Posts Tagged ‘כיבוש’

הכרה הדדית ושלום

יולי 1, 2009

מי שמפקפק במחויבותו של בנימין נתניהו לשלום לא הבחין בתדירות הופעתה של המילה 'שלום' בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שלום לא היתה רק המילה שפתחה את הנאום וזו שחתמה אותו: בין לבין חזר נתניהו על מילת הקסם הזו יותר מארבעים פעם. הציניקנים יפרשו את תשוקתו החדשה של נתניהו כמסך עשן המכסה על סרבנות שלום בפועל. אך במקום להיכנע לציניות מוטב שנעיין בנאום ברצינות הראויה ונחפש הזדמנות לשלום מתחת למעטה המילים.

נתניהו הוא חסיד נלהב של כוחות השוק. על כן הוא יודע שמשא ומתן מבוסס בעיקרו על סחר חליפין. אחרי הכל, היה זה נתניהו שטבע את הסיסמה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". אפשר שהגיעה העת שגם הפלשתינים יאמצו את המשוואה הזו בלב שלם, שכן נתניהו הדגיש בנאומו מה הוא מצפה לקבל מהם אך לא הבהיר מה יעניק בתמורה. נכון, ניתן להבין מדבריו שישראל תיאות להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת בגבולות כאלה או אחרים, אך מעיון בנאום עולה שדרישותיו של נתניהו אינן שוות ערך לתמורה שהוא מוכן לספק.

בלב נאומו העמיד נתניהו את הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. מתחת הריסות השמאל הישראלי נשמעו ציוצי מחאה, ונציגים פלשתינים נותרו איתנים בסירובם להעניק לישראל את מבוקשה, אך אפשר שדווקא העברת מרכז הכובד של הסכסוך אל השיח של ההכרה עשוי להביא לפריצת דרך. מעל לכל יש לזכור את העובדה הבאה: הכרה אפקטיבית היא תמיד הכרה הדדית. אם אנחנו זקוקים באמת להכרה פלשתינית הרי שאנו מכירים בפלשתינים כקבוצה שלהכרתה יש ערך עבורנו. אם כך, ולאור עקרון ההדדיות שטבע נתניהו, עלינו לשאול את עצמנו מה ערכה של הכרה שאנו מציעים לפלשתינים בתמורה להכרתם במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

בבר-אילן קבע נתניהו ששורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו במולדתו ההיסטורית". את זכותו של העם היהודי הדגיש ללא הרף; לעומת זאת, זכויותיהם של הפלשתינים זכו רק לאזכור מרומז. האם נתניהו פשוט שכח לציין איזו הכרה תעניק ישראל בתמורה? בנאומו מצויה רק הנוסחה הבאה: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים". כלומר, הפלשתינים נדרשים להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל, בעוד שהישראלים מוכנים להכיר בקיומם של פלשתינים. אך בין שתי ההכרות האלה שורר הבדל מהותי: הפלשתינים נדרשים להעניק הכרה בעלת תוקף נורמטיבי, בעוד שהתמורה המוצעת מתמצית בהכרה בעובדה. מהכרה בזכות נובעות שלל מחויבויות פוליטיות ומשפטיות; מהכרה בעובדה לא נובע שום דבר. מכאן שהעסקה המוצעת איננה הוגנת ואין תמה שהיא נדחתה על הסף. הכרה בזכות יכולה להינתן רק בתמורה להכרה בזכות שוות-ערך.

לא במקרה נמנע נתניהו מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם. ישראל הרי שולטת בשטח שעליו מבקשים הפלשתינים לייסד מדינה; הכרה ישראלית בזכות פלשתינית משמעה הודאה בעובדה שישראל מפירה בפועל זכות פלשתינית בעוד שהפלשתינים, לכל היותר, מסרבים להכיר בזכות שישראל כבר מממשת בפועל יותר משישה עשורים. בהכחישו את זכותו שוות-הערך של העם הפלשתיני, נתניהו משמר את פער הכוחות בין הצדדים לקראת משא ומתן עתידי. שכן ישראל מצפה שהפלשתינים יוותרו על חלק ניכר מתביעותיהם (בנוגע לפליטים, לירושלים, לגושי התנחלויות, וכעת גם לפירוז) בתמורה לנסיגה שישראל מחויבת לבצע בין כה וכה על פי החוק הבינלאומי. במונחים הכלכליים החביבים על נתניהו מדובר בכשל שוק, שכן ישראל משתמשת בכוחה על מנת לכפות על הפלשתינים עסקה שבה המחיר אינו שקול לערכה של התמורה.

אם מאחורי החזרה הבלתי-פוסקת על המילה שלום בנאומו של נתניהו מסתתר גם סיכוי לשלום של ממש, הרי הוא באפשרות שישראל והפלשתינים יפתחו במשא ומתן מתוך הכרה-הדדית. בתמורה להכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, על ישראל להכיר בשטחים שכבשה בשנת 67' כטריטוריה ריבונית של העם הפלשתיני. כפועל יוצא תכיר ישראל בנוכחותה בשטחים כהפרת זכויותיהם של הפלשתינים ולא תוכל להציג עוד את נכונותה לסגת מהם כויתור אצילי מצדה.  מכאן יוכל להתחיל משא ומתן אמיתי – לא על סיום הכיבוש, שהוא זכותו הלגיטימית של העם הפלשתיני, אלא על שלום בין העמים; שלום שהוא משאת נפשו של בנימין נתניהו.

מודעות פרסומת

האם יש ישראליות פוסטציונית?

אפריל 19, 2009

המושג "פוסט ציוני" מופיע באחרונה במידה גוברת והולכת בדיונים על "1948", על ההתיישבות והקשריה הקולוניאליים, או בעיסוק ההיסטורי והסוציולוגי הביקורתי של הייהוד. יותר ויותר אנשים מכנים את עצמם או מתויגים על ידי אחרים בתור "פוסט ציוניים" או "אנטי ציוניים", והמושגים האלו נעשו שגורים בקרב פעילים, הוגים, גופים בחברה האזרחית ודו"חות של וועדות העוסקות בשותפות הערבים במדינה – השואפים לסוגים שונים של חברה מזאת הקיימת כיום, שהשותפות השווה בה איננה נמדדת בלאומיות, דת או מאמץ מלחמתי. בטקסט זה אבקש להציג סתירה פנימית ומדויקת שמציג "הימין" (ופלסטינים רבים) בין היותם של יהודים פוסט-ציוניים מזה, ובין חייהם בארץ מזה. מתוך סתירה זאת נוצר המטבע "בעל שנאה עצמית". האתגר, כך אבקש לטעון, הוא דווקא לנסות להרחיב את המסומן של ציונות, ולא לשחק לידי המונופול האלים עליה. אעשה זאת עלידי עיסוק בשתי שאלות: מהי הציונות (ומכאן מהי הפוסט ציונות), והאם אפשר להיות יהודי-ישראלי ולא ציוני.

אבל נפתח קודם בשתי ידיעות באשר לעליונות היהודים בארץ, המצריכות אזכור.

  1. מאז שנות העשרים במיוחד התרכזו מאמציה של התנועה הציונית ואחר כך מדינת ישראל סביב פרוייקט ה"ייהוד". זהו פרויקט דמוגרפי וגיאוגרפי משולב, הנמשך גם כיום, בתוך ומחוץ לקו הירוק – שמטרתו השגה ושימור השליטה בשני אמצעים: (א-) יצירה ושימור של רוב לא-טבעי על ידי הגדרות בפערי אזרחות, הגירה חד סטרית מ/אל הארץ, אזרחות מכוח נישואין, פערי בריאות, תמותה וילודה וכו'; ו-(ב-) התערבות מלאכותית בגישה למשאבים, על ידי תנועה חד-סטרית של בעלות על משאבים (בעיקר קרקעות ובתים), המשרתת את היהודים ומנשלת מהם את השאר (ובעיקר הפלסטינים). לכן, צידו השני של פרויקט הייהוד הוא נישול.
  2. במקביל לפרוייקט הייהוד, היוצר והמרחיב את זכויות-היתר של היהודים בארץ, יש מיסוד של העליונות והשליטה של היהודים באמצעות "מדינת ישראל" (הפועלת גם בשטחים הכבושים). למיסוד יש שלוש רמות: החוקית – זכויות בלעדיות להגירה, להשגת אזרחות ולבעלות על 93% מהקרקע; המשאבית – העדפה בחלוקת הקרקעות, בהפקעה, בכללי הבנייה והתכנון, באכיפה, בחלוקת נשק ובמשפט; והציבורית – למשל: היכולת לשותפות לגיטימית ושווה בממשלה ובקבלת החלטות גורליות, היכולת לתמוך ברשימה פוליטית שאינה בעד העליונות, או היכולת להיתפס כחלק בעיצוב המדינה והחברה ולא כגיס חמישי למדינה ששייכת בכלל ליהודים.

מיהו פוסט ציוני?

אורי רם (2006, הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג; בעיקר פרק 4) מספר שהמונח נולד ב-1993 ומאז תפס כיוונים שונים. ב-2001 הייטיבה להמשיג נרי לבנה את המושג "פוסט-ציונות" בתפיסתה הפופולרית (למרות שאקדמאים רבים המכונים כך מסרבים להשתייך לקטגוריה), ובהגדרתה אשתמש:

פוסט ציונות היא אסכולה מחשבתית המכירה בלגיטימיות של הציונות כתנועה לאומית של יהודים, אבל מצביעה על מועד כלשהו, מעין קו פרשת מים, שממנו והלאה גמרה הציונות את תפקידה ההיסטורי או איבדה את הלגיטימיות שלה בגלל עוולות שגרמה לאחרים (לא רק ערבים, אלא גם, למשל, יהודי אירופה, ניצולי שואה, דוברי יידיש, יהודים מזרחים, יהודים חרדים, נשים).

הרעיון ההפוך (לכאורה) או המאוחר לציונות דורש לעסוק בשתי שאלות, שהראשונה בהן היא "מהי הציונות?" – האם הציונות היא רק הכרה בזכותו של היהודי לחיות בא"י, או להקים בה בית לאומי קולקטיבי, או שהציונות כוללת גם שהבית הלאומי יהיה בהכרח כאן ו/או בלעדי ו/או בעל-יתרון ליהודים ו/או או בהכרח בצורה מדינתית או מדירה. במילים אחרות, האם הציונות היא רק השאיפה המינימליסטית והקונצפט הזהותי, או שהיא גם הגישה שאותה בחרה התנועה-הציונית, ואשר מושלת בכיפה, של משחק סכום אפס, איום פסיבי, התכוננות, חירום ואלימות (מתגוננת בעיניי עצמה, אך למעשה גם מתיישבת ויוזמת). שאלה זאת מזכירה את הדיון בשאלה האם "האסלאם" הוא כלל כתבי הקודש, אנשי הדת והפרשנות הדתית, או כלל מעשי הקהילות (יש יאמרו הציביליזציה) השייכות לתרבות זאת.

השימוש באנטי-ציונות או פוסטציונות מתכתב עם תפיסת הציונות בגישתה הנוכחית המנשלת בלבד, ובכך משתיק את האפשרות להפריד בין הזכות של היהודים לחיות כקולקטיב וכפרטים בארץ, לבין הדרך שבה בחרה הציונות. הוא מתנגד לשתיהן כישות אחת. לשון אחר, למרות שה"פוסט-ציוניים" מייצבים את "הציונות" סביב פרויקט העליונות היהודית, הם למעשה מחזקים את התפיסה שאין דרך אחרת. (הדבר דומה לזה שאחרי פעולת טרור במערב האנשים יפסיקו להיות מוסלמים, במקום לטעון שיש אסלאם אחר).

השאלה השנייה, הנובעת מן התשובה לשאלה הראשונה, היא "האם יהודי יכול לגור במדינת ישראל כאזרח, ובה בעת לא להשתתף בפרויקט של עליונות יהודית?" אבקש לעסוק בשאלה זאת באמצעות "מעשה בחמור" של ח'ליל אלסכאכיני, כפי שמובא בידי תום שגב (1999) ימי הכלניות: ארץ ישראל בתקופת המנדט, ירושלים: כתר. (עמ' 333-334):

מגנס הכיר הרבה ערבים, לעתים דימה למצוא בהם שותפים לעמדתו הדו-לאומית. רוב הערבים התייחסו לרעיון בשלילה: כמו רוב היהודים בארץ גם הם היו שבויים בזהותם הלאומית ובשאיפתם לנצח. פעם (כנראה סביב שנת 1940-א"נ) אירח עורך הדין עאוני עבד אלהאדי מסיבת תה וכמקובל בירושלים הזמין גם זרים אחרים, בהם עיתונאי אמריקני ידוע ושמו לואיס פישר. דיברו על עתידה של ארץ ישראל. פישר נכנס לוויכוח ממושך עם אחד האורחים האחרים, ח'ליל אלסכאכיני. הסכסוך בין הערבים ליהודים ייפתר רק באחת משתי דרכים, אמר סכאכיני: "או שהארץ תישאר שלנו או שהיא תילקח מאיתנו בכוח".

כדי לחזק את דבריו אמר עבד אלהאדי לפישר סכאכיני נוצרי, אבל אורח אחר שהיה שם (מגנס-א"נ), אף הוא אמריקני, העיר שהנוצרים, כמוהם כבני מיעוט בכל ארץ, נוטים לקיצוניות, כי הם פוחדים מהרוב ואין הם מייצגים [בעמדותיהם] את רוב הערבים. סכאכיני שאלה כיצד הוא יודע זאת. האורח אמר שהוא יושב בארץ זה עשרים שנה. "איך איננו מכירים אותך?!" תהה סכאכיני: "מי אתה?" יתר האורחים השתוממו על שאלתו: הרי זה דוקטור מגנס, אמרו לסכאכיני, נשיא האוניברסיטה העברית. סכאכיני אמר ששמע עליו, אף כי עד אז לא התראו פנים אל פנים; מגנס אמר שהוא מכיר את ספריו של סכאכיני: הם שימשו אותו ללימוד ערבית. הוא חלק לסכאכיני אי אלה מחמאות אדיבות.

סכאכיני סירב להתרשם: "בוא נדבר בגילו לב, דוקטור", אמר, וסיפור לו מעשה בחמור: איש רכב על חמורו וראה איש אחר ההולך ברגל. הוא הזמין אותו לרכוב איתו. הולך הרגל עלה על גב החמור והעיר: "כמה זריז הוא החמור שלך!" רכבו עוד ואז אמר הזר: "כמה זריז הוא החמור שלנו!" אמר לו בעל החמור: "רד!" שאל: "למה?" אמר לו: "אני חושש שעוד מעט תאמר – 'כמה זריז הוא החמור שלי'…"

במשלו של סכאכיני טמונה המלכודת. אינך יכול להכיר בערבי כבעל הבית, ובה בעת להכתיב את כללי הבית, כך שתמיד תהיה שייך, ולא כל שכן, מוזמן להגר. אם אינך בעל הבית, אתה יכול לבקש, לא לדרוש, שיכיר בזכויותייך או צרכיך הדתיים/הלאומיים/ההיסטוריים/הפליטותיים. סכאכיני דגל באי אלימות וקיבל לבית הספר שלו יהודים, ואף נדון לגלות וכלא לאחר שהסתיר משורר יהודי-חרדי בביתו, שאותו רדפו השלטונות התורכים, אך הוא גם התנגד לזכות ההגירה ליהודים, בדיוק מן הטעם שמשל למגנס. יהודי-ישראלי פוסטציוני המקבל את שייכות הארץ לערבים, איננו יכול לחיות בארץ מתוקף זכותו (שהיא חובת האחרים), אלא חובתו היא לבקש את רשות (ולקבל את זכותם של האחרים להחליט בעניין). במקומות אחרים, כגון מכתבי פרופ' מרטין בובר וד"ר י"ל מגנס לגנדי, שוללים שניהם, מתוך עמדה דתית, את שלילת זכותם הטוטאלית על הארץ. במילים אחרות, צודק הימין שאומר, שאי אפשר להיות אנטי ציוני ובה בעת לגור כיהודי בפלסטין. זהו אבסורד וכשל לוגי. בעוד שיהודים אנטי-ציונים גרים בארץ ומשתייכים לקולקטיב היהודי בעל הזכויות דובר העברית, הם גם מתנגדים לעליונותם המפלה, ולא לעצם "זכות" לחיות כאן (אחרת היה עליהם לעזוב).

הבדל אחד ראוי לציון וחשוב הוא שבניגוד למגנס, היום רוב היהודים בארץ נולדו, התחנכו וגדלו בארץ, בשפה ותרבות עברית, ולכן הם בני הארץ, וכי הגירת רבים מהם היא עקירה לכל דבר, על כל משמעויותיה, עלויותיה וקשייה. להטיל על הדורות שנולדו שייקהו שיניים על הבוסר שאכלו אבותיהם, זאת דרישה לא מוסרית.

פתרון התסבוכת: לא אנטי ציוני, אלא שינוי המסומן

אן סווידלר מציעה פתרון, במאמרה Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40. ההצעה היא לקודד מחדש את התרבות, בלי לשאוף לשנות את "כללי המשחק", ובכך לכרסם באופן הדרגתי בהגמוניה המחשבתית הקיימת. לדוגמה, המאבק הפמיניסטי שִייך בהצלחה רבה נשים המאופיינות ב"נשיות", רכות וחולשה קיטשית עם מניפולטיביות, ובכך איפשר לנשים שהן חזקות יותר להיתפס יותר כ"ארציות". בדומה נהפך המושג "מאצ'ו" והשאיפה לגבריות של "גיבורים", למסומן של גנאי, חוסר ביטחון, שחצנות ואף רשעות. לכן, יותר גיבורי ילדות מצויירים (שרק, היפה והחיה וכד') מציגים את המכוער והמגושם כמעוררי אמפתיה, ואת הכוחני והיפה כחלול, רברבני ומגוחך. היא מציינת שמהלך דומה של קידוד תרבותי מחדש עשו הפנקיסטים שאימצו סגנונות "מכוערים", והפתנרים השחורים שהציגו משמעת מופתית. שינוי המסומן, לפי סווידלר, הוא כוחו של החלש וכמובן שיש גם תעמולת-נגד, המנסה למנוע את נצחונם של האקטיביסטים על הקידוד הסמלי. רעיונות תיאורטיים כאלו עשויים להביא שינוי חברתי חשוב של אקלים ושיח, החשוב לא פחות מהצלחת המוביליזציה וההצלחות הקונבנציונאליות המוגדרות והמדידות המוכרות לנו.

ובחזרה לציונות. כשם ש"רבנים לזכויות אדם" ו"בני אברהם" מערערים על מושג היהדות האורתודוכסית הציונית המקובלת (לא שוללים את היהדות, אלא מרחיבים את המונח); כשם ש"לוחמים לשלום" ו"גנרלים לשלום וביטחון" מערערים בהצלחה על מושג הביטחון כמה שלא דורש התיישבות ונישול; כשם ש"פורום המשפחות השכולות" מערער על השכול כמעורר נקמה, מרטיריזציה ומעגל דמים (ומרחיבים אותו אל המיאוס בהרג); כך אפשר להבין את סווידלר גם כהזמנה להרחיב את מושג הציונות. למשל: תנועת הציוֹנים נגד נישול ועליונות. (לערבים זה בטח לא יחליק בגרון באותה הקלות). לסיכום, סווידלר מוסיפה טיעון שימושי לשני הטיעונים המוסרניים שהצעתי קודם. עם עד עתה טענתי ששלילת הציונות בכוליותה, משעתקת את האמצעים שבחרה הציונות בתור הדרך היחידה לקיום היהודים בארץ, וקושרת בין הזכות להיות קולקטיב בארץ לבין הנישול והעליונות; וששלילת הציונות דורשת צדק היסטורי שפירושו האפשרי הוא לא רק שיבה פלסטינית, אלא אולי גם גלות יהודית; עתה מציעה סווידלר להחריב את המסומן "ציונות", גם משום שזהו "נשקו של החלש", ובגלל שיש לו השפעה תהליכית שיחנית מוכחת מול קוד תרבותי המשרת הגמון רב-כוח.

לעיון נוסף

שינוי שיח –

נרי לבנה (2001) "עלייתה ונפילתה של הפוסט ציונות", מוסף הארץ.

אורי רם (2006), הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל, ת"א" רסלינג (בעיקר פרק 4, אבל למעשה כל הספר).

Swidler, Ann (1995) "Cultural Power and Social Movements" in Hank Johnston and Berk Klandermans (Eds.): Social Movements and Culture, Minneapolis: University of Minnesota Press, pp. 25-40.

Lakoff, George (2002) Don't Think of An Elephant

האם יש ציונות אחרת –

פול מנדס פלור (ע' 1988) מרטין בובר: ארץ לשני עמים, ירושלים ות"א: שוקן.

אברהם יסעור (ע' 1981) יהודים וערבים בארץ ישראל, בהוצאת גגבעת חביבה.

The Magnes Zionist

מכתב ליהודים באמריקה

פברואר 24, 2009

מאת עדי ערמון

לכל המגדירם עצמם יהודים וחיים באמריקה, מכתב זה מיועד לכם. או ליתר דיוק, רק לאלו מבינכם שישראל יקרה ללבם. מי שאדיש ושאיננו מתעניין בנעשה בישראל או עוין אותה משמאל או מסיבות דתיות אנטי ציוניות יכול בקלות לוותר על מכתב זה. הוא מיועד רק לאלו שמרגישים קשר כלשהו לעם היושב בציון וחרדים לגורלו. אתם יודעים למי אני מתכוון: לאלו שביקרו בישראל במסגרת פרוייקט "תגלית", ביקור קרובים או מסע רוחני, לאלו שצחקו ב"אל תסתבך עם הזון" של אדם סנדלר, והתפעלו מ"ואלס עם באשיר"; לאלו שמגן דוד צמוד לחזם, ולאלו שאוהדים את ישראל ומגלים סימפאטיה לישראל, לישראלים ולתרבותה. אתם, ידידי ישראל, הייתם לנו יותר מאחים. הייתם לנו במובנים רבים כמו הורים שמביעים תמיכה בלתי מסויגת בכל צרכינו והתנהגותנו. תמיכה נפשית וחומרית כה רבה הענקתם לנו לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל ומעולם לא ביקשתם תמורה אלא עמדתם בתמיכתם בנו כחומה בצורה להגנתנו אל מול כוחות רבים- חלקם שונאים, חלקם אנטישמיים, חלקם בורים וחלקם גם צודקים – שתקפו וביקרו את ישראל. לכן אין די במילים כדי להביע את הכרת התודה של ישראלים רבים (וביניהם כותב שורות אלה) לפועלכם.

אך יחד עם זאת, מכתב זה הנו פנייה מתוך מצוקה, מבוכה וחוסר אונים בבקשה שתתעוררו ותפסיקו את התמיכה העיוורת והמזיקה שלכם בישראל. לא התמיכה היא הבעיה. להפך, היא מבורכת וחיונית מאין כמותה. העיוורון הוא הבעיה. לא התמיכה אלא חוסר הגבולות שבה, חוסר השיפוט באקט התמיכה הוא הוא הבעיה. ידיד אמת עומד לצד חברו בטוב וברע אך אל לו להתחנף אליו או להתעלם מן הרע שמבצע החבר, ובשנים האחרונות (ויש שיגידו בעשרות השנים האחרונות) רוח רעה עוברת על המדיניות הישראלית בכל הקשור לזכויות אדם והאזרח ולסוגיות הקשורות בדת ומדינה. המלחמה האחרונה בעזה,וזו הקודמת בלבנון, היו שתי מלחמות שגם אם היו מוצדקות לא היו הכרחיות, והאלימות, האכזריות, והשימוש המוגזם בכוח נגד אזרחים חפים מפשע צריך להדליק גם אצלכם נורה אדומה ביחס לאופן שבו מתבטאת תמיכתכם בנו. משהו לא טוב מתרחש במזרח התיכון וב"דמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון. הילד האהוב מתנהג עתה לעיתים רבות, רבות מדי, כבריון שכונתי. השכונה עצמה היא לא בדיוק המקום הכי בטוח בעולם, וילדכם האהוב ודאי שאינו הבריון היחידי שבסביבה, ואינו היחיד הראוי לנזיפה. השכונה היא סביבה קשה, ענייה ואלימה. אך דווקא משום כך, אסור להורים אוהבים, לאחים תומכים ולחברים אמיתיים להתעלם מן האלימות והבריונות ולא לומר דבר, אפילו לא להרים גבה, או לתהות שמא יש לבחון מחדש את האופן שבו יש להתייחס למעשי האלימות וההרס.

 במובנים רבים ישראל היא דמוקרטיה, ודאי יחסית לאותה שכונה לא נעימה. אך דמוקרטיה זו נחלשת מיום ליום. והמרחק בין האידיאל הדמוקרטי האמריקני לבין התנהלות מדינת ישראל גדל מרגע לרגע. שנים לא פשוטות עברו גם עליכם, אך באמריקה, הבין הרוב כי היגררות למלחמה מיותרת בעיראק, השקעת משאבים עצומים במלחמה על חשבון החוסן הכלכלי הפנימי, ותופעות כמו גואנטנמו לא רק שראויות לכל גינוי אלא גם למהפך ולשינוי פוליטי. רובכם תמכתם באובמה שיוביל לשינוי במדיניות ארצות הברית, אך אל מול המדיניות הישראלית שחיקתה באדיקות את ממשל בוש וחיסלה במו ידיה את הכוחות המתונים ברשות הפלסטינית – אל מול פני מדיניות זו, אתם ממלאים את פיכם מים. באמריקה מרבית האוכלוסייה יודעת להתאחד סביב החוקה והדמוקרטיה האמריקנית. בישראל, הכוחות המאמינים בדמוקרטיה נחלשים מיום ליום וממערכת בחירות אחת לשנייה. למרות שאנו מושפעים לא מעט מן התרבות האמריקנית, לא לאמריקה אנו דומים אלא לרפובליקת ויימאר הגרמנית – כלומר, לדמוקרטיה שקרסה. בכנסת הקרובה למשל יש לא פחות מארבע מפלגות אנטי דמוקרטיות מובהקות שעומדות לקחת ככל הנראה חלק פעיל בממשלה הבאה: מפלגות המעונינות להפוך את ישראל למדינת הלכה (ש"ס ויהדות התורה), למדינה המתנה אזרחות בנאמנות (ישראל ביתנו), או המעונינות להמשיך ולהשליט מדיניות של כיבוש ואי מתן זכויות בסיסיות לפלסטינים תושבי הגדה ורצועת עזה (האיחוד הלאומי, הבית היהודי וחלק ניכר משורות הליכוד, קדימה וכן, גם בעבודה). מזכר רבין, שרבים מכם נושאים אליו עיניים כדמות הישראלי היפה, לא נותר כמעט דבר. מחנהו הובס ונהרס. ועתה, האם תמשיכו לכסות את עיניכם – לא לראות ולא לשמוע את המציאות המדאיגה במזרח התיכון. האם גם עתה תמשיכו באותה מתכונת של תמיכה אוטומטית? בכל מדינה אחרת בה היה עולה הימין הקיצוני הגזעני והפונדמנטליסטי לשלטון, הייתם כבר נזעקים מזמן, אז מדוע הדממה הזו ביחס ליקר מכל?

הסופר עמוס עוז, ניתח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסכסוך שבו מתנהלות שתי מלחמות במקביל: מלחמה מוצדקת למולדת לעם היהודי ומלחמה בלתי מוצדקת שמנהלת ישראל נגד הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. עד כה, התייצבתם תמיד לצדנו, להגנת המלחמה המוצדקת. עתה, האם תוכל לראות כי לצד התמיכה בזכות הקיום שלנו, יש גם לפעול לשלום עם שכינינו ולהסרת עול הכיבוש מעליהם ומעלינו?

ולא רק אל מול הכיבוש והיחס לפלסטינים הגבתם באדישות אלא גם אל מול השתלטות הממסד הדתי על ישראל. רבים מכם מגדירים עצמם כיהודים בדרכים שונות – כאורתודוכסים, רפורמים, קונסרבטיבים ועוד. באמריקה איש אינו מערער על זהותכם כיהודים. ורק בישראל, בנוסף לדברי הבל של סופרים לאומניים שלועגים לעיתים על התמודדותכם עם שאלת הזהות העצמית, הממסד הדתי בישראל, ויותר מכך החוק הישראלי, מפלה נגד כל מי שאינו אורתודוכסי. בנישואין וגירושין, בלידה ובמוות, ובעשרות תקנות וחוקים החודרים אל הפרטיות ומפוזרים לכל אורך תחומי החיים בישראל – הדת או ליתר הביטוי החד ממדי, האורתודוכסי והאנטי ליברלי שולט בעריצות שדומה יותר לאיראן מאשר לדמוקרטיה. האם הייתם מוכנים לכך אצלכם באמריקה? אז מדוע אתם תומכים בתופעה זו בישראל? אותו הדבר גם בכל הקשור לימין האוונגליסטי השמרני שבאמריקה הוא עבור רבים מכם יריב פוליטי מר, ואילו דווקא ביחס לישראל הוא שותף לכם בברית שמפמפמת כסף ותמיכה בהקמת התנחלויות חדשות ובגרירת ישראל למלחמות עתידיות עם הערבים. עליכם לשאול את עצמכם כיצד ייתכן שלכם ולימין שמרני דתי המאמין שיש לפטם את ישראל בכסף על מנת להביא למלחמת יום הדין ולשובו של ישו כל כך הרבה במשותף?

רבים מכם אומרים לעצמם שהם אינם רוצים להתערב בנעשה בישראל או "שאין לנו האמריקנים זכות לבקר את הישראלים" – ובכן, יש לכם זכות שכזו ועוד איך! והתמיכה העיוורת היא בעצמה ביטוי לתמיכה אקטיבית שלכם בהמשכיות הכיבוש ובהמשכיות שליטת הדת על הדמוקרטיה. עתה, הגיע הזמן לפנות אליכם – אם אתם מעונינים שישראל תישאר דמוקרטיה וקרובה אל לבכם ואל תפיסת עולמכם הדמוקרטית והליברלית- ולבקש מכם להפוך את תמיכתם והזדהותכם לכזו המותנית בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית ולא במתן תמיכה סתומה שגורמת נזק רב לישראל וכמו סם ממכרת אותנו לידיעה שלא משנה כמה הרס נגרום, ושלא משנה שלא נעשה דבר להפסיק את מעגל האלימות ושלא משנה כמה התנחלויות חדשות החונקות כל אפשרות לשלום נבנה ונפתח, תמיד תעמדו לצדנו. מדיניות התמיכה הלא מרוסנת צריכה להשתנות. השנה התעוררתם למציאות חדשה ולממשל חדש המעונין לקחת חלק פעיל ולהביא לסיום הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים או לפחות לצמצום של האלימות בין הצדדים. מכתב זה, שודאי אינו מייצג את דעת הרוב בישראל, פונה אליכם בתחינה לתת את מלוא תמיכתם לממשל החדש ולמאמצו להביא לשלום, גם אם תאלצו להדוף לחצים מגורמים שדלניים שונים. גם במזרח התיכון בני האדם זקוקים וראויים, יותר מתמיד, לשינוי.

לא כיבוש, ייהוד

פברואר 13, 2009

בעולם הפרוגרסיבי מתקיים דיון מזה זמן רב, כיצד להסביר את היחסים היהודיים-פלסטינים בארץ, האם "אפרטהייד", "כיבוש ממושך", "קולוניאליזם" או סתם "נישול". (לעיון על כל השיח ועל הקושי בהגדרה, אני ממליץ על ההקדמה בספר "משטר זה שאינו אחד" של עדי אופיר ואריאלה אזולאי). הטענה שאני מבקש להעלות היא שהמקרה הישראלי-פלסטיני למד אמנם מכל אלו, אך הוא דורש מושג משל עצמו, ובהמשך גם להציע מונח כזה.

מראשוני אדריכלי הייהוד, ריכרד קאופמן

כידוע, עד שנות התשעים נהגו לומר בפה מלא "כיבוש" כאילו הסכסוך והעוול כלפי הפלסטינים קשור רק במה שקרה מאז 1967, וכאילו ההתנחלויות בגדה הן נקודת אפס, שבה התחילה ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי, (כמו לא הייתה החלטה ב-47' על הקמת מדינה פלסטינית, לא היו החלטות על הפליטים, לא היה "עסק הביש", פעולות הנקם וכו'); וכאילו עד 1967 היה כאן גן-עדן שוויוני. בהתעלמות מן השלטון הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל (והשתקת זהותם), מן העוולות שבאופן שבו הוקמה המדינה, וכמובן מן האלימות כלפי האופוזיציה והנימה הגזענית-עדתית. מאז שנות התשעים, בשל התפתחויות היסטוריות (פתיחת ארכיונים בישראל, הלגיטימציה לפלסטינים כעם באוסלו, והתפתחויות פילוסופיות עולמיות), החלה לחלחל ההבנה, שהסיפור של 1967 הוא רק פינה מסיפור השליטה-ההגמונית של היהודים על המרחב ועל הפלסטינים כולם, לא רק בשטחי 1967, ולא רק מאז 1967. גם ההפרדה בין "פלסטינים" בתוך הארץ, בשטחים ובגולה התגלתה כמלאכותית וכחלק ממנגנון השליטה וההשתקה, כפי שטענו הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג וההיסטוריון ד"ר מירון בנבנישתי, ובהמשך רבים אחרים.

עם התובנה הזו נוצר הצורך במושג חדש. אחד הדימויים העולים תכופות הוא "אפרטהייד", אך מונח זה טומן בחובו מלכודת לא מבוטלת, כפי שהסביר בכישרון רב בנבנישתי לפני זמן לא רב, ב"הארץ":

התלות הכלכלית ההדדית בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה אינה דומה לתלות החד-צדדית של פלשתינאים בישראל. תלות זו סיכלה כל ניסיון ליצור הפרדה או חלוקה טריטוריאלית בדרום אפריקה. היחס הדמוגרפי של רוב שחור מוחלט, ההולך וגדל, אינו דומה ליחס הדמוגרפי של כמעט שוויון, השורר ממערב לירדן. בדרום אפריקה משתייכים שחורים ולבנים לדת משותפת, שאף אם התקיימו בחלקיה ביטויים גזעניים, בכל זאת היו להם ערכים משותפים שאפשרו, למשל, את קיום תהליך הפיוס לאחר האפרטהייד; בישראל הולך העימות היהודי-מוסלמי ומתעצם. משטר האפרטהייד היה מבודד לחלוטין ונתפש כמצורע בקרב הקהילה הבינלאומית. לעומתו זוכה ישראל לתמיכה מסיבית ובלתי מעורערת של פזורה יהודית מלוכדת, סיוע אמריקאי והימנעות – פרי אשמת השואה והאנטישמיות – מהטלת סנקציות אפקטיביות. בדרום אפריקה האמינו שחורים ולבנים שהם משתייכים למולדת משותפת ומאבק השחורים היה לשוויון אזרחי ופוליטי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני שבו דומיננטית השאיפה להגדרה עצמית לאומית ולהפרדה.

בנבנישתי טוען שהשימוש ב"אפרטהייד" מטשטש את השוני בין המקרים, ומרדד את השיח, והוא אף מעלה בעיות באפיסטמיה של הטרמינולוגיה ההיסטורית. אני מצטרף אל בנבנישתי ואומר בפשטות, גם בלי להתעכב ארוכות בדיון סמיוטי ולעצור בשלב ההגדרות: משטרי הפרדה היו וישנם כמה, אך "אפרטהייד" היה רק אחד. אמת, "אפרטהייד" פירושו באפריקנז "הפרדה", מילה שמוכרת מאוד לכולנו בעולם הסגרגציה (סגרציה מכוונת בנישואין, במרחב, בחינוך, ועוד); אולם כאשר נעשה שימוש במונח "אפרטהייד" באפריקנז ולא בעברית, המטען המסומן הוא "דרום אפריקה", כשם שכשאומרים "קולוניאליזם" מרמזים על מעצמות אירופה, וכשם שכשאומרים "שואה" האסוציאציה היא של שואת (היהודים) באירופה. "אפרטהייד" גם מרמז על הפתרון הבלתי נמנע והיחידי – מדינה אחת, שהיא אמנם אפשרות רצויה ואפשרית, אך גם רחוקה, במחלוקת, נכפית על הפלסטינים ובוודאי לא היחידה. בעוד שיש בארץ מרכיבים רבים של אפרטהייד, של קולוניאליזם ושל תופעות היסטוריות אחרות, אף אחת מהן איננה מספקת הסבר מלא וייחודי למקרה הישראלי-פלסטיני.

לדיון התיאורטי ולמאבק המעשי דרושה למעשה מילה. חסר מונח שהוא גם רעיון. עליו להיות מושג שמסביר את הפעולות הישראליות כולן, הכוללות גירוש, נישול, כיבוש, שליטה אתנית וכלכלית, יצירת רוב מלאכותי יהודי וגם דמוקרטיה מדומיינת ולפרקים גם שלום וגבול מדומיינים. פרופ' ג'ף הלפר הציע במאמר "Nishul: Israel's Form of Apartheid" (בתוך: An African Conversation on Israel and Palestine, Columbia University, 2002) את המושג "נישול", אשר מתאר אמנם את הנעשה בתוך ומחוץ לקו הירוק, אבל איננו מייחד את המקרה הציוני, ובוודאי שלא בא ממנו. זהו התוצר כפי שמאבחנים אותו אנשי האקדמיה, ולא שמשתמש בו המדכא. הייתי רוצה להציע שיפור להצעה של הלפר, משום שאני סבור שאפשר במידה רבה של ביטחון לומר שהמשותף בכול המפעל המתמשך של הציונות הוא "ייהוד", הצד השני של הנישול.

כך זה נראה כשהדמוגרפיה והגיאוגרפיה מתמזגות. שימו לב שבשטחים אין ערבים. לחצו להגדלה.

"ייהוד" הוא אפוא ההסבר היחיד לכול מפעל הנישול בארץ, בתוך ומחוץ לקו הירוק, לפני ואחרי 67' ו-48'. וגם כיום (לעיתים במסווה, מתוך גישה משיחית, התפייסותית, או אפילו באמתלא חברתית וארכיאולוגית). הרצון לשליטה מקסימלית (דמוגרפית וגאוגרפית). לכן, יהיה נכון גם לקדם אותו גם בשיח הבינלאומי, הן האקדמי והן בשיח מאבק הזכויות, כמתאר את משטר השליטה / הפרדה / נישול / כיבוש / קולוניאליות. ממש ככה: yehud גם בשפות זרות, כמו שעשו עם "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" שהפכו מטבע לשון בינלאומי לתופעה (ולא מתורגם לאנגלית; judaize שמשמעו "גיור", המשמעות המקורית של המילה "ייהוד"). חשוב לציין שמושג זה לא הומצא על ידי אקדמאים, אלא על ידי המנשלים עצמם, ולכן הוא אותנטי יותר, ראוי יותר ומסביר יותר טוב את התופעה. יתרה מזאת, הוא כמובן גם ייחודי, וניתן להשתמש בו באופן בינלאומי.

לייהוד יש פנים רבות, אך הוא מתבטא בעיקר בשתי צורות, כאמור: האחת, דמוגרפית והשנייה גאוגרפית. הייהוד הדמוגרפי הוא מאמץ לייצר מקסימום יהודים ומינימום ערבים (מפה דינאמית להמחשה, מתוך אתר של פעילי-ייהוד בירושלים המזרחית). ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של רוב יהודי יחסי (עידוד הגירת ושיבת יהודים, הגירה שלילית של ערבים, שינוי מושגים, זכויות אזרחות, משחק עם הגבולות וכו'). הייהוד הגיאוגרפי פירושו מקסימום מרחבים בשליטה יהודית, ומינימום בשליטה ערבית. ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של משאבים טריטוריאליים (הפקעות, הלאמות, יישובים, הריסות בתים, ביתור, שליטה על דרכים, שינוי פני הארץ מלאכותית, משחק עם הגבולות וכו'). בנוסף אפשר לאפיין מפעלי ייהוד מסייעים, בהם – ייהוד לשוני (עברות), וייהוד קפיטאלי (נכסים, משאבים ואמצעי ייצור), כך שאספקטים שונים של המונח עוד צריכים להתפתח.

מאידך, מונח זה בעייתי משום שהוא מחזק את הבעלות הציונית על היהדות, דבר שיהודים רבים בעולם יתנגדו לו; כמו כן, הוא מזכיר באנגלית את המונח "ייחוד", המתייחס להתייחדות של זוגות נישאים; ולכך עוד דרוש דיון נוסף.

אמרו, אם כן, "יהוד".

—–

אייל ניב כותב את "אמת מארץ ישראל"

החור שבקצה המנהרה

פברואר 5, 2009

אולי אינני היחיד להבחין בתופעה הבאה: לאחרונה החומה מאבדת את מקומה כמאפיין המרחבי העיקרי של הכיבוש לטובת המנהרה. אינני בטוח שניתן להצביע על מכנה משותף לכל המנהרות שהופיעו בחיינו לאחרונה, אך נראה לי שמן הראוי להקדיש להן מחשבה. החומה, ועמה שלל הגדרות והתיילים שמקיפים אותנו מכל עבר, היתה ביטויה המוחשי של דוקטרינת "אנחנו כאן והם שם" מבית היוצר של אהוד ברק. אלא שרקטות הקאסם חשפו את רעיון ההפרדה במערומיו; הסתבר שבין הירדן לים אין די מקום גם לכאן וגם לשם, ושהפלסטינים מסרבים להיכלא שם רק משום שאנחנו לא רוצים אותם כאן. מי שגדל כמוני על "רחוב סומסום" זוכר בוודאי את המערכון הקלאסי שבו עוגיפלצת ועזרא מסבירים לילד בעל קול צורמני במיוחד אודות ההבדל בין כאן ושם. כזכור, עוגי מסביר לילד ששניהם נמצאים כאן, בעוד שעזרא, שהתרחק מהשניים למטרות המחשה, נמצא שם. הילד, שרוצה להיות שם, חש לעברו של עזרא רק על מנת לגלות שהוא עדיין כאן. אחרי שהוא מתרוצץ כמו קאסם בין כאן לשם ונוכח לדעת שבכל פעם שהוא מגיע לשם הוא בעצם כאן, פורץ הילד בבכי: "אני רוצה להיות שם!", הוא מיילל, "אף פעם אני לא אהיה שם!"

ברק וחסידי ההפרדה החד-צדדית חווים בשנים האחרונות את גרסת התשליל של המערכון הזה: הם רוצים בכל מאודם שהפלסטינים יהיו שם, אך למרבה התסכול הפלסטינים ממשיכים לצוץ כאן. הרקטות שלהם יודעות להתעופף מעל לחומות, והמנהרות שלהם מתחפרות תחתן. מערכת המנהרות שבין דרום עזה למצרים חושפת את המצור ההרמטי שישראל מטילה על עזה מאז יוני 2006 כאמצעי ענישה; הפלסטינים מבריחים דרכן תחמושת, אך גם מזון,דלק וחומרי בניין שישראל מונעת את העברתם. על פי דיווחים אחדים אפילו תנין אחד ואיתו כמה קופים ואריות עשו את דרכם לגן החיות של עזה בהרפתקה תת-קרקעית שכזו. יכולות השיגור וההתחפרות של הפלסטינים בעזה הופכות את ההסתמכות על גדרות בגדה לחסרת שחר, ואיתה מתפוגג גם רעיון ההפרדה.

על כן לא מפתיע שברק הציע לאחרונה לאמץ מתווה חדש להפרדה מרחבית. בהרצאה לקראת הבחירות הציע ברק לכרות מנהרה בין צפון הרצועה ודרום הגדה שתאפשר, לדבריו, חופש תנועה לפלסטינים. ישראל תחזיק, כמובן, בריבונות על המנהרה, אך תתיר לפלסטינים לשלוט בה מבחינה אדמיניסטרטיבית. ברק, רב אמן בתחום ההצעות הנדיבות, אינו מהסס להציע גם שליטה אדמיניסטרטיבית וגם חופש-תנועה-בתוך-מנהרה ואין ספק שאם ידחו הפלסטינים את הצעתו תוסר המסיכה מעל פניהם באופן סופי ומוחלט. ככלות הכל, בעזה הם מסתדרים היטב מתחת לאדמה. ברק אינו הפוליטיקאי הישראלי היחיד שיש בליבו פינה חמה למנהרות. לבנימין נתניהו יש סיפור אהבה עם מנהרת הכותל, ואהוד אולמרט שפך את כספי עיריית ירושלים על כביש המנהרות לגוש עציון. בגדה מיושם כבר רעיון ההפרדה המפלסית באמצעות כבישי "מרקם חיים", שאינם מנהרות, אבל גם בהם מובהר, על ידי הפרדה פשוטה בין מעלה ומטה, מי אוחז בריבונות ומי זכאי לכל היותר לחיים, שליטה אדמיניסטיבית, או מראית עין של "חופש תנועה".

מעניין לגלות שמנהרות אינן משמשות את ישראל רק במאבקה בפלסטינים. חשיבותה ההצהרתית של הריבונות מתגלה גם במאבק הסמוי שמנהלים מנהיגינו ומצביאנו נגדנו, וגם היא מתבטאת באופן מובהק דווקא במנהרות. הידעתם, למשל, שאל המעון החדש שנבנה בימים אלה בירושלים עבור ראש הממשלה מחוברת מנהרה? אתם, אם תהיתם, לא תוכלו להשתמש בה בשביל לחתוך דרך עומסי התנועה של הבוקר; אך אתם, להזכירם, לא ראש הממשלה. מדוע מחויבויותיו של ראש הממשלה חשובות יותר מאלו של אזרחיו? אולי משום שכשכבודו מאחר לפגישה סופגת ריבונותנו מכה אנושה. אולם מה יהא על ראש ממשלתנו, נזר הבריאה, במקרה של מתקפה גרעינית, או אסון טבע לא עלינו? אל חשש, לרשותו יעמוד בונקר משוכלל שממנו יוכל הוד רוממותו לפקח בקור רוח על היצלותנו באש הלהבה. מהבונקר הממשלתי יוכל הקבינט המצומצם להימלט – איך ניחשתם? – דרך מנהרה שתוביל הישר לעמק הארזים ומשם לתל אביב, אם תהיה תל אביב, או לשדה התעופה. ממשלתנו הרי לא תפקיר אותנו גם בשעת אסון ותקפיד לשאת באומץ את נס הריבונות גם מן הגולה הדוויה. הרי אזרחי ישראל לא רוצים שמנהיגיהם יקבלו החלטות על עתידם תוך שחשש לגורלם שלהם מתגנב אל ליבם.

התופעה שאני מנסה להצביע עליה כאן היא זליגתה של ההפרדה גם למרחב הפנים ישראלי. כמו שישראל זכאית למרחב פריווילגי נקי מפלסטינים כביטוי לריבונותה על הארץ, הפוליטיקאים שלנו זכאים למרחבים מוגנים ונקיים מאתנו כביטוי לריבונותם עלינו. ההיכלות המפוארים שנבנים ברחבי הארץ לבתי משפט, מפקדות צבאיות ומשרדי ממשלה הם סממן של "ריבונות" שבדמיון הפוליטי הישראלי היא שוות-ערך לכבוד וראווה. השיירות הצעקניות שמלוות את שרי הממשלה בכביש ועדרי המאבטחים שמקיפים אותם מכל עבר הם הביטוי היומיומי להפרדה שמנהרות המילוט משקפות אותה בשעת חירום. אנחנו כאן והם שם.