מוות לערבים, בדרכי נועם

by

עיתון "הארץ" חושף ללא חת: גם את עדויותיהם המזעזעות של חיילים שהשתתפו בלחימה בעזה וגם את הכתובות שחיילי יחידות צה"ל מדפיסים על החולצות שלהם. האמת יצאה לאור: חיילי צה"ל הרגו פלשתינים חפים מפשע והם גם מריצים בדיחות וולגריות על פלשתינים, על הקלות שבא ניתן לחסלם ועל חוסר האונים שלהם אל מול הכוונות הפאליות של חיילי צה"ל.

אלא שלא ברור מאיזו אפלה יכלה האמת הזו לצאת לאור. אם "הארץ" היה חושף ביום שישי האחרון שבמבצע "עופרת יצוקה" נהרגו בסביבות 1,300 פלשתינים או שהמדיניות המוצהרת שנקט צה"ל במלחמה היא זו של תגובה לא-מידתית ושל "טיהור" השטח לפני כניסת הכוחות על מנת לצמצם פגיעה בחיילים, כולנו היינו משתכנעים שדב אלפון לוקה באמנזיה ומגלה מחדש את מה שידוע עוד מזמן המתקפה על עזה. גם כתבה שחושפת את האווירה הציבורית הלוחמנית ששררה בארץ בזמן המלחמה היתה מרימה את גבותינו אל על. הרי בראשי כולנו עוד מהדהד משפטו האלמותי של פואד בן אליעזר מימי הזהר של הכיסוח בעזה : "ככל שהמהלומה כבדה יותר – ככה מתרחב הלב".

מה, אם כן, נחשף בפנינו, התגלה לנו, הכה בנו עתה? מה יצא אל האור לראשונה ביום שישי האחרון שלא טבל באור קודם לכן?

האם נחשף שחיילים הרגו חפים מפשע בכוונה תחילה? הרי זו היתה המדיניות המוצהרת של צה"ל. הפתעה היתה מתקבלת על הדעת אם "הארץ" היה חושף שצה"ל, אשר נקט בשיטת פעולה לא-מידתית בעידוד המדינה והציבור, לא הרג חפים מפשע. אבל אין צורך במילון מונחים צה"לי על מנת להבין שפעולה לא מידתית פוגעת באנשים שלא השתתפו בלחימה.

אולי אנחנו מוכים זעזוע לא מהעובדה שחפים מפשע נהרגו בעזה אלא מהאכזריות שבמעשי החיילים שהרגו אותם : לא חשבנו שחיילי צה"ל רוצחים זקנות חסרות ישע בדם קר. אבל כיצד יכולנו שלא לחשוב זאת אם ידענו שצה"ל מפציץ כל גזרה אליה הוא נכנס והורס בתים והורג מאות אזרחים חפים מפשע? כיצד אפשר לדעת שחפים מפשע נרצחו ולא לדעת שנדרשה אכזריות על מנת לרצוח אותם?

על פניו, אם כן, נראה שעיתון "הארץ" פרסם את המובן מאליו. מה שמביא אותנו לשאלה: מדוע אנחנו מזועזעים ממה שאמורים היינו לדעת זה מכבר? כיצד ייתכן שהישראלים מצליחים לדעת שחפים מפשע נהרגו בעזה מבלי לדעת שמישהו הרג אותם?

ראשית, כדאי לשים לב שלא כל הישראלים מזועזעים מהפרסומים. רבים לא מבינים על מה המהומה. מבין אלו שלא מבינים על מה המהומה ישנם כאלו שלא מוצאים כל פסול במעשים המתוארים בכתבה וישנם כאלו שמצאו בדברים פסול כבר כשפורסמו לראשונה בזמן המתקפה וכעת לא מבינים באיזה אופן התגלה להם מידע חדש. בשביל ראשוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" היא מילה ריקה מתוכן, כלי בידי דמגוגים ותו לא. בשביל אחרוני הבלתי-מזועזעים "מוסר" הוא שם כולל לאופן שבו הם מאמינים שעליהם לחיות את חייהם ולשפוט את מעשיהם.

לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג הראשון, אלו שמצאו את הכתבות ב"הארץ" מזעזעות אינם אדישים לרעיון המוסרי, אך, לעומת הבלתי-מזועזעים מהסוג השני, המזועזעים רואים במוסר גזרת גורל שרירותית או התחייבות חסרת הסבר שאי-אפשר להתנער ממנה. עיקרו של הרעיון המוסרי או ה"ערכי", כפי שהמזועזעים תופסים אותו, הוא מראית העין. נכון שידענו שחפים מפשע נרצחו בעזה – אבל לא ידענו שהסבר נעשה בוולגריות שכזו. למה חייל כותב על חולצה שהוא רוצה להרוג ילדים פלשתינים? שיהרוג אותם אם צריך אבל שלא יהיה כל כך נלהב. צקצוק הלשון, רחש העיתון ואנחה ארוכה הם מסימני ההיכר של המזועזעים. אפשר לשתות מרק עוף כמו בן-אדם, בלי לעשות רעש, גזים צריך לשחרר רק בשירותים וחפים מפשע יש להרוג בכבוד וברצינות, ללא שמץ הנאה ומתוך רגש החובה. לא כל רוצח צריך גם להיות חרא של בנאדם.

עיתון "הארץ" לא חשף מידע; עיתון "הארץ" הציע אילוסטרציה לדברים שהיו ידועים זה מכבר. אך המזועזעים-מצקצקי-הלשון אינם מייחסים ערך מוסרי למעשים כשלעצמם אלא לאופן שבו בוצעו. לכן, בשבילם, תיאור המעשה רווי תחושות כמו-מוסריות שלא נכרכות במעשה עצמו.

מודעות פרסומת

תגים: , , , , ,

29 תגובות to “מוות לערבים, בדרכי נועם”

  1. ניר Says:

    תודה עודד,
    אני לא חושב שההבחנה בין תחושות מוסריות "אמיתיות" ותחושות "כמו-מוסריות" היא אבחנה מועילה. לא ברור לי מה המדד שבעזרתו קובעים אותנטיות בתחום האמוציות. מה שכן אפשר לבדוק זה שינוי בדפוסי התנהגות. והנה, אתמול אמר לי מישהו, שמעולם לא שמעתיו מביע רצון לצאת ולנופף בשלטים, שהוא מתכוון להצטרף לפעילות כלשהי. אם הוא אכן יעשה זאת, אז כל הכבוד לאילוסטרציה.

  2. אבנר Says:

    ניר,

    אני לא חושב שעודד מבחין בין מוסריות אמיתית ולא אמיתית. נראה לי שהוא מצביע על תופעה מרכזית בשיח הפוליטי-מוסרי בארץ, תופעה שגם אני ניסיתי להצביע עליה בפוסט הקודם על ה"ערכיות" וגם הפוסט הידוע-לשמצה שלי ושל אסף על מפקד חיל הים עסק בה (אבל מדוע לעורר שדים מרבצם?)

    כל חברה מפעילה מנגנוני הסתרה וכיסוי כדי שלא להתמודד עם קונפליקטים שההתמודדות עמם דורשת החלטות שהיא לא מוכנה לקבל או הודאות שהיא לא מוכנה להן. עודד מנסה להראות שבחברה הישראלית אחד המנגנונים המרכזיים האלה הוא הזעזוע המוסרי כל אימת שבתפעול היומיומי של הכיבוש מתעורר "כשל" ("כשל ערכי", כמובן).

    בוא נגביל את הדיון לשמאל הציוני. זוהי קבוצת הישראלים שמאמינה בלב שלם שיש להביא את הכיבוש לקיצו, אך במקביל תופסת את הכיבוש כתקלה (או כשל) שישראל מנסה אך לא מצליחה לתקן. צה"ל, בעיני ישראלים כאלה, הוא עודנו צבא שייעודו העיקרי הוא הגנה על מדינת ישראל ה"לגיטימית", והתפעול היומיומי של הכיבוש הוא רק מאפיין מקרי של פעילותו.

    כעת, על מנת שנוכל להאמין שבגדול, באופן כללי, מדינת ישראל עדיין מתנהלת כ"מדינה מתוקנת" – על אף שנתח ניכר ממשאביה, וכמעט כל האנרגיה שלה, מושקעים בארבעת העשורים האחרונים בייהוד השטחים הכבושים – צריכים להופיע מדי פעם מין "כשלים" שכאלה שאותם ניתן להעמיד בניגוד ל"אופן הכללי" שבו אנחנו עדיין בסדר. התפקיד של ההזדעזעות המוסרית מהחולצות המתועבות האלו הוא בדיוק לאפשר את ה-"וחוץ מזה הכל בסדר" שהוא הכרחי לתפקודו של השמאל הכובש.

    העובדה שמישהו אמר לך אתמול שהוא מתכוון לצאת להפגין נוכח החולצות או העדויות שהתפרסמו בסופהשבוע מוכיחה את הנקודה יותר מכל דבר אחר. הוא לא יצא להפגין כש-1300 איש ואישה נקטלו באבחת מטוס, אלא כשאיזה *** מגבעתי הדפיס חולצה וולגרית. הבעיה אינה שהרגש המוסרי שלו אינו אותנטי; הבעיה היא בדיוק הפוכה. ההזדעקות המחזורית הזו מהפרות נקודתיות של ההסדרים שדרכם אנו רוצים להאמין שמפעל הייהוד מתנהל הוא הרגש המוסרי האותנטי היחיד שישראלים רבים מסוגלים לייצר. הבעיה שלהם היא שהם מתקשים להשתחרר מההונאה-העצמית ביחס ל-"חוץ מזה".

    קח לדוגמה את סיפור החייל שירה ברגלו של פלסטיני כפות בניעלין לפני איזה זמן. כולנו יודעים שהפלסטיני שנורה היה בר מזל, שמפגינים בבלעין נפצעים ונהרגים מדי שבוע – רק בשבוע שעבר נפצע קשה פעיל בין לאומי מפגיעת רימון גז בראשו. אבל אף אחד לא מצייץ, לא כל שכן מזדעזע, נוכח הדיכוי האלים והשיטתי של הפגנות לגיטימיות בבילעין, ניעלין ומקומות אחרים בגדה.

    אבל לירות בערבי כפות? זה כבר חוסר-טעם, התנהגות וולגריות. מעל לכל, מדובר בהפרה בוטה של הכללים ההסדריים (והמתורבתים) שבאמצעותם אנחנו רוצים להאמין שהכיבוש מתנהל. ועל כן, על פעם שמופיע איזה עשב שוטה שכזה אפשר לשמוע את אנחות הרווחה הקאטרטיות (איך אומרים cathartic בעברית?). אם יש דרך מושחתת לנהל את הכיבוש (להדפיס חולצות מבחילות, לירות בנשים נושאות דגל לבן, או במפגינים כפותים, לבזוז בתים), הרי שיש דרך נאותה לנהל אותו. וזו דרכנו.

  3. ניר Says:

    הנקודה ברורה.
    תראה, ישנם וודאי אנשי שמאל ציוני-מזדעזע שמנגנוני ההדחקה שלהם – או איך שתקרא לזה – פועלים כפי שאתה מתאר, וישנם מן הסתם גם כאלה שמספרים לעצמם סיפורים אחרים, כל אחד בהתאם לאמונותיו לגבי אלף ואחד נושאים: החל בנחיצות התקיפה בעזה וכלה במשמעות הפרויקט הציוני. מהעמדות השונות הנגזרות מהסיפורים הללו, ממילא מתגבשות תפיסות שונות לגבי תוצאות הלחימה ואופיו של השיפוט המוסרי לגביה. יש ספטרום רחב של פרשנויות לעובדת 1300 ההרוגים: מרצח ועד ל"חבל, אבל…" (אני מדבר כמובן רק על הפרשנויות שמכתיבות אמונותיהם של אנשי ה"שמאל הציוני" ושמאלה).
    לכן השאלה בעיני היא פרגמטית: איך משפיעים על האמונות של אזרחי ישראל, כך שמה שנראה קודם לכן כהרג הכרחי שעליו נאנחים, מצקצקים בלשון, ומדפדפים לתשחץ, יתחיל פתאום להראות כתועבה בלתי נסלחת שעליה ראוי לצאת לרחובות?
    אני חושב שמה שעודד מכנה אילוסטרציה – ככינוי גנאי, אם איני חוטא לכוונתו – היא דרך מצוינת לעשות את זה, ובוודאי טובה מכל ארגומנט מטא-אתי. ובאותה רוח, לא מעניין אותי מה הוציא את פלוני לעמוד לצידך, לצד עודד ולצידי בהפגנה. מצידי שתהיה זו איזו תמונה במעריב של עזתית קשישה שצה"ל הפך להומלסית ושהזכירה לו את הדודה פלורה לאחר שזרקו אותה במעבורת ירוחם בשנות החמישים.

  4. ארנון לוי Says:

    עודד,

    אני מסכים, באופן עקרוני, שיש רבים שעבורם הזעזוע לנוכח חולצות סוף המסלול ולנוכח העדויות על פשעי מלחמה של חיילינו בעזה אינו שונה במהותו מהטלטלה שנלווית להפרה של נימוסי שולחן. יחד עם זה נדמה לי שיש רבים שהרושם שהדברים מותירים אצלם הוא מוסרי, במלוא מובן המילה. שכן הם מאמינים (הם שוכנעו, זאת אומרת) בסיפור שלפיו היה רציונל בטחוני-אסטרטגי-נורמטיבי למתקפה הרצחנית בעזה. הם טועים, ולו רצו יכלו לעמוד על טעותם בקלות, שכן כידוע העובדות ברובן גלויות ונגישות. אבל, מסיבות שלא ניכנס אליהן כרגע, הם בחרו לחלוף על פני העובדות ולתמוך במלחמה. למרות זאת הם אינם, בעיני, "אבודים". אפשר לדבר אליהם בשפה מוסרית. כתבי עיתון "הארץ" ועורכיו, חלקם לפחות, הם "תינוקות שנשבו" במובן זה. עבורם ועבור חלק מקוראיהם הגילוי שהרציונל לכאורה הוא מסכה יכול לעשות הבדל. לכן הפרסומים מסוג זה חשובים.
    אם אינך מסכים, כלומר אם (כפי שמשתמע מדבריך) אזרחי ישראל כולם שייכים בעינייך לאחת מן הקטגוריות שמנית — האדישים למוסר, אלה שמבחינתם אין פה כל חדש, ואלה שעבורם מוסר הוא בגדר מוסכמה שטחית ותו לא – הרי שאני תוהה מה הטעם בכתיבת פוסט כשלך.

  5. אסתי Says:

    "אינני מנסה לומר שאני חף מאשמה כזו או אחרת. אני אשם, אתם לא, טוב ויפה. אבל עליכם להיות מסוגלים בכל זאת לומר לעצמכם שאת מה שעשיתי אני, גם אתם הייתם עושים. אולי בפחות דבקות, אבל אולי גם בפחות ייאוש, ובכל מקרה, באופן זה או אחר.
    אני חושב שמותר לי לקבוע כעובדה שהוכחה על ידי ההיסטוריה המודרנית, שבמכלול של נסיבות נתונות כולם – או כמעט כולם – עושים מה שאומרים להם לעשות; ואני מצטער מאוד, אבל קלושים הסיכויים שדווקא אתם היוצאים מן הכלל, לא יותר משהייתי אני.
    אם נולדתם בארץ ובתקופה שבהן לא זו בלבד שאיש אינו בא והורג את נשותיכם וילדיכם, אלא שאיש אינו בא ותובע מכם להרוג את נשותיהם וילדיהם של אחרים, הודו לאולוהים ולכו לשלום. אבל נצרו במוחכם תמיד את המחשבה הבאה: אולי אתם יותר בני מזל ממני, אבל אינכם יותר טובים ממני. כי אם אתם יהירים דייכם לחשוב שכך הדבר, כאן מתחילה הסכנה. חביבה על אנשים ההנגדה בין המדינה, טוטליטרית או לא, ובין האדם הפשוט, הבורג הקטן או הקנה הרצוץ. אבל אז שוכחים שהמדינה מורכבת מאנשים, כולם פחות או יותר רגילים, לכל אחד חייו, עברו, סדרת המקרים שגרמו לכך שיום אחד הוא מצא את עצמו בצידו הטוב של הרובה או של דף הנייר בעוד שאחרים מצאו את עצמם בצד הרע. המהלך הזה הוא לעיתים נדירות ביותר תוצאה של בחירה, או של נטיה מוקדמת. ברוב רובם של המקרים, הקורבנות לא עונו או הומתו משום שהיו טובים, בדיוק כשם שתלייניהם לא ייסרו אותם משום שהיו רעים."

    (נוטות החסד – ג'ונתן ליטל. עמ' 30)

  6. אופיום Says:

    כתבת היטב.

  7. אבנר Says:

    עודד נמצא בדרכים ועל כן עשוי לקחת זמן להשיב למגיבים.

    ניר,

    השאלה היא האם הפרסומים האלה גם מובילים את המפגין הזה לסרב לשתף פעולה עם הכיבוש (במידת האפשר), ולהתנגד לו (כנ"ל). כמו שאתה יודע, אני לא חושב שהפגנה היא מחאה בעלת ערך. הרבה אנשים יוצאים להפגין ואח"כ לובשים מדים ויוצאים לעסוק במלאכת הכיבוש. הוצאת הקיטור העונתית בכיכר רבין היא תנאי הכרחי לקיומה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

    ביחס לפסקה שציטטה אסתי (נא לא להאשים אותי בהשוואות):

    "Politically speaking, it is that under conditions of terror most people will comply but some people will not, just as the lesson of the countries to which the Final Solution was proposed is that "it could happen" in most places but it did not happen everywhere."

    "Let us assume, for the sake of argument, that it was nothing more than misfortune that made you a willing instrument in the organization of mass murder; there still remains the fact that you have carried out out, and therefore actively supported, a policy of mass murder. For politics is not like the nursery; in politics obedience and support are the same"

    Hannah Arendt, Eichmann in Jerusalem

  8. ניר Says:

    אבנר,

    אני לא יודע מה רף המעורבות בו משת"פ הכיבוש, לשיטתך, הופך ללוחם בכיבוש. לשלם מיסים זה משת"פיות? להמשיך לשבת בארוחות משפחתיות עם הדוד הטייס במיל' זה משת"פיות? נדמה שצריך לשמוח על כל מי שתודעתו עברה שינוי לכיוון הרצוי. חוץ מזה, כדאי להימנע מלדקדקד בזהותו האידיאולוגית של זה שעומד לצידך בהפגנה (ולא ברור לי לטובת מה אתה פוסל את צורת ההתנגדות הזו). דקדקנות מסוג זה מלמדת על טהרנות, והיא בד"כ סימן ההיכר של הדוקטרינר. גם את הטיפוס הפוליטי הזה ארנדט הייתה פוסלת, בעיקר מפני שהוא שם ניקיון רוחני מדומיין לפני שיקולים פרגמטיים – וגם זה ילדותי.
    אחלה ספר, אייכמן בירושלים, ורלוונטי מתמיד. אולי צריך לכתוב עליו משהו…

  9. דרור Says:

    עודד, תרשה לי לתמוה על השאלה שאתה מציג כשאלתך המרכזית התוהה על שיקולי מדיניות העריכה של הארץ. אבל אני מבין שכל זה רטוריקה כדי להוביל אותנו למסקנה שסוג מסויים של תגובה לפרסומים יסודו בצביעות. אבל אני לא מבין למה. ליתר דיוק, אני מבין היטב איך הגעת לכך שאתה מציע את המסקנה הזו, ואני חולק על דרכך.
    השאלה מבחינתך היא איך יכול להיות שהישראלים ידעו שההתקפה בעזה היתה לא מידתית, הרגה מאות אזרחים וכו' ויכלו גם להתפלא על הידיעה שחיילים ירו בזקנות? וכי מה הם חשבו להם, שאין מישהו שהורג את כל האזרחים הללו?
    ובכן, התשובה היא לא והשאלה שלך מטשטשת הבדלים שבהחלט ייתכן שלך לא נראים חשובים אבל הם יכולים להסביר את התגובה. ואם אתה מעוניין להבין את התגובה ולא סתם ללעוג לה אז ייתכן ששווה להתייחס להבדלים הללו.
    אני חושב שזה לא יהיה מופרך לחשוב שהישראלי הממוצע, כמו הרבה אנשים ממוצעים במדינות ממוצעות אחרות, חושב שמאות האזרחים שנהרגו בפעולה הבלתי מידתית בעזה נהרגו בעיקר כתוצאה של ירי תותחים מסיבי והפצצות בלתי פוסקות מהאוויר. מי שמבצע את סוגי הירי הללו הוא ודאי מישהו מסויים אבל בדרך כלל הוא לא רואה את מי שהוא הולך להרוג ובדרך כלל לא יודע באופן מדוייק מה המטרה שניתנה לו, מה איכותה מבחינת מודיעין וכו', אני יכול גם לומר לך, שהרבה פעמים אין לו מושג אם במבנה שהוא מפציץ יש אנשים, אם הוא מפציץ בגלל האנשים שאמורים להיות בתוך המבנה או שהעניין הוא המבנה עצמו (מחסן נשק שנמצא בו) וכו'. הטייס או התותחן שמבצע את הדברים הללו, בעיקר בשטח צפוף כמו עזה, פוגע במבנים ובאנשים שאינם קשורים למטרה שקיבל, אלא שהנפגעים הללו אינם על הכוונת שלו, הוא לא מכוון אליהם וגם אם הוא מודע לקיומם בשטח (ואי אפשר לטעון במבצע האחרון שהוא לא מודע לקיומם) ולסיכוי הגבוה לפגיעה בהם, הוא מספר לעצמו סיפור שהחמאס מסתתר בתוך אוכלוסיה אזרחית, והוא לא היה רוצה לפגוע בהם, אבל הם לא היו צריכים לבחור בחמאס וכו' וכו' טיעונים שנשמעים לעייפה כל היום.
    אין הדבר דומה, לא מבחינה רגשית ולא מבחינה מוסרית, למי שמחזיק רובה ביד על גג בית, מכוון אותו לעבר זקנה שאותה הוא מזהה בוודאות ככזו ויורה בה. נדרש לזה משהו אחר. זה לא אומר שהטייס/תותחן הוא בסדר. זה רק אומר שההבדל הוא לא רק רגשי. ישראלים רבים חושבים במונחים שתיארתי. הם לא חושבים, ובכך הם יכולים לטעות אבל לא בהכרח להיות צבועים, שחיילי החי"ר יורים על מנת להרוג בכל דבר שזז, גם אם הם מזהים את מה שזז בתור דבר בלתי מזיק בעליל, רק שהוא זז בתוך מתחם שאסור לתזוזה.
    אז אני מציע שתתחיל לחשוב מן ההנחות הבאות: רוב הישראלים מצויים על הטווח שבין לא-אכפת-להם עד היו-מעדיפים-שלא-אבל-אם-אין-ברירה לגבי הרג פלסטינים. גם בתוך זה הם מבחינים בין גברים מצד אחד לבין נשים זקנים וילדים מצד אחר (האם זה מוצדק מוסרית? לא ברור, אבל זו הבחנה מקובלת בשיח המערבי כולו). אבל הם גם מבחינים בין אנשים שמפציצים מבלי לראות באופן מיידי את הנזק לו הם גרמו ומבלי לכוון אותו בצורה כל כך מדוייקת לבין אנשים שמסוגלים לירות על מישהו שהם יכולים לראות תוך כדי המעשה שהוא תמים לחלוטין. עכשיו, אתה יכול לבקר את ההבחנות הללו, אבל כדאי להתייחס אליהן.

  10. אבנר Says:

    ניר,

    הטהרנות המוסרית הזו היא בדיוק מה שאני לא מכוון אליו. ממש לא אכפת לי מי עומד לידי בהפגנה. מי שבא ברוך הבא. אבל, אני אשמח להבין כיצד לגרום לאנשים הנחמדים בהפגנה לעשות את הצעד הבא ולחדול משיתוף פעולה.

    כשאני (או עודד, או כותבים אחרים כאן, נראה לי שזה כולל גם אותך) מנסים לנתח את הפסיכולוגיה המוסרית הישראלית זה לא על מנת להפנות אצבע ולהגיד פיכסה, זה על מנת להבין אותה על מנת להתמודד איתה. אם יש משהו שלמדנו מארנדט זה בדיוק שהשיפוט המוסרי צריך לפנות את מקומו לשיפוט הפוליטי. האובססיה הישראלית עם מוסריות (ערכיות, הצבא הכי מוסרי העולם, טוהר הנשק, צקצוקי הלשון שעודד מדבר עליהם) באה במקום השאלה הפוליטית – באיזה צד אני? את מה אני משרת? האם שיתוף הפעולה שלי מאפשר את הכיבוש? וכו'

    דבר נוסף, מהעובדה ששאלת שיתוף הפעולה היא מעורפלת (לשלם מיסים? להתיידד עם טייסים? יצא בחרוזים), לא כדאי להסיק שאין משני צדדיו של השטח האפור אזורים ברורים מאוד. לשרת בשטחים זה לקחת חלק, להפגין בניעלין זה להתנגד. בין טהרנות לניהיליזם יש מרחב תמרון לא קטן.

  11. ניר Says:

    אבנר,
    טוב ויפה. על התגובה הזו אני כבר יכול לחתום.

  12. אסתי Says:

    אבנר,
    אם השתמע מהציטטה שהבאתיי כאילו אני טוענת שאין ברירה אחרת אלא להתנהג ככה, ושגם אתה ואני ואחרים כאן היו יורים בזקנה או מפציצים שכונה, אז הטעות היא עלי. חשבתי להוסיף איזה משפט הסבר וויתרתי עליו בסוף, נראה היה לי מאוד ברור – מסתבר שלא.

    ניסיתי להזכיר את ההתחסדות הרגילה הנהוגה במחוזותינו, שמחד אנחנו נעלים מוסרית ובכלל על הפלסטינאים הרצחניים, ומאידך אנחנו קורבנות השואה ולהזכיר שכמה וכמה זוועות שהצטמררנו מהן כשעשו את זה לנו, עכשיו אנחנו עושים לאחרים.

    דרור, אבחנה מדוייקת עשית בבידול שציינת בתפיסה של הציבור בין הפצצה לבין החייל שיורה באזרחים מתוך כוונה להרוג. יש בזה באמת סוג של הסבר ל"זעזוע" (אני לא משוכנעת אגב שבאמת היה כזה) שעבר למשך שתי דקות את הציבור הישראלי.

  13. אביחי Says:

    אם כבר בציטטות עסקינן אז הנה אחד שתמיד רציתי להשתמש בו ולא מצאתי הזדמנות מתאימה:
    "תחליף תחנות, תעביר ערוצים. תשוטט כאוות נפשך בעולם. תחשוב שאתה מחוץ לכל זה לא נוגע לך, זה שם. אבל בינתיים מה שבעצם קורה, זה שאתה עוד אחד שיורה ויורה. מתרגל לחסל בלחיצת כפתור. חיית טרף, גלדיאטור." (מאיר אריאל)
    נראה לי שזה תיאור לא רע של הבעיה בתופעה עליה עודד מנסה להצביע. הצקצוק והזעזוע שצף, כמובן בליויי התדהמה הכביכול אותנטית, בכל פעם שנחשף כשל נקודתי כזה או אחר במנגנון הכיבוש הוא בדיוק חלק מהמנגנון במבקש להרחיק מאיתנו את מה שקורה "שם". זה חלק מסיפור החריגים שעליו הצביע אבנר. תמיד מדובר ב"כשל ערכי" נקודתי שאין לראות בו כמאפיין. הדוגמא הבולטת ביותר אולי לסכנה שבדבר הזה היא האופן שבו בחרו שני עיתנואים אינטלגנטים ורציניים ביותר להציג את עדויות החיילים שנחשפו בימים האחרונים. בתכניתם של עפר שלח ורביב דרוקר בערוץ 10 בערב שישי האחרון הם הציגו עדויות שכבר נחשפו בעיתון הארץ וגם כאלה חדשים. ביניהם גם הקלטת וידאו של תדריך שהועבר לחיילים ע"י קצין זוטר לפני הכניסה לעזה. בתדריך מסביר הקצין לחייליו בדיוק מה שהחברה הישראלית והממסד הצבאי ופוליטי בישראל ביקשו ממנו. אין מקום להתלבטויות הוא קובע. זו מלחמה ואם יש לנו התלבטות הכי קלה על בנין מורידים אותו ואם יש מישהו גם אם הוא לא חמוש אבל נראה לנו מאיים הורגים אותו. אין מקום להתלבטויות הוא חוזר ואומר. בסך הכל הקצין ביטא בדיוק את מה שמפקדיו ומפקדיהם ציפו ממנו. העיתונאים שמציגים את החומרים האלה, שאני מאמין שגם עודד ואבנר מסכימים שיש חשיבות עליונה בפרסומם, בחרו להכניס אותם לתוך המשבצת של עוד דוגמא לפער שבין הפיקוד הבכיר ומה שקורה בשטח. עוד סוג של צקצוק. המשבצת הזאת היא המאפשרת לנו, החברה המצקצקת, להרחיק עצמנו ממה שנעשה "שם". לכן במובן הזה אין כל הבדל בין הטייס שמטיל פצצת טון על מבנים מאוכלסים והצלף ששוכב על גגב בנין ויורה בזקנה. ההבדל ביניהם הוא רגשי בלבד רק במובן זה שהצלף רואה אשה שנופלת לקרקע והטייס לא. אך הטייס והתותחן כמו גם הצלף הבינו בדיוק מה המשימה שלהם. לנקות את השטח. הם שניהם שותפים באותה מידה למעשי ההרג וההרס בשם המדינה. גם הצלף שירה בזקנה או הקלע שלחץ את ההדק כשראה אשה עוברת ברחוב היה משוכנע שהוא עושה את הדבר הנכון. הרי הגדירו לו לפני הכניסה לעזה שאין מקום להתלבטויות. מי שנמצא בתוך השטחים הללו מהווה סיכון לכוחות צה"ל. אם אנחנו לא מצפים מהטייס שיהרהר אחר התדריך שקיבל ממפקד הטייסת אז למה שנצפה מהצלף שיעשה כן.
    לכן, במובן זה הצקצוק הצבוע עליו מצביע עודד הוא אולי אחת התופעות המסוכנות ביותר היום. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות שעוד לא נדרשנו לשאול את עצמנו לא מה הכשל הערכי הנקודתי שמדי פעם אנו מגלים בתפעול מנגנון הכיבוש והדיכוי אלא מה הכשל המוסרי שלנו כחברה שמוכנה ואף נהנית במידה מסוימת מעשרות שנים של מדיניות שהיא במהותה כזו.

  14. עודד Says:

    תודה למגיבים.
    אני מקבל את הטענה שחלוקת התגובות לכתבות שהתפרסמו ב"הארץ", כפי שהצגתי אותה איננה ממצה: כיוון שהכתבות לא חזרו מילה במילה על דברים שפורסמו בעבר אלא הדגישו דברים שמשתמעים מדברים שפורסמו בעבר, ייתכן שחשפו משמעויות אלו לקוראים. אפשר, אם כן, לתאר את הזעזוע כתגובה מוסרית שמבוססת על חסך חמור בעובדות וביכולת הסקת מסקנות עצמאית. שני האחרונים אינם נדירים כלל וכלל.
    מה שחשוב היה לי להדגיש הוא שאחרי אינספור "חשיפות" שכאלה נראה שקשה להמשיך ולהחזיק בפרשנות החסד הזו של המזדעזעים מבלי לייחס לישראלים המזדעזעים חוסר יכולת מוחלט לחשוב באופן עצמאי. אם הבורות של המזדעזעים אינה תוצאה של חוסר יכולת אלא תוצאה של חוסר עניין אזי לא ברור עד כמה המזדעזעים אכן מזדעזעים מוסרית – הרי לא היו מודאגים מספיק על מנת לעשות שימוש ביכולות קוגנטיביות בסיסיות לבירור השלכות מוסריות של המדיניות שבה תמכו.
    לכן ישנו טעם לחפש הסבר מסוג אחר. ההסבר הנוסף (והלא ממצה, כפ שהודיתי) שאני מציע כאן לזעזוע מהפרסומים האחרונים הוא שהמזועזעים הזדעזעו לא משום שגילו שחפים מפשע נהרגו אלא הזדעזעו משום שחפים מפשע נהרגו באופן מסויים. מכאן שמעשה מסוים איננו מוסרי תחת תיאור אחד ומוסרי תחת אחר. אם ההסבר הזה חל על חלק מהמזועזעים, ייתכן שהוא יעזור בניטרול התיאוריה המוסרית הבלתי-מוסרית הזו ובכך יהיה מועיל.

    אם ההערה לעיל חסרת כל הגיון אנא קבלו את התנצלותי: לא ישנתי 27 שעות.

  15. דרור Says:

    אני אנסה להבהיר את טענתי. לפי מה שנכתב בתגובות עד כה, אני מניח שהטענה הבאה תהיה נתונה במחלוקת: יש כאן ערבוב בין עניין הכיבוש לבין הבחינה המוסרית של פעילות החיילים.
    ניתן לומר שכל דיון באופי הלחימה מנקודת מבט מוסרית בזמן שהמצב בין שני הצדדים הוא מצב של כיבוש הינו הסתרה של הכיבוש עצמו ומשמש לטיהור המנגנון הזה עצמו, למשל, אם "יתוקנו" ה"כשלים הנקודתיים" אז צה"ל חוזר להיות צבא מוסרי בעל ערכים נעלים וכו', וכל עניין הכיבוש יושתק על ידי כך. יכול להיות. לא נראה לי שזה המצב. אני לא חושב שהמילה כיבוש מושתקת (אפשר לטעון שגם כשראש הממשלה אומר אותה שוב ושוב זה משמש בעצם להסתרת הכיבוש עצמו וכו'). היא הייתה מושתקת במשך שנים ומחסום השתיקה נפרץ ולצערנו עד כה זה לא ממש הועיל.
    אבל לא בטוח שזו השאלה היחידה מבחינה מוסרית שמוציאה כל שאלה אחרת בהקשר של צבא מול אזרחים. ההפרדה הזו נראית לי פשוטה: גם אם הכיבוש היה מתנהל באופן יומיומי בצורה קורקטית ועם כללים ברורים תוך מתן אשרות עבודה למי שרוצה וחיוך בפקודה של חייל שעוצר אותך לצורך זיהוי והקמת מחסומים משוכללים שבהם לא מחכים יותר מדי, עדיין הכיבוש היה משפיל ולא מוסרי. לעומת זאת, לא מזמן נלחמנו בלבנון ושם, לפחות כך אני מבין את המצב, אין כיבוש. במקרה כזה, השאלה לגבי אופי הלחימה של החיילים מפרספקטיבה מוסרית עומדת בפני עצמה בלי קשר לכיבוש. אם היינו משנים את ההקשר של עדויות החיילים שהושמעו לבינת ג'בייל במקום לעזה, אז בגלל ההבדל כיבוש/לא כיבוש זה היה עושה את זה מוסרית אחרת? אני מסופק. אם חייל בג'יפ דורס מישהו בעזה בתאונת פגע וברח האם זה יותר או פחות מוסרי מתאונת פגע וברח אחרת בגלל הכיבוש?

    איני טוען שאין קשר בין הכיבוש המתמשך לאופן שבו הצבא משדר לחיילים את היחס "הראוי" כלפי ערבים בין אם הם נושאים נשק או לא. אני רק הצעתי לעודד להתחיל מההנחה שהמזדעזעים אינם מזייפים מוסר והמוסר שלהם הוא לא עניין של נימוסי שולחן. גם עבור מי שחושב שיש להילחם בחמאס בכל הכוח יש הבדל בין הפצצה של מה שהוא מבין כיעדים לגיטימיים שתוצאתה גם פגיעה באזרחים, לוחמה בשטח מול לוחמי חמאס, והוצאה להורג של מי שעובר לתומו בשטח. מי שמזועזע, מזועזע מזה. אם לא מתייחסים להבדלים הללו זה בסדר גמור, אבל אז זה לא עניין ישראלי מקומי אלא טענה כנגד השקפה שלמה שגורסת שיש מוסר שנוגע לאופי הלחימה ושהוא שאלה נפרדת משאלת צדקת המלחמה עצמה. כששולחים חיילים למלחמה, מאמינים שהם לוחמים בחירוף נפש ותוך סיכון חייהם, ולא שהם נשלחים לעמוד בנונשלנטיות על גגות ולצלוף בעוברים ושבים. אני חושב שאבנר כתב כאן באריכות על העניין הזה בהקשר של אסא כשר ובצדק, כי מה שננטש בעזה זה בדיוק העניין הזה. לא מדובר בחריגה כזו או אחרת, אלא בהצדקה שיטתית של חוסר הצורך להתחשב בכלל בהבחנות והבדלים ביחס למי שחולף מול הכוונת. אולי כדאי שהתגובה לכך תהיה דווקא בהתייחסות להבדלים ולא למחיקתם כלא רלוונטיים.

  16. אלעד-וו Says:

    דיסוננס קוגניטיבי, עודד. עודד, דיסוננס קוגניטיבי. נעים להכיר.

    אזרחי ישראל, אכן, יודעים שמתו מאות אזרחים תמימים בגדה, אבל לא מאמינים שחיילי צה"ל הרגו אותם. A נכון, וגם לא A נכון. (מישהו אמר doublethink?). כך הוא המצב. ו, לצערי, הוא לא ישתנה עד שאזרחי ישראל יראו מספיק גופות של ילדים מול העיניים. (וגם יחטפו איזה אמברגו בריא שיוביל לשינוי בתקשורת ובחינוך).

  17. עודד Says:

    אוקיי. ישנתי ועכשיו אנסה לספק תשובה קצת יותר מספקת.

    דרור,
    אני לא מכחיש את הזעזוע של המזועזעים. אני מסכים שיכול להיות שהם חשבו שהחיילים רק ירו פצצות מרחוק ולא ירו בזקנות מקרוב. מה שאני מכחיש הוא שיש הבדל מוסרי אמיתי בין הפצצה של זקנה חפה מפשע לבין תקיעת כדור בין עיניה של זקנה חפה מפשע. כיוון שאין הבדל מוסרי בין השניים, וכיוון שהמזועזעים מזדעזעים מהאחד אבל לא מהשני, הזעזוע שלהם אינו זעזוע מוסרי. (אני חוזר כאן על נקודה שאביחי העלה).

    אני מקבל את ההערות של ארנון, אלעד-וו וניר:
    ייתכן שישנם מזועזעים שמקור זעזועם הוא בתגלית בעלת משמעות מוסרית (נקרא להם ה'מזועזעים מוסרית', לעומת ה'מזועזעים סגנונית'). למען המזועזעים מוסרית, התינוקות שנישבו וראו את האור (ואני אומר זאת בלי טיפת ציניות), אכן ראוי להמשיך ולפרסם את הדברים האלו (ולא רק למענם אלא גם למען דעת הקהל הבין לאומית והתיעוד ההיסטורי וכו'). אבל חשוב לי להדגיש שיש גם הסבר אחר לזעזוע ובמקרים רבים ההסבר הזה נראה לי סביר יותר. כלומר, נדמה לי שרוב המזועזעים הם מזועזעים סגנונית. ומי שמוצא רצח זקנה מקומם בגלל סגנון הביצוע ולא בגלל מהות המעשה מעורר בי קבס מוסרי. מטרת הפוסט, אם כן, היא לעזור להבחין בין תגובה מוסרית לתגובה בלתי מוסרית לפרסומים.

    נכון, ניר, שמזועזעים סגנונית יכולים ללכת להפגנות לצד המזועזעים מוסרית ובכך לעשות את הדבר הנכון מהסיבות הלא-נכונות. אבל אני לא חושב שזעזוע סגנוני יכול להניע לפעולה פוליטית משמעותית פשוט משום שלהיות חסר סגנון זה הרבה פחות נורא מלהיות חסר מוסר ולכן האיום הסגנוני מאיים פחות מהאיום המוסרי ולא יעיל כתמריץ לפעולה פוליטית.

  18. דרור Says:

    עודד, שוב אני מתנצל שאני מנדנד אבל האופן בו ניסחת את טענתי מעיד על מקור התמיהה שלך לגבי התגובה לפרסומים. אין הבדל מוסרי בין הפצצת זקנה חפה מפשע לירי בראשה של זקנה חפה מפשע. יש הבדל מוסרי (ואני פשוט חוזר על מה שכתבתי קודם) בין הפצצה של מטרות שאתה משוכנע בלגיטימיות של הפצצתן מנימוקים כגון: יש שם מחסן נשק גדול, יש שם מערכת מנהרות, יש שם בסיס של לוחמי חמאס וכו' תוך כדי שאתה מודע (ולפעמים לא) לכך שאזרחים עלולים להפגע ובתים שאין להם קשר לכך עלולים לההרס, לבין הוצאה להורג של זקנה מטווח קצר רק בגלל שהיא עוברת לידך. בשני המקרים צריך להפעיל שיקול מוסרי ואתה תטען שבמקרה הראשון (ובוודאי בשני) צריך לסרב באופן מוחלט, אבל זה לא אומר שאין בין שני המקרים הבדל. אם יש הבדל בין שני המקרים הרי שהוא יכול להסביר את האותנטיות של התגובה לפרסומים. ושוב, אם תחזור ותאמר שאין הבדל מוסרי בין הפצצת זקנה לירי נק"ל על זקנה אני אסכים איתך, אבל מה לעשות העסק יותר מורכב ולא זה מה שעומד לויכוח.

  19. עודד Says:

    דרור,

    ההיגיון שאומר שלפעמים צריך להרוג חפים מפשע ליתר ביטחון (כי ישנו סיכו שהם יתגלו שחורשי רע או בגלל שהם בסביבה של לוחמי חמאס) חל גם על הזקנה עם הכדור בין העיניים. תמיד ישנו סיכוי שפלשתיני יתגלה כמחבל – ישראלים רבים מאמינים שברגע שיש סיכוי שפלשתיני הוא מחבל יש להרוג אותו ולא מבחינים בין מידות שונות של סיכויים. היה סיכוי שהזקנה הזאת היא מחבלת כי היא היתה פלשתינית. לכן אין הבדל מוסרי בין הרג חפים מפשע ליתר ביטחון מהפצצה לבין הרג חפים פשע ליתר ביטחון בנק"ל: אם אחד מהם מוצדק גם השני מוצדק ואם אחד לא מוצדק גם השני לא מוצדק.
    הרג לא מידתי אינו שקול מוסרית להרג של חפים מפשע שמטרתו מניעת הרג גדול יותר של חפים מפשע (זהו המקרה שבו על מנת לנטרל לוחמי אוייב שמהווים סיכון לחפים מפשע יש להרוג מספר חפים מפשע). הרג לא מידתי הוא הרג מכוון של חפים מפשע על מנת להשיג הישג צבאי – הרג מאסיבי של אוכלוסייה אזרחית שמטרתו להכניעה את ההנהגה.
    או שהוא מוצדק או שלא ולא משנה כיצד הוא מבוצע.

  20. ניר Says:

    עודד,
    כוונתי הייתה בדיוק לוותר על הטרמינולוגיה של סיבות נכונות ולא נכונות שהיא בעיניי בעייתית מכמה כיוונים, ובין היתר כי היא מצמצמת את שורות המפגינים הפוטנציאליים. חוץ מזה, בוקר טוב.

  21. עינת Says:

    שלום עודד,

    אני לא מסכימה איתך. לירות לזקנה בין העיניים זה להתכוון להרוג זקנה. כשזורקים פצצה על עיר, אפשר להרוג אזרחים במקרה. אני לא חושבת שהחיילים מסוגלים להשלות את עצמם שזה במקרה, אני בטוחה שהרבה מאוד ישראלים מצליחים להאמין שאנחנו לא הורגים זקנות בכוונה. אולי לכוונה אין משמעות מבחינת הזקנה, אבל כן מבחינתנו. כל ההבדל בין רצח בדם קר להריגה. הכתבות האלו הכריחו אותנו להסתכל בראי ולאות רוצחים בדם קר. זה מחזה קשה. אפשר להגיד שהמראה משקרת, אפשר לשבור אותה. אפשר להשתגע (פשוטו כמשמעו), ואפשר לנסות לשנות את עצמנו. הכי סביר ואנושי זה לא להאמין, או להתנכל למראה.
    לשנות משהו זה הכי קשה. האם נצליח? איך אפשר להשתנות? זאת החברה שלי, שגידלה אותי, אני חלק ממנה. גם אתם.

  22. עינת Says:

    נ.ב
    חוץ מזה נראה שלאסא כשר יש דם על הידיים.

  23. עופר Says:

    אבל זה בדיוק המקור לזעזוע – הכוונה. עד היה מי שעמד על ההבדל בין מדיניות ארגוני המחבלים למדיניות ישראל: המחבלים צמאי דם, ישראל מגיבה על מנת להגן על אזרחיה. המחבלים מאמינים כי התנגדות לגיטימית כוללת הרג של אזרחים (לשמה), ישראל משתמשת בדוקטרינת ההשפעה הכפולה (לא לשמה).
    התמונות והעדויות יוצרות בקיעים בהבחנה הזו. מכאן הזעזוע.

  24. אסתי Says:

    עינת, אבל מה חדש?
    למה זה מזעזע פתאום בעוד שמקרים קודמים אפעס נשכחו זה מכבר?
    ומה לגבי הילדה בת העשר שהתבלבלה בדרכה מבית הספר ועלתה על ציר פילדלפי או משו כזה, ומחלקה של צנחנים עשתה עליה מטווח שאם אני לא טועה גם עשו שם וידוי הריגה בסיומו?
    ואם אני לא טועה גם חיילי המחלקה הנציחו את העניין בסלולארי שלהם לצורך התענגות על צפיה נוספת.

    וכמובן עוד המון מקרים אחרים. אני פשוט לא מצליחה לשכוח את הילדה ההיא.

  25. אבנר Says:

    עינת ועופר,

    ההבדל בין רצח והריגה הוא משפטי; הוא תלוי ב"יסוד הנפשי" ובנסיבות ובשביל לקבוע אותו צריך להכיר את פרטי המקרה הספציפי לעומקם. אני לא חושב שהוא רלוונטי מבחינה פוליטית. כאשר טייס מפיל פצצה על שכונה אזרחית הוא מודע לעובדה שהוא הורג חפים מפשע. ומכאן שהוא הורג אותם בכוונה תחילה. מבחינה משפטית יכולות להיכנס כאן כל מיני נסיבות מקילות שיגרמו לנו להגדיר את הפעולה כך או אחרת (נניח, שהריגת הטרוריסט שכנגדו כוונה הפצצה היא סוג של הגנה עצמית שמצדיקה את הפעולה וכו'); אבל אי אפשר לטעון שלא מדובר בפעולה מכוונת. וכאשר חברה מוצאת את עצמה במצב שבו נציגיה הורגים חפים מפשע בכוונה תחילה על בסיס יומי, מן הראוי שתקדיש לכך מחשבה.

    נראה לי שמטרת הביקורת שעודד מעלה כאן אינה להאשים את החיילים שבצעו את הפעשים הללו ברצח (או בהריגה). אם נתחיל לספור את האנשים בין הירדן לים שיש להם דם על הידיים לא נצא מזה לעולם. השאלה היא בדבר הלך הרוח שמאפשר לישראלים לתמוך במבצעים צבאיים שכאלה, ובכיבוש באופן כללי. והתשובה היא (וזו כמובן תשובה חלקית מאוד) שהם מצליחים להשליך את הזעזוע המוסרי שלהם על יוצאים מן הכלל, עשבים שוטים, תפוחים רקובים ושאר ירקות בעוד שהם משמרים סוג של עיוורון פוליטי-מוסרי ביחס לתמונה הגדולה.

    הטענה של עודד היא שההזדעזעות המחזורית מה"יוצאים מן הכלל" האלה לא עוזרת לפזר את מסך ההונאה העצמית ביחס לתמונה הגדולה, אלא להיפך – היא מסייעת לשמר אותו. היא מאפשרת להם להיאחז באשלייה שאפשר להיות רוצח גם בלי להיות חרא של בן אדם.

  26. עינת Says:

    ההבדל הפעם הוא שברור שזה לא "עשבים שוטים". אלו ההוראות, או לפחות "רוח המפקד". אי אפשר לתרץ את זה בחייל אחד משוגע. נראה שיחידות שלמות קיבלו הנחיות לרצוח. אני לא התכוונתי להאשים את החיילים, אלא אותנו, אנחנו שלחנו אותם לרצוח, לא להרוג. וההבדל הוא לא רק משפטי. בני אדם הם לא רציונאליים, ולשלוח מישהו לירות כדור בראש לזקנה שונה (רגשית לפחות) מלשלוח מישהו להוריד את הבית שבו היא גרה, יחד איתה. אנחנו כבר לא יכולים להגיד לעצמנו שזאת טעות, שלא התכוונו, שהחיילים פסיכים. כן התכוונו, החיילים נורמטיבים (בסיפור הילדה היתה טענה שהם לא), עכשיו צריך להתמודד.

  27. אורי Says:

    קודם כל תודה לכולם על הבלוג המעולה.

    אני חייב לומר שמהתרשמותי האישית נקודת המוצא של עודד, לפיה הארץ רק חוזר על מה שידוע ממילא, היא לא ממש מדויקת. להרבה ישראלים מהשורה היתה רק תמונה כללית ביותר של מה שקרה ברצועה, כמו גם הבנה חלקית ביותר של הנסיבות שהובילו למבצע וחלקה של ישראל בהתמשכותו. זו אולי עובדה שאינה מובנת מאליה למי שכמוני הוא: א) אקדמאי בעל שליטה על זמנו; ב) צרכן תקשורת אובססיבי; ג) בעל נגישות לבלוגים. ( כמו מאה אחוז מהכותבים פה ותשעים אחוז מהמגיבים). עבור אנשים כאלה העדויות מעזה לא מחדשות, בין השאר בגלל שאת האילוסטרציה שלהם לאירועים, בוא נודה על האמת, הם פשוט קיבלו בזמן אמיתי בבלוג של אייל ניב או באתר של אל-ג'זירה. לעומת זאת, אני מכיר אנשים שעובדים מתשע עד שש וחצי, רואים חדשות בערב וקוראים עיתון בסופ"ש שאכן הוכו בתדהמה מהכתבה, ולכן החשיבות שלה (גם אם זו חשיבות מוגבלת, שהרי צה"ל יקיא מתוכו בקרוב את 'התפוחים הרקובים' שנחשפו שם).

    גם לי, אגב, הכתבה חידשה במשהו, והוא הציטוט הבא, שאני לא חושב שקיבל את תשומת הלב הראויה:

    "באתי לחיילים שלנו ואמרתי: תקשיבו, הפקודה השתנתה… ואז הגיע רגע מאוד מעצבן שאני זוכר אותו טוב: חייל שלי בא אלי ואומר לי – ?למה?' אמרתי לו: ?מה לא ברור? אנחנו לא רוצים להרוג אזרחים חפים מפשע'. הוא עושה לי: כל מי שנמצא שם הוא מחבל, זה ידוע. ואז חברים שלו מצטרפים: ?אנחנו צריכים לרצוח כל בן אדם שנמצא שם, כל בן אדם שנמצא שם הוא מחבל, טרוריסט'.

    תקראו לי תמים, אבל אם הציטוט מדויק וחיילים מדברים ביודעין על לרצוח אזרחים, להבדיל מלהרוג אותם, אז באמת יש פה נפילה בקטע הערכי.

  28. עודד נעמן Says:

    אורי,

    החיילים בציטוט שהבאת לא מדברים על לרצוח אזרחים הם מדברים על לרצוח מחבלים. בנוסף הם חושבים שכל אזרח פלשתיני הוא מחבל. זו הנחה שאדם שלא שמע עליה ולא מכיר אותה לא יכול להחשב ישראלי (גם אם הוא מדבר עברית).
    הרעיון ש"כל פלשתיני הוא מחבל בפוטנציה" מגיע ישירות מהמשימה של צה"ל בשטחים. זה לא בגלל שצה"ל מלא באנשים שכשלו/נפלו/חיפפו/מעדו/התפלקו/ליכלכו/איכזבו בקטע הערכי. זה בגלל שאין דרך אחרת לשלוט ב2.5 מיליון איש בכפייה: צריך להניח שכל אחד/אחת הם מחבלים.
    הזעזוע מהחולצות ומהתבטאויות כמו זו שציטטת הוא זעזוע מקומם משום שהוא לא זעזוע מהמדיניות שמייצרת תופעות אלו, אלא מהאנשים שמגלמים את המדיניות הזו.
    זה כמו להזדעזע מילד אלים שמרביץ לחלשים ובאותו הזמן להריץ דאחקות עם אבא שלו שמשפיל אותו כל חייו ויוצק בבנו את האלימות המגונה.
    התעלומה היא כיצד ייתכן שאחרי עשור של סיפורים מזעזעים אנשים עדיין מוצאים באותם סיפורים אותם חידושים מזעזעים; כיצד ייתכן שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים מופתעים בכנות כשהם שומעים חייל אומר שכל פלשתיני הוא מחבל?
    איזה קו אדום נחצה הפעם שלא נחצה בעבר?

  29. שבתאי לוי Says:

    משפטי עזה
    במשטי נירנברג, ובמשפטם של פושעי מלחמות אחרים, דחו בתי המשפט את הטיעון, :"רק מילאתי פקודה".
    כמה זמן תוכל מדינת ישראל להיתחמק?
    יבוא יום, וכל פושעי המלחמות, ישראלים ואחרים, יועמדו למשפט!
    שבתאי לוי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: