לא כיבוש, ייהוד

by

בעולם הפרוגרסיבי מתקיים דיון מזה זמן רב, כיצד להסביר את היחסים היהודיים-פלסטינים בארץ, האם "אפרטהייד", "כיבוש ממושך", "קולוניאליזם" או סתם "נישול". (לעיון על כל השיח ועל הקושי בהגדרה, אני ממליץ על ההקדמה בספר "משטר זה שאינו אחד" של עדי אופיר ואריאלה אזולאי). הטענה שאני מבקש להעלות היא שהמקרה הישראלי-פלסטיני למד אמנם מכל אלו, אך הוא דורש מושג משל עצמו, ובהמשך גם להציע מונח כזה.

מראשוני אדריכלי הייהוד, ריכרד קאופמן

כידוע, עד שנות התשעים נהגו לומר בפה מלא "כיבוש" כאילו הסכסוך והעוול כלפי הפלסטינים קשור רק במה שקרה מאז 1967, וכאילו ההתנחלויות בגדה הן נקודת אפס, שבה התחילה ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי, (כמו לא הייתה החלטה ב-47' על הקמת מדינה פלסטינית, לא היו החלטות על הפליטים, לא היה "עסק הביש", פעולות הנקם וכו'); וכאילו עד 1967 היה כאן גן-עדן שוויוני. בהתעלמות מן השלטון הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל (והשתקת זהותם), מן העוולות שבאופן שבו הוקמה המדינה, וכמובן מן האלימות כלפי האופוזיציה והנימה הגזענית-עדתית. מאז שנות התשעים, בשל התפתחויות היסטוריות (פתיחת ארכיונים בישראל, הלגיטימציה לפלסטינים כעם באוסלו, והתפתחויות פילוסופיות עולמיות), החלה לחלחל ההבנה, שהסיפור של 1967 הוא רק פינה מסיפור השליטה-ההגמונית של היהודים על המרחב ועל הפלסטינים כולם, לא רק בשטחי 1967, ולא רק מאז 1967. גם ההפרדה בין "פלסטינים" בתוך הארץ, בשטחים ובגולה התגלתה כמלאכותית וכחלק ממנגנון השליטה וההשתקה, כפי שטענו הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג וההיסטוריון ד"ר מירון בנבנישתי, ובהמשך רבים אחרים.

עם התובנה הזו נוצר הצורך במושג חדש. אחד הדימויים העולים תכופות הוא "אפרטהייד", אך מונח זה טומן בחובו מלכודת לא מבוטלת, כפי שהסביר בכישרון רב בנבנישתי לפני זמן לא רב, ב"הארץ":

התלות הכלכלית ההדדית בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה אינה דומה לתלות החד-צדדית של פלשתינאים בישראל. תלות זו סיכלה כל ניסיון ליצור הפרדה או חלוקה טריטוריאלית בדרום אפריקה. היחס הדמוגרפי של רוב שחור מוחלט, ההולך וגדל, אינו דומה ליחס הדמוגרפי של כמעט שוויון, השורר ממערב לירדן. בדרום אפריקה משתייכים שחורים ולבנים לדת משותפת, שאף אם התקיימו בחלקיה ביטויים גזעניים, בכל זאת היו להם ערכים משותפים שאפשרו, למשל, את קיום תהליך הפיוס לאחר האפרטהייד; בישראל הולך העימות היהודי-מוסלמי ומתעצם. משטר האפרטהייד היה מבודד לחלוטין ונתפש כמצורע בקרב הקהילה הבינלאומית. לעומתו זוכה ישראל לתמיכה מסיבית ובלתי מעורערת של פזורה יהודית מלוכדת, סיוע אמריקאי והימנעות – פרי אשמת השואה והאנטישמיות – מהטלת סנקציות אפקטיביות. בדרום אפריקה האמינו שחורים ולבנים שהם משתייכים למולדת משותפת ומאבק השחורים היה לשוויון אזרחי ופוליטי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני שבו דומיננטית השאיפה להגדרה עצמית לאומית ולהפרדה.

בנבנישתי טוען שהשימוש ב"אפרטהייד" מטשטש את השוני בין המקרים, ומרדד את השיח, והוא אף מעלה בעיות באפיסטמיה של הטרמינולוגיה ההיסטורית. אני מצטרף אל בנבנישתי ואומר בפשטות, גם בלי להתעכב ארוכות בדיון סמיוטי ולעצור בשלב ההגדרות: משטרי הפרדה היו וישנם כמה, אך "אפרטהייד" היה רק אחד. אמת, "אפרטהייד" פירושו באפריקנז "הפרדה", מילה שמוכרת מאוד לכולנו בעולם הסגרגציה (סגרציה מכוונת בנישואין, במרחב, בחינוך, ועוד); אולם כאשר נעשה שימוש במונח "אפרטהייד" באפריקנז ולא בעברית, המטען המסומן הוא "דרום אפריקה", כשם שכשאומרים "קולוניאליזם" מרמזים על מעצמות אירופה, וכשם שכשאומרים "שואה" האסוציאציה היא של שואת (היהודים) באירופה. "אפרטהייד" גם מרמז על הפתרון הבלתי נמנע והיחידי – מדינה אחת, שהיא אמנם אפשרות רצויה ואפשרית, אך גם רחוקה, במחלוקת, נכפית על הפלסטינים ובוודאי לא היחידה. בעוד שיש בארץ מרכיבים רבים של אפרטהייד, של קולוניאליזם ושל תופעות היסטוריות אחרות, אף אחת מהן איננה מספקת הסבר מלא וייחודי למקרה הישראלי-פלסטיני.

לדיון התיאורטי ולמאבק המעשי דרושה למעשה מילה. חסר מונח שהוא גם רעיון. עליו להיות מושג שמסביר את הפעולות הישראליות כולן, הכוללות גירוש, נישול, כיבוש, שליטה אתנית וכלכלית, יצירת רוב מלאכותי יהודי וגם דמוקרטיה מדומיינת ולפרקים גם שלום וגבול מדומיינים. פרופ' ג'ף הלפר הציע במאמר "Nishul: Israel's Form of Apartheid" (בתוך: An African Conversation on Israel and Palestine, Columbia University, 2002) את המושג "נישול", אשר מתאר אמנם את הנעשה בתוך ומחוץ לקו הירוק, אבל איננו מייחד את המקרה הציוני, ובוודאי שלא בא ממנו. זהו התוצר כפי שמאבחנים אותו אנשי האקדמיה, ולא שמשתמש בו המדכא. הייתי רוצה להציע שיפור להצעה של הלפר, משום שאני סבור שאפשר במידה רבה של ביטחון לומר שהמשותף בכול המפעל המתמשך של הציונות הוא "ייהוד", הצד השני של הנישול.

כך זה נראה כשהדמוגרפיה והגיאוגרפיה מתמזגות. שימו לב שבשטחים אין ערבים. לחצו להגדלה.

"ייהוד" הוא אפוא ההסבר היחיד לכול מפעל הנישול בארץ, בתוך ומחוץ לקו הירוק, לפני ואחרי 67' ו-48'. וגם כיום (לעיתים במסווה, מתוך גישה משיחית, התפייסותית, או אפילו באמתלא חברתית וארכיאולוגית). הרצון לשליטה מקסימלית (דמוגרפית וגאוגרפית). לכן, יהיה נכון גם לקדם אותו גם בשיח הבינלאומי, הן האקדמי והן בשיח מאבק הזכויות, כמתאר את משטר השליטה / הפרדה / נישול / כיבוש / קולוניאליות. ממש ככה: yehud גם בשפות זרות, כמו שעשו עם "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" שהפכו מטבע לשון בינלאומי לתופעה (ולא מתורגם לאנגלית; judaize שמשמעו "גיור", המשמעות המקורית של המילה "ייהוד"). חשוב לציין שמושג זה לא הומצא על ידי אקדמאים, אלא על ידי המנשלים עצמם, ולכן הוא אותנטי יותר, ראוי יותר ומסביר יותר טוב את התופעה. יתרה מזאת, הוא כמובן גם ייחודי, וניתן להשתמש בו באופן בינלאומי.

לייהוד יש פנים רבות, אך הוא מתבטא בעיקר בשתי צורות, כאמור: האחת, דמוגרפית והשנייה גאוגרפית. הייהוד הדמוגרפי הוא מאמץ לייצר מקסימום יהודים ומינימום ערבים (מפה דינאמית להמחשה, מתוך אתר של פעילי-ייהוד בירושלים המזרחית). ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של רוב יהודי יחסי (עידוד הגירת ושיבת יהודים, הגירה שלילית של ערבים, שינוי מושגים, זכויות אזרחות, משחק עם הגבולות וכו'). הייהוד הגיאוגרפי פירושו מקסימום מרחבים בשליטה יהודית, ומינימום בשליטה ערבית. ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של משאבים טריטוריאליים (הפקעות, הלאמות, יישובים, הריסות בתים, ביתור, שליטה על דרכים, שינוי פני הארץ מלאכותית, משחק עם הגבולות וכו'). בנוסף אפשר לאפיין מפעלי ייהוד מסייעים, בהם – ייהוד לשוני (עברות), וייהוד קפיטאלי (נכסים, משאבים ואמצעי ייצור), כך שאספקטים שונים של המונח עוד צריכים להתפתח.

מאידך, מונח זה בעייתי משום שהוא מחזק את הבעלות הציונית על היהדות, דבר שיהודים רבים בעולם יתנגדו לו; כמו כן, הוא מזכיר באנגלית את המונח "ייחוד", המתייחס להתייחדות של זוגות נישאים; ולכך עוד דרוש דיון נוסף.

אמרו, אם כן, "יהוד".

—–

אייל ניב כותב את "אמת מארץ ישראל"
מודעות פרסומת

תגים: , , , , , ,

17 תגובות to “לא כיבוש, ייהוד”

  1. אמיר Says:

    אייל,
    הניתוח שאתה מציע הוא מאוד מעניין וגם חשוב. תודה. אני חושב, אבל, שיש טעם להמשיך לחשוב על המושג שאתה מציע – יהוד. שכן, המושג (במנותק מההקשר) אינו מרמז על שינוי האופי של האדמה אלא שינוי אופיים של הגרים עליה, של הגרים. המושג ניצור, למשל, משמש להצביע לא רק על ההשתלטות של נוצרים, מארצות נוצריות, על שטח אדמה וניצולו לצרכיהם. הוא גם מרמז על המרה – בכוח , שלא בכוח או גם וגם – של העמים המקוריים. אני חושב שאחד הדברים המעניינים בתנועה הציונית זה חוסר הרצון שלה לייהד את הערבים. ואם תחשוב על זה – למה לא בעצם? למה בעצם התנועה הציונית נמנע לחלוטין מגיור המוני של היושבים בארץ? זה היה יכול לפתור כל כך הרבה בעיות. אם דרישות הסף לגיור היו יורדות- אולי אכילת דג ביום שישי, או חבישת כיסוי ראש בין השעות שתיים לארבע ביום שבת – אז רבים היו ודאי מתגיירים. למה לא בעצם? אם נישואי תערובת היה דבר נורמטיבי ורצוי, ההבדלים בין יהודים לערבים היו הרי מטשטשים תוך דורות אחדים. ולמה לא? דברים דומים קרו בארצות קולניליות רבות (בעיקר באמריקה כמובן). זו אמנם שאלה רטורית ובכל זאת היא חושפת משהו. הפרויקט הציוני אינו רק פרויקט כמו קולנילי של יהוד האדמה. הוא גם פרויקט אתני. בעקרון, מי שלא יהודי אין לא נחלה בארץ בין אם הוא מוסלמי, נוצרי, הינדי או סתם אחד וגם לא תהיה לו.
    בקיצור, למרות שאני מקבל את הניתוח שלך ולמרות שהוא באמת מקדם אותנו להבנת התופעה, אני מוצא שהמושג יהוד עדיין חסר.
    שבת שלום ~ אמיר

  2. RS Says:

    הניסיון לפתח תיאוריה של הכל, מן מושג אלגנטי שיסביר הכל – ייכשל. העולם הוא כבר לא אותו עולם כפי שהיה בזמן משטר האפרטהייד, הקולוניאליזם, וכך הלאה.

    המציאות היא הרבה יותר פוסט-מודרנית. ולכן יש להשתמש באוסף של מונחים 'קטנים', ולא במונח אחד גדול. זה עניין של גם וגם וגם וגם. גם קולוניאליזם, וגם ניאו-קולוניאליזם, וגם אפרטהייד, וגם גירוש, ויחד עם זאת – הוא לא אף אחד מהם.

    המבנה כאן הוא מבנה ריבודי ומורכב, ולכן קודם כל צריך לנתח את ישראל ואת השינויים שהיא עברה, כשכל שינוי כזה טומן בחובו שינויים של ההתייחסות לכיבוש ולהפנמתו השונה.

    יש ראל של היום היא הרבה יותר יצור וירטואלי ששואב תכנים מישראל המיתולוגית, מאשר יצור ממשי. לכן גם יש כל-כך הרבה כשלונות מדינתיים – אנחנו מתקשים יותר ויותר לקרוא את המציאות. ולמה זה? בגלל ההפרדה! ככל אנחנו מופרדים יותר מן הערבים, כך אנחנו פחות מבינים אותם, ולהפך. וכך נוצר מפגש בין המציאות האמיתית (עד כמה שניתן לכנות אותה אמיתית) של המקום הזה שמכילה יהודים וערבים, ובין המציאות המדומיינת והוירטואלית הישראלית שמכילה מרחב ה- 'נקי' מערבים.

    אני חושב שאנחנו בדרך למשהו הרבה יותר קיצוני מסתם גירוש או נישול או ייהוד, ואני לא חושב שאני צריך להוסיף.

  3. אייל ניב Says:

    אמיר,
    אבל המושג לא מנותק מן ההקשר. הייהוד הוא תוך שמירה על טוהר הגזע, ע"י הקפדה דתית אורתודוכסית על המידות של הכניסה בדת (ממליץ בהקשר זה על ארץ,ברית של עפרה ישועה-לית, או פחות מכך דמוקרטיה באזיקים של שולה אלוני).

    הנקודה שאתה מעלה מעניינת מן הבחינה של הגזעה וגזענות. באחד הסיבובים של דיבור על הרעיון של "יהודים ערבים" שהעלה (אחרי הכול אם יש ערבים נוצרים וערבים מוסלמים, למה שלא יהיו ערבים יהודים?) הוא טוען שהקטגוריות מתנגשות ולעומתיות ולכן לא יחיו בכפיפה. וזה לדעתי מתקשר למה שאמרת. הוא גם אמר אח"כ שיותר מאשר המונח מעניין, מעניינת עוצמת הדחייה שלו בקרב "מזרחיים".

    אם הצעתך לגייר (ובעברית המדוברת יש הבדל בין לגייר – להפוך לדת; ל-לייהד – השתלטות של יהודים) הייתה רצינית, או אפילו הייתה תהייה היסטורית, אז אזכיר לך, לבד מהעניין של טהרת הגזע או שמירה על קריטריוני הדת, שאנו בעידן אחר, עם חוק בינ"ל, זכויות אדם, תקשורת המונים עולמית וכו'.

    מה דעתך?

    —-

    RS,
    אני מסכים עם האבחנה. אך האם אתה לא מוצא יתרון בניהול קמפיין עולמי ובארץ נגד התופעה? והאם ההפרדה, שהיא אחד הגורמים, מקבלת בכורה על שליטה כלכלית והתעלמות מן "העבדים"? את העובדים הזרים איננו רואים, למרות שהם חיים ועובדים בינינו, וכך גם ערבים העובדים בערים מעורבות, (למרות הסגרגציה בחינוך ובדיור, העבודה מעט מעורבת). ומה מסביר את הנעשה בתוך הקו הירוק (בניגוד לכותרת הבלוג), וגם את החברה היהודית-בישראל לפני 48'? הפרדה?

    אני מקווה שזה לא נשמע תוקפני, כי השאלות באמת באמת פתוחות לדיון. אין לי מענה, רק תחושה שמונח או מטפורה שישרדו היטב, יעזרו מאוד להביא לסיום העניין (וכנראה לא מבית, כי יש הימנה מטורפת שעוד תימשך, ומגמת עזיבה של הארץ; ולכן סיום הדיכוי ייתכן שיבוא מבחוץ).

  4. יואב Says:

    אכן, יהוד.
    וכדוגמאות מאד רלוונטיות לא הזכרת את ההגירה של מיליון אזרחי ברה"מ, שם יש בפירוש ייהוד של אוכלוסיה שהיה לה קשר מועט או שום קשר כלל עם היהדות. יתרה מזאת כ100 אלף איש מתוכם היו מוסלמים ממדינות הקווקז, בנוסף למאות אלפים של נוצרים פרבוסלביים שכאשר הובאו לכאן הם יוהדו.

    ההגיון בייהוד הזה הוא פשוט, אם אין מספיק יהודים, וכמו שציינת בבלוג שלך היהודים כנראה מיעוט בין הירדן לים, צריך לייבא עוד יהודים, השאריות שלא התבוללו בארה"ב ובמערב אירופה לא מהווים משקל דמוגרפי וגם אין לישראל יכולת למשוך אותם. אז ממציאים יהודים בשטי ברה"מ.

    למה לא לייהד פלסטינים? למעשה בפני פלסטינים בודדים שניסו להתייהד, על ידי נישואים הוצבו מגבלות רבות, ונעשים מאמצים רבים למנוע "התבוללות" של האוכלוסיות, כדוגמא זכור לי מקרה לפני מספר שנים בו המשטרה פרצה לבית ברהט כדי לשחרר נערה ממוצא רוסי, הנערה כמובן לא הוחזקה בכח אלא ביקרה חבר שלה, ועדיין המשטרה לקחה אחריות על סכנת ההתבוללות המינית.

    כלומר הגיון היהוד מבוסס על האחר הערבי, לולא הערבי אין כלל משמעות לשאלה מיהו יהודי. וקיום המדינה האתנית חייב אחר המייצר בידול של האוכלוסיה, ולכן גם גיוס מתמיד שלה כנגד אויב. התבוללות של הפלסטינים ביהודים כהצעתה של RS, הייתה פועלת בכיון ההפוך ומבוללת את היהודים במרחב הערבי שבו הם חיים,

    ירון לונדון: להקל ביהוד מהגרים כי מי שאיננו ערבי הוא בצד שלנו:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2870254,00.html

  5. אייל ניב Says:

    אם כן, אתה אומר שכמו שהמושג "ייהוד" הוא שונה ואף הפוך ל"גיור" כפי שהציע אמיר, הרי שגם המונח יהודי כאן שונה, והוא מתאר את "מה שלא ערבי", ולא בהכרח יהודי במונח המקורי. הבנתי/פיתחתי נכון?

  6. יואב Says:

    לא בהכרח הפוך לגיור אבל שונה ממנו. גיור הוא מושג דתי, הוא נובע משינוי באמונה של האדם. הייהוד של האוכלוסיה לעיתים לצד גיור ברבנות ולפעמים לא, אבל החשיבות בהגירה כמו אמר שלונדון היא שהם בצד שלנו, כלומר הם יהודים מתוקף היותם לא ערבים.

    המאמצים שהושקעו בהגירה בשנות התשעים היו עצומים, התפרסם ציטוט בעבר של אחד מאנשי נתיב, הארגון שעסק בייבוא המהגרים, לגבי עיר מסוימת "היו שם 10 אלף יהודים הבאנו 30 אלף ונותרו עוד אלף 20" , כלומר בתקופת שיא ההגירה, שהייתה גם שיא המשבר בברה"מ, המדינה חיפשה ומצאה יהודים גם היכן שלא היו. כאשר ההגיון הוא ההגיון של ירון לונדון.

  7. יואב Says:

    בסטטיסטיקה שקראת בשביל המאמר בבלוג שלך, האם מצאת התייחסות לנוצרים/מוסלמים שעלו ע"פ חוק השבות? מעניין האם הם נכללים על ידי הלמ"ס כיהודים אף על פי שבת"ז שלהם הם לא רשומים כיהודים.

  8. אייל ניב Says:

    כן בהחלט. לא-יהודים העונים לקריטריונים של חוק השבות (רוסים בעיקר) נרשמים לחוד בשנים האחרונות ("אחר") בדו"חות הלמ"ס. יש על כך הערות בדו"חות, ומשם התחילו בכלל לספור אותם (עד אז זה היה אפסי ביותר).

    אגב, צריך גם לשים לב שאין קשר למה שמופיע בת"ז (משרד הפנים) לבין מה שסוקרת הלמ"ס (גוף מידע עבור כל מוסדות המדינה, מוסדות לימוד, משקיעים והאזרחים). מש' הפנים הוא גוף הקובע את המגבלות של הגירה והתאזרחות (ע"פ קריטריון המחוקק) בעוד שלמ"ס היא קרובה יותר להיות גוף מחקרי (אם כי, כפי שהראיתי, מגויס) המסקר את המגמה בלי להשפיע עליה במישרין.

  9. אמיר Says:

    אייל,
    איני חושב על גיור כעל אופציה. אני תמהה, למעשה, מכך שזה לא אופציה. רציתי להסב את תשומת הלב לעובדה שהרעיון של יהוד הוא אכן גיאוגרפי – כמו שאתה כותב – אבל הוא לא כולל נסיון גיור או הטמאה אתנית ותרבותית. טענתי היא רק שזהו דבר משונה. בדומה לכיוון שיואב הצביע עליו אני שואל (את עצמי ואתכם) למה לא ליהד ערבים בדיוק כמו שיהדו רוסים. למה צריך ללכת למדינות ברית המועצות לשעבר אם אפשר לעבוד פה?
    אני גם רוצה להתייחס בקצרה למושג גיור. זהו מושג מאוד מבלבל ובעייתי מכיוון שהוא מניח תשובה לשאלה מיהו יהודי. כידוע ההגדרה של הרבנות היא שונה מההגדרה של המדינה (לפחות בכל האמור ליוצאי מדינות חבר העמים). ולכן הגיור של המדינה (דרך חוק השבות) שונה מהגיור של הרבנות (דרך ההלכה). ואני אומר, אם ממילא ההגדרה היא כל כך גמישה ורב משמעית למה לא לחשוב עליה מחדש. שוב, כתרגיל מחשבתי: מה היה קורה אילו להיות יהודי היה דבר קל מאוד וכמעט מובן מאליו. נניח אם הקריטריון היה כל מי שגר בישראל הוא יהודי, בלי קשר אם הוא מאמין במשיח אחד אחר, או באף אחד מהם. מה אם המדינה הייתה מעודדת – שוב רק כתרגיל מחשבה – נישואי תערובת? לא בכוח אלא בסבבה. האם היינו רואים גיור המוני של ערבים? אני רוצה לטעון שמצב דימיוני זה היה מתאר באופן מדויק יותר, לדעתי, את המושג יהוד.
    את האפשרות הזו אני רוצה להציב כראי מול הדיון שלך, אייל. הייתי רוצה לשאול: לאור המצב ההיפוטתי- מהו הדבר שאנו רואים? תשובתי היא שמה שאנו רואים כולל יהוד הקרקע אבל לא יהוד האנשים. וזה נראה לי כמו הבדל משמעותי. הבדל זה מאיר באור נוסף, כך דעתי, את המהות של הפרויקט שכולל למעשה הגדרות אתניות וגזעניות חזקות מאוד.
    אני מקווה הבהרתי את עצמי. מה דעתך?

  10. אייל ניב Says:

    "בצל המצב" לא "לאורו". זו דעתי. (זה דומה להבדל בין "עלול" ו"עשוי", כאשר "נוכח" היא הנייטרלית, כמו "ייתכן"). בכל מקרה, אין לי תובנות נוספות כרגע, אבל זה מאוד נכון ומאוד מעניין. זה עוד צריך להתבשל… אולי עוד נחזור לזה.

  11. אמיר Says:

    בצל המצב!
    קיבלתי

  12. ד"ר אוֹרי אמיתי Says:

    שלום עלינו בב"א –

    את מחשבותיו בנושׂא הבעתי בטור ובתגובות כאן: http://www.yehudemo.org/?p=145 ולפיכך אוסיף רק שתי הערות ביחס למשפט הבא (שהוצאתי מהקשרו):

    "…כאילו הסכסוך והעוול כלפי הפלסטינים קשור רק במה שקרה מאז 1967, וכאילו ההתנחלויות בגדה הן נקודת אפס, שבה התחילה ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי, (כמו לא הייתה החלטה ב-47′ על הקמת מדינה פלסטינית…"

    (א) אולי מובן מאליו, אבל צריך לאמר בכל זאת: העובדה שמדינה פלשׂתינית לא קמה אינה באחריות ישׂראל. אמנם, מדינת ישׂראל השתלטה על שטחים מסויימים שהיו מיועדים לפי החלטת החלוקה להיות חלק ממדינת פלשׂתין (ביחוד בגליל, אבל לא רק), אבל שומרון ויהודה מחד ועזה מאידך לא הפכו למדינה פלשׂתינית בגלל הכיבוש הירדני והמצרי בהתאמה. אפשר גם שלולא הכרזת המלחמה של מדינות ערב הקיימות על ישׂראל עם הולדתה, היינו היום כולנו במצב טוב בהרבה (אפשר, אם כן אין לדעת, כמובן).
    אין טעם להטיל את כל האשמה על ישׂראל תמיד – הדבר מעוות את הראיה ומרחיק כל אפשרות לשיפור המצב. יתר על כן, למדינות ערב חלק גדול ביצירת בעיית הפליטים (כולל היהודים שגורשו מהן בעקבות הקמת המדינה), ועליהן לשלם את חלקן בדרך לפתרון כלשהו. אסור לנקות את מדינות ערב מאחריות.

    (ב) אין סיבה גם לעצור ב-47. אפשר להרחיק לכת לרצח ברנר ב-21, לרדיפות היהודים בארץ בימי הטורקים, לכיבוש (!) המושׂלמי במאה השביעית שלווה בין השאר בהמרת דת המונים של יהודים ושומרונים, או לכיבוש הארץ בידי יהושע (מישהו מכיר איזה חיוי או פריזי שיכול לבוא לדרוש את שלו?)
    בכלל, המשׂחק של "מי התחיל קודם?" אינו תורם הרבה. חשוב יותר בעיני לשאול "מה עושׂים הלאה?"

  13. יואב Says:

    ד"ר אמיתי אתה מגיב על המאמר הנכון?

    לאמיר אני חושב שיש סיבה מעולה למה לא לייהד את הערבים, כדי להגדיר יהודי אתה צריך להגיד אותו על דרך השלילה כ"לא ערבי". ייהוד הערבים יגרון להטמאות במרחב, לא אופציה מועדפת על השלטון.

  14. האם יש ישראליות פוסטציונית? « מלכוד 67 Says:

    […] או בעיסוק ההיסטורי והסוציולוגי הביקורתי של הייהוד. יותר ויותר אנשים מכנים את עצמם או מתויגים על ידי אחרים […]

  15. יאיר poes Says:

    תגובה לד"ר אמיתי.
    התנועה הציונית עשתה מאמצים ניכרים כדי לסכל את הקמת המדינה הפלסטינית ב-48 – וגולת הכותרת הייתה ההסכם של הסוכנות עם המלך עבדאללה, שבה חילקו השניים את ארץ ישראל בינהן.
    זה אינו פוטר מאחריות את ההנהגה הפלסטינית, שנכשלה ב-47-48 כשלון נורא בכל זווית שלא תסתכל.

    למה להתחיל ב-47, אתה שואל? זו שאלה חשובה, כי ההיסטוריה הממסדית הישראלית אכן מנסה לטשטש את צמתי המפתח במאה ועשרים השנים האחרונות לאיזה מומנטום אחד גדול. אבל לא היא. צמת מפתח אחת היא 1917, שבעקבותיה מתאפשרת עליית המונים ורכישת קרקעות נרחבת, בחסות כידוני המנדט. הצומת השניה היא 47, שבה היישוב ממנף את עצמו מ-10 אחוזים מהקרקעות ל77 אחוזים מפלסטין-ארץ ישראל. כל דבר אחר – מבילו דרך ברנר – לא משתווה בחשיבותו לצמתים הללו.

  16. למה ליברמן ו"אם תרצו" מצליחים כל כך? « אמת מארץ ישראל Says:

    […] דווקא ראשיתה של ההבנה של עובדות על המפעל הציוני כולו, כקשור בטיהור אתני מתמשך של ערביי הארץ. זה התחיל במחקרים […]

  17. לא דיברנו עוד על "עלייה" « אמת מארץ ישראל Says:

    […] וקק"ל, (אם כי לא תמיד מתוך ידיעה שכספם משמש ל"ייהוד" ונישול). ישראל מהווה עבורם מוקד זהות מדומיין ומקלט […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: