מוסר שמוסר חלק ב – מוסר

by

אזהרה: פוסט ארוך

ב"מוסר שמוסר – חלק א'", ניסיתי להראות שישנה שותפות חשובה בין העמדה השמאלנית-ניאו-מרקסיסטית שרואה בטענות מוסריות כלי פוליטי ריק מתוכן והעמדה הימנית-ניאו-קונסרבטיבית שרואה בשיקולים מוסריים חולשה. שתי העמדות נוסדו, בין השאר, על האמונה ש"המוסר לא טוב לנו", שלא ייתכן צדיק שטוב לו – אם אדם הוא צדיק אז הוא אומלל ואם אדם הוא לא אומלל אז הוא לא צדיק. במילים אחרות, או שהמוסר גובה מאיתנו מחיר שאיננו מוכנים לשלם או שאנחנו מתעניינים במוסר רק כשהוא מקדם את ענייננו. הרעיון שהערכים שלנו הם בשר מבשרנו ולא תותבת אינו מתקבל על דעתם של מאמצי העמדות הללו, הניאו-קונסרבטיבית והניאו-מרקסיסטית, המנוגדות לכאורה. חשוב לשרטט מחדש את שדה המאבק הפוליטי – לא עוד השמרנים הקפיטליסטים ושלוחותיהם נגד הרדיקאלים המרקסיסטים ושלוחותיהם. על הימין והשמאל למצוא עצמם באותו צד של המתרס כשמולם אלו שמתעקשים שאינם תמימים ואינם ציניקנים ודרך החיים שלהם והחופש שלהם לחיות כפי שהם מאמינים שראוי לחיות הם השאיפה הקבוצתית והפוליטית שלהם.

המאבק הוא בין אלו מדירי המוסר, שמאמינים ששיקולים מוסריים מכשילים ניסיונות להשיג עצמאות ועוצמה לבין כוללי המוסר, שמאמינים שמוסר הוא תנאי לעוצמה ועצמאות. הכוח של התמונה הספקנית עליה נשענים מדירי המוסר טמון בהיגיון הבא: גם אם ערכים מסויימים חשובים לנו, והיינו רוצים להמשיך לחיות על-פיהם, כשהאפשרויות שעומדות בפנינו הן להשאר בחיים או להמשיך להתנהל על-פי ערכינו ולאבד את חיינו, נראה שדבקות בדרך חיינו תהיה בחירה אובדנית והרת אסון. היגיון זה הוביל את הישראלים במהלך מבצע "עופרת יצוקה" לתמוך בפגיעה בחפים מפשע כשהדבר יכול להקטין את הסיכון לחיילי צה"ל והביא אמריקאים רבים לתמוך במדיניות של עינויים במידה ואלו מובילים להקטנת הסיכון לחיי אמריקאים. זהו ההיגיון, למשל, לו נדרש דיק צ'ייני, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, שוב ושוב. בארבעה פברואר האחרון אמר צ'ייני למגזין "פוליטיקו": "כשיש לנו אנשים שדואגים להקראת הזכויות לטירוריסט של אל-קעאדה יותר משהם דואגים להגנה על ארה"ב מאנשים שמחוייבים לחלוטין לעשות כל דבר כדי להרוג אמריקאים, אז אני מודאג…" צ'ייני טוען שכל פעולות האנטי-טירור שננקטו בעיראק ובכלל היו הכרחיות להגנה מירבית על חיי אזרחים אמריקאים. הוויתור על הערכים, לפי צ'ייני, היה הכרחי להגנה על חיי אמריקאים כפי שהרג מאות חפים מפשע ברצועת עזה היה הכרחי, לפי צה"ל, להקטנת הסיכון לחיילי צה"ל. ההכרחיות היא הג'וקר של מדירי המוסר: אם פעולה היא הכרחית כיצד היא יכולה להיות לא-לגיטימית?

ראשית, חשוב לשים לב שהטיעון מבוסס על האינטואציה שיהיה זה יותר מ"לא כדאי" לדבוק בדרך חיינו במחיר אובדן החיים עצמם – אחרי הכל, לא ניתן לדבוק בדרך חיים בלי להשאר בחיים. תחושת ההכרחיות נובעת מהמחשבה שבמצב בו כדי להשאר בחיים צריך לעשות דברים "רעים" אין כל אפשרות לחיות על פי ערכינו – למעשה, הבחירה היא בין חיים לא מוסריים למוות. עוצמת הטיעון נובעת מהמחשבה שאלו הטוענים בעד התנהלות צודקת נדרשים לדרך פעולה שאינה פתוחה בפנינו ולכן אין לנו ברירה אלא שלא לנקוט בה. נקרא לטיעון זה "טיעון המוות".

טיעון המוות מבוסס על ההנחה הטריביאלית שאדם לא יכול לחיות באופן מסויים מבלי לחיות כלל. חשוב לשים לב שבמקרה של פגיעה בחיים מבלי לבטלם לחלוטין הטיעון מאבד את כוחו משום שפגיעה באיכות חיים אינה מוציאה מכלל אפשרות חיים על פי עקרונות מסוימים. למשל, לא יהיה זה בלתי סביר להורה לתרום לילדו איבר אם איכות חייו של ילדו תלויה בכך (גם אם הילד אינו ניצב בפני סכנת חיים). מצד שני, יהיה זה לא סביר לצפות מהורה למסור את חייו על מנת לשפר את איכות חייו של ילדו. הטיעון גם אינו תקף כשמדובר במידת הסיכון לחיי היחיד. לרוב אנו בוחרים להציב את חיינו בסכנה על מנת לחיות אותם באופן שאנו מוצאים לנכון. כשאנחנו בוחרים לנסוע ברכב למרות הסכנה שבתאונות דרכים, כשאנחנו בוחרים ללכת ברחוב בלילה למרות הסכנה שבשוד מזויין, כשאנחנו בוחרים לצאת לטיול למרות הסכנה שבנפילה לתהום. כך אנחנו גם בוחרים לאפשר לילדינו לנהוג, לצאת לבלות בלילה ליסוע לטיולים ברחבי העולם ובכך אנחנו מאפשרים להם לסכן את חייהם על מנת שיוכלו להינות מחייהם ולחיותם כפי שהם מוצאים לנכון. אנחנו בוחרים לסכן את חיינו ואת חיי יקירינו שוב ושוב, ואנחנו חופשיים לבחור סכנות מסויימות על פני אחרות.

חברה לא יכולה להתקיים על-פי עקרונות מסויימים אם אינה קיימת כלל. אלא שגם כאן נכון שפגיעה חלקית בחברה אינה מוציאה מכלל אפשרות את התנהלות החברה על פי עקרונות מסויימים ושכל בחירת מדיניות היא בחירה של סכנות מסויימות לבני ובנות החברה על פני אחרות. יתרה מזאת, לרוב, כשמדובר במדיניות – בעזה במבצע "עופרת יצוקה" או במאבק האמריקאי בטירור – אין איום מוחלט לקיום החברה. הבחירה היא לרוב בין הפחתת הסיכון לחיי חיילים/אזרחים לבין המשך התנהלות החברה על-פי ערכים מסויימים. גם ב"עופרת יצוקה" וגם אחרי 11.9 לא עלתה האפשרות שהחברה הישראלית כולה או החברה האמריקאית כולה עומדת בפני השמדה. האיום הוא לחיי ישראלים/אמריקאים, לא לחיי כל הישראלים/אמריקאים. ואם האיום אינו על כל הישראלים/אמריקאיים, אז דרך החיים הישראלית/אמריקאית תוכל להמשיך ולהתקיים גם אם האיום יתממש. לפיכך, כאן מדובר בבחירה של ממש ולא בבחירה בין חיים למוות. נכון שלא ניתן לבחור בין דבקות בחיים לדבקות בדרך חיים כשהבחירה היא טוטאלית אך לרוב הבחירה אינה טוטאלית וההכרעה היא מידתית – מהו המחיר שאנו מוכנים לשלם על מנת להגן על דרך חיינו? באיזו מידה אנו נכונים לסכן את אנשינו על מנת שנוכל להמשיך לחיות על פי דרכינו? כשמדובר בסכנת תאונות הדרכים, למשל, נדמה שהחברה הישראלית מוכנה להציב את עצמה בסכנה משמעותית על מנת להמשיך להשתמש ברכבים פרטיים כדי להגיע ממקום למקום.

מדוע, אם כן, נראה לישראלים שבמקרה של חיילי צה"ל, הבחירה היא טוטאלית, כלומר, היא בחירה בין השמדת החברה לבין התנערות מהשאיפה להמנע מהרג חפים מפשע? אם אנחנו מוכנים לסכן את חיי ילדינו על מנת שיגיעו במהירות ובחופשיות מהבית לבית-הספר ברכב ממוזג מדוע איננו מוכנים לסכן את חייהם על מנת שלא יהרגו חפים מפשע? כשמתגבשת הסכמה בחברה שאין לצפות מבני ובנות החברה לסכן עצמם למען ערכי החברה, פוחתת, באופן טבעי, יכולתה של החברה להגן על ערכיה ודרך חייה. חייהם של הפרטים בחברה הופכים חשובים יותר מכל מטרה משותפת. אם חיי החיילים עומדים בראש סדר העדיפויות של הצבא, נראה שעל הצבא לשלוח את חייליו למקומות בטוחים, לניו-זילנד, למשל. הרעיון שביטחון החיילים מנחה את פעולות הצבא חותר תחת קיום הצבא עצמו. הפעולה המאורגנת המלחמתית היא פעולה שדורשת מאנשים מסוימים לסכן את חייהם לטובת חייהם של אנשים אחרים. אם הסתכנות שכזו היא דרישה לא לגיטימית, וללא כל קשר לנשק והתחמושת שעומדים לרשות הקבוצה, הצבא הופך לא לגיטימי. יתרה מזאת, אם בני ובנות החברה אינם מוכנים לסכן עצמם למען שאר חברי הקבוצה, הקבוצה עצמה מתמוססת לאוסף פרטים. כיצד, אם כן, יכולים הישראלים לשלוח את ילדיהם לצבא ובו בזמן לצפות שהצבא יציב את ביטחונם האישי של ילדיהם/חייליהם בראש מעייניו? כיצד יכולים הישראלים לראות עצמם כבני אותה קבוצה ובו בזמן לטעון בתוקף שאינם מוכנים לסכן את חייהם אחד למען השני?

מלחמת לבנון השנייה הביאה למשבר ישראלי משום שנדמה היה שצה"ל לא מסוגל להגן על שלומם של ישראלים. אם ביטחונם האישי חשוב להם כל כך, נדמה שתובנה זו צריכה היתה למוסס את הרעיון הרווח שישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים ולהביא ישראלים לעקור למקום בטוח יותר. אך הישראלים לא הגיעו למסקנה זו, שהיא המשכו הישיר של ההיגיון המנחה אותם. מדוע? מה מנע מהישראלים להפרד מצה"ל לשלום לאחר שהכזיב אותם?

מה שמאפשר לישראלים לשמר את ה"ישראליות" על-אף האופן שבו הם מפרשים אותה היא הזהות בינם לבין צבאם. פגיעה בצה"ל או באחד מחייליו היא פגיעה בהם עצמם. כישלונו של צה"ל הוא כשלונם שלהם. על אף שבצה"ל יכולים להיות אנשים מושחתים, בשביל הישראלים צה"ל עצמו לא יכול להיות מושחת. את המסואבים שחדרו לשורות צה"ל יש לאתר ולהדיר וכך לשוב ולטהר את צה"ל עצמו. לכן גם החייל במחסום שתועד מתעלל בפלסטיני וגם הרמטכ"ל שניהל את השקעותיו בבורסה על בסיס המלחמה שהתכוון לצאת אליה הם רק מקרים בודדים, תפוחים רקובים, כבשות שחורות, פאשלות נקודתיות, מעידות חד-פעמיות, שיש להקיא החוצה. האפשרות שמקרים אלו מעידים על נורמה שפשתה זה מכבר בצבא כולו לא עולה על דעת הישראלים משום שהם רואים בהתנכרות לצה"ל התנכרות לעצמם. לכן, הם גם חושבים שישראלים שמבקרים את צה"ל הם אכולי שנאה עצמית. הישראלים הותכו לצבאם. לכן קשה להם להבין מה זאת אומרת שהצבא כפוף למדינה ומחוייב לאזרחים: כיצד הם יכולים להיות כפופים לעצמם?

אך בשביל הישראלים צה"ל הוא לא רק הם, הוא גם יותר מהם. הם "סומכים" על צה"ל לעשות את מה שלא נעים להם לעשות, ולראות את מה שהם לא רוצים לראות. לכן, כשעדויות "שוברים שתיקה" מ"עופרת יצוקה" יוצאות לאור הישראלים יודעים מה כתוב בהן וזועמים על פרסומן עוד לפני שקראו בהן ומצד שני מסרבים לקרוא בהן. אם הישראלים היו שלמים עם פעולות צה"ל (שהן, לדידם, פעולותיהם שלהם) לא היה להם צורך להסיט את המבט מהן. הם היו יכולים להשיר מבט ולומר בבירור: כן, כך צריך היה לפעול. אך זאת הם לא מסוגלים לעשות. לישראלים קשה להשיר מבט לאכזריות שבמעשיהם שלהם. ידיהם הן ידי צה"ל וראשם משוך לאחור שלא לראות. זו הסכיזופרניה שמציבה את ישראל בסכנה אמיתית: הזהות עם צה"ל מצד אחד וההתעקשות שלא להביט בו מצד שני. זו הסכיזופרניה שמסבירה את היתכנות הכיבוש ומקיימת אותו לאורך השנים. כדי להחזיר לישראלים את השליטה בעצמם ובדרך חייהם, את האפשרות לזהות קבוצתית בריאה כמו גם את ההבנה שהתנהלות מוסרית היא צורך ולא מותרה, שאכזריותם שלהם מייסרת אותם יותר מאכזריות אויביהם, יש להביא אותם להעלות בדעתם את האפשרות שטובתו של צה"ל היא אינה טובתם ושכישלונו אינו כישלונם.

צה"ל עצמו מבין את חולשת האזרחים ואינו רואה עצמו ככפוף להם. באתר הרשמי של דובר צה"ל, בסרט התדמית, נראה אל"מ חן לבני, מפקד עוצבת ברעם כשהוא מסביר את תפקיד דובר צה"ל:
בלחימה הנוכחית הלחימה מתבצעת לא רק נגד האויב בשטח אלא גם לחימה שלמה על התודעה. תקשורת היא בעצם האמל"ח (אמצעי לחימה, ע.נ) המרכזי שבאמצעותו אנחנו משפיעים על התודעה. מי שעוזר לנו בתור מפקדים להשתמש בתקשורת זה דובר צה"ל…. ….הרבה מאוד פעמים, האזרחים, כל מה שהם יודעים, זה מה שהמש"קים והקצינים של דובר צה"ל חושבים שנכון להראות להם".
על תודעת הישראלים להכיל את האפשרות שצבאם יפנה נגדם.

מודעות פרסומת

תגים: , , , , ,

12 תגובות to “מוסר שמוסר חלק ב – מוסר”

  1. יוני Says:

    לא הופתעתי שראיתי שכל הכותבים בבלוג נמצאים אי שם ברחבי העולם. לא משנה.
    איך ירגיש תושב שדרות שרגע אחרי שנס על נפשו מקאסם שהתפוצץ לו בחצר, ואחרי כמה דקות עובר מעליו מטוס שפוגע במשגר, לא יזדהה עמוקות עם הצבא? איך אותו אזרח שהבן שלו נמצא על הגדר לא ירגיש שהצבא זה הוא? חשש של חברה מלשלוח את בניה לחזית היא בעיה קיומית של החברה, אם אין מוכנות להקריב זו בעיה קשה. אפשר לטעון לצביעות של החברה הישראלית שמצד אחד רוצה צבא מוסרי (וקצת שוכחת שצבא זה לא רק טקסים ותזמורת צבאית אלא גם גופות פצועים והרס, בדומה לטרור שעושה אותו דבר אך זוכה ללגיטימציה של 'אנחנו לא ארגון טרור, לנו אסור') ומצד שני לא מוכנה לשלוח 200 חיילים אל מותם יוצרת בעיה שאין אפשרות להלחם, כלומר אנו מצהירים שאנו מוכנים כחברה להיאבד ובמתנאי שלא נפגע במוסר שלנו או אפשרות אחרת שבשלה נכתב כל זה, והיא ליצור מלחמה בתנאים של מינימום הרוגים ע"י עוצמת אש וכו'. וודאי שאנו לא מדברים כאן על רצח של חפים מפשע מכוון שאותו יש לגנות ולהוקיע ולהעמיד לדין את האחראים לו, ורוב מה שהיה בעזה הוא לא זה.

  2. ערן Says:

    ליוני:
    1. אין קשר בין תקפות של טיעון ומיקומו הגיאוגרפי של הטוען, לפחות ככל הידוע לי.
    2. הטענה של המאמר לא הייתה כי הציבור ישראלי רוצה בקיומם של ערכים מוסריים אך אינו מוכן לעשות את ההקרבה הדרושה לכך, ולכן המבצע המזעזע בעזה נראה כפי שהוא נראה (למרות שלדעתך מבצע זה אינו כה נוראי היות ורוב ההרג לא התרחש כרצח מכוון ומודע של חפים מפשע. אך מה לגבי הרג של 300 ילדים ועוד מספר כמעט כפול של אזרחים "רגילים"? לגבי אלפי פצועים? רבבות חסרי בית? וכל זאת כאשר רוב הנזק נעשה מהאוויר, תוך ידיעה ברורה מאוד על נוכחותם של אזרחים במקום). הטענה היא שהציבור הישראלי מונע בידי שני רגשות קולקטיביים הרסניים: חרדת השמדה והזדהות מוחלטת עם צה"ל. השילוב ביניהם גורם לכל פגיעה או איום על צה"ל להיראות כפגיעה ואיום טוטאלי על הקולקטיב כולו (ולכן מונע מידתיות מוסרית בלחימה, היות ואם צה"ל יהסס נושמד כולנו), ולאחר מכן מונעת דין וחשבון אמיתי של החברה על מעשיה (דו"ח שוברים שתיקה הוא רק תסמין לכך. הרי היו עוד דוחות של ארגוני זכויות אדם הרבה לפניו, וגם מהם התעלמו).
    השילוב הזה יוצר התבהמות והתגסות מוסרית של החברה כלפי ה"אויב", אך בסופו של דבר התפוררות נורמטיבית שכזו אינה יכולה שלא לאיים על המרקם המוסרי הפנים-ישראלי.

    עם זאת, למרות שאני מסכים עם חלק ניכר מהמאמר, אני לא חושב שזה תיאור מלא של האידיאולוגיה והתרבות הישראלית ביחס לערבים בישראל 2008.
    א. אי אפשר להתעלם מהגורמים הדתיים שעומדים מאחורי היציאה למלחמה – אל לנו לשכוח שיותר משליש מהחיילים הקרביים בצה"ל הם חובשי כיפות השייכים לזרם הלאומי-דתי, ציבור שתפס ללא ספק את המלחמה הזו כמלחמה דתית, כחלק ממאבק משיחי רחב יותר על ארץ ישראל. למשל, ממש לפני היציאה למלחמה הגיעו ברסלבים לבסיסי היציאה על מנת להכניס רוח אלוקית בחיילים, החוברות שחולקו על ידי הרב הראשי, סיפורי הדמויות התנ"כיות שעזרו לחיילים בעת הקרב וכו' – אלה רק כמה ביטויים לאידיאולוגיה הדתית שמאחורי המלחמה (ממולץ גם לקרוא מאמרים של פובלציסטים דתיים מתקופת המלחמה כדי להיווכח בכך).
    ב. כמו כן, אי אפשר להתעלם מעובדה שבציבור הישראלי מנשבות רוחות רעות של אתנוצנטריות פרוטו נאצית. הערבים נתפסים כתתי אדם, בהמות חסרות רציונאליות או מוסר, השייכים לתרבות פרימטיבית המאיימת על התרבות המערבית שהביאה הדמוקרטיה הישראלית למזרח התיכון. לא תמיד זה היה כך – קשה להאמין, אך בתקופה הקולוניאליסטית של היישוב לפני קום המדינה, הערבים נתפסו (לפחות על ידי חלק מסוים של נציגי התרבות העברית) כדבר אקזוזטי ומושך, גם אם נחות. התפיסות האלה אודות הערבים התגבשו בהדרגה לאורך 40 שנות הכיבוש, ונטועות חזק בדמיון הישראלי. תפיסות כאלה משחקות תפקיד משמעותי בהחלטות בנוגע למידת הפגיעה המותרת באויב חסר אנושיות וכו'.
    ג. עניין נוסף הוא כמובן ההטעייה השיטתית של התקשורת הישראלית לכל אורך שמונה שנות האינתפידה השנייה לגבי תפקידה ופעולותיה של ישראל בהנצחת הסכסוך והכיבוש. רוב גדול של האנשים באמת חשבו (ועדיין חושבים) שיצאנו למלחמה כי "ירו עלינו שמונה שנים והבלגנו". איש לא מזכיר את המבצעים הצבאיים הרבים אליהם ישראל יצאה בתקופה הזו, את העובדה שבתקופה זו נהרגו רק בעזה 3000 בני אדם ונפצעו קרוב ל-20,000, את הצעות השלום הערביות, את הצעות נציגי חמאס להסכמי רגיעה ואת ההפרות של ישראל וכו' וכו'.

    כל זה רק ברמת האידיאולוגיה הישראלית, מבלי להיכנס לנושא אינטרסים פוליטיים, מדיניים וכלכליים מאחורי היציאה למלחמה, שכמובן היוו את הגורמים העיקריים ליציאה למלחמה.

    שינוי אמיתי באידיאולוגיה הישראלית לא יקרה בין לילה, ולא מספיק רק להראות לישראלים שהם נסמכים על טיעונים מוסריים מופרכים. זה אולי יכול לעבוד לגבי חלק קטן של הציבור אך בוודאי שלא לגבי המסה העיקרית המחזיק בתפיסות לאומניות/דתיות/אתניות/פוליטיות מעוותות וקיצוניות, המושרשות עמוק באורח חייו והשפקת עולמו.

  3. עודד Says:

    ערן,

    תודה על התשובה הרהוטה ליוני.
    הרשימה בהחלט לא מציעה תיאור מלא של האידיאולוגיה והתרבות הישראלית ב – 2009. הרשימה אמורה להציע הסבר לקו מחשבה והלך רוח מרכזי באידיאולוגיה הישראלית. הנקודות שהעלת נכונות כולן, אבל נדמה לי שגם אם הן מסבירות את המתקפה על עזה הן עצמן דורשות הסבר: איזה ריק ממלאת האידיאולוגיה הדתית-משיחית שפשתה בתדריכי החיילים ב"עופרת יצוקה"? מה מסביר את השינוי בדמות ה"ערבי" בחברה הישראלית מפלאח אקזוטי ויצרי לתת-אדם בהמי ומסוכן? מדוע התקשורת הישראלית מציירת תמונה כל כך מסולפת של המתרחש? הפער בין המציאות שהתקשורת הישראלית מתארת לבין זו שמתארת התקשורת הבינלאומית אכן מסביר את הקושי ההולך וגובר של הישראלים להבין כיצד פעולותיה של ישראל נתפסות בעולם ואת תגובת העולם לפעולות אלו. אך מה מסביר את ההתבצרות של התקשורת הישראלית? את ההתעלמות מעובדות רלבנטיות? הרי אי-הבנה של האוייב (בגין העדר מידע רלבנטי) אינה תורמת לביטחון המדינה כי אם מאיימת עליו.
    לבסוף, אין ספק שאתה צודק כשאתה מזכיר ששינוי אידיאולוגי לא נעשה באמצעות הפרכת טיעונים. הרשימה כאן היא מעין "מסמך פנימי", אם תרצה – מטרתה אינה להביא לשינוי אידיאולוגי אלא לברר מהו בדיוק השינוי האידיאולוגי שעלינו לנסות לחולל על מנת לשנות דברים לטובה.

  4. אורי Says:

    עודד,

    תודה על פוסט מעניין. שתי הערות קצרות:

    1) אני חושב שקלעת בול כשהצבעת על תפקיד ההכרחיות (לכאורה) בדרך לעופרת יצוקה. אבל אני חשוב שהדילמה שהצבת, בין ויתור על ערכים לוויתור על קיום החברה עצמה, היא לא הדילמה שנוצלה כאן בימי עופרת יצוקה. אני חושב שנכון יותר לדבר על בחירה בין ערכים לבין המשך קיום דרך חיים מסוימת – ושממנה נובעת ההכרחיות. שים לב שהאמירות החוזרות של פוליטיקאים לקראת המתקפה על עזה היו שהמצב הוא בלתי נסבל מבחינת ישראל, לא שקיום ישראל בסכנה. גם האמריקאים לא טענו שקיום ארה"ב בסכנה אחרי 9.11, אלא שאורח החיים האמריקאי בסכנה. באופן די פתטי, שתי התגובות האלה מסמנות דווקא חולשה, יותר מאמונה בכוחה של דרך החיים להמשיך לקיים את עצמה גם תחת קשיים.

    2) אני חושב שאתה לוקה באופטימיות מסויימת לגבי הערכים בהם מחזיקה החברה כאן. אני מצטט: "כשמתגבשת הסכמה בחברה שאין לצפות מבני ובנות החברה לסכן עצמם למען ערכי החברה, פוחתת, באופן טבעי, יכולתה של החברה להגן על ערכיה ודרך חייה". ומה אם המבצע בעזה פשוט חשף את ערכיה האמיתיים של החברה הישראלית (היהודית) לעיני כל?

  5. nuclearsup « דְּבָרִים בִּבְלוֹגוֹ Says:

    […] אם מישהו לא קרא – מוסר שמוסר חלק ב של עודד נעמן מהבלוג "מלכוד 67". מומלץ, מומלץ, […]

  6. עודד Says:

    שלום אורי,

    תודה על התגובה וסליחה על העיכוב בתשובה.

    אני חושב ששתי ההערות שלך חשובות. טענתי שההיגיון של "עופרת יצוקה" ושל המלחמה האמריקאית בטירור מנוגד לדרכי החיים והערכים של החברות שלמענן, כיבכול, פעולות אלו ננקטו. אך, כפי שאתה מציין, פעולות אלו גם משקפות את ירידת קרנם של ערכים אלו בחברות שבשמן פעולות אלו נעשו.
    נדמה לי שייתכן ששתי הטענות נכונות. הערכים של חברות בו בזמן משפיעים ומושפעים מהפעולות שנעשות בשם חברות אלו. האופן בו מבצע "עופרת יצוקה" ישפיע על הישראלים והישראליות שבשמן נעשה טרם נקבע. הדיון אודות פעולות מסוג "עופרת יצוקה" משפיע על האופן בו בני ובנות החברה מפרשות את הפעולות שנעשו בשמן. אם, למשל, בנות החברה ישתכנעו שמפעולות אלו משתקפת דמות שאינן מזדהות עימה, ייתכן שיפחת הסיכוי לפעולות דומות בעתיד. בקיצור, נדמה לי שערכיה האמיתיים של החברה הישראלית דינאמיים מאוד. הדיבור עליהם לא רק מתאר אותם אלא גם מכתיב אותם.
    ישנה עוד נקודה שנראית לי חשובה ואליה גם התייחסתי בטקסט. אם הישראלים היו שלמים עם פעולות צה"ל לא היו מתעקשים כל כך שלא לדעת עליהן. אכזריות ורחמנות שתיהן תכונות טבעיות. פחדים וחרדות ישראליים עמוקים מסבירים את אכזריותם, אך העובדה שהם מתעקשים שלא להשיר מבט למעשיהם (ומבלי לקרוא בהן מניחים שבעדויות החיילים מתוארים מעשים מפלצתיים) מעידה שרחמנותם מונעת מהם להשלים עם אכזריותם שלהם. הישראלים מתגוננים כאילו עשו דבר מכפיר בלי שהעזו לברר מה עשו. זו היא תגובה של חולשה עמוקה, של מי שמנוכר למעשיו. אך יש כאן גם ניצוץ של תקווה – אולי ניתן להביא את הישראלים להשיר מבט ולראות שכמו אכזריותם כך גם רחמנותם היא כורח המציאות.

  7. עינת Says:

    אזהרה: תגובה קצרה מאוד.

    אחרי צפיה באפוקליפסה עכשיו, (הסרט רלוונטי מתמיד) המסקנה היא פשוטה. מלחמה היא לא מוסרית. אי אפשר להלחם ולהשאר מוסרי, זה אוקסימורון. אנחנו מנסים להשלות את עצמנו, במושגים כמו טוהר הנשק. הנשק הוא לעולם טמא, מעצם ההגדרה – הוא קשור במוות. לא בחיים.

    האם אפשר לשרוד בלי להלחם? לא ידוע לי על אומה שהצליחה בזה.

    אם ניישיר מבט לאכזריותנו, אולי נחכים ונפסיק את המלחמה (קריא – כיבוש). או שנהפוך לאכזריים גם בשאר ההקשרים של חיינו. ההכחשה מאפשרת לנו להיות מוסריים לפחות בחלק מחיינו.

    ראיית אימת המלחמה חשובה כדי להפסיק אותה.
    די לכיבוש!

  8. דדהדס Says:

    עינת – קצר, לעניין, ובמקום !!!
    כל מילה נוספת שלי, מיותרת! (סליחה, אבל זו לא קלישאה)

  9. שמואל Says:

    עודד שלום.

    בפוסט "מוות לערבים, בדרכי נועם", אתה כותב :

    שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים.

    תוכל לתת לי מקורות? תודה.

  10. עודד נעמן Says:

    הנה ציטוט מתוך כתבה שהתפרסמה ב'הארץ' ב15 בינואר 2009:
    http://www.haaretz.com/hasite/spages/1055853.html
    "הקצינים בשטח רואים עין בעין עם בכירי אמ"ן: ההרתעה הושגה. זו דוקטרינת הדאחיה, שעליה דיבר אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט חודשים ספורים לפני המלחמה. ההרס בעזה מזכיר את מה שעשה חיל האוויר ל"דאחיה" השיעית בביירות לפני שנתיים וחצי. ישראל הבהירה שהיא מסוגלת לחולל נזק עצום, אם ישובו ויתגרו בה עד שתראה עצמה מחויבת להגיב. הקלישאה השחוקה "צה"ל יגיב בזמן ובמקום שימצא לנכון", תקבל עכשיו משמעות אחרת. הפעולה הישראלית ברצועה היתה לגמרי לא מידתית. ספק גם אם תעמוד במבחני בית הדין הבינלאומי בהאג. אבל בשכונה הקשוחה שבה אנחנו חיים, נראה שהמסר נקלט. ההרתעה שעובדת בלבנון שנתיים וחצי, אחרי מלחמה כושלת, יכולה לפעול גם בעזה, שבה התוצאות שונות לחלוטין וטובות בהרבה מבחינת ישראל. "

    אבל באופן כללי, בזמן המלחמה היו דיבורים של אנשי צבא בכלי תקשורת שונים על הצורך בהרתעה באמצעות תגובה לא-מידתית. אם תרצה ממש אנסה למצוא ציטוטים מדוייקים יותר.

  11. עודד נעמן Says:

    אה. סליחה.
    יש גם את עדויות "שוברים שתיקה" שם הדבר מופיע במפורש. כשאני כותב "מדיניות מוצהרת" אני מתכוון שמפקדים אמרו במפורש לפקודיהם שזו המדיניות. איני בטוח אם זה נאמר במפורש, במילים האלו, על ידי נציג רשמי של צה"ל לציבור.

  12. שמואל Says:

    תודה.

    אגב, למה אתם מבקשים אמייל?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: