Posts Tagged ‘איראן’

פוגה לצנטריפוגה

מאי 6, 2009

על פי סקר שפורסם אתמול בהארץ, שני שליש מהציבור היהודי בישראל תומך בפעולה צבאית נגד מתקני הגרעין באיראן. הנתון הזה מדאיג בעיקר משום שהוא מראה עד כמה "דעת הקהל" הישראלית שקולה בדעתה. מהסקר משתמע ששני שליש מהיהודים בישראל מוכנים לקחת על עצמם סיכון שאינם יודעים מה היקפו, בשביל להוציא לפועל מבצע צבאי שאינם יודעים מה סיכויי ההצלחה שלו, על מנת להסיר איום שאינם יודעים אם הוא קיים. אף אחד מהמשיבים לסקר לא יודע מה ייפול עליו מן השמיים עוד לפני שמטוסינו ישובו מן התקיפה והאם יספיק להגיע למקלט בתחתוניו. אף אחד מהם לא יודע כמה רקטות ישוגרו מלבנון ומעזה, וכמה מרכזים יהודיים בעולם יעלו השמיימה בסערה. אף אחד מהם לא יודע מה תהיה ההשפעה על משטרים מוסלמיים בעולם, ועל כוחם של ארגוני טרור כדוגמת אל-קעידה. אבל שישים ושישה אחוז מהם מוכנים לשלם את המחיר, יהיה אשר יהיה. דומני שזו אינה צרכנות נבונה.

בשנים האחרונות מרבים פוליטיקאים ישראלים, ובראשם בנימין נתניהו, להשוות בין איראן של אחמדיניג'אד לגרמניה של היטלר. רק אתמול העלה שמעון פרס את האנלוגיה הזו בפני נשיא ארה"ב. הניסוח שלו היה מוצלח במיוחד: על פי הדיווח בהארץ אמר פרס כי "איננו יכולים שלא להשוות בין איראן וגרמניה הנאצית". כלומר, כל כמה שאנו רוצים לחדול מההשוואה הטיפשית הזו, איננו יכולים להרשות זאת לעצמנו. שכן אם השנה איננה 1939, ואיראן אינה גרמניה, הטענה שמשא ומתן נדון לכשלון מאבדת מעט מכוחה. הרי רק מכוח הטענה שהאירוע שלפנינו התרחש כבר למעשה בעבר ניתן להסיק בפסקנות ששום דבר חוץ מתקיפה לא יפתור את הבעיה. ומתוך כך מתברר שקיימת רק אפשרות אחת שמדאיגה את את ישראל של פרס ונתניהו יותר מהמחשבה על הבעיה האיראנית כבלתי-פתירה. זוהי, כמובן, האפשרות שההתגרענות האיראנית דווקא ניתנת לעצירה, ולא באמצעות תקיפה.    

אם המצב מול איראן דומה, ולו במעט, לאירופה של ערב מלחמת העולם השנייה, הרי שכל קורבן שנדרש להקריב בשביל למנוע את הסערה יהיה נסבל, ראוי ומתקבל על הדעת. אך באורח פלא מדינת ישראל מרבה לעסוק רק בקורבן אחד, היינו התגובה האיראנית לתקיפה. זהו הקורבן ששישים ושישה אחוז מהישראלים מוכנים לקבל על עצמם. אולם סקרים ידועים בנטייתם לעצב ולא רק לשקף את דעת הקהל. כמה מהישראלים היו משיבים בחיוב על השאלה הבאה, למשל: האם תתמוך בנסיגה מלאה מהשטחים הכבושים בתמורה להסדר שלום עם כולל עם מדינות ערב שבמסגרתו תחדל איראן מפיתוח נשק גרעיני? קשה לדעת, משום שאף מכון מחקר לא טורח לשאול את השאלה.

אם השנה היא 1939, אם התגרענות איראנית היא קטסטרופה ממשמשת ובאה, הרי שהקורבן שמתקבל על הדעת להעלות בכדי להינצל מהזוועה לא יכול להתמצות בכוננות ספיגה. אם כך, ולאור ההתפתחויות האחרונות בזירה הבין-לאומית, האינטרס העליון של מדינת ישראל הוא לצייד את אובמה בהסכמה ישראלית לויתורים מרחיקי לכת שיאפשרו לאיראנים להציג את תוצאות המשא-ומתן כניצחון מצדם. כפי שמדגיש הדו"ח הזה, דיונים דיפלומטיים עם האיראנים יוכלו לשאת פרי רק אם האיראנים יוכלו לצאת מהם בכבוד. ועל פי הנחת המוצא, אין שום דבר שחשוב לבטחון ישראל יותר מהצלחתם (מישהו אמר 1939?). למרות כל זאת, האפשרות הזאת, אותה אפשר לכנות "שטחים תמורת גרעין", אינה עולה לדיון בישראל. 

"שטחים תמורת גרעין" נראית לי כעסקה טובה הרבה יותר מ"נפציץ את נתאנז ונראה מה יהיה". אבל אני רוצה להציע עסקה נוספת שנראית לי מוצלחת לא פחות.  אכנה אותה "גרעין תמורת גרעין". נכון להיום, ישראל משתייכת למועדון מעט מפוקפק של מדינות שאינן חברות באמנה למניעת הפצה של נשק גרעיני (NPT). רק אתמול קראה דיפלומטית אמריקאית בכירה לישראל (והודו, פקיסטן וצפון-קוריאה) להצטרף לאמנה; זו תהיה, כנראה, עמדתה הרשמית של ארה"ב בעתיד הקרוב. לאור הציפיות הישראליות מהעולם ביחס לתוכנית הגרעינית האיראנית, זו נראית כדרישה הוגנת למדי. אך מדוע לעצור שם? באחד באפריל השנה הסכימו אובמה ונשיא רוסיה מדבדב לפתוח במשא ומתן על צמצום מאגר הנשק הגרעיני שברשותם במטרה להביא, בסופו של דבר, ל"עולם חופשי מנשק גרעיני".  מדינות רבות, ביניהן סין ואיראן, הביעו לאחרונה תמיכה בחידוש המאמצים לפרוק נשק הגרעיני. האיראנים הדגישו, כצפוי, את הימנעותה של ישראל מכניסה ל-NPT וקראו לאמריקאים לחדול משיתוף פעולה עם מדיניות העמימות הגרעינית הישראלית.

הנה, אם כן, מתנה נוספת שישראל יכולה להעניק לאובמה לקראת הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית: חתימה על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני, וחשוב מכך, נכונות להיכנס להליך מדורג של התפרקות מנשק גרעיני בתמורה להתחייבות דומה מצד כל מדינות ערב במסגרת משא ומתן לשלום. הרי היתרון היחיד שיש לנשק גרעיני הוא בהרתעה מפני מתקפה גרעינית; השימוש היחיד שאפשר לעשות בו הוא להשיב מנה אחת אפיים. ככלות הכל, תרתי משמע, כמה נחמה אפשר לשאוב מהידיעה שבין התאיידותנו אנו, להתאיידותם של מאיידנו, לא יעברו חמישה רגעים? והנה דווקא כעת, מול פוטנציאל ההתגרענות האיראני, מתברר כוחה האמיתי של הפצצה: בכוחנו לוותר עליה בכדי להגן על עצמנו ממזרח תיכון מגורען ומסוכן. 

מודעות פרסומת

מה עושים עם אירן?

פברואר 21, 2009

שאלת הגרעין האיראני לא יורדת מהכותרות. הדיווחים סותרים, העובדות לוטות בערפל ופוליטיקאים ומצביאים ממהרים לאיים – על האיראנים, עלינו ובכלל.  ד"ר אבנר אנגל, מומחה להנדסת מערכות, כתב עבור מלכוד 67 מאמר שסוקר את העובדות הידועות ומנתח אותן לאור הנעלמים הרבים. אבנר העמיד לרשות הקוראים את התקציר הבא. אנחנו ממליצים לקרוא את המאמר המלא כאן.

גרעין במזרח התיכון

מאת ד"ר אבנר אנגל

מטרת המאמר היא להרחיב את הרקע ההיסטורי והטכני של הקורא המצוי ולנתח את משמעויות המהלכים האפשריים של ישראל. הנושא הגרעיני והשלכותיו האסטרטגיות הוא סבוך ביותר ולפיכך אנו מפנים את הקורא לכתובת לקריאת המאמר בשלמותו. המאמר מבוסס על מקורות גלויים בלבד, דהיינו ספרים ומסמכים שהתפרסמו בישראל ובעולם ודן בנושאים הבאים-
1. הכור בדימונה: ההיסטוריה של הכור ויכולותיו. על בסיס הרקע הנ"ל סבורים מדעני גרעין כי לישראל יש כ-200-300 פצצות גרעיניות כולל גם פצצות תרמו-גרעיניות דהינו, פצצות מימן.
2. משמעות היכולת הגרעינית של ישראל: משמעות היכולת היא ביטול למעשה של כל איום על ישראל בנשק קונבנציונלי והרתעת כל מדינת אויב מלאיים על ישראל בנשק לא קונבנציונלי (כימי, ביולוגי או אטומי). מצד שני: (1) קיום יכולת גרעינית בישראל מהווה איום על מדינות אחרות ולכן מהווה תמריץ לפתח נשק להשמדה המונית במדינות אלה. (2) בעלות על נשק גרעיני כוללת בחובה את האפשרות לתקלה, דבר שעלול להביא לקטסטרופה לאומית. (3) ישראל הזערורית רגישה ל"מכה ראשונה" מצד אויב המצויד בנשק להשמדה המונית. (4) נשק אטומי איננו יעיל כנגד איום של ארגונים שרואים עצמם כמי שאין להם מה לפסיד דוגמת אל-קעידה. (5) הצטידות בטילים נגד טילים, כהגנה מפני תקיפה בלתי קונבנציונלית אינה אפקטיבית מסיבות רבות. (6) נשק אטומי הוא בהגדרה בלתי מוסרי מאחר והשימוש בו גורם למותם של מיליונים. נשאלת השאלה מדוע על ישראל להצטייד ולהמשיך לבנות כלי נשק המסוגלים להרוג למעלה מ- 30 מיליון בני אדם?
3. המחזור הגרעיני: המאמר מסביר את הנושא ומדגיש את ההבדל המהותי בין העשרת אורניום לשימוש אזרחי לבין העשרתו לשימוש צבאי.
4. האמנה לאי הפצת נשק גרעיני: המאמר מסביר את משמעות האמנה ובעיקר את הזכות של מדינות חתומות להעשיר אורניום לשימוש אזרחי.
5. מה קורה באירן? המאמר מתאר מה באמת ידוע ומה עלום בהקשר עם הפיתוח הגרעיני באירן.
6. מה עושים בקשר לאירן? המאמר מציע ארבעה תרחישים אפשריים בהקשר עם הנושא האירני-ישראלי ומנתח את ההסתברות והמשמעויות של כל אחת מהן
תרחיש-1: אירן מפסיקה את תהליך העשרת האורניום בעקבות לחץ חיצוני או החלטה פנימית של ההנהגה
תרחיש-2: הועדה לאנרגיה אטומית של האו"מ מוצאת באופן חד משמעי שאירן מפירה את תנאי האמנה ומיצרת נשק אטומי.
תסריט-3: בין אם יש לאירן תוכנית גרעינית צבאית ובין אם לא, ישראל פותחת במלחמה עם אירן.
תרחיש-4: בין אם יש לאירן תוכנית גרעינית צבאית ובין אם לא, ישראל יושבת בשקט.

מניתוח התרחישים הללו עולה שבדומה למדינות עימות אחרות, אירן איננה מהווה סיכון קיומי על ישראל ולכן על ישראל להמנע מפתיחת מלחמה עם אירן. למעשה, לא מטפלים ברצינות באיום הצבאי הקשה על מדינת ישראל הנובע מהאפשרות של הפעלת נשק בלתי קונבנציונלי על ידי קבוצות גרילה זעירות נוסח אל-קעידה. ההתרכזות הלוחמנית של מנהיגי מדינת ישראל וכוחות הביטחון באירן מסיטה את מרכז הכובד מפעילות אמיתית להגנה על מדינת ישראל ויצירת שלום במזרח התיכון.