Posts Tagged ‘צה"ל’

מוסר שמוסר חלק ב – מוסר

יולי 28, 2009

אזהרה: פוסט ארוך

ב"מוסר שמוסר – חלק א'", ניסיתי להראות שישנה שותפות חשובה בין העמדה השמאלנית-ניאו-מרקסיסטית שרואה בטענות מוסריות כלי פוליטי ריק מתוכן והעמדה הימנית-ניאו-קונסרבטיבית שרואה בשיקולים מוסריים חולשה. שתי העמדות נוסדו, בין השאר, על האמונה ש"המוסר לא טוב לנו", שלא ייתכן צדיק שטוב לו – אם אדם הוא צדיק אז הוא אומלל ואם אדם הוא לא אומלל אז הוא לא צדיק. במילים אחרות, או שהמוסר גובה מאיתנו מחיר שאיננו מוכנים לשלם או שאנחנו מתעניינים במוסר רק כשהוא מקדם את ענייננו. הרעיון שהערכים שלנו הם בשר מבשרנו ולא תותבת אינו מתקבל על דעתם של מאמצי העמדות הללו, הניאו-קונסרבטיבית והניאו-מרקסיסטית, המנוגדות לכאורה. חשוב לשרטט מחדש את שדה המאבק הפוליטי – לא עוד השמרנים הקפיטליסטים ושלוחותיהם נגד הרדיקאלים המרקסיסטים ושלוחותיהם. על הימין והשמאל למצוא עצמם באותו צד של המתרס כשמולם אלו שמתעקשים שאינם תמימים ואינם ציניקנים ודרך החיים שלהם והחופש שלהם לחיות כפי שהם מאמינים שראוי לחיות הם השאיפה הקבוצתית והפוליטית שלהם.

המאבק הוא בין אלו מדירי המוסר, שמאמינים ששיקולים מוסריים מכשילים ניסיונות להשיג עצמאות ועוצמה לבין כוללי המוסר, שמאמינים שמוסר הוא תנאי לעוצמה ועצמאות. הכוח של התמונה הספקנית עליה נשענים מדירי המוסר טמון בהיגיון הבא: גם אם ערכים מסויימים חשובים לנו, והיינו רוצים להמשיך לחיות על-פיהם, כשהאפשרויות שעומדות בפנינו הן להשאר בחיים או להמשיך להתנהל על-פי ערכינו ולאבד את חיינו, נראה שדבקות בדרך חיינו תהיה בחירה אובדנית והרת אסון. היגיון זה הוביל את הישראלים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" לתמוך בפגיעה בחפים מפשע כשהדבר יכול להקטין את הסיכון לחיילי צה"ל והביא אמריקאים רבים לתמוך במדיניות של עינויים במידה ואלו מובילים להקטנת הסיכון לחיי אמריקאים. זהו ההיגיון, למשל, לו נדרש דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, שוב ושוב. בארבעה פברואר האחרון אמר צ'ייני למגזין "פוליטיקו": "כשיש לנו אנשים שדואגים להקראת הזכויות לטירוריסט של אל-קעאדה יותר משהם דואגים להגנה על ארה"ב מאנשים שמחוייבים לחלוטין לעשות כל דבר כדי להרוג אמריקאים, אז אני מודאג…" צ'ייני טוען שכל פעולות האנטי-טירור שננקטו בעיראק ובכלל היו הכרחיות להגנה מירבית על חיי אזרחים אמריקאים. הוויתור על הערכים, לפי צ'ייני, היה הכרחי להגנה על חיי אמריקאים כפי שהרג מאות חפים מפשע ברצועת עזה היה הכרחי, לפי צה"ל, להקטנת הסיכון לחיילי צה"ל. ההכרחיות היא הג'וקר של מדירי המוסר: אם פעולה היא הכרחית כיצד היא יכולה להיות לא-לגיטימית?

ראשית, חשוב לשים לב שהטיעון מבוסס על האינטואציה שיהיה זה יותר מ"לא כדאי" לדבוק בדרך חיינו במחיר אובדן החיים עצמם – אחרי הכל, לא ניתן לדבוק בדרך חיים בלי להשאר בחיים. תחושת ההכרחיות נובעת מהמחשבה שבמצב בו כדי להשאר בחיים צריך לעשות דברים "רעים" אין כל אפשרות לחיות על פי ערכינו – למעשה, הבחירה היא בין חיים לא מוסריים למוות. עוצמת הטיעון נובעת מהמחשבה שאלו הטוענים בעד התנהלות צודקת נדרשים לדרך פעולה שאינה פתוחה בפנינו ולכן אין לנו ברירה אלא שלא לנקוט בה. נקרא לטיעון זה "טיעון המוות".

טיעון המוות מבוסס על ההנחה הטריביאלית שאדם לא יכול לחיות באופן מסויים מבלי לחיות כלל. חשוב לשים לב שבמקרה של פגיעה בחיים מבלי לבטלם לחלוטין הטיעון מאבד את כוחו משום שפגיעה באיכות חיים אינה מוציאה מכלל אפשרות חיים על פי עקרונות מסוימים. למשל, לא יהיה זה בלתי סביר להורה לתרום לילדו איבר אם איכות חייו של ילדו תלויה בכך (גם אם הילד אינו ניצב בפני סכנת חיים). מצד שני, יהיה זה לא סביר לצפות מהורה למסור את חייו על מנת לשפר את איכות חייו של ילדו. הטיעון גם אינו תקף כשמדובר במידת הסיכון לחיי היחיד. לרוב אנו בוחרים להציב את חיינו בסכנה על מנת לחיות אותם באופן שאנו מוצאים לנכון. כשאנחנו בוחרים לנסוע ברכב למרות הסכנה שבתאונות דרכים, כשאנחנו בוחרים ללכת ברחוב בלילה למרות הסכנה שבשוד מזויין, כשאנחנו בוחרים לצאת לטיול למרות הסכנה שבנפילה לתהום. כך אנחנו גם בוחרים לאפשר לילדינו לנהוג, לצאת לבלות בלילה ליסוע לטיולים ברחבי העולם ובכך אנחנו מאפשרים להם לסכן את חייהם על מנת שיוכלו להינות מחייהם ולחיותם כפי שהם מוצאים לנכון. אנחנו בוחרים לסכן את חיינו ואת חיי יקירינו שוב ושוב, ואנחנו חופשיים לבחור סכנות מסויימות על פני אחרות.

חברה לא יכולה להתקיים על-פי עקרונות מסויימים אם אינה קיימת כלל. אלא שגם כאן נכון שפגיעה חלקית בחברה אינה מוציאה מכלל אפשרות את התנהלות החברה על פי עקרונות מסויימים ושכל בחירת מדיניות היא בחירה של סכנות מסויימות לבני ובנות החברה על פני אחרות. יתרה מזאת, לרוב, כשמדובר במדיניות – בעזה במבצע "עופרת יצוקה" או במאבק האמריקאי בטירור – אין איום מוחלט לקיום החברה. הבחירה היא לרוב בין הפחתת הסיכון לחיי חיילים/אזרחים לבין המשך התנהלות החברה על-פי ערכים מסויימים. גם ב"עופרת יצוקה" וגם אחרי 11.9 לא עלתה האפשרות שהחברה הישראלית כולה או החברה האמריקאית כולה עומדת בפני השמדה. האיום הוא לחיי ישראלים/אמריקאים, לא לחיי כל הישראלים/אמריקאים. ואם האיום אינו על כל הישראלים/אמריקאיים, אז דרך החיים הישראלית/אמריקאית תוכל להמשיך ולהתקיים גם אם האיום יתממש. לפיכך, כאן מדובר בבחירה של ממש ולא בבחירה בין חיים למוות. נכון שלא ניתן לבחור בין דבקות בחיים לדבקות בדרך חיים כשהבחירה היא טוטאלית אך לרוב הבחירה אינה טוטאלית וההכרעה היא מידתית – מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם על מנת להגן על דרך חיינו? באיזו מידה אנו נכונים לסכן את אנשינו על מנת שנוכל להמשיך לחיות על פי דרכינו? כשמדובר בסכנת תאונות הדרכים, למשל, נדמה שהחברה הישראלית מוכנה להציב את עצמה בסכנה משמעותית על מנת להמשיך להשתמש ברכבים פרטיים כדי להגיע ממקום למקום.

מדוע, אם כן, נראה לישראלים שבמקרה של חיילי צה"ל, הבחירה היא טוטאלית, כלומר, היא בחירה בין השמדת החברה לבין התנערות מהשאיפה להמנע מהרג חפים מפשע? אם אנחנו מוכנים לסכן את חיי ילדינו על מנת שיגיעו במהירות ובחופשיות מהבית לבית-הספר ברכב ממוזג מדוע איננו מוכנים לסכן את חייהם על מנת שלא יהרגו חפים מפשע? כשמתגבשת הסכמה בחברה שאין לצפות מבני ובנות החברה לסכן עצמם למען ערכי החברה, פוחתת, באופן טבעי, יכולתה של החברה להגן על ערכיה ודרך חייה. חייהם של הפרטים בחברה הופכים חשובים יותר מכל מטרה משותפת. אם חיי החיילים עומדים בראש סדר העדיפויות של הצבא, נראה שעל הצבא לשלוח את חייליו למקומות בטוחים, לניו-זילנד, למשל. הרעיון שביטחון החיילים מנחה את פעולות הצבא חותר תחת קיום הצבא עצמו. הפעולה המאורגנת המלחמתית היא פעולה שדורשת מאנשים מסוימים לסכן את חייהם לטובת חייהם של אנשים אחרים. אם הסתכנות שכזו היא דרישה לא לגיטימית, וללא כל קשר לנשק והתחמושת שעומדים לרשות הקבוצה, הצבא הופך לא לגיטימי. יתרה מזאת, אם בני ובנות החברה אינם מוכנים לסכן עצמם למען שאר חברי הקבוצה, הקבוצה עצמה מתמוססת לאוסף פרטים. כיצד, אם כן, יכולים הישראלים לשלוח את ילדיהם לצבא ובו בזמן לצפות שהצבא יציב את ביטחונם האישי של ילדיהם/חייליהם בראש מעייניו? כיצד יכולים הישראלים לראות עצמם כבני אותה קבוצה ובו בזמן לטעון בתוקף שאינם מוכנים לסכן את חייהם אחד למען השני?

מלחמת לבנון השנייה הביאה למשבר ישראלי משום שנדמה היה שצה"ל לא מסוגל להגן על שלומם של ישראלים. אם ביטחונם האישי חשוב להם כל כך, נדמה שתובנה זו צריכה היתה למוסס את הרעיון הרווח שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים ולהביא ישראלים לעקור למקום בטוח יותר. אך הישראלים לא הגיעו למסקנה זו, שהיא המשכו הישיר של ההיגיון המנחה אותם. מדוע? מה מנע מהישראלים להפרד מצה"ל לשלום לאחר שהכזיב אותם?

מה שמאפשר לישראלים לשמר את ה"ישראליות" על-אף האופן שבו הם מפרשים אותה היא הזהות בינם לבין צבאם. פגיעה בצה"ל או באחד מחייליו היא פגיעה בהם עצמם. כישלונו של צה"ל הוא כשלונם שלהם. על אף שבצה"ל יכולים להיות אנשים מושחתים, בשביל הישראלים צה"ל עצמו לא יכול להיות מושחת. את המסואבים שחדרו לשורות צה"ל יש לאתר ולהדיר וכך לשוב ולטהר את צה"ל עצמו. לכן גם החייל במחסום שתועד מתעלל בפלסטיני וגם הרמטכ"ל שניהל את השקעותיו בבורסה על בסיס המלחמה שהתכוון לצאת אליה הם רק מקרים בודדים, תפוחים רקובים, כבשות שחורות, פאשלות נקודתיות, מעידות חד-פעמיות, שיש להקיא החוצה. האפשרות שמקרים אלו מעידים על נורמה שפשתה זה מכבר בצבא כולו לא עולה על דעת הישראלים משום שהם רואים בהתנכרות לצה"ל התנכרות לעצמם. לכן, הם גם חושבים שישראלים שמבקרים את צה"ל הם אכולי שנאה עצמית. הישראלים הותכו לצבאם. לכן קשה להם להבין מה זאת אומרת שהצבא כפוף למדינה ומחוייב לאזרחים: כיצד הם יכולים להיות כפופים לעצמם?

אך בשביל הישראלים צה"ל הוא לא רק הם, הוא גם יותר מהם. הם "סומכים" על צה"ל לעשות את מה שלא נעים להם לעשות, ולראות את מה שהם לא רוצים לראות. לכן, כשעדויות "שוברים שתיקה" מ"עופרת יצוקה" יוצאות לאור הישראלים יודעים מה כתוב בהן וזועמים על פרסומן עוד לפני שקראו בהן ומצד שני מסרבים לקרוא בהן. אם הישראלים היו שלמים עם פעולות צה"ל (שהן, לדידם, פעולותיהם שלהם) לא היה להם צורך להסיט את המבט מהן. הם היו יכולים להשיר מבט ולומר בבירור: כן, כך צריך היה לפעול. אך זאת הם לא מסוגלים לעשות. לישראלים קשה להשיר מבט לאכזריות שבמעשיהם שלהם. ידיהם הן ידי צה"ל וראשם משוך לאחור שלא לראות. זו הסכיזופרניה שמציבה את ישראל בסכנה אמיתית: הזהות עם צה"ל מצד אחד וההתעקשות שלא להביט בו מצד שני. זו הסכיזופרניה שמסבירה את היתכנות הכיבוש ומקיימת אותו לאורך השנים. כדי להחזיר לישראלים את השליטה בעצמם ובדרך חייהם, את האפשרות לזהות קבוצתית בריאה כמו גם את ההבנה שהתנהלות מוסרית היא צורך ולא מותרה, שאכזריותם שלהם מייסרת אותם יותר מאכזריות אויביהם, יש להביא אותם להעלות בדעתם את האפשרות שטובתו של צה"ל היא אינה טובתם ושכישלונו אינו כישלונם.

צה"ל עצמו מבין את חולשת האזרחים ואינו רואה עצמו ככפוף להם. באתר הרשמי של דובר צה"ל, בסרט התדמית, נראה אל"מ חן לבני, מפקד עוצבת ברעם כשהוא מסביר את תפקיד דובר צה"ל:
בלחימה הנוכחית הלחימה מתבצעת לא רק נגד האויב בשטח אלא גם לחימה שלמה על התודעה. תקשורת היא בעצם האמל"ח (אמצעי לחימה, ע.נ) המרכזי שבאמצעותו אנחנו משפיעים על התודעה. מי שעוזר לנו בתור מפקדים להשתמש בתקשורת זה דובר צה"ל…. ….הרבה מאוד פעמים, האזרחים, כל מה שהם יודעים, זה מה שהמש"קים והקצינים של דובר צה"ל חושבים שנכון להראות להם".
על תודעת הישראלים להכיל את האפשרות שצבאם יפנה נגדם.

מודעות פרסומת

מוות לערבים, בדרכי נועם

מרץ 21, 2009

עיתון "הארץ" חושף ללא חת: גם את עדויותיהם המזעזעות של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה וגם את הכתובות שחיילי יחידות צה"ל מדפיסים על החולצות שלהם. האמת יצאה לאור: חיילי צה"ל הרגו פלשתינים חפים מפשע והם גם מריצים בדיחות וולגריות על פלשתינים, על הקלות שבא ניתן לחסלם ועל חוסר האונים שלהם אל מול הכוונות הפאליות של חיילי צה"ל.

אלא שלא ברור מאיזו אפלה יכלה האמת הזו לצאת לאור. אם "הארץ" היה חושף ביום שישי האחרון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו בסביבות 1,300 פלשתינים או שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים, כולנו היינו משתכנעים שדב אלפון לוקה באמנזיה ומגלה מחדש את מה שידוע עוד מזמן המתקפה על עזה. גם כתבה שחושפת את האווירה הציבורית הלוחמנית ששררה בארץ בזמן המלחמה היתה מרימה את גבותינו אל על. הרי בראשי כולנו עוד מהדהד משפטו האלמותי של פואד בן אליעזר מימי הזהר של הכיסוח בעזה : "ככל שהמהלומה כבדה יותר – ככה מתרחב הלב".

מה, אם כן, נחשף בפנינו, התגלה לנו, הכה בנו עתה? מה יצא אל האור לראשונה ביום שישי האחרון שלא טבל באור קודם לכן?

האם נחשף שחיילים הרגו חפים מפשע בכוונה תחילה? הרי זו היתה המדיניות המוצהרת של צה"ל. הפתעה היתה מתקבלת על הדעת אם "הארץ" היה חושף שצה"ל, אשר נקט בשיטת פעולה לא-מידתית בעידוד המדינה והציבור, לא הרג חפים מפשע. אבל אין צורך במילון מונחים צה"לי על מנת להבין שפעולה לא מידתית פוגעת באנשים שלא השתתפו בלחימה.

אולי אנחנו מוכים זעזוע לא מהעובדה שחפים מפשע נהרגו בעזה אלא מהאכזריות שבמעשי החיילים שהרגו אותם : לא חשבנו שחיילי צה"ל רוצחים זקנות חסרות ישע בדם קר. אבל כיצד יכולנו שלא לחשוב זאת אם ידענו שצה"ל מפציץ כל גזרה אליה הוא נכנס והורס בתים והורג מאות אזרחים חפים מפשע? כיצד אפשר לדעת שחפים מפשע נרצחו ולא לדעת שנדרשה אכזריות על מנת לרצוח אותם?

על פניו, אם כן, נראה שעיתון "הארץ" פרסם את המובן מאליו. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע אנחנו מזועזעים ממה שאמורים היינו לדעת זה מכבר? כיצד ייתכן שהישראלים מצליחים לדעת שחפים מפשע נהרגו בעזה מבלי לדעת שמישהו הרג אותם?

ראשית, כדאי לשים לב שלא כל הישראלים מזועזעים מהפרסומים. רבים לא מבינים על מה המהומה. מבין אלו שלא מבינים על מה המהומה ישנם כאלו שלא מוצאים כל פסול במעשים המתוארים בכתבה וישנם כאלו שמצאו בדברים פסול כבר כשפורסמו לראשונה בזמן המתקפה וכעת לא מבינים באיזה אופן התגלה להם מידע חדש. בשביל ראשוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" היא מילה ריקה מתוכן, כלי בידי דמגוגים ותו לא. בשביל אחרוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" הוא שם כולל לאופן שבו הם מאמינים שעליהם לחיות את חייהם ולשפוט את מעשיהם.

לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג הראשון, אלו שמצאו את הכתבות ב"הארץ" מזעזעות אינם אדישים לרעיון המוסרי, אך, לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג השני, המזועזעים רואים במוסר גזרת גורל שרירותית או התחייבות חסרת הסבר שאי-אפשר להתנער ממנה. עיקרו של הרעיון המוסרי או ה"ערכי", כפי שהמזועזעים תופסים אותו, הוא מראית העין. נכון שידענו שחפים מפשע נרצחו בעזה – אבל לא ידענו שהסבר נעשה בוולגריות שכזו. למה חייל כותב על חולצה שהוא רוצה להרוג ילדים פלשתינים? שיהרוג אותם אם צריך אבל שלא יהיה כל כך נלהב. צקצוק הלשון, רחש העיתון ואנחה ארוכה הם מסימני ההיכר של המזועזעים. אפשר לשתות מרק עוף כמו בן-אדם, בלי לעשות רעש, גזים צריך לשחרר רק בשירותים וחפים מפשע יש להרוג בכבוד וברצינות, ללא שמץ הנאה ומתוך רגש החובה. לא כל רוצח צריך גם להיות חרא של בנאדם.

עיתון "הארץ" לא חשף מידע; עיתון "הארץ" הציע אילוסטרציה לדברים שהיו ידועים זה מכבר. אך המזועזעים-מצקצקי-הלשון אינם מייחסים ערך מוסרי למעשים כשלעצמם אלא לאופן שבו בוצעו. לכן, בשבילם, תיאור המעשה רווי תחושות כמו-מוסריות שלא נכרכות במעשה עצמו.

צה"ל נופל בקטע הערכי

מרץ 19, 2009

אני לא רוצה להכביר מילים על העדויות שמפרסם הארץ מתוך כנס בהשתתפות בוגריה של המכינה הקדם-צבאית החילונית ע"ש רבין שהסכימו לקחת חלק במתקפה על עזה. רק משפט אחד שאמר אחד החיילים שדיברו בכנס צד את עיני: "אני חושב שזה היה הדבר הכי מרכזי: להבין כמה צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת". 

 לא הפתיע אותי לגלות שמשפט שכזה נפלט מפיו של בוגר אחת המכינות האלה (גילות לא נאות: לבושתי, גם אני הייתי פעם חניך באחת מהן). חלק מרכזי בפרויקט החינוכי שהמכינות הקדם צבאיות  הן אחד מנדבכיו העיקריים הוא יצירת התחום הזה, המדומיין, שישראלים אוהבים לכנות "ערכיות". זו לא הפעם הראשונה שהמילה המכוערת הזו, שלא ניתן לתרגמה לאף שפה, ושמסמלת יותר מכל את הניהיליזם שהשתלט עלינו בחסות הכיבוש, עולה בבלוג הזה. אי אפשר להימלט מפניה.

אני לא רוצה להיכנס כאן לניתוח התופעה הזו – ההחלפה של הטוב והרע ב"ערכי" וה"לא ערכי". אולם דבר אחד שהמשפט הזה ממחיש היטב היא תפיסתו של השדה ה"ערכי" כקטע, כלומר תחום, סוג של פעילות שניתן לבודד ולהפריד מפעילויות אחרות. ה"קטע הערכי" לא מופיע כאשר חייל בן-טובין, בעל כוונות טובות, בוגר מכינה צבאית, מתגייס לצבא, משרת בשטחים, פולש לעזה וכן הלאה. כל אלה הם חלק מהמובן מאליו הישראלי, והמובן מאליו אינו ערכי; במובן מאליו אין דילמות, והערכי, כמו פעולה טובה בצופים, הוא מגרשה הביתי של הדילמה. לירות בזקנה או לא לירות בזקנה? זו השאלה. שאלה ערכית. דילמה.

 הערכיות צצה כאשר מופיע דיסוננס בין האתוס והמציאות, או בין התפיסה העצמית וחוסר היכולת לפעול לאורה. על כן ה"ערכי" הוא תמיד "קטע", והקלקלות הקשורות בו מתוארות לרוב באמצעות המילה "כשל" (בכתבה בהארץ ראש המכינה הקדם צבאית מזהיר את הרמטכ"ל מפני "כשל ערכי חמור בצה"ל") ולעיתים כתקלה. יש "קטע ערכי", כלומר שדה של הוראות, קודים אתיים ונורמות שצריכים – כך מסבירים לחניכי המכינות הקדם צבאיות – להשתלב במלאכתו של הלוחם. לפעילות צבאית יש היבטים מבצעיים וערכיים; בתדרוך לפני מבצע יש לתת את הדעת לשאלות ערכיות – מיד אחרי סקירת המודיעין, קצת לפני השיקולים הלוגיסטיים. ערכיותו של הלוחם איננה חלק מאישיותו או אנושיותו, אלא חלק מהכללים וההוראות שהוא מאמץ בעת שהוא לובש מדים. מי שאינו מבין בליסטיקה בסיסית אינו פוגע במטרה; מי שאינו מבין ערכיות בסיסית יורה בזקנה.

כמובן שהמחשבות האלה אינן אמורות להיות ביקורת קוהרנטית של ה"ערכיות". אינני יודע אפילו מאיפה להתחיל. אבל כשקראתי את המשפט הזה – "צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת" – חשבתי שהוא תופס משהו חשוב ביחס לשיח הזה. חוץ מזה, צה"ל נופל בקטע הערכי. באמת.

תוספת מאוחרת: על פי כתבה נוספת של עמוס הראל מהבוקר, צה"ל מנהל כעת "תחקיר ערכי" על אירועי עזה. חשבתי על כמה המלצות צפויות: שדרוג של התשתית הערכית, החלפת ערכים בלויים בחדשים, רענון המלאי הערכי במחסני החירום. מה השלב הבא: ערכים ללא טייס? ערכיות מונחית לייזר?  שמישהו יעצור את המילה הזו.

מוסר מלחמה חדש (2)

פברואר 26, 2009

כפי שציינו מספר מגיבים לפוסט הקודם, טשטוש ההבחנה בין אזרחים ולוחמים הוא גולת הכותרת של ניסיונו של אסא כשר לעצב מחדש את תורת המלחמה הצודקת. זוהי ביקורת מקובלת וחשובה על הפרוייקט של כשר, אך בפוסט הנוכחי אני רוצה להראות שעמדתו של כשר היא אפילו רדיקלית יותר מהטענה השנויה במחלוקת שההפרדה המסורתית בין חיילים ואזרחים בעת מלחמה אינה תואמת עוד את תנאי הלחימה. ניתן לטעון שבעת מלחמה ההפרדה בין אזרחים ולוחמים נעשית בשתי רמות שונות: ברמה הראשונה, מקובל להבחין בין אזרחים ולוחמים באשר הם יעד של פעולות צבאיות. רמה זו מגדירה הבחנות בקרב הצד שכנגדו נלחמים. באופן כללי, פגיעה באזרחים נחשבת לבלתי-לגיטימית בעוד שפגיעה בחיילים נתפסת כחלק ממאפייניו הבסיסיים של מצב המלחמה. הרמה השנייה משקפת, במובן מסוים, את הרמה הראשונה, אך ניתן להתייחס אליה כבסיסית יותר. כאן מדובר בהפרדה שנוצרת בין אזרחים ולוחמים בצד "שלנו" מתוקף העובדה שלוחמים יוצאים לקרב על מנת להגן על אזרחי מדינתם. כאן נראה טבעי להניח שהחייל לוקח על עצמו סיכון מסוים על מנת לחסוך את הסיכון הזה מהאזרח.

מתוך שתי הרמות האלה מסתבר שבכל הנוגע לתורת המלחמה הצודקת, או לכללי ההתנהגות הראויה בעת לחימה, קו ההפרדה החשוב ביותר חותך דרך ההבחנה שבין "אנחנו" ו-"האויב" ומגדיר שתי קבוצות בעלות מעמד מוסרי נבדל: חיילי שני הצדדים נוטלים חלק בפעילות הצבאית, על מנת שאזרחי שני הצדדים ישארו מחוץ לשדה הקרב. זהו הרעיון העתיק בדבר "מלחמה מוגבלת" שלפיו מלחמה איננה התנגשות בין שני עמים, או שתי מדינות, כי אם בין שני צבאות. כמו כל רעיון אחר שתפקידו להגן על חפים מפשע, גם רעיון המלחמה המוגבלת עוות ונרמס במהלך ההיסטוריה; אך מעטים היו האנשים שהעזו לערער עליו באופן עקרוני (היו, כמובן, גם כאלה). האלטרנטיבה לרעיון המלחמה המוגבלת היא המלחמה הטוטלית, שמשמעותה היא, כמעט בהכרח, השמדתו המוחלטת של אחד הצדדים. במלחמה טוטלית, כל משאביה של המדינה מגויסים לטובת הלחימה ועל כן לא ניתן לקיים הבחנות בין לוחם ואזרח.

אלה הן שתי האפשרויות שעומדות לפנינו: מלחמה טוטלית שבה ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם" גוברת על כל ההבחנות האחרות; ומלחמה מוגבלת שבה ההפרדה בין אזרח ללוחם מטילה סייגים על הכוחות הלוחמים ותוחמת את שדה הקרב. על-פי תורת המלחמה הצודקת, אם כן, במלחמה מוגבלת נוצרים שני מרחבים מוסריים נבדלים: אחד עבור חיילי שני הצדדים, ואחר עבור אזרחי שני הצדדים.

אך בעיניו של כשר, ההבחנה המקובלת בין לוחמים ואזרחים בעת מלחמה היא גסה (crude) ובעייתית מבחינה מוסרית. כצפוי, כשר לא מפרט מהי הבעיה המוסרית שהוא מזהה בהפרדה בת מאות השנים הזו, אך ניתן לשער שמדובר בקושי לדבוק בה בתנאי לחימה בטרור. זוהי, כביכול, ההצדקה לפרוייקט הניסוח מחדש של תורת המלחמה הצודקת של כשר. כעת אבקש להראות שכשר משנה למעשה את מוסר המלחמה המקובל באופן שאינו נוגע כלל לשאלת תנאי הלחימה. טענתי היא שהחידוש הרדיקלי והמסוכן ביותר של כשר אינו בטענה שלצבא מותר להעמיד את אזרחי האויב בסכנה על מנת להשיג את מטרות הלחימה, כי אם בדחייה של ההבחנה בין אזרחים ולוחמים בצד שלנו. כשר מכיר בכך שבתורת המלחמה הצודקת המקובלת חיילים, מעצם היותם חיילים, נוטלים על עצמם סיכון והופכים את עצמם למטרה לגיטימית בשעת מלחמה; בדיוק כאן מופיעה תרומתו המקורית: הבחנה שכזו היא בעיניו לא מוסרית. שוב: הטענה היסודית של תורת המלחמה הצודקת – אשר רק בגללה יש טעם בהפרדה בין מוסר מלחמה ומוסר בכלל – הלוא היא הטענה שבעת מלחמה חיילים נוטלים על עצמם סיכון ועל כן יש לייחס להם מעמד מוסרי נבדל מזה של אזרחים, היא בעיניו של כשר עמדה בלתי מוסרית. במהלך הטיעון מסתתרת הקביעה הבאה: "לוחם הוא אזרח במדים. בישראל, הוא מגויס לרוב מכוח גיוס-חובה או שהוא משרת במילואים. דמו אינו אדום או סמיך פחות מדמם של אזרחים שאינם לובשים מדים. חייו אינם יקרים פחות מחייהם של אחרים". בשל כך, כשר טוען, מחויבותה של מדינה להגן על חייליה בעת מלחמה עולה על חובתה להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע של הצד השני.

את המהלך הזה, שמטרתו לשנות את האופן שבו אנו תופסים את היחס בין חייל ואזרח בצד שלנו, מלווה תחבולה רטורית שערורייתית למדי. מייד לאחר שהוא מכריז שחובתה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה – רעיון שאינו מתבטא אצלו, כמובן, בהדגשת הצורך להימנע ממלחמות מיותרות – מנסח כשר את הטענה הבאה: "העובדה שאנשים המעורבים בפעילות טרור נתפסים כאזרחים אינה סיבה לסכן את חייהם של לוחמים בעת המרדף אחריהם" ("The fact that persons involved in terror are depicted as noncombatants is not a reason for jeopardizing the combatant's life in their pursuit"); הטרוריסטים, טוען כשר, נושאים באחריות למפגשם עם הלוחם, ועל כן הם, ולא הוא, צריכים לשאת בתוצאות. אני מקווה שההונאה שבבסיס הטענה הזו ברורה: אף אחד לא טוען שעל מדינה לסכן את חיי חייליה בשביל לחוס על חייהם של טרוריסטים; הטענה המקובלת, זו שתחתיה חותר כשר באמצעים פסולים, קובעת שעל מדינה לסכן את חייליה על מנת להימנע מפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים. על כן שאלת אחריותם של הטרוריסטים לעצם קיומו של הקרב אינה רלוונטית מבחינה מוסרית. אחריות אינה זולגת מהטרוריסט לאזרחים החפים מפשע שסביבו (בני-אדם שאותם נוהג כשר למחוק באמצעות הכינוי "סביבה אנושית"). את העובדה הזו כשר מנסה להסתיר באמצעי רטורי המכונה בשפה טכנית "איש קש". כלומר, כשר מפריך טיעון שאף אחד לא מעלה, במטרה לשלול טענה מקובלת שכנגדה אין לו, כנראה, מה לומר.

דוקטרינת כשר משרטטת, בקפדנות מצמררת, את מדרג החובות של המדינה כלפי אנשים מסוגים שונים. אם יש בני-אדם שעל המדינה להימנע מפגיעה בהם, הרי זה לא מפני שיש להם זכויות כלשהן, אלא משום שהתמזל מזלם להתמקם טוב במדרג חובותיה של המדינה על-פי כשר. לדעתי תפקידן של רשימות המוות האלה הוא להשתמש בהבחנות פסאודו-מוסריות חסרות חשיבות בין, לדוגמה, אדם שמעורב בהכנת מתקני חבלה (רמה b.4) ואדם שמספק חומרי גלם להכנתם (רמה b.5) על מנת להסיט את תשומת הלב מהעובדה שדוקטרינת כשר מכילה מעט מאוד הצדקות סובסטנטיביות לביטול ההבחנה היסודית בין לוחמים ואזרחים. אם בצה"ל באמת מתקיימים דיונים בשאלת הלגיטימיות של פגיעה בטרוריסט מדרגה b.7 (אדם המגייס אחרים לפעילות טרור) בעת שפגיעה באזרחים היא עניין שבשגרה, הרי שדוקטרינת כשר עושה את מלאכתה נאמנה. מרבית קביעותיו של כשר בחלק זה של מאמרו הן בנאליות למדי; אולם לאחת מהן יש חשיבות מכרעת. ברשימת המוות שאותה הוא מכנה "קדימות על בסיס חובה" קובע כשר שחובתה של המדינה להגן על חייליה (d.3) עולה על חובתה להימנע מפגיעה בחפים מפשע (d.4) שאינם אזרחיה (d.1) או נתונים לשליטתה האפקטיבית (d.2). (במאמר מוסגר אפשר לומר שמהטענה, שנראית לי בלתי ניתנת לערעור, שישראל לא סיימה את שליטתה האפקטיבית על עזה בהתנתקות, נובע שבמבצע עופרת יצוקה ישראל הפרה אפילו את הקריטריונים הרופפים של מוסר המלחמה של כשר). כשר, כזכור, גורס שההבחנה היסודית בין אזרחים ולוחמים מנוסחת בגסות – אולי מפני שהעדרם של סעיפים ותתי-סעיפים פוגע ברגישויות האנליטיות שלו. כך או כך, את מיקומם של אזרחים חפים מפשע בצד השני מתחת ללוחמים של הצד שלנו מצדיק כשר באמצעות הקביעה הבאה: "לסכן לוחמים ולא [אזרחים] בלתי-מעורבים בעת מבצע צבאי נגד טרוריסט משמעו ליטול על עצמנו אחריות לאופי המעורב של סביבת הלחימה ללא כל סיבה". זוהי, כמובן, טענה מופרכת. חשבו על סיטואציה מחיי היומיום. האם אנו נמנעים מפגיעה בחפים מפשע משום שאנו נושאים באחריות כלשהי כלפיהם, או פשוט משום שהם חפים מפשע? דמיינו, למשל, מרד אסירים בבית סוהר שבמהלכו שובים המורדים קבוצה של אסירים בלתי-מעורבים כבני-ערובה. האם נוכל להצדיק את הרג בני-הערובה בעת דיכוי המרד משום שהמורדים – ולא הסוהרים – נושאים באחריות ל"אופי המעורב" של הסביבה?  

בלב הפרויקט של כשר, אם כן, לא נמצא טשטוש ההבחנה בין לוחמי האויב לחייליו, כי אם ביטול ההבחנה בין חיילינו ואזרחינו שלנו. לאור ההשתוללות משולחת הרסן של צה"ל במתקפה האחרונה על עזה, אפשר לשער שבעיני ישראלים רבים עמדתו של כשר עשויה להצטייר כסבירה. על כן, מן הראוי להדגיש את אחת ההשלכות שלה: אם דמם של חיילינו אינו אדום פחות מדמם של אזרחינו, הרי שדמם של אזרחינו אינו אדום יותר מדמם של חיילינו. מכאן נובע שבעת מלחמה פגיעה באזרחינו מותרת מבחינה מוסרית בדיוק כמו פגיעה בחיילינו. ועל כן, תחת ההנחה שכשר אינו מאמץ עמדה פציפיסטית (היינו שולל הרג מכל וכל), נובעת מעמדתו הצדקה נועזת במיוחד של פעילות טרור: פגיעה באזרחינו אינה שונה מבחינה מוסרית מפגיעה בחיילינו. אם ארגון פלסטיני מנהל נגדנו מאבק אלים שבמסגרתו יהיה זה לגיטימי לפגוע בחיילים (למשל משום שאנחנו כופים עליו שלטון כיבוש בלתי חוקי), הרי שפגיעה באזרחים (כלומר, טרור) היא לגיטימית בדיוק באותה המידה. אינני חושב שזו התוצאה שאליה כיוון כשר, אך אינני רואה כיצד ניתן להכחיש שהיא נובעת ישירות מטיעונו.

כך מסתבר גם שמוסר המלחמה החדש של כשר אינו נועד באמת להתאים את תורת המלחמה הצודקת לתנאים של מלחמה בטרור. שהרי הטענה הבסיסית של כשר אינה נוגעת כלל להבחנות מוסריות הנוגעות לצד שכנגדו אנו נלחמים, אלא להבחנות מוסריות בצד שלנו. הכללים המוסריים החדשים של כשר, אלה המבטלים את ההבחנה המוסרית בין חיילים ולוחמים בצד שלנו אינם נוגעים כלל לתנאי הלחימה והם תקפים במלחמות קלאסיות בדיוק כמו במלחמה בטרור. אם דמו של חייל אינו אדום פחות מדמו של אזרח, הוא אינו משנה את צבעו בהתאם לאופיה של המלחמה. המוטיבציה האמיתית של כשר איננה, אם כן, לנסח כללי מוסר חדשים שיהלמו את תנאי הלחימה בטרור, אלא לנסח כללי מוסר שלפיהם מחויבותה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה. בתוך כך מתגלה מוסר המלחמה של כשר כביטוי מתוחכם של הפטישזם הישראלי ביחס לחיילים ושל המיזוג החולני בין המישור הצבאי והאזרחי. מוסר המלחמה של כשר הוא פשוט ביטוי דוקטרינרי של ביטויים פופולריים כמו "צבא העם" ו"כל העם צבא" ושל מציאות פוליטית שבה החברה האזרחית היא סרך עודף הנגרר מאחורי ממסד צבאי שטובתו קודמת לטובת הכלל. מאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו במהלך המתקפה על עזה הם עדות להשלכותיה של מדיניות שמסרבת לדבר עם האויב מחד, וממאנת לסכן חיילים במלחמה מאידך.

מוסר מלחמה חדש (1)

פברואר 8, 2009

לפחות מאז פרוץ האינתיפדה השנייה החל אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, למלא תפקיד ייחודי, אולי חסר תקדים, במערכת הבטחון הישראלית. כשר החל להקדיש את כישוריו האינטלקטואליים להנפקת הצדקות לפעולות צבאיות בשטחים הכבושים. קשה להעריך עד כמה ה"אתיקה הצבאית" שכשר מייצר משפיעה על התנהלותו של הצבא בפועל, אולם קשה גם שלא לראות את הקשר בין פריקת העול המוחלטת בעת המבצע האחרון בעזה לבין טיעוניו המפולפלים של כשר. כתבה שפרסם עמוס הראל בהארץ הסירה כל ספק בדבר הקשר ההדוק שבין התנהלותם של הכוחות בשטח לבין הדוקטרינה שמנסח עבורם כשר. אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מן השמאל הישראלי נוטים להתייחס אל כשר בתמהיל של זלזול (מוצדק), רחמים והתנשאות. מאמר אחד, מוצלח למדי, ניסה לנתח את התנאים להתאפשרותה של התופעה, אך אף אחד מהפילוסופים, המשפטנים או "אנשי הרוח" הישראלים לא טרח להפריך את טענותיו בזירה הציבורית. השתיקה הזו לא היטיבה עם  ילדי עזה.
בצה"ל יש עדיין רבים, כך לפחות אני רוצה להניח, שמעוניינים לתפוס את עצמם כאזרחים טובים, ולא פחות מכך גם כאנשים טובים. דוגמה אחת כזו התפרסמה לאחרונה ב"ידיעות". אפשר להניח שאחד מהדברים שעזרו לטייס שראה לנכון לפרסם את המונולוג הזה למלא פקודות שהוא בעצמו פוסל מכל וכל הוא זמינותה של מערכת הטענות הכמו-פילוסופיות שמעמיד לרשותו כשר. אפשר שהתמודדות שיטתית עם דוקטרינת כשר מבעוד מועד היתה מסייעת לטייס הזה לאזור אומץ לסרב להשתתף בהפצצות הנפשעות על עזה. זוהי אחת המשימות שניצבת לפתחנו בעקבות אירועי החודשים האחרונים. בשבועות הקרובים אנסה לפרסם כאן מספר רשימות שמתייחסות בכובד ראש לתורת הלוחמה הצודקת שאסא כשר פיתח בשנים האחרונות. מטרתי אינה להוכיח שכשר הוא פילוסוף גרוע; שעשועים שכאלה יש להותיר לסמינריונים מחלקתיים וכתבי עת אקדמיים. המטרה היא להראות לאלה מבינינו שהתפתו לקנות את מרכולתו של כשר שמדובר בסחורה פגומה. אני מקווה שחברי לבלוג יצטרפו למלאכה.
עקרונות מוסר המלחמה החדש של כשר מנוסחים במאמר שכתב יחד עם ראש אמ"ן עמוס ידלין; הגרסה העברית התפרסמה בכתב העת "בטחון לאומי" ביוני 2003, וגרסה אנגלית ראתה אור ב- Journal of Military Ethics, שכשר נמנה על עורכיו, ב-2005. בפוסטים לא אשתמש בהפניות לעמודים ספציפיים על פי סטנדרטים אקדמיים. כמו כן, בדרך כלל אתייחס למאמרים האלו כביטוי לעמדותיו של כשר; נדמה לי שאם עמוס ידלין היה מפרסם אותם ללא חותמת הכשרות הפילוסופית הם לא היו זוכים להשפעה עמוקה כל כך.

מדוע נחוץ, לדעתו של כשר, מוסר מלחמה חדש? לפי כשר, תנאי הלחימה בארגוני טרור שונים מאילו ששוררים במלחמה בין שני צבאות סדירים, ומכאן נגזר הצורך לעדכן את תורת המלחמה הצודקת, בעיקר בכל הנוגע לעקרונות המלחמה הצודקת במהלך הלחימה (jus in bello). עקרון יסודי של תורת המלחמה הצודקת מבוסס על החובה להבחין בין לוחמים ואלו שאינם לוחמים, ולהגביל את השימוש בכוח ככל שניתן רק לפגיעה בלוחמים (גם בהם, דרך אגב, מתירה תורת המלחמה הצודקת המקובלת לפגוע רק כל עוד הם מהווים איום ממשי ופעיל; בהניחם את הנשק, גם לוחמים נחשבים כאזרחים). באופן אידיאלי, האיסור על הפגיעה באזרחים הוא מוחלט; אך בפועל נוצרים מצבים בהם לא ניתן לנצח במלחמה מבלי לפגוע גם באזרחים. לצורך כך פותחה כבר בימי הביניים "תורת כפל התוצאות"; הרעיון הוא שפעולה הנחוצה מטעמי הכורח הצבאי (תוצאה טובה), אך כרוכה בפגיעה באזרחים חפים מפשע (תוצאה רעה) מותרת אם ורק אם המבצע מתכוון להשיג אך ורק את התוצאה הטובה, ובתנאי שמידת תועלתה של תוצאה זו מספיקה על מנת לפצות על התוצאה הרעה הכרוכה בה. מייקל וולצר, פילוסוף אמריקאי בן-זמננו שפיתח תורת מלחמה צודקת רבת השפעה, מבקש להגביל את השימוש בעיקרון זה ולצמצם את טווח הפעולות שהוא מתיר. בנוסף לתנאים הללו חייבת לדידו להתווסף לפעולה הנסמכת על כפל תוצאות גם מחויבות כנה לחוס על חיי האזרחים; וולצר מכנה זאת "כפל כוונות" וטוען כי נוסף על שתי התוצאות – ה"טובה" והרעה – צריכות להתקיים שתי כוונות: השגת התוצאה הצבאית הרצויה ולצדה כוונה שוות-ערך להימנע מפגיעה בחפים מפשע ככול האפשר, גם במחיר סיכון חיי החיילים (למותר לציין כי תורת כפל התוצאות הייתה ועודנה שנויה במחלוקת).
לדעתו של כשר המחויבות לשלומם של אזרחים הכלולה בתורת המלחמה הצודקת המקובלת משחקת לטובתם של ארגוני טרור הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית. תגובה אפשרית אחת לשינוי שכזה בתנאי הלחימה היא לטעון שהמגבלות הללו משקפות את המחוייבויות הערכיות העמוקות ביותר שלנו, ועל כן שינוי בתנאי הלוחמה אינו צריך להשפיע עליהם; להיפך, דווקא בתנאים שכאלה נבחנת מחוייבותינו לעקרונות עליהם אנו אוהבים להצהיר בתנאים נוחים יותר. אולם כשר מסיק את המסקנה ההפוכה. לשיטתו, עקרונותיה של "תורת המלחמה הצודקת", אינם יכול לשרת עוד את "הפעילות המבצעית" ועל כן יש לזונחם. "הבחנות שהורגלנו בהם", הוא כותב, "כגון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים שאינם מעורבים בלוחמה, אמורות להתעדכן או להיות מוחלפות בהבחנות אחרות, ההולמות את תנאי העימות מן הסוג הנוכחי".

בראש מערכת העקרונות של מוסר המלחמה החדש כשר מציב את עקרון חובתה של המדינה להגן על אזרחיה (או "עקרון חובת ההגנה העצמית"). זוהי, כמובן, אי הבנה עמוקה של רעיון תורת המלחמה הצודקת שכל מטרתו היא להחיל מגבלות על חובתה של המדינה להגן על אזרחיה. על פי כשר ההגנה על חייהם ורווחתם של אזרחים כנגד סכנת הטרור היא החובה העליונה של מדינה דמוקרטית. כמובן, משום שהדוקטרינה שלו היא, כהגדרתו, נייטרלית מבחינה פוליטית, כשר אינו מניח חובה עליונה של המדינה להימנע מכניסה למצבים שבהם אזרחיה יהיו חשופים לטרור. זוהי (רחמנא ליצלן) פוליטיקה, ואילו תורת הלוחמה הצודקת בטרור היא אתיקה. יתר על כן, מדובר ב"אתיקה מקצועית", כלומר בעניין פנימי לארגון שמאמץ את כללי ההתנהגות הללו (הזיהוי של מוסר מלחמה עם אתיקה מקצועית הוא אחת התרומות המעוותות ביותר של כשר לשיח המוסרי ואשתדל להרחיב עליו בפוסטים הבאים). הבעיה היא, כמובן, שבאמצעות התעלמותו מחובתה של המדינה להימנע מהעמדת אזרחיה בסכנה של טרור (למשל על ידי כיבוש בלתי חוקי של שטחי ארץ לא לה ודיכוי שיטתי של יושביהם), כשר מותיר את ההגנה הצבאית מפני הטרור בודדה במערכה. על כן ההתגוננות הצבאית מפני טרור מצטיירת בעיניו תמיד כהגנה עצמית, למרות שעל פי מרבית האינטואיציות המוסריות שלנו הגנה עצמית אלימה היא מוצדקת רק בהיעדר אפשרויות פעולה אלטרנטיביות (שאותן כשר תמיד תופס כפוליטיות ועל כן מחוץ לשיח המוסרי).
תורת המלחמה הצודקת איננה תת-סוג של תיאוריה פוליטית; תפקידה הוא להוות משקל-נגד לחובות שמטילה התיאוריה הפוליטית על מדינות ועל האזרחים שמשרתים אותן. מרגע שכשר משתמש בעקרון חובת ההגנה העצמית כצידוק לעקרונות הדוקטרינה שלו, וכאילוץ עליהם, הוא הופך אותה מתורת מלחמה צודקת ל"קוד אתי", כלומר למערכת כללים שארגון מאמץ על מנת להסדיר את התנהגותו מבפנים. ב"קוד אתי" המשימה שמוטלת על הארגון היא הנחת המוצא לפיתוח העקרונות המוסריים; לעומת זאת, בתורה מוסרית הכללים קודמים למשימה ומכתיבים את היחס אליה, ללגיטימיות שלה, לכלים שבאמצעותם ניתן לבצע אותה וכן הלאה. על בסיס טעות זו ממשיך כשר לבסס את האתיקה המקצועית הנפסדת שלו, כפי שאנסה להראות בפוסטים הבאים.

בית להיא

פברואר 6, 2009

התנצלותנו על שינוי הסגנון והתוכן הלא שיגרתי לבלוג, אבל מצאנו לנכון לפרסם תמונות אלו, שלמיטב ידיעתנו לא פורסמו בישראל, של הפצצת בית הספר של האו"ם בבית להיא במה שנראה בעליל כאמצעי לחימה בלתי חוקי. שאלת החוקיות איננה השאלה היחידה, ואולי גם לא השאלה העיקרית, שיש לעסוק בה.  זרחן לבן גורם לכוויות חמורות ולכאבים עזים. הזרחן נצמד לעור וחודר דרך הבשר אל האיברים הפנימיים. גם אם השימוש בו לא היה אסור על פי אמנת ז'נבה, קשה להבין מדוע ישראלים – גם אלה שתמכו במבצע בעזה והאמינו בנחיצותו – לא מתקוממים נגד השימוש בנשק האכזרי באיזורים מאוכלסים בצפיפות באזרחים. השתיקה נוכח העדיות המצטברות על שימוש בכלי נשק אכזריים במיוחד במהלך המבצע מעמידה בספק את כנות הטענות בדבר הכרחיותה של הלוחמה. ברור לכל שהשימוש בזרחן לבן רחוק מלהיות הכרחי. ובכל זאת, איננו שומעים את צעקתם של תומכי הלוחמה כנגד השימוש הנואל בתחמושת שמסיבה סבל רב כל כך למי שגם לשיטתם אינם אלא אזרחים בלתי מעורבים.

על הרגיעה

פברואר 4, 2009

"ההרתעה מאפשרת לנו עכשיו את הרגיעה" (אהוד ברק 19.1.09)

"קיים הבדל גדול בין מנוחה לרגיעה. אדם נח עושה מה שהוא רוצה: רוצה לישון – הוא ישן, לשוטט ביער – הוא משוטט, לקרוא בג'ויס – הוא קורא בג'ויס. ברגיעה חירות כזו אינה אפשרית. כל רגע פנוי מעבודה מקצועית ומשאר מחויבויות יש לנצל בלהט להתעמלות ולמסאז', ועוד קודם לכן – להכנת התנאים המתאימים להתעמלות ולמסאז' הללו. גבירותיי ורבותי, שום אילתור. אפילו לא בתחום הנפש, שגם היא צריכה להתמסר למסאז' משלה. שכן על הרגיעה להביאנו לידי כך שלא נתרגש יותר מדי משום דבר." (ויסלבה שימבורסקה "בטופרי הרגיעה")

"כִּי לֹא-בָאתֶם, עַד-עָתָּה–אֶל-הַמְּנוּחָה, וְאֶל-הַנַּחֲלָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לָךְ" (דברים, יב,ט)

לקראת ההשתלחות האחרונה בעזה הנפיק צה"ל דף הנחיות לשיחת המפקדים עם יחידותיהם. מסמך זה מספק את הניסוח הרשמי היחיד של מטרות המבצע, ונוסחו כך: "צה"ל יפגע פגיעה קשה בארגון החמאס, יצמצם באופן משמעותי ירי תמ"ס ופח"ע מרצועת עזה על מנת לשפר את ההרתעה, ליצור תנאים לשיפור המצב הביטחוני בדרום ולמנוע גלישת העימות לזירות נוספות". לא הפגיעה הקשה בחמאס ואף לא צמצום ירי הרקטות, מסתבר, הם מטרה כשלעצמם. חשובים ככל שיהיו הרי שהם משניים למטרה הנצחית – "שיפור כוח ההרתעה". התרגלנו זה מכבר לכבד יעד חשוב זה בכלל כיבודים השמורים ליעדים לאומיים נשגבים. משהם מוכרזים – בדרך כלל מפי פוליטיקאים או גנרלים רבי חשיבות, אך בצוק העיתים גם מפי פרשנים דו מימדיים – אתה שומע כהד תרועת חצוצרות שלאחריה יכולה לבוא רק שתיקה נשואת פנים.
ובכל זאת לא פעם חטאתי בליבי ותמיהה התגנבה לה באשר לפשרו של יעד נשגב זה. "מהי בדיוק הרתעה ומדוע אנו זקוקים לה כל כך?" אני כשלעצמי, הייתי חושב לי, לא ממש רוצה שיירתעו ממני אנשים. כך הייתי תוהה ביני לביני, בקול לא קול. אולם מיד הייתי מהסה את אותו ספקן שבלב, והודף מחשבות כפירה אלו, שהלא הן ראשית פקפוק בצדקת דרכנו שאחריתו ללא ספק בגידה, ועל כן הוא עצמו בבחינת אביזרייהו של בגידה ולכל הפחות יש בו אבק שנאת ישראל.
מה שמחתי על כן משנחלץ לעזרי לא אחר משר הביטחון בכבודו ובעצמו והסיר תהייה מליבי. ההרתעה נפלאה כל כך באשר היא מאפשרת את הרגיעה! כמה פשוט. אשרינו שזכינו למדינאים היודעים לעמוד על סוד הדיאלקטיקה של המתקפה-לשם-רגיעה. הלא זהו פלא של ממש, פלבאים לא ישיגוהו. כמו ירידה לצורך עליה, או דרך ארוכה שהיא קצרה, או מסטיק בריא לשיניים.
אולם רגיעתי לא האריכה ימים. עם שוך השמחה על יישוב הקושיה הראשונה צפה לה בעקשנות של בדל סיגריה שמסרב להישטף מהאסלה קושיה חדשה. "ורגיעה לשם מה?" הלא רגיעה אין בה שינוי של ממש אלא רק הפוגה רגעית. בניגוד לתאומתה – המנוחה, אותה ביתיות נינוחה של אדם עם עצמו ועם סביבתו, הרגיעה מטבעה זמנית, מין הפוגה שבין לבין. ברגיעה אדם יושב על קצה הכסא, מתנשף מהסיבוב הקודם, מתאמץ לאגור כוחות לבא. כמו שפסק זמן לא מחליף את המשחק אלא מוגדר ביחס אליו, כך הרגיעה נגזרת ממצב קיים ולכן, בהכרח, לא יכולה להוות לו אלטרנטיבה. מי כמונו, שכבר ידענו רגיעות הרבה, יודע שאחרי הרגיעה תתחדש הסערה. ואולי זה בדיוק העניין – חוסר היכולת שלנו לוותר על המשחק המוכר שלא מאפשר לנו לקוות לאותה חירות שבמנוחה.
כל עוד אנו אחוזים בטופרי אשליית הרגיעה לא נגיע לא אל המנוחה ולא אל הנחלה. אבל מסאז'ים הרבה יותר פופולריים היום מג'ויס.

ממנגנוני ההשחתה – מבט אחד במגרש הספורט שווה מאה אלף מילים.

ינואר 28, 2009

לא פעם עומד הציבור הישראלי בהשתוממות מול מבחני השוואה בינלאומיים המראים, לפחות לכאורה (עד כמה מבחנים אלו מהימנים, איני יודע) שמערכת החינוך בישראל במצב משברי. ה- OECD ממקם את החינוך העל יסודי בישראל אי שם סביב המקום ה-40 מתוך 57 מדינות.  סטיית התקן של רמת השיגי התלמידים במבדק היא מהגבוהות ביותר (הנתון המדאיג ביותר לדעתי). תלמידי פינלנד (מקום ראשון) לומדים פחות שעות מתלמידינו (מקום 39), מורים מקבלים שכר נמוך ומלמדים יותר שעות. יש מחלוקת לגבי הדרך בה יש לפרש את הנתונים. ברור למדי, שהמבחנים מראים רמה נמוכה מאוד בהצלחת התלמידים במבחנים המשווים.
בהחלט מדאיג, ומדאיג במיוחד עבור הורים המעוניינים בחינוך איכותי לילדיהם. ואכן כהורה רב צאצאים, אני מודאג אבל לא מודאג מדי וזאת למרות שרמת הלימוד נמוכה בממוצא ואין טעם רציונאלי לחשוב שילדי לא יסבלו ממצבה הנורא של מערכת החינוך בישראל. איני מודאג מידי כי לי זה לא יקרה. אני מודאג הרבה יותר מהיעילות של מערכת החינוך.
מערכת החינוך, אני סבור, היא אחת מהמערכות הממלכתיות היעילות והמוצלחות ביותר במדינה וזאת לא משום שיתר המערכות כושל אף יותר. (אני מפציר בקוראים לא להפסיק לקרוא – לא יצאתי מדעתי, או לפחות הסתירה לכאורה בדברי לא מעידה על כך.) אסביר את דברי. המשתנה החסר הוא שמערכת החינוך בישראל מוצלחת מאוד יחסית למטרותיה. ומהן המטרות? התשובה לגבי מערכת החינוך בכללותה מורכבת יותר, אך לגבי המטרות של חלק אחד ממנה – החינוך החילוני העל יסודי – יש לי כמורה היכרות ישירה שיכולה לסייע.
ראשית יש להבחין בין שתי מטרות של חינוך בכלל והחינוך העל יסודי הממלכתי (ולא דתי) בפרט. המטרה האחת היא לימודית. מרבית שעות ההוראה מוקדשות למטרה זו ואם מבודדים אותה אכן החינוך העל יסודי כושל. אך ישנה מטרה נוספת, מטרה שניתן לכנות "חינוכית". מערכת החינוך מבקשת לעשות שימוש בחלק מנושאי הלימוד שתכליתו אינו נוגע ליכולות או הישגים קוגניטיביים א-מוסריים. המטרה נוגעת לייצור נכונות לפעולות עתידיות. בניסוח קצת יותר מדוייק המטרה העיקרית של החינוך החילוני העל יסודי בישראל הוא מיקסום הנכונות לתרומה ארוכת תווך של בחורים ובחורות (בעיקר בחורים) ליחידות הצבא, בניגוד לאינטרס האישי של צעירים אלו ותוך מחשבה (לרוב מוטעית) שהם עושים דבר נכון מבחינה לאומית ומוסרית. גולת הכותרת של מגמה זו היא ההתנדבות ליחידות קרביות המסכנות את בריאותם ואף את חייהם של המתגייסים תוך העמדת מעמדם המוסרי במבחנים שהמערכת מבטיחה שייכשלו בהם (אמנם לא כדי שיכשלו ולא שאנשי המערכת מחשבים זאת ככשלון, אלא פשוט משום שדרכי פעולתה ומטרותיה מושחתים זה ארבעים שנים ויותר). בהנתן מטרה זו,ההצלחה של החינוך העל יסודי  פנומנאלית.

החינוך העל יסודי בישראל – מבחן בקיאות:
1.איזה יום בשנת הלימודים הוא החשוב ביותר בעיני גורמי תיכנון וביצוע בתיכון החילוני הרגיל? (לאלו שמתקשים בהבנת השאלה: במה מושקע מירב זמן ההכנה? לאיזה אירוע מגיעים יותר אורחים? וכד')
2.כיצד נמדדת הצלחה חינוכית ומהיכן מתקבלים הנתונים המעידים על ממדי הצלחה זו?

3.במה משקיעים בתי ספר והורים את סכומי הכסף הנכבדים ביותר במהלך שלושת שנות העל יסודי?

4.באילו אירועים של בית הספר מובטחת נוכחותם של אישי ציבור ומכובדים?

תשובות מבחן הבקיאות:
1.היום החשוב בשנה אינו יום העצמאות ולא יום השואה (מועמדים ראויים בחלט). גם לא חג האילנות, סוף השנה, או מבחן הבגרות. היום החשוב ביותר הוא יום הזכרון. ביום זה, ובשיתוף עם צה"ל, מגיעים לבתי ספר תיכוניים חיילים במדים ונשק (חיילים בלתי חמושים בדרך כלל לא מגיעים). בתיכון שבו לימדתי, מספר האנשים ברחבת הספורט בו מתקיים מדי שנה טקס יום הזכרון עולה בהרבה על 2000 כשמספר התלמידים בבית הספר 1000. מי נותן לחיילים שחרור? כיצד התחילה מסורת זו? מדוע מאפשר בית הספר לבוגריו להיכנס לבית הספר כשהם חמושים? מיותר לציין שאם אחד מבוגריו של בית הספר נהרג במהלך שרותו הצבאי, הטקס מקבל מקבל מיקוד מיוחד (בבית הספר שבו לימדתי התאבד תלמיד במהלך שרותו הצבאי ולא צויין ביום הזכרון).
2. ההצלחה נמדדת במספר המתנדבים לחילות קרביים. לא יחידה קרבית אחת כאחרת, כמובן. סיירות, קורס טייס וקצינים קרביים, מקבלים ניקוד עודף בתחשיב. הנתונים נמסרים למנהלי בתי הספר על ידי צה"ל.
3 ו- 4. סכומי הכסף (איני יודע זאת בוודאות אך אתפלא מאוד אם אני טועה בהערכה זו) הנכבדים ביותר הן מצד ההורים, הן מצד מערכת החינוך, מושקעים בביקורם של תלמידי כיתות יא' בבירקנאו ולצורך השתתפות ב-"מצעד החיים". (בזמן שתלמידי המשלחת נמצאים בחו"ל אין לימודים, לפחות לא אפקטיביים, בכתות שיצאו מהן למשלחת.) במצעד האחרון, אותו הוביל הרמטכ"ל גבי אשכנזי, השתתפו אלפים. בבית העלמין היהודי בוורשה אמר אשכנזי: "התשובה למה שאנחנו רואים כאן היא אנחנו, מדינת ישראל, צה"ל והניצחון". אני מצרף כאן קישור אחד מיני רבים מאוד המתאר את רשמיהם של תלמידים המסע שהוביל הרמטכ"ל.
אציין גם, שמכינות קדם צבאיות, פאר היצירה של החינוך הלאומי דתי ושמטרתן – חשוב לציין – שקופה לחלוטין, הוא סיפור הצלחה גדול מסיפור ההצלחה של החינוך העל יסודי החילוני. לאחר זעזוע עמוק ממספר הכיפות הסרוגות על מגרש המצעדים של בה"ד 1, הוקמו מכינות קדם צבאיות חילוניות. מידת הצלחתן של מכינות אלו אינו משתווה למכינות הדתיות (לפחות לא במונחי ההצלחה הנידונה). אך המכינות החילוניות אינן באות להחליף את בתי הספר התיכוניים או להוות אלטרנטיבה להם. המכינות החילוניות הם פוסט-תיכוניות ובשל כך הן מיותרות בהיותן ממוקדות למאמץ לשכנע את המשוכנעים. נוכחתי בהרצאת גיוס למכינות אלה, הרצאה שבמוקדה קצין קטוע יד ומנהיג (חובש כיפה) של שביתת הסטודנטים. נושא המכינות הקדם צבאיות בכלל והמכינות הקדם צבאיות החילוניות בפרט, נושא חשוב שראוי לדיון נפרד. כאן רק אומר, שממדיו בציבור החילוני מצומצמים יחסית ואין להתפלא על כך.
בין רשמי האישיים ישיבת פתיחתה של שנת הלימודים בבית הספר בו לימדתי. מנהל הישיבה, שהוא גם מנהל בית הספר (שבתפקידו הקודם היה קצין בצבא), סיכם את שנת הלימודים הקודמת. הסיכום כלל מנייה לפי סדר אורדינלי עולה של חשיבות של מספר המתגייסים ליחידות קרביות, המתנדבים ליחידות קרביות, מספר המתנדבים לסיירות מובחרות (גם "סיירות" וגם "מובחרות"? כן, כן! גם וגם!), ולבסוף, כמנה אחרונה הנשמרת כהפתעה, מספר המתקבלים שנרשמו לקורס הטייס. באותה שנה, מזלנו שפר עלינו ובכניסה לבית הספר הופתענו לראות שלט גדול המברך את "בוגרינו הטייסים".
הרשו לי להגיד לסיכום כמה דברים שצריך לעשות ומדוע צריך לעשותם. אני רואה חשיבות מכרעת בהתערבות של הורים ומורים בחינוך תלמידים מחוץ ובמסגרת התיכון. למרות שאני חסיד של פעולות הבאות מלמטה – פעולות שבאות מתוך כוחות קיימים ופנימיים, אינני רואה אפשרות אחרת מאשר לפעול מבחוץ לעצירת החדירה של הצבא לתיכון העל יסודי ושינוי מטרות ההוראה בבתי ספר על יסודיים. הסיבה שבניגוד למקרים אחרים אני מאמין בכך, היא שאיני רואה סיכוי רב בהצלחה גורפת במאמצים לשינוי מבית מרצונם הטוב של מורים (בהנחה שיש מספיק מורים עם רצון כזה). כמורה לשעבר בתיכון חילוני, אני יכול להעיד ש 50 שעות הוראה על צדק חלוקתי, תורת המידות והמדינה ושימוש בכול אמצעי (כולל אמצעים בלתי כשרים) בניסיון להעמיד בראש שאלות מוסריות, אינם יכולים להשתוות ללחצים חברתיים ומניפולציות רגשיות, לסמי-הבנה של תלמיד תיכון ביום הזכרון שרואה את בנות כיתתו בוחנות את הבוגרים עטורי הנשק והמדים שהוכוונו להשתתף בטקס. יעילות כזו אין שווה לה. ייתכן, וניתן היה לעזור לתלמידים לפתח תובנה מוסרית ורצון לעמוד מול הלחצים הצבאיים כדי לסרב ולמנוע ביצוע פעולות נפשעות כמו אלו שראינו לאחרונה גם אם בחרו או גויסו ליחידות קרביות. אבל כאן ההצלחה של מערכת החינוך קלה למדידה אף יותר. העדיות לכך נמצאות בסלון של כל אחד מאיתנו, משודרות ברשתות הטלויזיה ומדווחות בעיתונות – אם רק רוצים לשמוע. אני חייב כאן לציין בכאב שמעולם לא האמנתי שאראה מראות כמו אלו ששודרו בארץ לאחרונה. הסברי הפוסט-טרואמה של הלחימה בלבנון חלקיים. ברוטליות כמו שראינו בעזה מתחילה בנורמות ודפוסי החשיבה המוטמעים במערכת החינוך בידיה כולנו מפקידים (מפקירים?) את ילדינו. כמורה, נכשלתי ונכשלו וייכשלו טובים ממני בנסיון לעמוד מול כוחות חברתיים יעילים המכוונים למטרות שהאל יודע כיצד נוכל לחלץ עצמנו מהן.
בהצדעה למנצחים (בינתיים),
מורה לשעבר.

"טוב שבגויים הרוג"

ינואר 26, 2009

ההתנהלות הברוטלית של צה"ל בעזה אינה מתמצית רק ברמת הפיקוד שהורה על כניסה בכוח מופרז ושימוש בחימוש בלתי חוקי ובלתי מידתי. עדויות רבות מלמדות על אלימות, גסות ואף מעשי רצח שבוצעו על ידי חיילים בשטח. אנו מכירים מקרים דומים מלבנון וממבצעים קודמים בשטחים ובכל זאת נראה שמדובר בתופעה חריפה יותר. כדי להבין אותה, נדמה לי שצריך בין השאר להתייחס לשינוי הדמוגרפי באוכלוסיית החיילים. הלוחמים בעזה השחיתו ספרי קוראן, והשאירו כתובות על קירות הבתים בנוסח "מוות לערבים", "אין ערבים אין פיגועים", "ערבי גבר זה ערבי בקבר – גוש קטיף וצפון השומרון לנצח", "מזרח ירושלים ליהודים", "מי שחלם גבעתי לא מגרש יהודים, מי שחלם גבעתי הורג ערבים", וכמובן "אין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמיים" (אני מקווה להעלות תמונות של כל הכתובות האלה ועוד בקרוב). ברור לאיזו קבוצה באוכלוסיה משתייכים כותבי הכתובות הללו. זוהי אותה אוכלוסיה ממנה יוצאים נערי הגבעות והנוער האלים והגזעני שאנו פוגשים בחברון וביתר השטחים, אלא שהפעם הם במדים ונשק צהלי. אלו חיילי המתנחלים בעידן של אחרי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות. מאורעות אלה השפיעו עמוקות לדעתי על הימין הדתי ושינו את אופיו במידה משמעותית. על כך ראוי לפרט בפעם אחרת. כרגע אסתפק בהצבעה על התופעה.
מדובר בחיילים שקודים של מוסר הומניסטי אוניברסלי וחוקי מלחמה זרים להם לחלוטין ואף בזויים בעיניהם. כדי להבין את התנהלות הצבא צריך להכיר את מקורות ההשפעה של החיילים הללו שתופסים יותר ויותר נפח ביחידות הלוחמות ובשדרת הפיקוד. הנה דוגמה:


רבנים אלה שמטיפים לפגיעה בחפים מפשע הם שמכשירים את החיילים הדתיים בישיבות ובמכינות הקדם-צבאיות, ועכשו הם גם נושאים בתפקידים בכירים בצבא. הרב הצבאי הראשי, למשל, הוא אביחי רונצקי שעמד בראש ישיבת הקיצונית באיתמר. רונצקי פונדמנטליסט דתי בדעותיו ולאומן גזעני בהשקפותיו. את תפקידו כרב ראשי הוא לא תופס כמוגבל למתן שירותי דת, אלא עוסק בגלוי בעיצוב התודעה של החיילים . הוא תופס את עצמו כ"כהן משוח מלחמה" דהיינו כמי שמספק ללוחמים את ההשראה והמוטיבציה (הדתית) להלחם, ואת משימתו לאור התובנה ש"התיקון הגדול של העם לא יבוא באמצעות טיפול בהסדרניקים ובדתיים, אלא על ידי חיבורו ליהדות, ולשם כך באתי, כדי לחבר את העם בצבא אל מקורותיו וייעודו". אין פלא אם כן שרבנים קיצוניים מוצאים את דרכם אל תוך בסיסי צה"ל אפילו בעת מלחמה שם הם מפיצים את תורתם.

ארגון שוברים שתיקה מפרסם היום חומרים שהגיעו לידיו המלמדים על חדירתם של מסרים גזעניים ובלתי מוסריים באמצעות הרבנות הצבאית בזמן המלחמה. הנה מבחר מתוך חוברת שחילקה הרבנות הצבאית.

אבל חדירת הרבנים לצבא היא רק החוליה האחרונה בשרשרת. תודעתם של חיילי הדתיות הלאומנית – שמהווים כשליש ממפקדי השדה – מתעצבת הרבה קודם. הרבה נאמר ונכתב על המשיחיות ותפיסת הבלעדיות על הארץ כתוצאה של הבטחה אלוהית שמטופחות בקרב הציונים הדתיים. אבל, לדעתי, המרכיב הבעייתי ביותר הוא גם פרוזאי יותר וזוהי הגזענות העמוקה שבתמונת עולמם. הרעיון הדתי של העם הנבחר חובר ללאומנות פראית וביחד נוצר קוקטייל של גזענות מזוקקת. לעיתים בוטה ולעיתים מודחקת תחת רטוריקה פסאודו-ליברלית. הגזענות מסוכנת בעיני יותר מהמשיחיות בדיוק בגלל הפרוזאיות שלה, בדיוק בגלל שהיא עמדה שמשתפת רבים כל כך בחברה הישראלית בכלל. קשה מאוד למכור היום את רעיון הארץ המובטחת או את היחס אל המדינה כ"אתחלתא דגאולה". קל הרבה יותר לטפח תחושות של עליונות גזעית ושנאת זרים. הגזענות שמעוגנת עמוק ביהדות מתחברת בטבעיות לגזענות של מלחמת התרבויות – רעיון שפשטנותו מאותגרת רק על ידי הרסנותו והפופולריות לה הוא זוכה.

כדי להבהיר, אינני טוען שחלקם הגדל של הדתיים בקרב חיילי צה"ל היא גורם יחיד או אפילו מרכזי בברוטליות שהפגינו חיילינו בעזה. טענתי היא שזהו גורם שיש לקחת בחשבון בבואנו לנתח את מה שנראה כשינוי משמעותי לרעה בהתנהלות הצבא, ושיש לתת עליו את הדעת בבואנו להציע פתרונות.

הישראלים כאוייבי הציונות

ינואר 25, 2009

שתי הרשימות, "קיר הברזל" של אבנר ו"יש עם מי לדבר – חייב להיות!!!" של אמיר, חושפות הנחות סמויות  ומפוקפקות שעומדות מאחורי טיעונים רווחים בשיח הפוליטי הישראלי. אמיר מתייחס למשמעות העמוקה של טענת ה"אין פרטנר" – על-אף שהיא מוצגת כטענה עניינית, כשטענה זו עולה בשיח הישראלי היא עולה כטענה מטאפיסית אודות טבעו הבלתי ניתן לשינוי של העם הפלשתיני. יתרה מזאת, הטענה נתפסת גם כטענה אודות חוסר הרלבנטיות של משא ומתן כשיטה לשינוי פוליטי משמעותי. הטענה שאין עם מי לדבר היא, באזניי הישראלים, הטענה שאין ברירה אלא לטפל בבעיות העומדות בפני החברה הישראלית באמצעות כוח צבאי ושלפיכך פוליטיקה ודיפלומטיה הן תמיד דחיית הקץ והסחת הדעת מהמעשה האמיתי – המעשה הצבאי.
אמיר מגיע למסקנה ש"התפיסה הישראלית על פיה אין פרטנר לשלום היא הרסנית בצורה בלתי רגילה. היא דוחה את האפשרות של ההדברות, ולכן היא עומדת חוצץ נגד התקווה." לפיכך "עלינו להשיב לעצמנו את התקווה ועל מנת לעשות זאת עלינו להבין שיש עם מי לדבר וחייב להיות, שעלינו לדבר עכשיו על השאלות הנוקבות ולהגיע להכרעה." אפשר להבין את הרשימה של אמיר כטיעון אד-אבסורדום: ההשלכות של הטענה שאין עם מי לדבר כל כך בלתי סבירות שאין לנו אלא לשלול את הטענה עצמה.
ב"קיר הברזל" אבנר טוען שחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים מוביל להעדר מוטיבציה בצד הישראלי להתקדם לקראת פיתרון בדמות הסכם שלום. עד כמה שאני מבין את הטיעון של אבנר, מדובר ברעיון שכמו לקוח מתורת המשחקים: מלחמה היא אופציה רק כאשר ישנה שאלה לגבי התוצאות שלה. אם ברור לשני הצדדים מי ינצח בעימות ביניהם, אין טעם לצאת לעימות – לצד החלש עדיף להכנע לדרישות הצד החזק כדי לחסוך באבדות והצד החזק לא צריך להתפשר משום שביכולתו להביא את הצד החלש להיענות לדרישותיו. לפיכך, האינטרס של שני הצדדים המעורבים הוא שהצד החלש יכנע לדרישות הצד החזק ללא תנאים. כיוון שאלו יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, ישראל לא באמת רואה צורך בהליך שלום. לפי ניתוח זה, הישראלים לא חותרים לניצחון על הפלשתינים, הישראלים רוצים להביא את הפלשתינים להכיר בעובדה שהם כבר נוצחו. ניתוח זה מסביר טיעונים רבים בדיון הפוליטי הישראלי. טיעונים כמו: "העזתים צריכים להבין את מה שהבינו כבר תושבי הגדה: אם הם יהיו בשקט לא נצטרך להשתמש בעוצמה הצבאית שלנו". ובכלל, נדמה לי שאותו היגיון מסביר את רוב הטיעונים ה"חינוכיים" של הישראלים. פלשתינים "מחונכים" הם פלשתינים שמבינים את יחסי הכוחות ואת המגבלות המשתמעות מהם.
התובנה שיחסי הכוחות הם מקור הבעיה מביאה את אבנר להציע שינוי ביחסי הכוחות. שינוי אפשרי הוא לחץ דיפלומטי מצד ארה"ב שמשמעותו תהיה שלילת האפשרות של מתקפה ישראלית כוללת על הפלשתינים. אבנר מציע שהדיפלומטיה תאזן את חוסר הסימטריה שמביא לסטטיות ביחסי ישראל והפלשתינים.
אני נוטה להסכים גם עם הניתוח של אמיר וגם עם הניתוח של אבנר. אבל אני חושב שהפיתרונות שלהם בעייתיים. אמיר מציע לשלול את הטענה ש"אין פרטנר" משום שההשלכות הנורמטיביות  – הפוליטיות, מוסריות, חינוכיות, ערכיות – שלה אינן מקובלות. אך הטענה שאין פרטנר אמורה להיות טענה עובדתית לגבי מהותם של הפלשתינים ומגבלותיה של הפוליטיקה והדיפלומטיה. לא ברור מדוע השלכה מוסרית או ערכית חמורה אמורה להביא אותנו להטיל ספק בטענה עובדתית. אין ספק שחשוב להכיר בהשלכות שעליהן אמיר מצביע, אך האם חומרת ההשלכות לבדה מפריכה טענה המציגה עצמה כעובדה אודות מנהגו של עולם?
אבנר מציע דרך לשנות את יחסי הכוחות בין ישראל לפלשתינים, אך מעבר לשיפור מצבם של הפלשתינים – שהוא ללא ספק הישג מוסרי חשוב ומספיק בפני עצמו – האם יושג הישג ישראלי בעזרת שינוי יחסי הכוחות? כיצד יהפוך המצב הישראלי לטוב יותר אם ישראל תעשה, באופן חד-פעמי, את הדבר הנכון מהסיבות הלא-נכונות? אבנר מתייחס למערך השיקולים שקברניטי ישראל (או צבאהּ) חושבים לרלבנטיים כנתון ומציע דרך לשנות את החלטותיהם לאור נתון זה. אך ברור שתמרון מסוג זה הוא מחוץ להישג ידם הפוליטית של אזרחי ישראל, ויותר מכך ברור שהשפעה פוליטית עקיפה שכזו לא תוכל להיות שיטת פעולה קבועה של אזרחים ישראלים. לפיכך נראה שבעיות מהסוג שאבנר מצביע עליהן ישובו ויעלו חדשות לבקרים. הפיתרון שאבנר מציע נראה נקודתי מדי.
הבעיה המשותפת לפתרונות השונים שאמיר ואבנר מציעים היא טשטוש גבולות בין דיון בשאלות של מדיניות וביצוע – שאלות אודות הצעדים שבהם יש לנקוט, לבין דיון בשאלות ערכיות – שאלות אודות היעדים שברצוננו להשיג. היחס בין שני סוגי השאלות ברור: אורח החיים שאנחנו שואפים לו הוא הנחה מוקדמת בדיון שלנו אודות המדיניות בה יש לנקוט על מנת להגשים את שאיפותינו המשותפות. במובן זה, שאלות של מדיניות כפופות לתשובות שאנחנו מספקים לשאלות ערכיות. על פניו, שאלות של מדיניות הן שאלות "טכניות" או מקצועיות התלויות בידע עובדתי רלבנטי ובמיומנויות מסויימות. אבל שאלות של מדיניות מעלות גם שאלות ערכיות אודות הלגיטימיות של האמצעים בהם נוקטים להשגת היעדים. לפיכך, על אף ששאלות ערכיות קודמות לשאלות של מדיניות, הדיון בשאלות מדיניות מעלה שאלות ערכיות.
בישראל דיונים פוליטיים הם באופן כמעט בלעדי דיונים אודות מדיניות: שתי מדינות, גדר הפרדה, התנתקות, ירושלים, לדבר או לא לדבר עם אש"פ/חמאס – כולם נושאים שהיוו מוקדי מחלוקת מרכזיים בדיון הפוליטי הישראלי. לעומתם, דיונים ערכיים אשר רווחים בדמוקרטיות מערביות נעדרים כמעט לגמרי מהשיח הישראלי: דיונים אודות הפלות, אודות שיוויון זכויות לנשים או אודות זכויות הומואים ולסביות. אלו דיונים ערכיים שגם אם הם מובילים לדיונים אודות מדיניות (כמו, 'כיצד יש לתקן את חוסר השיוויון?') הם קודמים להם. מצד שני, כשהדיון הפוליטי הישראלי נתקל בגבולות ערכיים האמורים להיות מוחלים על האמצעים שבהם לגיטימי לנקוט, עולה תחושה לא נוחה של מבוכה. כשארה"ב, לעומת זאת, בעקבות 11.9 החלה במדיניות ביטחון שפגעה בצנעת הפרט של אזרחים אמריקאיים הדבר עורר דיון ציבורי נרחב (גם אם לא מנע מהממשל להמשיך ולפגוע בזכויות האזרח). זו דוגמא לדיון ערכי שעולה מתוך דיון אודות מדיניות. בשיח הישראלי אין מקום לדיון ציבורי בסוגיות כאלה. בדרך-כלל, בג"צ אמור לשבור את הראש בשאלות מסוג זה.
הבעיה הפוליטית הישראלית, אם כן, עמוקה יותר מ"השחתה מוסרית". הבעיה היא שהשאלה "אילו ערכים עלינו לאמץ?" היא בעצמה שאלה חסרת מובן עבור הישראלים. עובדה זו מסבירה את הנטייה, עליה מצביע אבנר, להבין יחסי כוח כנתון רלבנטי יחידי לקביעת מדיניות. ידה של הכוחניות על העליונה בארץ, לא משום שתומכי הגישה הכוחנית הצליחו לשכנע את הציבור שערכים הומניסטיים הם שגויים או לא חשובים מספיק, אלא משום שהם הצליחו לשכנע את הציבור הישראלי שלערכים הומניסטיים אין מובן, הם חסרי משמעות. ישראלים רואים בטיעונים מוסריים המושמעים על ידי ישראלים (1) סימן למחלת נפש, מקרה של הלקאה עצמית וכו' או (2) דאגה לאינטרסים של האוייב, כלומר, בגידה. ה"שמאל הרדיקאלי" הוא לישראלי כמו הרוע "הרדיקאלי" – הוא רדיקאלי משום שהוא מעוות, הוא עמדה שרק אנשים לחלוטין בלתי סבירים יכולים להחזיק בה. לכן גם הפיתרון שאבנר מציע נשמע "רדיקאלי": רק ישראלי משוגע או בוגד ירצה להחליש את כוחה של ישראל.
העדרו של דיון ערכי מסבירה גם את חולשת הפיתרון של אמיר: אמיר מנסה לשלב טענה ערכית ברטוריקה ה"כמו-עובדתית" הישראלית. אך "אין פרטנר" לא נתפסת כטענה אודות הערכים שלנו. אין אף טענה פוליטית במיינסטרים הישראלי שנתפסת כטענה ערכית, ישנן רק 'מחוות' ערכיות כמו "זה עצוב מאוד שמתים ילדים בעזה, אבל כל עוד חמאס… וכו'". הניתוח של אמיר חשוב משום שהוא מבהיר שטענת ה'אין פרטנר' היא אכן טענה ערכית – היא שוללת תפיסת עולם. הטענה שאין פרטנר קובעת שישנם אנשים שממהותם רוצים להרע או להשמיד אחרים, ואי-נכונותם לשאת ולתת אינה תלויה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות. זו טענה מהותנית שאינה מתיישבת עם הרעיון שבני-אדם נולדים שווים לנסיבות שונות. לכן הומניסט רואה בטענה ש"אין פרטנר" לא סוף פסוק אלא הזמנה לדיון בשאלה 'כיצד נוכל לשנות את התנאים הפוליטיים כך שיהיה פרטנר?'.
ישראלים אינם מוצאים טעם בדיון ערכי משום שהעדר בחירה הוא רעיון שעומד בבסיס ההוויה הישראלית הקולקטיבית. במקום לתפוס ריבונות כחופש לבחור בין אפשרויות ולקחת סיכונים, הישראלים מבינים את ריבונותם ככוח להציל את עצמם שוב ושוב מפני הכוחות הבאים לכלותם. כשצה"ל הורג חפים מפשע הוא עושה זאת משום שחמאס לא הותיר לו ברירה. כשאנחנו מסרבים לשיחות שלום זה משום ש"אין פרטנר". החלטות ישראליות הן בין אבדון לחיים, לא בין דרכי חיים שונות. לכן, כל שיקול מוסרי נראה לא רלבנטי – אי אפשר להתלבט כאשר "קמים להורגך". הישראלים משכימים כל בקר לסיפא האלמותית: "השכם להורגו".
יש לתת "לצה"ל לנצח" לא רק משום שרק פיתרון צבאי הוא פיתרון. יש לתת לצה"ל לנצח משום שמבחינת הישראלים אם צה"ל יפסיד לא תהיה עוד הצדקה אידיאולוגית למדינת ישראל. ישראל היא מקלט, היא צעד נואש, היא אף-16 מעל אושוויץ. הרי לא באנו הנה להינות מהחיים באנו כדי להשאר בחיים. לא לשווא הישראלים דואגים לדרכונים זרים, הם אינם אזרחים נאמנים: הם כאן בשביל לשרוד, אם צה"ל לא יכול להגן עליהם אין לישראלים מה לחפש כאן. אבל כיוון שהישראלים לא רוצים לעזוב, וכיוון שהם אוהבים את צה"ל כמו שהם אוהבים את ילדיהם, הישראלים לא יכולים להעלות על דעתם שהגנה על תושבי ישראל איננה מרכיב מכריע במרבית ההחלטות המתקבלות בצה"ל. צה"ל חייב להגן וחייב לנצח. שלילה של כל אחת משתי דרישות אלו משמעה ריקון ישראל מתוכן.
יש, איפוא, לחצוב מקום בשפה הפוליטית הישראלית לרטוריקה של בחירה. בחירה בדרך חיים שאנחנו רוצים לממש ובחירה בדרך חיים שמכתיבה את המגבלות שאנו מציבים לאמצעים בהם אנחנו נוקטים. הדבר בעל הערך שהעוצמה שלנו מאפשרת היא לקיחת סיכונים. המשיכה הישראלית אחר טיעוני "אין ברירה" היא בגידה של ממש בשאיפה הציונית לריבונות וברעיון שהעם היהודי אכן יכול להיות עצמאי בארצו. חוסר ברירה צריך להיות הסיוט של כל ישראלי, לא התירוץ האולטימטיבי. הנה דרך נוספת להציג את הטענה של אמיר: האמונה שלעולם לא יהיה פרטנר, שתמיד "נלחם על חיינו", היא הודאה בכישלון הפרוייקט הציוני, היא הודאה שאפילו כשיש לנו צבא משלנו, נורמליות מדינית וחופש בחירה הם מחוץ להישג ידינו. זו לא רק מסקנה עגומה ומצערת במיוחד לכל מי שישראל חשובה לו, זו גם מסקנה שקרית.