לזאת שממנה היא נולדה. וזאת לדעתי דרך להתערב בתוך המסגרת הקיימת.

    אגב –

    הניתוח של השואה. הטקסט שחוזר כל שנה בהגדה-של-יום-השואה הוא "מדינת ישראל היא התשובה". ואם נניח לרגע שזאת התשובה – אנחנו צריכים לשאול מה השאלה. מהי השואה ואי אפשר להבין אותה אחרת. האם אפשר להבין את השואה ללא המונחים המופלאים של שנאה מסורתית בכול הדורות? אולי בהקשר של אושוויץ-הירושימה-דרזדן? אולי בהקשר של ההשמדה של 11 מיליון ולא רק 6 מיליון? אולי בהקשר של מדינת-הלאום כמכילה ומדירה? ובמידה דומה לשאול – האם זאת התשובה? דווקא טרנספר ליהודים כמו שרצו האנטישמים? ואם כן – דווקא כאן, חרף שלוש השבועות ולמרות שחיים כאן אנשים מזה דורות? ואם כן – האם זאת חייבת להיות מדינה? ואם כן, האם אנחנו חייבים להיות השולטים ולהיות רוב? האם חייבים לנשלם?

    במילים אחרות, השואה מוצגת כאירוע ייחודי שאינו ניתן להשוואה, מעצם זה שהאנטישמיות ושנאת ישראל המסורתית נתפסות כאירוע שאין לו הסבר ארצי. זאת לא רק קסנופוביה וגזענות (עם מאפיינים יחודיים), כי אם לאורך כל הדורות רדפו רק או בעיקר או יותר-מכול – את היהודים. לא (רק) בגלל שרודפים מיעוטים ובעיקר אם הם מצליחים, או אם איזו אימפריה אמרה שהם הרגו את ישו.

    גם כאן, אפשר להרחיב את המסומן, במקום להתנגד או להתעלם מהאיום האנטישמי.

  7. יאיר Says:

    מעניין ש"פוסט ציונות" נתפסת כאנטגוניסטית לציונות, בעוד "פוסט מרקסיזם" ו-"פוסט פמיניזם" נתפסים כדרך לעדכן, ולהגן על צורת המחשבה המקורית.
    לדעתי זה מעיד על המטען האמוציונלי שישראלים מביאים למושג ציונות. כל ביקורת נתפסת כמתקפה. מייד נכנסים למגננה. זו לא התחלה טובה לדיון.

  8. אייל ניב Says:

    אבל פוסט-מודרניות? זה כמו להגיד אנטי-מודרניות.
    הסיבה היא שזאת תחילית של זמן, שממנה נובעת תקופה חדשה, שבה לפעמים יש עידון או שינוי של התפיסה הקיימת (כמו ניאו…, למשל פוסט-פוזיטיביזם, פוסט-פוזיטיביזם) ולפעמים מעבר לתקופה אחרת שיש בה אנטי-תיזה (כמו פוסט-מודרניות), ואז זה סימן של ניגוד.
    בקיצור, לא זה העיקר.

  9. יאיר poes Says:

    לא לעניין מצדי להמשיך את הדיון אחרי 8 חודשים. ובכל זאת:

    נכון, פוסט-מודרניזם נתפס כאנטיתזה למודרנה. גם על זה אפשר להתווכח. אבל הנקודה שלי היא שזה עניין פתוח. אפשר היה להשתמש ב"פוסט ציונות" כתפיסה ידידותית לציונות. ואכן זו הייתה כוונת חלק מהפוסט-ציונים, לדעתי, שלא קראו לעצמם "לא-…" או "אנטי…". אבל תחושת החרדה בציבור בארץ כל כך גדולה שמייד הוצבה הפוסט ציונות כאויבת העם.

    ציונות זו לא קטגוריה פוליטית – זו דת אזרחית. כקטגוריה פוליטית היא מודללת מדי מכדי שתהיה לה משמעות. מה שקושר צעירים יהודים בגליציה בסוף המאה התשע עשרה עם ישראלים בנתניה בתחילת המאה ה-21 הוא חוט רופף מאד. לעומת זאת, כדת אזרחית, יש לך אתוס, טקסים, פולחנים, ספרי קודש וכו'. ואתה לא צריך שזה יהיה מאד הדוק אינטלקטואלית. העיקר זה האמונה.

  10. יאיר poes Says:

    עוד נקודה אחת. כשם שבשיח היהודי ציונות היא מלה נרדפת ל"אזרחות טובה" "ערכיות" וכדו', בשיח הערבי ציונות=פשיזם, אידאולוגיה מפלצתית וכולי. הסיכוי שערבים יתייחסו למונח בצורה חיובית שווה לסיכוי של "הרחבת המסומן" של המונח פשיזם כך שיתקבל באהדה בקרב יהודים. כדי שהרחבת המסומן ל"זכויות שוות לכל תושבי הארץ" תצליח, זה צריך להיות מונח שמקובל גם בערבית. זה לא יקרה.

    המסקנה שלי אישית היא שצריך להפרד בידידות מהמונח ציונות. לראותה כתנועה היסטורית, ולא כאידאולוגיה עכשווית. אפשר להיות ביקורתיים יותר או פחות כלפיה, ובעיקר להמשיך הלאה. אין שום צורך להיות "לא ציונים" או "אנטי ציונים". מה המשמעות של להיות אנטי אידאולוגיה של המאה ה-19? אנחנו במאה ה-21.

  11. זיו Says:

    שלום לכולם: האם משהו במיקרה יכול לענות לי על השאלה האם אורי רם הוא פוזיטיביסט? סביר שלא נכון?! כיצד ניתן להסביר זאת?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: