Posts Tagged ‘מלחמה’

מוות לערבים, בדרכי נועם

מרץ 21, 2009

עיתון "הארץ" חושף ללא חת: גם את עדויותיהם המזעזעות של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה וגם את הכתובות שחיילי יחידות צה"ל מדפיסים על החולצות שלהם. האמת יצאה לאור: חיילי צה"ל הרגו פלשתינים חפים מפשע והם גם מריצים בדיחות וולגריות על פלשתינים, על הקלות שבא ניתן לחסלם ועל חוסר האונים שלהם אל מול הכוונות הפאליות של חיילי צה"ל.

אלא שלא ברור מאיזו אפלה יכלה האמת הזו לצאת לאור. אם "הארץ" היה חושף ביום שישי האחרון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו בסביבות 1,300 פלשתינים או שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים, כולנו היינו משתכנעים שדב אלפון לוקה באמנזיה ומגלה מחדש את מה שידוע עוד מזמן המתקפה על עזה. גם כתבה שחושפת את האווירה הציבורית הלוחמנית ששררה בארץ בזמן המלחמה היתה מרימה את גבותינו אל על. הרי בראשי כולנו עוד מהדהד משפטו האלמותי של פואד בן אליעזר מימי הזהר של הכיסוח בעזה : "ככל שהמהלומה כבדה יותר – ככה מתרחב הלב".

מה, אם כן, נחשף בפנינו, התגלה לנו, הכה בנו עתה? מה יצא אל האור לראשונה ביום שישי האחרון שלא טבל באור קודם לכן?

האם נחשף שחיילים הרגו חפים מפשע בכוונה תחילה? הרי זו היתה המדיניות המוצהרת של צה"ל. הפתעה היתה מתקבלת על הדעת אם "הארץ" היה חושף שצה"ל, אשר נקט בשיטת פעולה לא-מידתית בעידוד המדינה והציבור, לא הרג חפים מפשע. אבל אין צורך במילון מונחים צה"לי על מנת להבין שפעולה לא מידתית פוגעת באנשים שלא השתתפו בלחימה.

אולי אנחנו מוכים זעזוע לא מהעובדה שחפים מפשע נהרגו בעזה אלא מהאכזריות שבמעשי החיילים שהרגו אותם : לא חשבנו שחיילי צה"ל רוצחים זקנות חסרות ישע בדם קר. אבל כיצד יכולנו שלא לחשוב זאת אם ידענו שצה"ל מפציץ כל גזרה אליה הוא נכנס והורס בתים והורג מאות אזרחים חפים מפשע? כיצד אפשר לדעת שחפים מפשע נרצחו ולא לדעת שנדרשה אכזריות על מנת לרצוח אותם?

על פניו, אם כן, נראה שעיתון "הארץ" פרסם את המובן מאליו. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע אנחנו מזועזעים ממה שאמורים היינו לדעת זה מכבר? כיצד ייתכן שהישראלים מצליחים לדעת שחפים מפשע נהרגו בעזה מבלי לדעת שמישהו הרג אותם?

ראשית, כדאי לשים לב שלא כל הישראלים מזועזעים מהפרסומים. רבים לא מבינים על מה המהומה. מבין אלו שלא מבינים על מה המהומה ישנם כאלו שלא מוצאים כל פסול במעשים המתוארים בכתבה וישנם כאלו שמצאו בדברים פסול כבר כשפורסמו לראשונה בזמן המתקפה וכעת לא מבינים באיזה אופן התגלה להם מידע חדש. בשביל ראשוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" היא מילה ריקה מתוכן, כלי בידי דמגוגים ותו לא. בשביל אחרוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" הוא שם כולל לאופן שבו הם מאמינים שעליהם לחיות את חייהם ולשפוט את מעשיהם.

לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג הראשון, אלו שמצאו את הכתבות ב"הארץ" מזעזעות אינם אדישים לרעיון המוסרי, אך, לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג השני, המזועזעים רואים במוסר גזרת גורל שרירותית או התחייבות חסרת הסבר שאי-אפשר להתנער ממנה. עיקרו של הרעיון המוסרי או ה"ערכי", כפי שהמזועזעים תופסים אותו, הוא מראית העין. נכון שידענו שחפים מפשע נרצחו בעזה – אבל לא ידענו שהסבר נעשה בוולגריות שכזו. למה חייל כותב על חולצה שהוא רוצה להרוג ילדים פלשתינים? שיהרוג אותם אם צריך אבל שלא יהיה כל כך נלהב. צקצוק הלשון, רחש העיתון ואנחה ארוכה הם מסימני ההיכר של המזועזעים. אפשר לשתות מרק עוף כמו בן-אדם, בלי לעשות רעש, גזים צריך לשחרר רק בשירותים וחפים מפשע יש להרוג בכבוד וברצינות, ללא שמץ הנאה ומתוך רגש החובה. לא כל רוצח צריך גם להיות חרא של בנאדם.

עיתון "הארץ" לא חשף מידע; עיתון "הארץ" הציע אילוסטרציה לדברים שהיו ידועים זה מכבר. אך המזועזעים-מצקצקי-הלשון אינם מייחסים ערך מוסרי למעשים כשלעצמם אלא לאופן שבו בוצעו. לכן, בשבילם, תיאור המעשה רווי תחושות כמו-מוסריות שלא נכרכות במעשה עצמו.

מודעות פרסומת

צה"ל נופל בקטע הערכי

מרץ 19, 2009

אני לא רוצה להכביר מילים על העדויות שמפרסם הארץ מתוך כנס בהשתתפות בוגריה של המכינה הקדם-צבאית החילונית ע"ש רבין שהסכימו לקחת חלק במתקפה על עזה. רק משפט אחד שאמר אחד החיילים שדיברו בכנס צד את עיני: "אני חושב שזה היה הדבר הכי מרכזי: להבין כמה צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת". 

 לא הפתיע אותי לגלות שמשפט שכזה נפלט מפיו של בוגר אחת המכינות האלה (גילות לא נאות: לבושתי, גם אני הייתי פעם חניך באחת מהן). חלק מרכזי בפרויקט החינוכי שהמכינות הקדם צבאיות  הן אחד מנדבכיו העיקריים הוא יצירת התחום הזה, המדומיין, שישראלים אוהבים לכנות "ערכיות". זו לא הפעם הראשונה שהמילה המכוערת הזו, שלא ניתן לתרגמה לאף שפה, ושמסמלת יותר מכל את הניהיליזם שהשתלט עלינו בחסות הכיבוש, עולה בבלוג הזה. אי אפשר להימלט מפניה.

אני לא רוצה להיכנס כאן לניתוח התופעה הזו – ההחלפה של הטוב והרע ב"ערכי" וה"לא ערכי". אולם דבר אחד שהמשפט הזה ממחיש היטב היא תפיסתו של השדה ה"ערכי" כקטע, כלומר תחום, סוג של פעילות שניתן לבודד ולהפריד מפעילויות אחרות. ה"קטע הערכי" לא מופיע כאשר חייל בן-טובין, בעל כוונות טובות, בוגר מכינה צבאית, מתגייס לצבא, משרת בשטחים, פולש לעזה וכן הלאה. כל אלה הם חלק מהמובן מאליו הישראלי, והמובן מאליו אינו ערכי; במובן מאליו אין דילמות, והערכי, כמו פעולה טובה בצופים, הוא מגרשה הביתי של הדילמה. לירות בזקנה או לא לירות בזקנה? זו השאלה. שאלה ערכית. דילמה.

 הערכיות צצה כאשר מופיע דיסוננס בין האתוס והמציאות, או בין התפיסה העצמית וחוסר היכולת לפעול לאורה. על כן ה"ערכי" הוא תמיד "קטע", והקלקלות הקשורות בו מתוארות לרוב באמצעות המילה "כשל" (בכתבה בהארץ ראש המכינה הקדם צבאית מזהיר את הרמטכ"ל מפני "כשל ערכי חמור בצה"ל") ולעיתים כתקלה. יש "קטע ערכי", כלומר שדה של הוראות, קודים אתיים ונורמות שצריכים – כך מסבירים לחניכי המכינות הקדם צבאיות – להשתלב במלאכתו של הלוחם. לפעילות צבאית יש היבטים מבצעיים וערכיים; בתדרוך לפני מבצע יש לתת את הדעת לשאלות ערכיות – מיד אחרי סקירת המודיעין, קצת לפני השיקולים הלוגיסטיים. ערכיותו של הלוחם איננה חלק מאישיותו או אנושיותו, אלא חלק מהכללים וההוראות שהוא מאמץ בעת שהוא לובש מדים. מי שאינו מבין בליסטיקה בסיסית אינו פוגע במטרה; מי שאינו מבין ערכיות בסיסית יורה בזקנה.

כמובן שהמחשבות האלה אינן אמורות להיות ביקורת קוהרנטית של ה"ערכיות". אינני יודע אפילו מאיפה להתחיל. אבל כשקראתי את המשפט הזה – "צה"ל נופל בקטע הערכי, באמת" – חשבתי שהוא תופס משהו חשוב ביחס לשיח הזה. חוץ מזה, צה"ל נופל בקטע הערכי. באמת.

תוספת מאוחרת: על פי כתבה נוספת של עמוס הראל מהבוקר, צה"ל מנהל כעת "תחקיר ערכי" על אירועי עזה. חשבתי על כמה המלצות צפויות: שדרוג של התשתית הערכית, החלפת ערכים בלויים בחדשים, רענון המלאי הערכי במחסני החירום. מה השלב הבא: ערכים ללא טייס? ערכיות מונחית לייזר?  שמישהו יעצור את המילה הזו.

מוסר מלחמה חדש (2)

פברואר 26, 2009

כפי שציינו מספר מגיבים לפוסט הקודם, טשטוש ההבחנה בין אזרחים ולוחמים הוא גולת הכותרת של ניסיונו של אסא כשר לעצב מחדש את תורת המלחמה הצודקת. זוהי ביקורת מקובלת וחשובה על הפרוייקט של כשר, אך בפוסט הנוכחי אני רוצה להראות שעמדתו של כשר היא אפילו רדיקלית יותר מהטענה השנויה במחלוקת שההפרדה המסורתית בין חיילים ואזרחים בעת מלחמה אינה תואמת עוד את תנאי הלחימה. ניתן לטעון שבעת מלחמה ההפרדה בין אזרחים ולוחמים נעשית בשתי רמות שונות: ברמה הראשונה, מקובל להבחין בין אזרחים ולוחמים באשר הם יעד של פעולות צבאיות. רמה זו מגדירה הבחנות בקרב הצד שכנגדו נלחמים. באופן כללי, פגיעה באזרחים נחשבת לבלתי-לגיטימית בעוד שפגיעה בחיילים נתפסת כחלק ממאפייניו הבסיסיים של מצב המלחמה. הרמה השנייה משקפת, במובן מסוים, את הרמה הראשונה, אך ניתן להתייחס אליה כבסיסית יותר. כאן מדובר בהפרדה שנוצרת בין אזרחים ולוחמים בצד "שלנו" מתוקף העובדה שלוחמים יוצאים לקרב על מנת להגן על אזרחי מדינתם. כאן נראה טבעי להניח שהחייל לוקח על עצמו סיכון מסוים על מנת לחסוך את הסיכון הזה מהאזרח.

מתוך שתי הרמות האלה מסתבר שבכל הנוגע לתורת המלחמה הצודקת, או לכללי ההתנהגות הראויה בעת לחימה, קו ההפרדה החשוב ביותר חותך דרך ההבחנה שבין "אנחנו" ו-"האויב" ומגדיר שתי קבוצות בעלות מעמד מוסרי נבדל: חיילי שני הצדדים נוטלים חלק בפעילות הצבאית, על מנת שאזרחי שני הצדדים ישארו מחוץ לשדה הקרב. זהו הרעיון העתיק בדבר "מלחמה מוגבלת" שלפיו מלחמה איננה התנגשות בין שני עמים, או שתי מדינות, כי אם בין שני צבאות. כמו כל רעיון אחר שתפקידו להגן על חפים מפשע, גם רעיון המלחמה המוגבלת עוות ונרמס במהלך ההיסטוריה; אך מעטים היו האנשים שהעזו לערער עליו באופן עקרוני (היו, כמובן, גם כאלה). האלטרנטיבה לרעיון המלחמה המוגבלת היא המלחמה הטוטלית, שמשמעותה היא, כמעט בהכרח, השמדתו המוחלטת של אחד הצדדים. במלחמה טוטלית, כל משאביה של המדינה מגויסים לטובת הלחימה ועל כן לא ניתן לקיים הבחנות בין לוחם ואזרח.

אלה הן שתי האפשרויות שעומדות לפנינו: מלחמה טוטלית שבה ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם" גוברת על כל ההבחנות האחרות; ומלחמה מוגבלת שבה ההפרדה בין אזרח ללוחם מטילה סייגים על הכוחות הלוחמים ותוחמת את שדה הקרב. על-פי תורת המלחמה הצודקת, אם כן, במלחמה מוגבלת נוצרים שני מרחבים מוסריים נבדלים: אחד עבור חיילי שני הצדדים, ואחר עבור אזרחי שני הצדדים.

אך בעיניו של כשר, ההבחנה המקובלת בין לוחמים ואזרחים בעת מלחמה היא גסה (crude) ובעייתית מבחינה מוסרית. כצפוי, כשר לא מפרט מהי הבעיה המוסרית שהוא מזהה בהפרדה בת מאות השנים הזו, אך ניתן לשער שמדובר בקושי לדבוק בה בתנאי לחימה בטרור. זוהי, כביכול, ההצדקה לפרוייקט הניסוח מחדש של תורת המלחמה הצודקת של כשר. כעת אבקש להראות שכשר משנה למעשה את מוסר המלחמה המקובל באופן שאינו נוגע כלל לשאלת תנאי הלחימה. טענתי היא שהחידוש הרדיקלי והמסוכן ביותר של כשר אינו בטענה שלצבא מותר להעמיד את אזרחי האויב בסכנה על מנת להשיג את מטרות הלחימה, כי אם בדחייה של ההבחנה בין אזרחים ולוחמים בצד שלנו. כשר מכיר בכך שבתורת המלחמה הצודקת המקובלת חיילים, מעצם היותם חיילים, נוטלים על עצמם סיכון והופכים את עצמם למטרה לגיטימית בשעת מלחמה; בדיוק כאן מופיעה תרומתו המקורית: הבחנה שכזו היא בעיניו לא מוסרית. שוב: הטענה היסודית של תורת המלחמה הצודקת – אשר רק בגללה יש טעם בהפרדה בין מוסר מלחמה ומוסר בכלל – הלוא היא הטענה שבעת מלחמה חיילים נוטלים על עצמם סיכון ועל כן יש לייחס להם מעמד מוסרי נבדל מזה של אזרחים, היא בעיניו של כשר עמדה בלתי מוסרית. במהלך הטיעון מסתתרת הקביעה הבאה: "לוחם הוא אזרח במדים. בישראל, הוא מגויס לרוב מכוח גיוס-חובה או שהוא משרת במילואים. דמו אינו אדום או סמיך פחות מדמם של אזרחים שאינם לובשים מדים. חייו אינם יקרים פחות מחייהם של אחרים". בשל כך, כשר טוען, מחויבותה של מדינה להגן על חייליה בעת מלחמה עולה על חובתה להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע של הצד השני.

את המהלך הזה, שמטרתו לשנות את האופן שבו אנו תופסים את היחס בין חייל ואזרח בצד שלנו, מלווה תחבולה רטורית שערורייתית למדי. מייד לאחר שהוא מכריז שחובתה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה – רעיון שאינו מתבטא אצלו, כמובן, בהדגשת הצורך להימנע ממלחמות מיותרות – מנסח כשר את הטענה הבאה: "העובדה שאנשים המעורבים בפעילות טרור נתפסים כאזרחים אינה סיבה לסכן את חייהם של לוחמים בעת המרדף אחריהם" ("The fact that persons involved in terror are depicted as noncombatants is not a reason for jeopardizing the combatant's life in their pursuit"); הטרוריסטים, טוען כשר, נושאים באחריות למפגשם עם הלוחם, ועל כן הם, ולא הוא, צריכים לשאת בתוצאות. אני מקווה שההונאה שבבסיס הטענה הזו ברורה: אף אחד לא טוען שעל מדינה לסכן את חיי חייליה בשביל לחוס על חייהם של טרוריסטים; הטענה המקובלת, זו שתחתיה חותר כשר באמצעים פסולים, קובעת שעל מדינה לסכן את חייליה על מנת להימנע מפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים. על כן שאלת אחריותם של הטרוריסטים לעצם קיומו של הקרב אינה רלוונטית מבחינה מוסרית. אחריות אינה זולגת מהטרוריסט לאזרחים החפים מפשע שסביבו (בני-אדם שאותם נוהג כשר למחוק באמצעות הכינוי "סביבה אנושית"). את העובדה הזו כשר מנסה להסתיר באמצעי רטורי המכונה בשפה טכנית "איש קש". כלומר, כשר מפריך טיעון שאף אחד לא מעלה, במטרה לשלול טענה מקובלת שכנגדה אין לו, כנראה, מה לומר.

דוקטרינת כשר משרטטת, בקפדנות מצמררת, את מדרג החובות של המדינה כלפי אנשים מסוגים שונים. אם יש בני-אדם שעל המדינה להימנע מפגיעה בהם, הרי זה לא מפני שיש להם זכויות כלשהן, אלא משום שהתמזל מזלם להתמקם טוב במדרג חובותיה של המדינה על-פי כשר. לדעתי תפקידן של רשימות המוות האלה הוא להשתמש בהבחנות פסאודו-מוסריות חסרות חשיבות בין, לדוגמה, אדם שמעורב בהכנת מתקני חבלה (רמה b.4) ואדם שמספק חומרי גלם להכנתם (רמה b.5) על מנת להסיט את תשומת הלב מהעובדה שדוקטרינת כשר מכילה מעט מאוד הצדקות סובסטנטיביות לביטול ההבחנה היסודית בין לוחמים ואזרחים. אם בצה"ל באמת מתקיימים דיונים בשאלת הלגיטימיות של פגיעה בטרוריסט מדרגה b.7 (אדם המגייס אחרים לפעילות טרור) בעת שפגיעה באזרחים היא עניין שבשגרה, הרי שדוקטרינת כשר עושה את מלאכתה נאמנה. מרבית קביעותיו של כשר בחלק זה של מאמרו הן בנאליות למדי; אולם לאחת מהן יש חשיבות מכרעת. ברשימת המוות שאותה הוא מכנה "קדימות על בסיס חובה" קובע כשר שחובתה של המדינה להגן על חייליה (d.3) עולה על חובתה להימנע מפגיעה בחפים מפשע (d.4) שאינם אזרחיה (d.1) או נתונים לשליטתה האפקטיבית (d.2). (במאמר מוסגר אפשר לומר שמהטענה, שנראית לי בלתי ניתנת לערעור, שישראל לא סיימה את שליטתה האפקטיבית על עזה בהתנתקות, נובע שבמבצע עופרת יצוקה ישראל הפרה אפילו את הקריטריונים הרופפים של מוסר המלחמה של כשר). כשר, כזכור, גורס שההבחנה היסודית בין אזרחים ולוחמים מנוסחת בגסות – אולי מפני שהעדרם של סעיפים ותתי-סעיפים פוגע ברגישויות האנליטיות שלו. כך או כך, את מיקומם של אזרחים חפים מפשע בצד השני מתחת ללוחמים של הצד שלנו מצדיק כשר באמצעות הקביעה הבאה: "לסכן לוחמים ולא [אזרחים] בלתי-מעורבים בעת מבצע צבאי נגד טרוריסט משמעו ליטול על עצמנו אחריות לאופי המעורב של סביבת הלחימה ללא כל סיבה". זוהי, כמובן, טענה מופרכת. חשבו על סיטואציה מחיי היומיום. האם אנו נמנעים מפגיעה בחפים מפשע משום שאנו נושאים באחריות כלשהי כלפיהם, או פשוט משום שהם חפים מפשע? דמיינו, למשל, מרד אסירים בבית סוהר שבמהלכו שובים המורדים קבוצה של אסירים בלתי-מעורבים כבני-ערובה. האם נוכל להצדיק את הרג בני-הערובה בעת דיכוי המרד משום שהמורדים – ולא הסוהרים – נושאים באחריות ל"אופי המעורב" של הסביבה?  

בלב הפרויקט של כשר, אם כן, לא נמצא טשטוש ההבחנה בין לוחמי האויב לחייליו, כי אם ביטול ההבחנה בין חיילינו ואזרחינו שלנו. לאור ההשתוללות משולחת הרסן של צה"ל במתקפה האחרונה על עזה, אפשר לשער שבעיני ישראלים רבים עמדתו של כשר עשויה להצטייר כסבירה. על כן, מן הראוי להדגיש את אחת ההשלכות שלה: אם דמם של חיילינו אינו אדום פחות מדמם של אזרחינו, הרי שדמם של אזרחינו אינו אדום יותר מדמם של חיילינו. מכאן נובע שבעת מלחמה פגיעה באזרחינו מותרת מבחינה מוסרית בדיוק כמו פגיעה בחיילינו. ועל כן, תחת ההנחה שכשר אינו מאמץ עמדה פציפיסטית (היינו שולל הרג מכל וכל), נובעת מעמדתו הצדקה נועזת במיוחד של פעילות טרור: פגיעה באזרחינו אינה שונה מבחינה מוסרית מפגיעה בחיילינו. אם ארגון פלסטיני מנהל נגדנו מאבק אלים שבמסגרתו יהיה זה לגיטימי לפגוע בחיילים (למשל משום שאנחנו כופים עליו שלטון כיבוש בלתי חוקי), הרי שפגיעה באזרחים (כלומר, טרור) היא לגיטימית בדיוק באותה המידה. אינני חושב שזו התוצאה שאליה כיוון כשר, אך אינני רואה כיצד ניתן להכחיש שהיא נובעת ישירות מטיעונו.

כך מסתבר גם שמוסר המלחמה החדש של כשר אינו נועד באמת להתאים את תורת המלחמה הצודקת לתנאים של מלחמה בטרור. שהרי הטענה הבסיסית של כשר אינה נוגעת כלל להבחנות מוסריות הנוגעות לצד שכנגדו אנו נלחמים, אלא להבחנות מוסריות בצד שלנו. הכללים המוסריים החדשים של כשר, אלה המבטלים את ההבחנה המוסרית בין חיילים ולוחמים בצד שלנו אינם נוגעים כלל לתנאי הלחימה והם תקפים במלחמות קלאסיות בדיוק כמו במלחמה בטרור. אם דמו של חייל אינו אדום פחות מדמו של אזרח, הוא אינו משנה את צבעו בהתאם לאופיה של המלחמה. המוטיבציה האמיתית של כשר איננה, אם כן, לנסח כללי מוסר חדשים שיהלמו את תנאי הלחימה בטרור, אלא לנסח כללי מוסר שלפיהם מחויבותה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה. בתוך כך מתגלה מוסר המלחמה של כשר כביטוי מתוחכם של הפטישזם הישראלי ביחס לחיילים ושל המיזוג החולני בין המישור הצבאי והאזרחי. מוסר המלחמה של כשר הוא פשוט ביטוי דוקטרינרי של ביטויים פופולריים כמו "צבא העם" ו"כל העם צבא" ושל מציאות פוליטית שבה החברה האזרחית היא סרך עודף הנגרר מאחורי ממסד צבאי שטובתו קודמת לטובת הכלל. מאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו במהלך המתקפה על עזה הם עדות להשלכותיה של מדיניות שמסרבת לדבר עם האויב מחד, וממאנת לסכן חיילים במלחמה מאידך.

רעש, הפסקת אש, דיבור

פברואר 13, 2009

מאת בועז לוין

לפני הרעש
טקסט זה נכתב כניסיון התמודדת עם ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, בעיקר מבצע "עופרת יצוקה" והאפשרות של משא ומתן אחריו. הטקסט נולד מתוך רצון לדמיין לפרטיו את המצב האנושי שנוצר בעקבות הפעולה בעזה ושאיפה להגיע להבנה חדשה שלו, עד כמה שאפשר לנסות ולחוש מה הרגישו תושבי אזור המלחמה (בעזה ובדרום, להבדיל אלף הבדלות). התופעה הראשונה שעלתה לי לראש כשהתיישבתי וניסיתי לכתוב על המלחמה הייתה הרעש. במקום לחשוב על המצב במונחים פוליטיים אופייניים, חשבתי על הרעש שמילא את המרחב. פתחתי את הכתיבה בניסיון לתאר את הרעש, להבין את תכונותיו, והמשכתי מניתוח ספציפי זה לשרטוט כולל יותר של המהלכים הפוליטיים באמצעותו. הניתוח שאני מציע מתמקד בשלושה מצבים שונים: רעש, שקט ודממה ובשלוש סיטואציות מדיניות: מלחמה, משא ומתן ושלום. השלושה הראשונים משמשים הן כמטפורות למצבים המדיניים, והן כתופעות שמתרחשות בהם. כלומר, הרעש עליו אני כותב בפתיחה היינו רעש ממשי דוגמת צלילי התנפצויות זכוכית ופיצוצים, אך מתפקד גם כמטפורה לחוסר סדר, אי-ההיגיון, וחוסר ההתפתחות שהמלחמה מכילה. לאחר שהגדרתי את המצב המשכתי ופירקתי את ההגדרות ואת החפיפה הפשוטה בין שקט ומשא ומתן ובין הפסקת האש הנוכחית, ואת הנחת היסוד של ההבדל בין רעש לשקט. השקט מתגלה בטקסט כמצב שמצוי בתוך הרעש וכמנוגד לדממה. הוא ניצב במקביל להפסקת האש, אשר מוגדרת על ידי הזמניות שלה וכשמה כן היא, רק הפסקה. לבסוף את הדממה הקבלתי לשלום, כניגוד גמור למלחמה ולרעש. בעזרת הניתוח של השקט, הרעש והדממה אני מבהיר את ההבדל בין הפסקת אש כפעולה מלחמתית ומשא ומתן ששואף לשלום.
הטקסט נכתב כמסה וככזה הוא נותר עם הרבה קצוות פרומים. הוא מציע קריאה ישירה של המצב באמצעים פואטיים. אני מקווה שדווקא העובדה שלעתים הטקסט עמום ושטיעוניו מפותלים תאפשר לחלץ ממנו דבר מה.

רעש
שקט. בקרוב גם מנועי המטוסים ידומו ולא יוותר דבר מהרעש העצום שהדהד כבר יותר משבועיים בדרום. מביתי בירושלים אני לא מצליח לדמיין את התדהמה ששקט כזה בטח מותיר, אני גם לא מצליח לדמיין את הפיצוצים, את הרעם שליווה את חיי למעלה ממיליון וחצי אזרחים כל כך הרבה זמן. אני בטוח שבין פיצוץ לפיצוץ, בכל רגע אילם, הזמן הופיע במלוא האלסטיות שלו. הזמן נהיה הממד הדומיננטי. אני יכול רק לדמיין שמרחב, לעומת זאת, הופך למימד אחיד, חסר משמעות. הוא לווה בכל מקום באותה מונוטוניות מחרישה. בכל היו הדי ההליקופטר, רעמי מטוסים והתנפצויות זכוכיות. במובן זה תושבי ה"דרום", בין אם הם עזתים או תושבי עוטף עזה, חלקו לפחות ממד אחד של סבל כמעט באופן שווה: רעש, איון נפשע של כל קול הגיוני.[1] ומה עכשיו? המטוסים וההליקופטרים ממשיכים לחוג באוויר, האם בקרוב ידומו? מה אז? אילו צלילים יהדהדו בין הריסות עזה? מבין אלפי הפצועים כמה יהיו חרשים? כמה מהם יתחרטו בכל לבם שלא נולדו חרשים ושמעו את גיבוב הצרחות והמטוסים, הטילים, הרקטות, הפגזים והדחפורים?
רעש הוא המדיום בו מלחמת המאה העשרים ואחת מבוטאת. רעש הוא ההיגיון האסטרטגי המנחה של לחמה. זהו מצב של חוסר תואם הרמוני, אבל יותר מכך זהו מקום של טמטום, של האי רציונלי, הפראי. של הבלתי ניתן להבאה ובאותה נשימה, של הבלתי מובן. מלחמה בבסיסה היא ההיפוך של כל דממה (שלום) וניגוד של כל דיבור (משא ומתן), מלחמה היא פעולה שמגייסת לטובתה את הרעם ומדירה את המובן.

הפסקת אש
No treaty of peace shall be esteemed valid,
on which it is tacitly reserved matter for future war”
Immanuel Kant, Perpetual Peace
למה שקט עכשיו? מאין הדממה? האם השלמנו? לא. צה"ל הכריז על הפסקת אש באופן חד צדדי. בתמורה החמאס גם הוא הכריז על הפסקת אש (האם זו חד צדדית?). באיזה מישור ההכרזות הללו פועלות? האם אלו מחוות מדיניות? האם זהו שיח? ולפיכך אפשר לשאול, האם זו באמת דממה? התושבות לשאלות הללו גלויות. זו מלחמה. זו פעולה צבאית. זהו לא שיח, אלא במקרה הטוב מונולוג. שני הצדדים מסכימים לא להסכים (גם זה במקרה הטוב, בו עדיין קיימת שפה משוטפת והגיון). דוגמה לכך תהיה אמירתו של גורם צבאי בכיר שהפסקת האש החד צדדית הפתיעה את החמאס. כלומר, שוב הכנו בהם. לא הושטנו יד לשלום אלא שיגרנו לאוויר את הפסקת האש כמו הייתה טיל חכם במיוחד שמטמטם את האויב. טיל זה מתרחש במרחב חוסר המובן. כלומר, עודנו נמצאים ברעש גדול. ופה ניתן להבחין בין שקט, שהינו רק רווח בין רעש לרעש. ובין דממה, שלא תוכל לעולם להתקיים ברעש. השקט הנוכחי הוא רק ניצול מירבי של תכונותיו האלסטיות של הזמן. איך עבדנו על כולם! כשהם חושבים שזוהי דממה אנו יודעים שזהו רק שקט זמני, בין רעש לרעש. איננו רוצים דממה, אנו רוצים אויב, אנו מבקשים להחריש את אויבנו לעד. והאזרחים, אם ימשיך הרעש יפתחו הם טינטון, אותו צליל נצחי שמהדהד בחלל האוזן לאחר פגיעה בלתי הפיכה. הטינטון ימשיך להטרידם גם בשקט ואף בדממה, וישלול כל אפשרות שלום, והרעש ידבק בכל(קול).
רעש, חוסר מובן, לא מאפשר התפתחות. רעש הנו חזרתי, ואם אינו חוזר עד לאינסוף אין זה הודות לתכונותיו, אלא לחריגה גסה ממרחב פעולתו. הילדים שהתעוררו אל תוך הריסות עירם, כפרם, שלא מצאו מקום אליו יוכלו לשוב, טבעי שינועו לקראת עוד רעש. מאין יהיה להם אמון בדממה? כיצד ידעו לדבר? ואכן נדמה שעוד לא חולצנו מאי ההיגיון בשני צדי הגדר. בצד אחד מדברים על הרתעה ובאחר על כבוד ואבל. האנשים כולם מרירים, שונאים, עצובים. אך האם זו התוצאה היחידה שמלחמה מביאה? איך נברח? איך נקשיב?
מה הפסקת האש תאפשר? שקט הוא מצב בוגדני, אשליה של חיים נורמטיביים. פה ניתן גם לציין ששקט זה מבוסס על מצב אי-סימטרי, על היוצא מן הכלל. השקט התל-אביבי, איכות החיים הישראלית, מבוססת על הדיכוי, על ההוצאה מן הכלל של הלא-אזרחים הפלשתינים.עלינו להימנע מהפסקת אש שצופנת בחובה מתח ואלימות. הרי בהכרח יגיע פורקן של מתח זה, וגם הוא יהיה אלים.

דיבור
יש האומרים שמלחמה היא המשכת הפוליטיקה באמצעים שונים[2]. אך גם הוגים שטוענים שמלחמה היא מרכזית ואף הכרחית ליחסיים בינלאומים מודעים להפרדה בין פעולה פוליטית ומלחמה. מלחמה היא אכן כלי נוסף בארסנל המדינה, אך היא כלי ולא עקרון. דיבור הוא הוא האמצעי הפוליטי המקורי, העיקרון הפוליטי. אך נדמה שישראל זנחה את הדיבור (האם אי פעם אימצה אותו בלב שלם?). כבר שנים שאינה מאמינה באפשרות השיחה, “אין אם מי לדבר"[3], כבר שנים שהיא זנחה את הפוליטי. ישראל כיום הפכה את הנחת היסוד המדינית הזו על ראשה, הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים שונים. כיום המלחמה אינה היוצא מן הכלל אלא ברירת המחדל. בזמן הלחימה פרשנים, פוליטיקאים ואזרחים התעלמו מהסגר וניפנפו בטיעון "ההבלגה המתמשכת של ישראל" כהצדקה של ההתקפה הישראלית. "חייבים לעשות משהו", כאילו בהכרח אמר "חייבים לפעול צבאית”. מתישהו המישור הפעולתי של דיפלומטיה נשכח. "לדבר" כבר לא = "לפעול". המצב הזה מסוכן, ולא רק בהקשר של הסכסוך. היפוך התפקידים הזה בין הפוליטי לצבאי יוביל בהכרח לקריסת מערכות, לכשל-על. העם מזדהה על יתר המידה עם צבאו. נדמה שאנו בשלב מתקדם של רפורמה חשאית לעבר היות מדינתנו חונטה.
לדבר, לשאת ולתת, עכשיו. זו צריכה להיות דרישתנו. לדבר ולפעול פעילות מדינית. לדבר ולפנות התנחלויות, לדבר ולהעביר סמכויות, לדבר וליזום שיתופי פעולה, לדבר ולצאת, ולפעול ולהתנגד.
החריגה היחידה שניתן להציע אל מול רעש, האפשרות היחידה לחזרה מהלא מובן אל המובן, טמונה בדיבור כאמצעי פעולה לעבר הדממה.

[1] אריאלה אזולאי מתארת בהקדמה לספרה את מלחמת ששת הימים כרצף של רעשים :רעש המטוסים, רעש סירנה עולה ויורדת, דפיקות חזקות בדלת וצעקותיה של אמה. מלבד הרעשים המפורטים היא מצליחה לחלץ רק דימוי יחיד. זו דוגמה אחת לזיכרון של מלחמה כרעש.
[2]Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret, Princeton: Princeton University Press, 1976).
[3 אני משתמש באמירה זו בהקשר הנוכחי כביטול של הדיבור, אך למעשה האמירה מבטלת את האחר. היא מעודדת את האוננות הוורבלית הישראלית, את עקרון החד-צדדיות.

קיר הפלדה

ינואר 23, 2009

כל אימת שהעימות האלים המתמשך בין ישראל והפלסטינים מתלקח לכדי אירוע מרוכז ("מבצע", "פעולה" ולעיתים אף "מלחמה"), השמאל הישראלי חוזר להתריע אודות "מגבלות הכוח", או שב להטיף ש"אין פתרון צבאי". לעיתים מגובות הססמאות הללו בהפניות היסטוריות, למשל למלחמת אלג'יריה, שמהן יש להסיק כי מאבקי שחרור לאומי לא ניתנים להכרעה באמצעים צבאיים. הטענה הזו היא חלק מארגז הכלים הדיסקורסיביים שמשמש את מחנה השלום מ-1967, אך בניגוד לטענות פופולריות אחרות, יומרותיה של הטענה בדבר "מגבלות הכוח" אינן נורמטיביות כי אם עובדתיות: הישראלים מתבקשים להכיר במגבלות הכוח ולהבין כי מדיניות שהנחת המוצא שלה אינה לוקחת בחשבון את העובדה שישראל אינה מסוגלת להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים מבוססת על הבטחת שווא. במסגרת החשיבה המחודשת שמחנה השלום חייב לעצמו לפחות מאז קריסת "תהליך השלום" בשנת 2000 מוטב להקדיש תשומת לב גם לעניין הבא: כטענה עובדתית, הסיסמה אודות מגבלות הכוח היא הבל מוחלט. את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ניתן להכריע כבר מחר בבוקר; סביר שהעניין ייגמר עד הצהרים. יש פתרון צבאי, אין מגבלות לכוח, צה"ל יכול לנצח. יתרה מזאת, העובדה המודחקת הזו היא אחד ממאפייניו המהותיים של הסכסוך וברצוני לטעון שהיא אחראית במידה רבה להתמשכותו.

הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה הממונים עליהם, מודעים היטב ל"עוצמת האש" המופקדת בידם. הם יודעים שמבחינה צבאית, צה"ל יכול למחות את העם הפלסטיני מעל פני האדמה. מרביתם חושבים שאין זה מין הראוי להשתמש במלוא העוצמה הזו; כמעט כולם מבינים שההשלכות של שימוש חסר מגבלות בכוחנו תהיינה הרות אסון. אך בה בעת, כל העת, הגנרלים שלנו, לובשי המדים ואלה שמדווחים עליהם בטלויזיה, יודעים היטב שמלחמה אמיתית, ללא סייגים מוסריים ואחרים, תסתיים בתוך דקות בניצחון ישראלי מוחץ. רבים מהם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזו, ומכאן תסכולם ההולך וגובר מכשלונם להכריע את הסכסוך. הם חושבים שהפוליטיקה צריכה לשקף את העובדה הזאת למרות שהם מבינים, ולרוב אף מקבלים, את המגבלות שלא מאפשרות להם להפעיל את מלוא הכוח בעימות של ממש. אבל העובדה שכוחו של צה"ל גדול לאין שיעור מעוצמת ההתנגדות שיכולים הפלסטינים להעמיד צריכה להתרגם בעיניהם להכרה בצד הפלסטיני בכך שהסכסוך למעשה כבר הוכרע. הפלסטינים לא מבינים שישראל לא מכריעה את הסכסוך כעת משום שיש לה מה להפסיד (בין השאר, בשדה המכונה בהקשרים האלה "הסברה"), אך בכל רגע שתבחר היא יכולה להביא את העימות לכדי סיום מוחלט ומוצלח מבחינתה. על כן, ההתנגדות הפלסטינית נתפסת בעיניהם, כלומר דרך הפרספקטיבה של האסטרטגיה הצבאית, כהתנהגות בלתי רציונלית. מנקודת המבט הצבאית, הדבר הטוב ביותר שהפלסטינים יכולים לעשות עבור עצמם הוא להכיר בנצחונה של ישראל ולקבל את תנאי ההסדר שהיא מציעה. כל סיטואציה אחרת מצטיירת בעיניהם כחריגה בוטה מנורמות בסיסיות של הסדרי כניעה. לכן הפצרותיו של מחנה השלום להכיר בתביעותיהם של הפלסטינים מתפרשות כתוצר של אי הבנה של יחסי הכוח (כלומר של פחד לא רציונלי), או מהזדהות פתולוגית עם הצד השני. מהפרספקטיבה הצבאית, התבוסה הפלסטינית המובהקת היא אמנם פוטנציאלית, אך זה לא הופך אותה לפחות וודאית. כל מה שצריך לעשות בשביל להכריע את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא להחליט על כך.  

מדוע, לאור האמור לעיל, הסכסוך עדיין לא הוכרע? זו בדיוק הטעות שיש להתגבר עליה על מנת להבין את הנקודה שבה אנו נמצאים. בעיני הגנרלים הסכסוך הוכרע כבר מזמן. ההתנגשויות האלימות בעזה ובגדה הן לא יותר ממרד אסירים שאינם מבינים את מצבם לאשורו. האתגר הניצב בפני מערכת הבטחון אינו חתירה לנצחון בזירה הפלסטינית, כי אם הבאת הפלסטינים לכדי הכרה בנצחון שכבר הושג על מנת שישראל לא תצטרך לעשות שימוש בפועל בכוחה, שימוש שעלול לגרור השלכות בלתי רצויות בזירה הבין-לאומית, הכלכלית, הפנימית (מול הפלסטינים אזרחי ישראל) וכדומה. מטרה זו קיבלה ביטוי תמציתי ברעיון "צריבת התודעה" מבית מדרשו של משה יעלון. צריבת תודעה משמעה לעורר בפלסטינים את ההכרה בכך שבעימות ממשי נצחון ישראלי הוא בלתי נמנע ועל כן יש להתייחס אליו כאל עובדה מוגמרת. אינני מכחיש שהרטוריקה, ואולי גם הפסיכולוגיה, הישראלית מעידה לעיתים על יותר חרדה מאשר בטחון גמור בעליונות צבאית; בראיון שבו טבע יעלון את המונח הוא קובע גם שהפלסטינים הם איום קיומי על ישראל. אולם יעלון מבין היטב את כוחה של ישראל ומייחס את החולשה שבה תולים, לדעתו, הפלסטינים את תקוותיהם לחברה האזרחית ("קורי העכביש"). החולשה הזו לא מונעת ממנו להביע אופטימיות ובטחון בחוסנה של ישראל, בדיוק משום שלאור עוצמתו של צה"ל מצבה של החברה האזרחית רלוונטי בעיקר כאמצעי גיוס והפחדה. החרדה לגורלנו, אם כן, בין שהיא מבטאת רגשות כנים ובין שהיא מופנית פנימה כאמצעי תעמולה, מתקיימת תמיד לצדה של הבנה אסטרטגית שיחסי הכוחות בסכסוך הישראלי-פלסטיני אינם מאפשרים תוצאה אחרת פרט לנצחון ישראלי. כמובן שאינני טוען זאת על סמך היכרות עם מחשבותיהם של הנוגעים בדבר; היכרות שכזו אינה נחוצה. פער הכוחות הוא עובדה שלא ניתן לערער עליה, והוא מופגן מחדש בכל התפרצות אלימה. המאבק הפלסטיני יכול להתיש את הישראלים עד כדי שירצו לתת יותר, אך הוא לעולם לא יוכל לגרום לישראל לתת מה שאינה רוצה.

לכאורה, הטענה השמאלנית בדבר מגבלות הכוח וההכרה הצבאית ביכולתנו להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים סותרות זו את זו. אולם למעשה השימוש החוזר ונשנה בססמאות על מגבלות הכוח רק מחזק את העמדה הצבאית. מפני שלכולם ברור שצה"ל יכול להכריע את הסכסוך בכוח על נקלה, אין מנוס מלפרש את טענתו העובדתית של מחנה השלום אודות מגבלות הכוח כטענה נורמטיבית חזקה; כלומר, העובדה שאין זה מן הראוי להפעיל את מלוא כוחנו גורמת לנו להימנע ממיצוי יכולתנו. פרשנות שכזו מחזקת את ההנחה שהמגבלות שבגללן יכולתנו הפוטנציאלית להכריע את הסכסוך לא מתבטאת בפועל הן מגבלות שאנו מטילים על עצמנו. מכאן יכולים הגנרלים שלנו להסיק מספר מסקנות. ראשית, היות שאנו מטילים על עצמנו מגבלות שכאלה, הרי שאנו לוחמים באופן מוסרי – בניגוד לצד השני שלא מטיל על עצמו מגבלות כלשהן (כלומר שהכוח שהוא מפעיל בפועל והכוח שהוא מסוגל להפעיל חד הם). זה מקורן של הטענות שהועלו בזמן המבצע בעזה אודות ההבחנה הנדרשת בין מוסר של תוצאות ומוסר של כוונות. הרעיון ינוסח פחות או יותר כך: לא יכול להיות שאנחנו מתווכנים לזרוע הרס ברחובות עזה משום שבכוחנו להרוס הרבה יותר ממה שאנו הורסים כעת. אם הרס לשמו היה מטרתנו האמיתית, הרי שהיינו כותשים הרבה יותר ממה שכבר נכתש. ומשום שיכולותיו של צה"ל ביחס לעזה הן בלתי-מוגבלות (כלומר, צה"ל יכול לחסל את עזה כליל), הרעיון הזו תקף לגבי כל מידה של כוח שאנו מפעילים שם. נוכח יכולותינו, כל פלסטיני שמצליח להשתחל חי מבעד להריסות ביתו הוא הוכחה חיה, פחות או יותר, למגבלות שאנו מטילים על כוחנו.

שנית, הניתוח שהצגתי עד כה עשוי לסייע לנו להבין את העלייה ההדרגתית במידת הכוח המופעל כנגד הפלסטינים מאז פרוץ האינתיפדה השנייה – עלייה שמלחמת לבנון השנייה, שכוונה לא מעט כלפי הפלסטינים ותודעתם, היא חלק ממנה, והמבצע האחרון בעזה הוא שיאה. כאמור, הגנרלים רואים את המגבלות על השימוש בכוח כסייגים שאנו מטילים על עצמנו ומצפים מהפלסטינים להכיר ביכולתנו לחסלם באבחת יד. במילים אחרות, הפלסטינים מתבקשים להכיר בכך שהעימותים הממשיים בין ישראל לבינם לא משקפים את פער הכוחות האמיתי בין הצדדים ולהיכנע לכוחה הפוטנציאלי של ישראל אף על פי ששני הצדדים מבינים שסביר להניח שהכוח הזה לא ימומש במלואו לעולם. נוכח פער הכוחות בין הצדדים, והיות שמגבלות על השימוש בכוח נתפסות כהגבלה-עצמית, העובדה שהפלסטינים מסרבים להכיר בכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני כבר הוכרע מובילה את המצביאים להתרה הדרגתית של הרסן על מנת לחפש את המידה המדויקת של עוצמה צבאית שבה יוכרע הסכסוך. לכל הפחות, מחפשים הגנרלים את מידת הכוח שתוכל לייצר את האפקט המכונה בעגה הצבאית הרתעה. הרתעה איננה כניעה של ממש, אך בסיטואציה הנוכחית לא מדובר בהבדל משמעותי משום שהסדר הכניעה אליו חותרת ישראל אינו שונה מהותית ממצב העניינים הנוכחי. הרתעה משמעה סטטוס קוו מינוס מרד האסירים בעזה ובגדה. העלייה בהפעלת הכוח היא הדרגתית מכיוון שכל קפיצת מדרגה שכזו מלווה בפגיעה באינרסים ישראלים – דיפלומטיים וכלכליים, אך גם כאלה הכרוכים בדימוי העצמי שלנו – ועל כן יש לבחון את תגובתה של התודעה הפלסטינית לעוצמה העולה רק במעט על זו שעמידותה הוכחה בסיבוב הקודם. הדבר דומה למהלכה של חקירה בעינויים: אם מידה מסוימת של כוח לא משיגה את התוצאה הרצויה (וידוי במקרה זה, כניעה במקרה הפלסטיני), הלחץ מוגבר מעט. ניתן לחזות, אם כן, שההתנגשות הבאה תהיה קטסטרופלית אף יותר מזו שנסתיימה זה עתה.

המסקנה שאני מציע להסיק מהדיון הזה עשויה להשמע מעט פרדוקסלית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו מסתיים בדיוק מכיוון שאפשר לסיים אותו על נקלה. כלומר, משום שפער הכוחות הוא גדול כל כך, ומשום שבישראל מבינים היטב את משמעויותיו, הסדר שלום, שאליו כולנו שואפים באופן מוצהר, נתפס בעיני המצביאים שמנהלים את הסכסוך בפועל כפעולה משוללת הגיון. בעיניהם, עימות אלים מסתיים בהסדר שלום שאינו כרוך בכניעה של אחד הצדדים רק כאשר העימות אינו בר הכרעה. אך הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא בר הכרעה באופן מובהק, ועל כן ישראל נוקטת במדיניות שמכונה בעולם "סרבנות שלום" – פשוט מכיוון שעל פי התודעה הצבאית שתופסת סכסוכים דרך הפריזמה של יחסי הכוח הגעה להסדר שמעניק לאינטרסים של שני הצדדים משקל שווה היא פעולה מוטרפת נוכח הפערים המשמעותיים ביחסי הכוח.   

אבי שליים מציע לקרוא את ההיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי כביטויה של אידיאולוגיית "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אפשר שאת אירועי השנים האחרונות יש להבין דווקא כתוצאתו של תסכול הולך וגובר בקרב ההנהגה הצבאית שמנהלת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מכשלונה של התיזה הז'בוטינסקאית. כזכור, ז'בוטינסקי טען שקיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל תלוי בהקמתו של "קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע"; אך יחד עם זאת ז'בוטינסקי גם חזה שלאחר שקיר ברזל שכזה יעמוד איתן, יגבר כוחן של "הקבוצות המתונות" בקרב הפלסטינים אשר איתן נוכל לקיים משא ומתן כן לשלום. ניתן לשער שבדמיונותיו הפרועים ביותר לא העלה ז'בוטינסקי על דעתו את הכוח האדיר שמחזיקה ישראל כיום. למעשה, יש בכוחו של קיר הברזל האדיר שהקימה ישראל לערער על תוקפה של הטענה הז'בוטינסקאית; גם צבירת כוח שאין להתגבר עליו בידי ישראל אינה מעלה את המתונים החביבים כל כך על שמעון פרס וציפי לבני. הפלסטינים ממשיכים להתעקש על דרישותיהם כאילו אין הם מכירים בתבוסתם הבלתי הפיכה.       

מצד שני, אולי גם ז'בוטינסקי היה מקבל את הטענה שכיום דווקא עוצמתו של קיר הברזל הישראלי היא שמונעת את סיום הסכסוך. הפלסטינים, ואיתם העולם הערבי כולו, מסכימים היום להסדר שיאפשר למדינה עם רוב יהודי קבוע לשלוט בחלק הארי של ארץ ישראל המנדטורית; אך הפעם, הצד הישראלי הוא זה שמסרב להתפשר, וכמו בטיעונו של ז'בוטינסקי אודות הערבים, גם סירובם של הישראלים להתפשר מגובה בסיבה טובה. הצד השני חלש מהם באופן שהופך כל הסדר שאינו הסכם כניעה לויתור חסר שחר. קיר הברזל הוא כבר מזמן חומה בצורה, משוריינת – קיר פלדה. אך דווקא העוצמה הזו היא שמונעת בעדנו מלהכיר בזכויות ובאינטרסים המינימליים שתמורתם מוכנים הפלסטינים להשלים עם תבוסתם. אי-השוויון ביחסי הכוח הוא אדיר, וישראל מנוהלת על ידי אנשים שמנתחים את המציאות הפוליטית מנקודת המבט של יחסי הכוח. כיצד ניתן להשתחרר מהפרדוקס? אפשר להכיר בכך שמנקודת המבט הצבאית ששולטת בגורלנו, המגבלה היחידה על כוח היא כוח חזק יותר. על כן הפתרון היחיד לסכסוך הוא בהעברת רעיון "מגבלות הכוח" מהשדה המוסרי או הדיפלומטי לשדה הפוליטי הבינלאומי; כלומר, כוח חזק יותר חייב להבהיר לישראל שהיא אינה מטילה את המגבלות הללו על עצמה, שהן נאכפות על ידי גורם חזק יותר, ושהאפשרות להכריע את הסכסוך באמצעים צבאיים אינה קיימת עוד אפילו בגדר פוטנציאל. לשם כך ארה"ב צריכה למלא את תפקידה כשוטר האיזורי באופן נטול פניות ולהפקיע לעצמה, באופן סימבולי, את המונופול על שימוש בכוח בזירה הישראלית-פלסטינית. לא מדובר בשיגור חיל הנחתים לאיזור, כי אם בהבהרה לישראל שכוחה מוגבל על ידי איסורים שנאכפים על ידי מעצמה חזקה ממנה ובכך לבטל את השפעותיו של פער הכוחות העצום בין הצדדים. ההבהרה הזאת צריכה להית פומבית, מגובה בסנקציות, ובכך לצרוב בתודעתם של הגנרלים, ושל הישראלים הנוהים אחריהם, יחסי כוח חדשים. לאור הניתוח שהצגתי, התערבות שכזו היא הדרך היחידה להביא את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי סיום. ישראלים, פלסטינים, יהודים אמריקאים וכל מי שטובת האיזור עומדת לנגד עיניו חייבים לתמוך באפשרות שכזו על מנת להציל את כולנו מעצמתנו שלנו.  

יהושע צבוע

ינואר 17, 2009
בתגובה למכתבו של א.ב. יהושע

מלחמה כפרוייקט פדגוגי

פעם היינו יורים ובוכים – הורגים ערבים, אבל מרגישים עם זה רע ומדגישים שזה רק כי אין ברירה. היום ניתן להכריז על סוף עידן. לא עוד ”יורים ובוכים”, אמור מעתה “יורים ומחנכים”. בעוד המון העם, שבעבר עוד היה משתתף לפחות במחוות הסימבוליות של צער  על “פגיעה בלתי נמנעת בחפים מפשע”, צוהל היום למראה ערימות הגופות בעזה, אנשי הציבור שלנו, שפלבאיות שכזו אינה הולמת את אופיים ה”מאופק” וה”אחראי”, מאמצים את עמדת המחנך הנוגה. כמו המורה שולה מכיתה ג2 שיותר מהעונשים החמורים שהטילה על כל שטות היתה מערערת את שלוותך כשהייתה מוסיפה “אני כל כך שונאת להעניש אתכם, אבל אחרת אתם לא לומדים”.
מבשר התפנית היה הגנרל ההוגה בוגי יעלון, שהגדיר את מטרת הלחימה באינתיפדה כ”צריבת התודעה” של הפלסטינים. פרשנים, מומחים ושאר לשעברים מסבירים ש”צריך ללמד אותם שבאלימות לא ישיגו דבר”. ועכשו האינטלקטואלים. בהתקפתו המתנשאת על גדעון לוי מצדיק  א.ב. יהושע את מעשי הטבח בעזה בטענה ש”הפעולה המלחמתית הנוכחית, לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת.” נתעלם כרגע מאירוניה הגרוטסקית שבסיפא (אנחנו הורגים 300 ילדים פלסטינים כדי לחוס על חייהם של ילדים פלסטינים). נתעלם גם מיתר חצאי האמיתות (“זכו הפלשתינאים לפיסת אדמה ראשונה… שבה הם אמורים לנהל שלטון מלא ועצמאי“; “אנשי החמאס יורים מאז ההתנתקות אך ורק על אזרחים”), אי הדיוקים (“כשנסגרו [המעברים] זה היה בגלל ירי הטילים”) והפשטנות המתייפייפת (“רק בגלל הערבוב הטראגי והמכוון בין לוחמי החמאס והאוכלוסייה האזרחית נהרגים לצערנו גם ילדים”; “אם היית דואג באמת לילדים, שלנו ושלהם”) שבדברי הסופר. נתעלם אפילו מהשימוש האווילי שלו בקאנט. הדבר היחיד שלא ניתן להתעלם ממנו – באשר הוא מלמד לא רק על מגבלותיו האישיות של יהושע –  הוא תפיסת המלחמה כפרויקט חינוכי.
כבר השלמנו עם העובדה שמנהיגינו אינם ניחנים בחשיבה מדינית מפותחת במיוחד. איננו מופתעים עוד לגלות שאפילו מלחמה אינה מחייבת תכנית או אפילו הגדרת יעדים מדיניים (כך בלבנון 2006 יכול היה אולמרט לרברב על “החזרת הבנים” והרמטכ”ל על מיגור הקטיושות, וכך עכשו אין כל פלא שהשלישייה המובילה חלוקה בדעותיה לגבי מטרות המבצע). ברי לכל בר דעת שהחמאס לא יובס, שהרקטות לא יפסקו וששליט לא יוחזר בזכות המתקפה. הפסקת אש תהיה, אבל ישראל תדרש להסיר את המצור כפי שביקש החמאס מלכתחילה. יעד מדיני אם כן אין. אבל ואקום אי אפשר. אם לא מטרה מדינית, חייבת להיות אחרת. וגם לא יתכן שהמניע הוא נקמה, סתם יצר הרס, או השבת הכבוד העצמי לצה”ל. “מוכרחים להכנס בהם” ו”לשקם את כח ההרתעה” הן ססמאות היפות אולי לחיילים ופשוטי העם, אבל לא לאינטלקטואלים נשואי פנים ואסטרטגים דה-לה-שמטה. בשביל אלה האחרונים יש לנפק מטרות נעלות יותר, מטרות שניתנות לניסוח במשפטים מרובי תחכום אותם אפשר לכחכך בגרון מלא חשיבות. מרוב דאגתנו לפלסטינים ש”זכו לפיסת אדמה ראשונה ” (“ואני מקווה שלא אחרונה” מוסיף מיד הסופר איש השמאל) אנו מבקשים “לגרום להם להבין” איך מתנהגים בני תרבות. קחו זאת כעזרה ידידותית משכנים שוחרי טוב שלמדו בעצמם לא כל כך מזמן מדינה עצמאית מהי. בסך הכל מדובר באקט של נדיבות חברית. מתוך תחושה של אחריות נתרום לכם מעט מנסיוננו שלנו, שהרי, אחרי הכל, כיהודים עזרה לנזקקים היא בטבענו. נראה לכם מה עליכם לעשות, פלסטינים יקרים, על מנת להוכיח “בעיקר לנו” שניתן להתייחס אליכם כמבוגרים “אחראים למעשיהם”.
על האיוולת שבתפיסה הפדגוגית של המלחמה אין להכביר מילים. לא רק שהיא נואלת כתפיסה מדינית, היא מסוכנת ביותר כרעיון פוליטי. אין גם צורך לפרט לגבי הרדידות המוסרית שהיא מנת חלקו של מי שמאמץ תפיסה זו, כמו, דרך אגב, מי שמכנה את סיפור העוולות השיטתיות והפשעים שישראל מבצעת “קול ייחודי”. נותר רק להתנחם בכך שלא נמניתי על “מחונכיו” של יהושע והסתפקתי בנחת זרועה של המורה שולה.