Posts Tagged ‘נתניהו’

הכרה הדדית ושלום

יולי 1, 2009

מי שמפקפק במחויבותו של בנימין נתניהו לשלום לא הבחין בתדירות הופעתה של המילה 'שלום' בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שלום לא היתה רק המילה שפתחה את הנאום וזו שחתמה אותו: בין לבין חזר נתניהו על מילת הקסם הזו יותר מארבעים פעם. הציניקנים יפרשו את תשוקתו החדשה של נתניהו כמסך עשן המכסה על סרבנות שלום בפועל. אך במקום להיכנע לציניות מוטב שנעיין בנאום ברצינות הראויה ונחפש הזדמנות לשלום מתחת למעטה המילים.

נתניהו הוא חסיד נלהב של כוחות השוק. על כן הוא יודע שמשא ומתן מבוסס בעיקרו על סחר חליפין. אחרי הכל, היה זה נתניהו שטבע את הסיסמה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". אפשר שהגיעה העת שגם הפלשתינים יאמצו את המשוואה הזו בלב שלם, שכן נתניהו הדגיש בנאומו מה הוא מצפה לקבל מהם אך לא הבהיר מה יעניק בתמורה. נכון, ניתן להבין מדבריו שישראל תיאות להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת בגבולות כאלה או אחרים, אך מעיון בנאום עולה שדרישותיו של נתניהו אינן שוות ערך לתמורה שהוא מוכן לספק.

בלב נאומו העמיד נתניהו את הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. מתחת הריסות השמאל הישראלי נשמעו ציוצי מחאה, ונציגים פלשתינים נותרו איתנים בסירובם להעניק לישראל את מבוקשה, אך אפשר שדווקא העברת מרכז הכובד של הסכסוך אל השיח של ההכרה עשוי להביא לפריצת דרך. מעל לכל יש לזכור את העובדה הבאה: הכרה אפקטיבית היא תמיד הכרה הדדית. אם אנחנו זקוקים באמת להכרה פלשתינית הרי שאנו מכירים בפלשתינים כקבוצה שלהכרתה יש ערך עבורנו. אם כך, ולאור עקרון ההדדיות שטבע נתניהו, עלינו לשאול את עצמנו מה ערכה של הכרה שאנו מציעים לפלשתינים בתמורה להכרתם במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

בבר-אילן קבע נתניהו ששורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו במולדתו ההיסטורית". את זכותו של העם היהודי הדגיש ללא הרף; לעומת זאת, זכויותיהם של הפלשתינים זכו רק לאזכור מרומז. האם נתניהו פשוט שכח לציין איזו הכרה תעניק ישראל בתמורה? בנאומו מצויה רק הנוסחה הבאה: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים". כלומר, הפלשתינים נדרשים להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל, בעוד שהישראלים מוכנים להכיר בקיומם של פלשתינים. אך בין שתי ההכרות האלה שורר הבדל מהותי: הפלשתינים נדרשים להעניק הכרה בעלת תוקף נורמטיבי, בעוד שהתמורה המוצעת מתמצית בהכרה בעובדה. מהכרה בזכות נובעות שלל מחויבויות פוליטיות ומשפטיות; מהכרה בעובדה לא נובע שום דבר. מכאן שהעסקה המוצעת איננה הוגנת ואין תמה שהיא נדחתה על הסף. הכרה בזכות יכולה להינתן רק בתמורה להכרה בזכות שוות-ערך.

לא במקרה נמנע נתניהו מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם. ישראל הרי שולטת בשטח שעליו מבקשים הפלשתינים לייסד מדינה; הכרה ישראלית בזכות פלשתינית משמעה הודאה בעובדה שישראל מפירה בפועל זכות פלשתינית בעוד שהפלשתינים, לכל היותר, מסרבים להכיר בזכות שישראל כבר מממשת בפועל יותר משישה עשורים. בהכחישו את זכותו שוות-הערך של העם הפלשתיני, נתניהו משמר את פער הכוחות בין הצדדים לקראת משא ומתן עתידי. שכן ישראל מצפה שהפלשתינים יוותרו על חלק ניכר מתביעותיהם (בנוגע לפליטים, לירושלים, לגושי התנחלויות, וכעת גם לפירוז) בתמורה לנסיגה שישראל מחויבת לבצע בין כה וכה על פי החוק הבינלאומי. במונחים הכלכליים החביבים על נתניהו מדובר בכשל שוק, שכן ישראל משתמשת בכוחה על מנת לכפות על הפלשתינים עסקה שבה המחיר אינו שקול לערכה של התמורה.

אם מאחורי החזרה הבלתי-פוסקת על המילה שלום בנאומו של נתניהו מסתתר גם סיכוי לשלום של ממש, הרי הוא באפשרות שישראל והפלשתינים יפתחו במשא ומתן מתוך הכרה-הדדית. בתמורה להכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, על ישראל להכיר בשטחים שכבשה בשנת 67' כטריטוריה ריבונית של העם הפלשתיני. כפועל יוצא תכיר ישראל בנוכחותה בשטחים כהפרת זכויותיהם של הפלשתינים ולא תוכל להציג עוד את נכונותה לסגת מהם כויתור אצילי מצדה.  מכאן יוכל להתחיל משא ומתן אמיתי – לא על סיום הכיבוש, שהוא זכותו הלגיטימית של העם הפלשתיני, אלא על שלום בין העמים; שלום שהוא משאת נפשו של בנימין נתניהו.

מודעות פרסומת

החור שבקצה המנהרה

פברואר 5, 2009

אולי אינני היחיד להבחין בתופעה הבאה: לאחרונה החומה מאבדת את מקומה כמאפיין המרחבי העיקרי של הכיבוש לטובת המנהרה. אינני בטוח שניתן להצביע על מכנה משותף לכל המנהרות שהופיעו בחיינו לאחרונה, אך נראה לי שמן הראוי להקדיש להן מחשבה. החומה, ועמה שלל הגדרות והתיילים שמקיפים אותנו מכל עבר, היתה ביטויה המוחשי של דוקטרינת "אנחנו כאן והם שם" מבית היוצר של אהוד ברק. אלא שרקטות הקאסם חשפו את רעיון ההפרדה במערומיו; הסתבר שבין הירדן לים אין די מקום גם לכאן וגם לשם, ושהפלסטינים מסרבים להיכלא שם רק משום שאנחנו לא רוצים אותם כאן. מי שגדל כמוני על "רחוב סומסום" זוכר בוודאי את המערכון הקלאסי שבו עוגיפלצת ועזרא מסבירים לילד בעל קול צורמני במיוחד אודות ההבדל בין כאן ושם. כזכור, עוגי מסביר לילד ששניהם נמצאים כאן, בעוד שעזרא, שהתרחק מהשניים למטרות המחשה, נמצא שם. הילד, שרוצה להיות שם, חש לעברו של עזרא רק על מנת לגלות שהוא עדיין כאן. אחרי שהוא מתרוצץ כמו קאסם בין כאן לשם ונוכח לדעת שבכל פעם שהוא מגיע לשם הוא בעצם כאן, פורץ הילד בבכי: "אני רוצה להיות שם!", הוא מיילל, "אף פעם אני לא אהיה שם!"

ברק וחסידי ההפרדה החד-צדדית חווים בשנים האחרונות את גרסת התשליל של המערכון הזה: הם רוצים בכל מאודם שהפלסטינים יהיו שם, אך למרבה התסכול הפלסטינים ממשיכים לצוץ כאן. הרקטות שלהם יודעות להתעופף מעל לחומות, והמנהרות שלהם מתחפרות תחתן. מערכת המנהרות שבין דרום עזה למצרים חושפת את המצור ההרמטי שישראל מטילה על עזה מאז יוני 2006 כאמצעי ענישה; הפלסטינים מבריחים דרכן תחמושת, אך גם מזון,דלק וחומרי בניין שישראל מונעת את העברתם. על פי דיווחים אחדים אפילו תנין אחד ואיתו כמה קופים ואריות עשו את דרכם לגן החיות של עזה בהרפתקה תת-קרקעית שכזו. יכולות השיגור וההתחפרות של הפלסטינים בעזה הופכות את ההסתמכות על גדרות בגדה לחסרת שחר, ואיתה מתפוגג גם רעיון ההפרדה.

על כן לא מפתיע שברק הציע לאחרונה לאמץ מתווה חדש להפרדה מרחבית. בהרצאה לקראת הבחירות הציע ברק לכרות מנהרה בין צפון הרצועה ודרום הגדה שתאפשר, לדבריו, חופש תנועה לפלסטינים. ישראל תחזיק, כמובן, בריבונות על המנהרה, אך תתיר לפלסטינים לשלוט בה מבחינה אדמיניסטרטיבית. ברק, רב אמן בתחום ההצעות הנדיבות, אינו מהסס להציע גם שליטה אדמיניסטרטיבית וגם חופש-תנועה-בתוך-מנהרה ואין ספק שאם ידחו הפלסטינים את הצעתו תוסר המסיכה מעל פניהם באופן סופי ומוחלט. ככלות הכל, בעזה הם מסתדרים היטב מתחת לאדמה. ברק אינו הפוליטיקאי הישראלי היחיד שיש בליבו פינה חמה למנהרות. לבנימין נתניהו יש סיפור אהבה עם מנהרת הכותל, ואהוד אולמרט שפך את כספי עיריית ירושלים על כביש המנהרות לגוש עציון. בגדה מיושם כבר רעיון ההפרדה המפלסית באמצעות כבישי "מרקם חיים", שאינם מנהרות, אבל גם בהם מובהר, על ידי הפרדה פשוטה בין מעלה ומטה, מי אוחז בריבונות ומי זכאי לכל היותר לחיים, שליטה אדמיניסטיבית, או מראית עין של "חופש תנועה".

מעניין לגלות שמנהרות אינן משמשות את ישראל רק במאבקה בפלסטינים. חשיבותה ההצהרתית של הריבונות מתגלה גם במאבק הסמוי שמנהלים מנהיגינו ומצביאנו נגדנו, וגם היא מתבטאת באופן מובהק דווקא במנהרות. הידעתם, למשל, שאל המעון החדש שנבנה בימים אלה בירושלים עבור ראש הממשלה מחוברת מנהרה? אתם, אם תהיתם, לא תוכלו להשתמש בה בשביל לחתוך דרך עומסי התנועה של הבוקר; אך אתם, להזכירם, לא ראש הממשלה. מדוע מחויבויותיו של ראש הממשלה חשובות יותר מאלו של אזרחיו? אולי משום שכשכבודו מאחר לפגישה סופגת ריבונותנו מכה אנושה. אולם מה יהא על ראש ממשלתנו, נזר הבריאה, במקרה של מתקפה גרעינית, או אסון טבע לא עלינו? אל חשש, לרשותו יעמוד בונקר משוכלל שממנו יוכל הוד רוממותו לפקח בקור רוח על היצלותנו באש הלהבה. מהבונקר הממשלתי יוכל הקבינט המצומצם להימלט – איך ניחשתם? – דרך מנהרה שתוביל הישר לעמק הארזים ומשם לתל אביב, אם תהיה תל אביב, או לשדה התעופה. ממשלתנו הרי לא תפקיר אותנו גם בשעת אסון ותקפיד לשאת באומץ את נס הריבונות גם מן הגולה הדוויה. הרי אזרחי ישראל לא רוצים שמנהיגיהם יקבלו החלטות על עתידם תוך שחשש לגורלם שלהם מתגנב אל ליבם.

התופעה שאני מנסה להצביע עליה כאן היא זליגתה של ההפרדה גם למרחב הפנים ישראלי. כמו שישראל זכאית למרחב פריווילגי נקי מפלסטינים כביטוי לריבונותה על הארץ, הפוליטיקאים שלנו זכאים למרחבים מוגנים ונקיים מאתנו כביטוי לריבונותם עלינו. ההיכלות המפוארים שנבנים ברחבי הארץ לבתי משפט, מפקדות צבאיות ומשרדי ממשלה הם סממן של "ריבונות" שבדמיון הפוליטי הישראלי היא שוות-ערך לכבוד וראווה. השיירות הצעקניות שמלוות את שרי הממשלה בכביש ועדרי המאבטחים שמקיפים אותם מכל עבר הם הביטוי היומיומי להפרדה שמנהרות המילוט משקפות אותה בשעת חירום. אנחנו כאן והם שם.