Posts Tagged ‘חוק בינלאומי’

מוסר מלחמה חדש (1)

פברואר 8, 2009

לפחות מאז פרוץ האינתיפדה השנייה החל אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, למלא תפקיד ייחודי, אולי חסר תקדים, במערכת הבטחון הישראלית. כשר החל להקדיש את כישוריו האינטלקטואליים להנפקת הצדקות לפעולות צבאיות בשטחים הכבושים. קשה להעריך עד כמה ה"אתיקה הצבאית" שכשר מייצר משפיעה על התנהלותו של הצבא בפועל, אולם קשה גם שלא לראות את הקשר בין פריקת העול המוחלטת בעת המבצע האחרון בעזה לבין טיעוניו המפולפלים של כשר. כתבה שפרסם עמוס הראל בהארץ הסירה כל ספק בדבר הקשר ההדוק שבין התנהלותם של הכוחות בשטח לבין הדוקטרינה שמנסח עבורם כשר. אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מן השמאל הישראלי נוטים להתייחס אל כשר בתמהיל של זלזול (מוצדק), רחמים והתנשאות. מאמר אחד, מוצלח למדי, ניסה לנתח את התנאים להתאפשרותה של התופעה, אך אף אחד מהפילוסופים, המשפטנים או "אנשי הרוח" הישראלים לא טרח להפריך את טענותיו בזירה הציבורית. השתיקה הזו לא היטיבה עם  ילדי עזה.
בצה"ל יש עדיין רבים, כך לפחות אני רוצה להניח, שמעוניינים לתפוס את עצמם כאזרחים טובים, ולא פחות מכך גם כאנשים טובים. דוגמה אחת כזו התפרסמה לאחרונה ב"ידיעות". אפשר להניח שאחד מהדברים שעזרו לטייס שראה לנכון לפרסם את המונולוג הזה למלא פקודות שהוא בעצמו פוסל מכל וכל הוא זמינותה של מערכת הטענות הכמו-פילוסופיות שמעמיד לרשותו כשר. אפשר שהתמודדות שיטתית עם דוקטרינת כשר מבעוד מועד היתה מסייעת לטייס הזה לאזור אומץ לסרב להשתתף בהפצצות הנפשעות על עזה. זוהי אחת המשימות שניצבת לפתחנו בעקבות אירועי החודשים האחרונים. בשבועות הקרובים אנסה לפרסם כאן מספר רשימות שמתייחסות בכובד ראש לתורת הלוחמה הצודקת שאסא כשר פיתח בשנים האחרונות. מטרתי אינה להוכיח שכשר הוא פילוסוף גרוע; שעשועים שכאלה יש להותיר לסמינריונים מחלקתיים וכתבי עת אקדמיים. המטרה היא להראות לאלה מבינינו שהתפתו לקנות את מרכולתו של כשר שמדובר בסחורה פגומה. אני מקווה שחברי לבלוג יצטרפו למלאכה.
עקרונות מוסר המלחמה החדש של כשר מנוסחים במאמר שכתב יחד עם ראש אמ"ן עמוס ידלין; הגרסה העברית התפרסמה בכתב העת "בטחון לאומי" ביוני 2003, וגרסה אנגלית ראתה אור ב- Journal of Military Ethics, שכשר נמנה על עורכיו, ב-2005. בפוסטים לא אשתמש בהפניות לעמודים ספציפיים על פי סטנדרטים אקדמיים. כמו כן, בדרך כלל אתייחס למאמרים האלו כביטוי לעמדותיו של כשר; נדמה לי שאם עמוס ידלין היה מפרסם אותם ללא חותמת הכשרות הפילוסופית הם לא היו זוכים להשפעה עמוקה כל כך.

מדוע נחוץ, לדעתו של כשר, מוסר מלחמה חדש? לפי כשר, תנאי הלחימה בארגוני טרור שונים מאילו ששוררים במלחמה בין שני צבאות סדירים, ומכאן נגזר הצורך לעדכן את תורת המלחמה הצודקת, בעיקר בכל הנוגע לעקרונות המלחמה הצודקת במהלך הלחימה (jus in bello). עקרון יסודי של תורת המלחמה הצודקת מבוסס על החובה להבחין בין לוחמים ואלו שאינם לוחמים, ולהגביל את השימוש בכוח ככל שניתן רק לפגיעה בלוחמים (גם בהם, דרך אגב, מתירה תורת המלחמה הצודקת המקובלת לפגוע רק כל עוד הם מהווים איום ממשי ופעיל; בהניחם את הנשק, גם לוחמים נחשבים כאזרחים). באופן אידיאלי, האיסור על הפגיעה באזרחים הוא מוחלט; אך בפועל נוצרים מצבים בהם לא ניתן לנצח במלחמה מבלי לפגוע גם באזרחים. לצורך כך פותחה כבר בימי הביניים "תורת כפל התוצאות"; הרעיון הוא שפעולה הנחוצה מטעמי הכורח הצבאי (תוצאה טובה), אך כרוכה בפגיעה באזרחים חפים מפשע (תוצאה רעה) מותרת אם ורק אם המבצע מתכוון להשיג אך ורק את התוצאה הטובה, ובתנאי שמידת תועלתה של תוצאה זו מספיקה על מנת לפצות על התוצאה הרעה הכרוכה בה. מייקל וולצר, פילוסוף אמריקאי בן-זמננו שפיתח תורת מלחמה צודקת רבת השפעה, מבקש להגביל את השימוש בעיקרון זה ולצמצם את טווח הפעולות שהוא מתיר. בנוסף לתנאים הללו חייבת לדידו להתווסף לפעולה הנסמכת על כפל תוצאות גם מחויבות כנה לחוס על חיי האזרחים; וולצר מכנה זאת "כפל כוונות" וטוען כי נוסף על שתי התוצאות – ה"טובה" והרעה – צריכות להתקיים שתי כוונות: השגת התוצאה הצבאית הרצויה ולצדה כוונה שוות-ערך להימנע מפגיעה בחפים מפשע ככול האפשר, גם במחיר סיכון חיי החיילים (למותר לציין כי תורת כפל התוצאות הייתה ועודנה שנויה במחלוקת).
לדעתו של כשר המחויבות לשלומם של אזרחים הכלולה בתורת המלחמה הצודקת המקובלת משחקת לטובתם של ארגוני טרור הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית. תגובה אפשרית אחת לשינוי שכזה בתנאי הלחימה היא לטעון שהמגבלות הללו משקפות את המחוייבויות הערכיות העמוקות ביותר שלנו, ועל כן שינוי בתנאי הלוחמה אינו צריך להשפיע עליהם; להיפך, דווקא בתנאים שכאלה נבחנת מחוייבותינו לעקרונות עליהם אנו אוהבים להצהיר בתנאים נוחים יותר. אולם כשר מסיק את המסקנה ההפוכה. לשיטתו, עקרונותיה של "תורת המלחמה הצודקת", אינם יכול לשרת עוד את "הפעילות המבצעית" ועל כן יש לזונחם. "הבחנות שהורגלנו בהם", הוא כותב, "כגון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים שאינם מעורבים בלוחמה, אמורות להתעדכן או להיות מוחלפות בהבחנות אחרות, ההולמות את תנאי העימות מן הסוג הנוכחי".

בראש מערכת העקרונות של מוסר המלחמה החדש כשר מציב את עקרון חובתה של המדינה להגן על אזרחיה (או "עקרון חובת ההגנה העצמית"). זוהי, כמובן, אי הבנה עמוקה של רעיון תורת המלחמה הצודקת שכל מטרתו היא להחיל מגבלות על חובתה של המדינה להגן על אזרחיה. על פי כשר ההגנה על חייהם ורווחתם של אזרחים כנגד סכנת הטרור היא החובה העליונה של מדינה דמוקרטית. כמובן, משום שהדוקטרינה שלו היא, כהגדרתו, נייטרלית מבחינה פוליטית, כשר אינו מניח חובה עליונה של המדינה להימנע מכניסה למצבים שבהם אזרחיה יהיו חשופים לטרור. זוהי (רחמנא ליצלן) פוליטיקה, ואילו תורת הלוחמה הצודקת בטרור היא אתיקה. יתר על כן, מדובר ב"אתיקה מקצועית", כלומר בעניין פנימי לארגון שמאמץ את כללי ההתנהגות הללו (הזיהוי של מוסר מלחמה עם אתיקה מקצועית הוא אחת התרומות המעוותות ביותר של כשר לשיח המוסרי ואשתדל להרחיב עליו בפוסטים הבאים). הבעיה היא, כמובן, שבאמצעות התעלמותו מחובתה של המדינה להימנע מהעמדת אזרחיה בסכנה של טרור (למשל על ידי כיבוש בלתי חוקי של שטחי ארץ לא לה ודיכוי שיטתי של יושביהם), כשר מותיר את ההגנה הצבאית מפני הטרור בודדה במערכה. על כן ההתגוננות הצבאית מפני טרור מצטיירת בעיניו תמיד כהגנה עצמית, למרות שעל פי מרבית האינטואיציות המוסריות שלנו הגנה עצמית אלימה היא מוצדקת רק בהיעדר אפשרויות פעולה אלטרנטיביות (שאותן כשר תמיד תופס כפוליטיות ועל כן מחוץ לשיח המוסרי).
תורת המלחמה הצודקת איננה תת-סוג של תיאוריה פוליטית; תפקידה הוא להוות משקל-נגד לחובות שמטילה התיאוריה הפוליטית על מדינות ועל האזרחים שמשרתים אותן. מרגע שכשר משתמש בעקרון חובת ההגנה העצמית כצידוק לעקרונות הדוקטרינה שלו, וכאילוץ עליהם, הוא הופך אותה מתורת מלחמה צודקת ל"קוד אתי", כלומר למערכת כללים שארגון מאמץ על מנת להסדיר את התנהגותו מבפנים. ב"קוד אתי" המשימה שמוטלת על הארגון היא הנחת המוצא לפיתוח העקרונות המוסריים; לעומת זאת, בתורה מוסרית הכללים קודמים למשימה ומכתיבים את היחס אליה, ללגיטימיות שלה, לכלים שבאמצעותם ניתן לבצע אותה וכן הלאה. על בסיס טעות זו ממשיך כשר לבסס את האתיקה המקצועית הנפסדת שלו, כפי שאנסה להראות בפוסטים הבאים.

מודעות פרסומת

בית להיא

פברואר 6, 2009

התנצלותנו על שינוי הסגנון והתוכן הלא שיגרתי לבלוג, אבל מצאנו לנכון לפרסם תמונות אלו, שלמיטב ידיעתנו לא פורסמו בישראל, של הפצצת בית הספר של האו"ם בבית להיא במה שנראה בעליל כאמצעי לחימה בלתי חוקי. שאלת החוקיות איננה השאלה היחידה, ואולי גם לא השאלה העיקרית, שיש לעסוק בה.  זרחן לבן גורם לכוויות חמורות ולכאבים עזים. הזרחן נצמד לעור וחודר דרך הבשר אל האיברים הפנימיים. גם אם השימוש בו לא היה אסור על פי אמנת ז'נבה, קשה להבין מדוע ישראלים – גם אלה שתמכו במבצע בעזה והאמינו בנחיצותו – לא מתקוממים נגד השימוש בנשק האכזרי באיזורים מאוכלסים בצפיפות באזרחים. השתיקה נוכח העדיות המצטברות על שימוש בכלי נשק אכזריים במיוחד במהלך המבצע מעמידה בספק את כנות הטענות בדבר הכרחיותה של הלוחמה. ברור לכל שהשימוש בזרחן לבן רחוק מלהיות הכרחי. ובכל זאת, איננו שומעים את צעקתם של תומכי הלוחמה כנגד השימוש הנואל בתחמושת שמסיבה סבל רב כל כך למי שגם לשיטתם אינם אלא אזרחים בלתי מעורבים.