הכרה הדדית ושלום

by

מי שמפקפק במחויבותו של בנימין נתניהו לשלום לא הבחין בתדירות הופעתה של המילה 'שלום' בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שלום לא היתה רק המילה שפתחה את הנאום וזו שחתמה אותו: בין לבין חזר נתניהו על מילת הקסם הזו יותר מארבעים פעם. הציניקנים יפרשו את תשוקתו החדשה של נתניהו כמסך עשן המכסה על סרבנות שלום בפועל. אך במקום להיכנע לציניות מוטב שנעיין בנאום ברצינות הראויה ונחפש הזדמנות לשלום מתחת למעטה המילים.

נתניהו הוא חסיד נלהב של כוחות השוק. על כן הוא יודע שמשא ומתן מבוסס בעיקרו על סחר חליפין. אחרי הכל, היה זה נתניהו שטבע את הסיסמה "יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו". אפשר שהגיעה העת שגם הפלשתינים יאמצו את המשוואה הזו בלב שלם, שכן נתניהו הדגיש בנאומו מה הוא מצפה לקבל מהם אך לא הבהיר מה יעניק בתמורה. נכון, ניתן להבין מדבריו שישראל תיאות להסכים לכינונה של מדינה פלשתינית מפורזת בגבולות כאלה או אחרים, אך מעיון בנאום עולה שדרישותיו של נתניהו אינן שוות ערך לתמורה שהוא מוכן לספק.

בלב נאומו העמיד נתניהו את הדרישה להכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית. מתחת הריסות השמאל הישראלי נשמעו ציוצי מחאה, ונציגים פלשתינים נותרו איתנים בסירובם להעניק לישראל את מבוקשה, אך אפשר שדווקא העברת מרכז הכובד של הסכסוך אל השיח של ההכרה עשוי להביא לפריצת דרך. מעל לכל יש לזכור את העובדה הבאה: הכרה אפקטיבית היא תמיד הכרה הדדית. אם אנחנו זקוקים באמת להכרה פלשתינית הרי שאנו מכירים בפלשתינים כקבוצה שלהכרתה יש ערך עבורנו. אם כך, ולאור עקרון ההדדיות שטבע נתניהו, עלינו לשאול את עצמנו מה ערכה של הכרה שאנו מציעים לפלשתינים בתמורה להכרתם במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי.

בבר-אילן קבע נתניהו ששורש הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו במולדתו ההיסטורית". את זכותו של העם היהודי הדגיש ללא הרף; לעומת זאת, זכויותיהם של הפלשתינים זכו רק לאזכור מרומז. האם נתניהו פשוט שכח לציין איזו הכרה תעניק ישראל בתמורה? בנאומו מצויה רק הנוסחה הבאה: "בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים". כלומר, הפלשתינים נדרשים להכיר בזכותו של העם היהודי למולדת משלו בארץ ישראל, בעוד שהישראלים מוכנים להכיר בקיומם של פלשתינים. אך בין שתי ההכרות האלה שורר הבדל מהותי: הפלשתינים נדרשים להעניק הכרה בעלת תוקף נורמטיבי, בעוד שהתמורה המוצעת מתמצית בהכרה בעובדה. מהכרה בזכות נובעות שלל מחויבויות פוליטיות ומשפטיות; מהכרה בעובדה לא נובע שום דבר. מכאן שהעסקה המוצעת איננה הוגנת ואין תמה שהיא נדחתה על הסף. הכרה בזכות יכולה להינתן רק בתמורה להכרה בזכות שוות-ערך.

לא במקרה נמנע נתניהו מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה משלהם. ישראל הרי שולטת בשטח שעליו מבקשים הפלשתינים לייסד מדינה; הכרה ישראלית בזכות פלשתינית משמעה הודאה בעובדה שישראל מפירה בפועל זכות פלשתינית בעוד שהפלשתינים, לכל היותר, מסרבים להכיר בזכות שישראל כבר מממשת בפועל יותר משישה עשורים. בהכחישו את זכותו שוות-הערך של העם הפלשתיני, נתניהו משמר את פער הכוחות בין הצדדים לקראת משא ומתן עתידי. שכן ישראל מצפה שהפלשתינים יוותרו על חלק ניכר מתביעותיהם (בנוגע לפליטים, לירושלים, לגושי התנחלויות, וכעת גם לפירוז) בתמורה לנסיגה שישראל מחויבת לבצע בין כה וכה על פי החוק הבינלאומי. במונחים הכלכליים החביבים על נתניהו מדובר בכשל שוק, שכן ישראל משתמשת בכוחה על מנת לכפות על הפלשתינים עסקה שבה המחיר אינו שקול לערכה של התמורה.

אם מאחורי החזרה הבלתי-פוסקת על המילה שלום בנאומו של נתניהו מסתתר גם סיכוי לשלום של ממש, הרי הוא באפשרות שישראל והפלשתינים יפתחו במשא ומתן מתוך הכרה-הדדית. בתמורה להכרה הפלשתינית בישראל כמדינת העם היהודי, על ישראל להכיר בשטחים שכבשה בשנת 67' כטריטוריה ריבונית של העם הפלשתיני. כפועל יוצא תכיר ישראל בנוכחותה בשטחים כהפרת זכויותיהם של הפלשתינים ולא תוכל להציג עוד את נכונותה לסגת מהם כויתור אצילי מצדה.  מכאן יוכל להתחיל משא ומתן אמיתי – לא על סיום הכיבוש, שהוא זכותו הלגיטימית של העם הפלשתיני, אלא על שלום בין העמים; שלום שהוא משאת נפשו של בנימין נתניהו.

מודעות פרסומת

תגים: , , , ,

4 תגובות to “הכרה הדדית ושלום”

  1. שמוליק שפר Says:

    איני יודע כותב נכבד אם הינך ציני או אמיתי.נאום ביביהו היה גבב מילים שנועד להעלות מסך עשן כבד הן בעיניאירופה והן בעיני אמריקה(הספק היחידי שלנו).אין כל מחוייבות מאחורי דבריו וכפי שאתה ציינת- הוא בעצם אומר"יתנו יקבלו וגו'" ולא כל דבר אחר.
    בברכה,שמוליק שפר

  2. יהודית שפיצר Says:

    כותב יקר,
    ניתוח נאום בר-אילן של ביבי, באספקט שבו בחרת להתייחס אליו, מעניין מאד.

    האפשרות להגיע להכרה הדדית ב"זכות" היא אפשרות אוטופית. היא לא תתממש כאן לעולם, אלא אם יופעל על ישראל לחץ בינלאומי, שיהיה הרסני מבחינתה. יש ניתוח יפה של הנאום ויש, לצערי, מציאות (התנחלויות עם 300.000 מתנחלים, הריסות בתים ועוד זוועות, גם בתחום המשפט והשפיטה האזרחית והצבאית) שאותה קבעה וקידשה מפלגת העבודה מיד אחרי מלחמת 67', וכולם יודעים זאת, אין בזה כל חידוש. ישראל אינה מכירה ב"נקבה", מדוע, אם כן, תכיר בזכות של הפלשתינים למדינת-לאום משלהם בשטחים שהיא מחזיקה בניגוד לכל חוק בינלאומי?!

    לצערי, כמי שעד לא מזמן פעלה בשטחים וראתה את המתרחש שם, שום מאמר תיאורטי לא יביא אותי להאמין באפשרות להגיע לאיזשהו הסדר, והכיבוש יימשך לנצח. וזה נורא.

    תודה לכם כולכם,
    בברכה חמה,
    יהודית שפיצר, ירושלים

  3. יואב Says:

    תגיד, לא קצת בזבוז של זמנך היקר לכתוב את זה?

  4. אבנר Says:

    תודה למגיבים,

    המאמר נכתב כביקורת על הדרישה להכרה פלשתינית בישראל. לדעתי, את ביבי ממש לא מעניינת הכרה פלשתינית. הוא אימץ את הדרישה הזו כדי לסנדל את ציפי ליבני ואולי לכפות עליה כניסה לממשלה לאחר שישראל ביתנו תפרוש. מה שניסיתי להצביע עליו הוא שמבחינת ביבי הכניסה לשיח של הכרה וזכויות הוא מהלך רע מאוד, ומבחינתנו זה עשוי דווקא להיות מהלך מוצלח.

    יהודית, אם היינו כותבים כאן רק תוכניות לסיום אפקטיבי של הכיבוש היינו סוגרים את הבלוג מזמן.

    יואב, תודה על הדאגה לזמן שלי. כנראה שהוא פחות יקר ממה שאתה חושב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: