Posts Tagged ‘מו"מ’

הכרה הדדית ושלום

יולי 1, 2009

מי שמפקפק במחויבותו של בנימין נתניהו לשלום לא הבחין בתדירות הופעתה של המילה 'שלום' בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שלום לא היתה רק המילה שפתחה את הנאום וזו שחתמה אותו: בין לבין חזר נתניהו על מילת הקסם הזו יותר מארבעים פעם. הציניקנים יפרשו את תשוקתו החדשה של נתניהו כמסך עשן המכסה על סרבנות שלום בפועל. אך במקום להיכנע לציניות מוטב שנעיין בנאום ברצינות הראויה ונחפש הזדמנות לשלום מתחת למעטה המילים.

נתניהו הוא חסיד נלהב של כוחות השוק. על כן הוא יודע שמשא ומתן מבוסס בעיקרו על סחר חליפין. אחרי הכל, היה זה נתניהו שטבע את הסיסמה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". אפשר שהגיעה העת שגם הפלשתינים יאמצו את המשוואה הזו בלב שלם, שכן נתניהו הדגיש בנאומו מה הוא מצפה לקבל מהם אך לא הבהיר מה יעניק בתמורה. נכון, ניתן להבין מדבריו שישראל תיאות להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת בגבולות כאלה או אחרים, אך מעיון בנאום עולה שדרישותיו של נתניהו אינן שוות ערך לתמורה שהוא מוכן לספק.

בלב נאומו העמיד נתניהו את הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. מתחת הריסות השמאל הישראלי נשמעו ציוצי מחאה, ונציגים פלשתינים נותרו איתנים בסירובם להעניק לישראל את מבוקשה, אך אפשר שדווקא העברת מרכז הכובד של הסכסוך אל השיח של ההכרה עשוי להביא לפריצת דרך. מעל לכל יש לזכור את העובדה הבאה: הכרה אפקטיבית היא תמיד הכרה הדדית. אם אנחנו זקוקים באמת להכרה פלשתינית הרי שאנו מכירים בפלשתינים כקבוצה שלהכרתה יש ערך עבורנו. אם כך, ולאור עקרון ההדדיות שטבע נתניהו, עלינו לשאול את עצמנו מה ערכה של הכרה שאנו מציעים לפלשתינים בתמורה להכרתם במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

בבר-אילן קבע נתניהו ששורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו במולדתו ההיסטורית". את זכותו של העם היהודי הדגיש ללא הרף; לעומת זאת, זכויותיהם של הפלשתינים זכו רק לאזכור מרומז. האם נתניהו פשוט שכח לציין איזו הכרה תעניק ישראל בתמורה? בנאומו מצויה רק הנוסחה הבאה: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים". כלומר, הפלשתינים נדרשים להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל, בעוד שהישראלים מוכנים להכיר בקיומם של פלשתינים. אך בין שתי ההכרות האלה שורר הבדל מהותי: הפלשתינים נדרשים להעניק הכרה בעלת תוקף נורמטיבי, בעוד שהתמורה המוצעת מתמצית בהכרה בעובדה. מהכרה בזכות נובעות שלל מחויבויות פוליטיות ומשפטיות; מהכרה בעובדה לא נובע שום דבר. מכאן שהעסקה המוצעת איננה הוגנת ואין תמה שהיא נדחתה על הסף. הכרה בזכות יכולה להינתן רק בתמורה להכרה בזכות שוות-ערך.

לא במקרה נמנע נתניהו מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם. ישראל הרי שולטת בשטח שעליו מבקשים הפלשתינים לייסד מדינה; הכרה ישראלית בזכות פלשתינית משמעה הודאה בעובדה שישראל מפירה בפועל זכות פלשתינית בעוד שהפלשתינים, לכל היותר, מסרבים להכיר בזכות שישראל כבר מממשת בפועל יותר משישה עשורים. בהכחישו את זכותו שוות-הערך של העם הפלשתיני, נתניהו משמר את פער הכוחות בין הצדדים לקראת משא ומתן עתידי. שכן ישראל מצפה שהפלשתינים יוותרו על חלק ניכר מתביעותיהם (בנוגע לפליטים, לירושלים, לגושי התנחלויות, וכעת גם לפירוז) בתמורה לנסיגה שישראל מחויבת לבצע בין כה וכה על פי החוק הבינלאומי. במונחים הכלכליים החביבים על נתניהו מדובר בכשל שוק, שכן ישראל משתמשת בכוחה על מנת לכפות על הפלשתינים עסקה שבה המחיר אינו שקול לערכה של התמורה.

אם מאחורי החזרה הבלתי-פוסקת על המילה שלום בנאומו של נתניהו מסתתר גם סיכוי לשלום של ממש, הרי הוא באפשרות שישראל והפלשתינים יפתחו במשא ומתן מתוך הכרה-הדדית. בתמורה להכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, על ישראל להכיר בשטחים שכבשה בשנת 67' כטריטוריה ריבונית של העם הפלשתיני. כפועל יוצא תכיר ישראל בנוכחותה בשטחים כהפרת זכויותיהם של הפלשתינים ולא תוכל להציג עוד את נכונותה לסגת מהם כויתור אצילי מצדה.  מכאן יוכל להתחיל משא ומתן אמיתי – לא על סיום הכיבוש, שהוא זכותו הלגיטימית של העם הפלשתיני, אלא על שלום בין העמים; שלום שהוא משאת נפשו של בנימין נתניהו.

מודעות פרסומת

רעש, הפסקת אש, דיבור

פברואר 13, 2009

מאת בועז לוין

לפני הרעש
טקסט זה נכתב כניסיון התמודדת עם ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, בעיקר מבצע "עופרת יצוקה" והאפשרות של משא ומתן אחריו. הטקסט נולד מתוך רצון לדמיין לפרטיו את המצב האנושי שנוצר בעקבות הפעולה בעזה ושאיפה להגיע להבנה חדשה שלו, עד כמה שאפשר לנסות ולחוש מה הרגישו תושבי אזור המלחמה (בעזה ובדרום, להבדיל אלף הבדלות). התופעה הראשונה שעלתה לי לראש כשהתיישבתי וניסיתי לכתוב על המלחמה הייתה הרעש. במקום לחשוב על המצב במונחים פוליטיים אופייניים, חשבתי על הרעש שמילא את המרחב. פתחתי את הכתיבה בניסיון לתאר את הרעש, להבין את תכונותיו, והמשכתי מניתוח ספציפי זה לשרטוט כולל יותר של המהלכים הפוליטיים באמצעותו. הניתוח שאני מציע מתמקד בשלושה מצבים שונים: רעש, שקט ודממה ובשלוש סיטואציות מדיניות: מלחמה, משא ומתן ושלום. השלושה הראשונים משמשים הן כמטפורות למצבים המדיניים, והן כתופעות שמתרחשות בהם. כלומר, הרעש עליו אני כותב בפתיחה היינו רעש ממשי דוגמת צלילי התנפצויות זכוכית ופיצוצים, אך מתפקד גם כמטפורה לחוסר סדר, אי-ההיגיון, וחוסר ההתפתחות שהמלחמה מכילה. לאחר שהגדרתי את המצב המשכתי ופירקתי את ההגדרות ואת החפיפה הפשוטה בין שקט ומשא ומתן ובין הפסקת האש הנוכחית, ואת הנחת היסוד של ההבדל בין רעש לשקט. השקט מתגלה בטקסט כמצב שמצוי בתוך הרעש וכמנוגד לדממה. הוא ניצב במקביל להפסקת האש, אשר מוגדרת על ידי הזמניות שלה וכשמה כן היא, רק הפסקה. לבסוף את הדממה הקבלתי לשלום, כניגוד גמור למלחמה ולרעש. בעזרת הניתוח של השקט, הרעש והדממה אני מבהיר את ההבדל בין הפסקת אש כפעולה מלחמתית ומשא ומתן ששואף לשלום.
הטקסט נכתב כמסה וככזה הוא נותר עם הרבה קצוות פרומים. הוא מציע קריאה ישירה של המצב באמצעים פואטיים. אני מקווה שדווקא העובדה שלעתים הטקסט עמום ושטיעוניו מפותלים תאפשר לחלץ ממנו דבר מה.

רעש
שקט. בקרוב גם מנועי המטוסים ידומו ולא יוותר דבר מהרעש העצום שהדהד כבר יותר משבועיים בדרום. מביתי בירושלים אני לא מצליח לדמיין את התדהמה ששקט כזה בטח מותיר, אני גם לא מצליח לדמיין את הפיצוצים, את הרעם שליווה את חיי למעלה ממיליון וחצי אזרחים כל כך הרבה זמן. אני בטוח שבין פיצוץ לפיצוץ, בכל רגע אילם, הזמן הופיע במלוא האלסטיות שלו. הזמן נהיה הממד הדומיננטי. אני יכול רק לדמיין שמרחב, לעומת זאת, הופך למימד אחיד, חסר משמעות. הוא לווה בכל מקום באותה מונוטוניות מחרישה. בכל היו הדי ההליקופטר, רעמי מטוסים והתנפצויות זכוכיות. במובן זה תושבי ה"דרום", בין אם הם עזתים או תושבי עוטף עזה, חלקו לפחות ממד אחד של סבל כמעט באופן שווה: רעש, איון נפשע של כל קול הגיוני.[1] ומה עכשיו? המטוסים וההליקופטרים ממשיכים לחוג באוויר, האם בקרוב ידומו? מה אז? אילו צלילים יהדהדו בין הריסות עזה? מבין אלפי הפצועים כמה יהיו חרשים? כמה מהם יתחרטו בכל לבם שלא נולדו חרשים ושמעו את גיבוב הצרחות והמטוסים, הטילים, הרקטות, הפגזים והדחפורים?
רעש הוא המדיום בו מלחמת המאה העשרים ואחת מבוטאת. רעש הוא ההיגיון האסטרטגי המנחה של לחמה. זהו מצב של חוסר תואם הרמוני, אבל יותר מכך זהו מקום של טמטום, של האי רציונלי, הפראי. של הבלתי ניתן להבאה ובאותה נשימה, של הבלתי מובן. מלחמה בבסיסה היא ההיפוך של כל דממה (שלום) וניגוד של כל דיבור (משא ומתן), מלחמה היא פעולה שמגייסת לטובתה את הרעם ומדירה את המובן.

הפסקת אש
No treaty of peace shall be esteemed valid,
on which it is tacitly reserved matter for future war”
Immanuel Kant, Perpetual Peace
למה שקט עכשיו? מאין הדממה? האם השלמנו? לא. צה"ל הכריז על הפסקת אש באופן חד צדדי. בתמורה החמאס גם הוא הכריז על הפסקת אש (האם זו חד צדדית?). באיזה מישור ההכרזות הללו פועלות? האם אלו מחוות מדיניות? האם זהו שיח? ולפיכך אפשר לשאול, האם זו באמת דממה? התושבות לשאלות הללו גלויות. זו מלחמה. זו פעולה צבאית. זהו לא שיח, אלא במקרה הטוב מונולוג. שני הצדדים מסכימים לא להסכים (גם זה במקרה הטוב, בו עדיין קיימת שפה משוטפת והגיון). דוגמה לכך תהיה אמירתו של גורם צבאי בכיר שהפסקת האש החד צדדית הפתיעה את החמאס. כלומר, שוב הכנו בהם. לא הושטנו יד לשלום אלא שיגרנו לאוויר את הפסקת האש כמו הייתה טיל חכם במיוחד שמטמטם את האויב. טיל זה מתרחש במרחב חוסר המובן. כלומר, עודנו נמצאים ברעש גדול. ופה ניתן להבחין בין שקט, שהינו רק רווח בין רעש לרעש. ובין דממה, שלא תוכל לעולם להתקיים ברעש. השקט הנוכחי הוא רק ניצול מירבי של תכונותיו האלסטיות של הזמן. איך עבדנו על כולם! כשהם חושבים שזוהי דממה אנו יודעים שזהו רק שקט זמני, בין רעש לרעש. איננו רוצים דממה, אנו רוצים אויב, אנו מבקשים להחריש את אויבנו לעד. והאזרחים, אם ימשיך הרעש יפתחו הם טינטון, אותו צליל נצחי שמהדהד בחלל האוזן לאחר פגיעה בלתי הפיכה. הטינטון ימשיך להטרידם גם בשקט ואף בדממה, וישלול כל אפשרות שלום, והרעש ידבק בכל(קול).
רעש, חוסר מובן, לא מאפשר התפתחות. רעש הנו חזרתי, ואם אינו חוזר עד לאינסוף אין זה הודות לתכונותיו, אלא לחריגה גסה ממרחב פעולתו. הילדים שהתעוררו אל תוך הריסות עירם, כפרם, שלא מצאו מקום אליו יוכלו לשוב, טבעי שינועו לקראת עוד רעש. מאין יהיה להם אמון בדממה? כיצד ידעו לדבר? ואכן נדמה שעוד לא חולצנו מאי ההיגיון בשני צדי הגדר. בצד אחד מדברים על הרתעה ובאחר על כבוד ואבל. האנשים כולם מרירים, שונאים, עצובים. אך האם זו התוצאה היחידה שמלחמה מביאה? איך נברח? איך נקשיב?
מה הפסקת האש תאפשר? שקט הוא מצב בוגדני, אשליה של חיים נורמטיביים. פה ניתן גם לציין ששקט זה מבוסס על מצב אי-סימטרי, על היוצא מן הכלל. השקט התל-אביבי, איכות החיים הישראלית, מבוססת על הדיכוי, על ההוצאה מן הכלל של הלא-אזרחים הפלשתינים.עלינו להימנע מהפסקת אש שצופנת בחובה מתח ואלימות. הרי בהכרח יגיע פורקן של מתח זה, וגם הוא יהיה אלים.

דיבור
יש האומרים שמלחמה היא המשכת הפוליטיקה באמצעים שונים[2]. אך גם הוגים שטוענים שמלחמה היא מרכזית ואף הכרחית ליחסיים בינלאומים מודעים להפרדה בין פעולה פוליטית ומלחמה. מלחמה היא אכן כלי נוסף בארסנל המדינה, אך היא כלי ולא עקרון. דיבור הוא הוא האמצעי הפוליטי המקורי, העיקרון הפוליטי. אך נדמה שישראל זנחה את הדיבור (האם אי פעם אימצה אותו בלב שלם?). כבר שנים שאינה מאמינה באפשרות השיחה, “אין אם מי לדבר"[3], כבר שנים שהיא זנחה את הפוליטי. ישראל כיום הפכה את הנחת היסוד המדינית הזו על ראשה, הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים שונים. כיום המלחמה אינה היוצא מן הכלל אלא ברירת המחדל. בזמן הלחימה פרשנים, פוליטיקאים ואזרחים התעלמו מהסגר וניפנפו בטיעון "ההבלגה המתמשכת של ישראל" כהצדקה של ההתקפה הישראלית. "חייבים לעשות משהו", כאילו בהכרח אמר "חייבים לפעול צבאית”. מתישהו המישור הפעולתי של דיפלומטיה נשכח. "לדבר" כבר לא = "לפעול". המצב הזה מסוכן, ולא רק בהקשר של הסכסוך. היפוך התפקידים הזה בין הפוליטי לצבאי יוביל בהכרח לקריסת מערכות, לכשל-על. העם מזדהה על יתר המידה עם צבאו. נדמה שאנו בשלב מתקדם של רפורמה חשאית לעבר היות מדינתנו חונטה.
לדבר, לשאת ולתת, עכשיו. זו צריכה להיות דרישתנו. לדבר ולפעול פעילות מדינית. לדבר ולפנות התנחלויות, לדבר ולהעביר סמכויות, לדבר וליזום שיתופי פעולה, לדבר ולצאת, ולפעול ולהתנגד.
החריגה היחידה שניתן להציע אל מול רעש, האפשרות היחידה לחזרה מהלא מובן אל המובן, טמונה בדיבור כאמצעי פעולה לעבר הדממה.

[1] אריאלה אזולאי מתארת בהקדמה לספרה את מלחמת ששת הימים כרצף של רעשים :רעש המטוסים, רעש סירנה עולה ויורדת, דפיקות חזקות בדלת וצעקותיה של אמה. מלבד הרעשים המפורטים היא מצליחה לחלץ רק דימוי יחיד. זו דוגמה אחת לזיכרון של מלחמה כרעש.
[2]Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret, Princeton: Princeton University Press, 1976).
[3 אני משתמש באמירה זו בהקשר הנוכחי כביטול של הדיבור, אך למעשה האמירה מבטלת את האחר. היא מעודדת את האוננות הוורבלית הישראלית, את עקרון החד-צדדיות.