מוסר מלחמה חדש (2)

by

כפי שציינו מספר מגיבים לפוסט הקודם, טשטוש ההבחנה בין אזרחים ולוחמים הוא גולת הכותרת של ניסיונו של אסא כשר לעצב מחדש את תורת המלחמה הצודקת. זוהי ביקורת מקובלת וחשובה על הפרוייקט של כשר, אך בפוסט הנוכחי אני רוצה להראות שעמדתו של כשר היא אפילו רדיקלית יותר מהטענה השנויה במחלוקת שההפרדה המסורתית בין חיילים ואזרחים בעת מלחמה אינה תואמת עוד את תנאי הלחימה. ניתן לטעון שבעת מלחמה ההפרדה בין אזרחים ולוחמים נעשית בשתי רמות שונות: ברמה הראשונה, מקובל להבחין בין אזרחים ולוחמים באשר הם יעד של פעולות צבאיות. רמה זו מגדירה הבחנות בקרב הצד שכנגדו נלחמים. באופן כללי, פגיעה באזרחים נחשבת לבלתי-לגיטימית בעוד שפגיעה בחיילים נתפסת כחלק ממאפייניו הבסיסיים של מצב המלחמה. הרמה השנייה משקפת, במובן מסוים, את הרמה הראשונה, אך ניתן להתייחס אליה כבסיסית יותר. כאן מדובר בהפרדה שנוצרת בין אזרחים ולוחמים בצד "שלנו" מתוקף העובדה שלוחמים יוצאים לקרב על מנת להגן על אזרחי מדינתם. כאן נראה טבעי להניח שהחייל לוקח על עצמו סיכון מסוים על מנת לחסוך את הסיכון הזה מהאזרח.

מתוך שתי הרמות האלה מסתבר שבכל הנוגע לתורת המלחמה הצודקת, או לכללי ההתנהגות הראויה בעת לחימה, קו ההפרדה החשוב ביותר חותך דרך ההבחנה שבין "אנחנו" ו-"האויב" ומגדיר שתי קבוצות בעלות מעמד מוסרי נבדל: חיילי שני הצדדים נוטלים חלק בפעילות הצבאית, על מנת שאזרחי שני הצדדים ישארו מחוץ לשדה הקרב. זהו הרעיון העתיק בדבר "מלחמה מוגבלת" שלפיו מלחמה איננה התנגשות בין שני עמים, או שתי מדינות, כי אם בין שני צבאות. כמו כל רעיון אחר שתפקידו להגן על חפים מפשע, גם רעיון המלחמה המוגבלת עוות ונרמס במהלך ההיסטוריה; אך מעטים היו האנשים שהעזו לערער עליו באופן עקרוני (היו, כמובן, גם כאלה). האלטרנטיבה לרעיון המלחמה המוגבלת היא המלחמה הטוטלית, שמשמעותה היא, כמעט בהכרח, השמדתו המוחלטת של אחד הצדדים. במלחמה טוטלית, כל משאביה של המדינה מגויסים לטובת הלחימה ועל כן לא ניתן לקיים הבחנות בין לוחם ואזרח.

אלה הן שתי האפשרויות שעומדות לפנינו: מלחמה טוטלית שבה ההבחנה בין "אנחנו" ו"הם" גוברת על כל ההבחנות האחרות; ומלחמה מוגבלת שבה ההפרדה בין אזרח ללוחם מטילה סייגים על הכוחות הלוחמים ותוחמת את שדה הקרב. על-פי תורת המלחמה הצודקת, אם כן, במלחמה מוגבלת נוצרים שני מרחבים מוסריים נבדלים: אחד עבור חיילי שני הצדדים, ואחר עבור אזרחי שני הצדדים.

אך בעיניו של כשר, ההבחנה המקובלת בין לוחמים ואזרחים בעת מלחמה היא גסה (crude) ובעייתית מבחינה מוסרית. כצפוי, כשר לא מפרט מהי הבעיה המוסרית שהוא מזהה בהפרדה בת מאות השנים הזו, אך ניתן לשער שמדובר בקושי לדבוק בה בתנאי לחימה בטרור. זוהי, כביכול, ההצדקה לפרוייקט הניסוח מחדש של תורת המלחמה הצודקת של כשר. כעת אבקש להראות שכשר משנה למעשה את מוסר המלחמה המקובל באופן שאינו נוגע כלל לשאלת תנאי הלחימה. טענתי היא שהחידוש הרדיקלי והמסוכן ביותר של כשר אינו בטענה שלצבא מותר להעמיד את אזרחי האויב בסכנה על מנת להשיג את מטרות הלחימה, כי אם בדחייה של ההבחנה בין אזרחים ולוחמים בצד שלנו. כשר מכיר בכך שבתורת המלחמה הצודקת המקובלת חיילים, מעצם היותם חיילים, נוטלים על עצמם סיכון והופכים את עצמם למטרה לגיטימית בשעת מלחמה; בדיוק כאן מופיעה תרומתו המקורית: הבחנה שכזו היא בעיניו לא מוסרית. שוב: הטענה היסודית של תורת המלחמה הצודקת – אשר רק בגללה יש טעם בהפרדה בין מוסר מלחמה ומוסר בכלל – הלוא היא הטענה שבעת מלחמה חיילים נוטלים על עצמם סיכון ועל כן יש לייחס להם מעמד מוסרי נבדל מזה של אזרחים, היא בעיניו של כשר עמדה בלתי מוסרית. במהלך הטיעון מסתתרת הקביעה הבאה: "לוחם הוא אזרח במדים. בישראל, הוא מגויס לרוב מכוח גיוס-חובה או שהוא משרת במילואים. דמו אינו אדום או סמיך פחות מדמם של אזרחים שאינם לובשים מדים. חייו אינם יקרים פחות מחייהם של אחרים". בשל כך, כשר טוען, מחויבותה של מדינה להגן על חייליה בעת מלחמה עולה על חובתה להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע של הצד השני.

את המהלך הזה, שמטרתו לשנות את האופן שבו אנו תופסים את היחס בין חייל ואזרח בצד שלנו, מלווה תחבולה רטורית שערורייתית למדי. מייד לאחר שהוא מכריז שחובתה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה – רעיון שאינו מתבטא אצלו, כמובן, בהדגשת הצורך להימנע ממלחמות מיותרות – מנסח כשר את הטענה הבאה: "העובדה שאנשים המעורבים בפעילות טרור נתפסים כאזרחים אינה סיבה לסכן את חייהם של לוחמים בעת המרדף אחריהם" ("The fact that persons involved in terror are depicted as noncombatants is not a reason for jeopardizing the combatant's life in their pursuit"); הטרוריסטים, טוען כשר, נושאים באחריות למפגשם עם הלוחם, ועל כן הם, ולא הוא, צריכים לשאת בתוצאות. אני מקווה שההונאה שבבסיס הטענה הזו ברורה: אף אחד לא טוען שעל מדינה לסכן את חיי חייליה בשביל לחוס על חייהם של טרוריסטים; הטענה המקובלת, זו שתחתיה חותר כשר באמצעים פסולים, קובעת שעל מדינה לסכן את חייליה על מנת להימנע מפגיעה באזרחים בלתי-מעורבים. על כן שאלת אחריותם של הטרוריסטים לעצם קיומו של הקרב אינה רלוונטית מבחינה מוסרית. אחריות אינה זולגת מהטרוריסט לאזרחים החפים מפשע שסביבו (בני-אדם שאותם נוהג כשר למחוק באמצעות הכינוי "סביבה אנושית"). את העובדה הזו כשר מנסה להסתיר באמצעי רטורי המכונה בשפה טכנית "איש קש". כלומר, כשר מפריך טיעון שאף אחד לא מעלה, במטרה לשלול טענה מקובלת שכנגדה אין לו, כנראה, מה לומר.

דוקטרינת כשר משרטטת, בקפדנות מצמררת, את מדרג החובות של המדינה כלפי אנשים מסוגים שונים. אם יש בני-אדם שעל המדינה להימנע מפגיעה בהם, הרי זה לא מפני שיש להם זכויות כלשהן, אלא משום שהתמזל מזלם להתמקם טוב במדרג חובותיה של המדינה על-פי כשר. לדעתי תפקידן של רשימות המוות האלה הוא להשתמש בהבחנות פסאודו-מוסריות חסרות חשיבות בין, לדוגמה, אדם שמעורב בהכנת מתקני חבלה (רמה b.4) ואדם שמספק חומרי גלם להכנתם (רמה b.5) על מנת להסיט את תשומת הלב מהעובדה שדוקטרינת כשר מכילה מעט מאוד הצדקות סובסטנטיביות לביטול ההבחנה היסודית בין לוחמים ואזרחים. אם בצה"ל באמת מתקיימים דיונים בשאלת הלגיטימיות של פגיעה בטרוריסט מדרגה b.7 (אדם המגייס אחרים לפעילות טרור) בעת שפגיעה באזרחים היא עניין שבשגרה, הרי שדוקטרינת כשר עושה את מלאכתה נאמנה. מרבית קביעותיו של כשר בחלק זה של מאמרו הן בנאליות למדי; אולם לאחת מהן יש חשיבות מכרעת. ברשימת המוות שאותה הוא מכנה "קדימות על בסיס חובה" קובע כשר שחובתה של המדינה להגן על חייליה (d.3) עולה על חובתה להימנע מפגיעה בחפים מפשע (d.4) שאינם אזרחיה (d.1) או נתונים לשליטתה האפקטיבית (d.2). (במאמר מוסגר אפשר לומר שמהטענה, שנראית לי בלתי ניתנת לערעור, שישראל לא סיימה את שליטתה האפקטיבית על עזה בהתנתקות, נובע שבמבצע עופרת יצוקה ישראל הפרה אפילו את הקריטריונים הרופפים של מוסר המלחמה של כשר). כשר, כזכור, גורס שההבחנה היסודית בין אזרחים ולוחמים מנוסחת בגסות – אולי מפני שהעדרם של סעיפים ותתי-סעיפים פוגע ברגישויות האנליטיות שלו. כך או כך, את מיקומם של אזרחים חפים מפשע בצד השני מתחת ללוחמים של הצד שלנו מצדיק כשר באמצעות הקביעה הבאה: "לסכן לוחמים ולא [אזרחים] בלתי-מעורבים בעת מבצע צבאי נגד טרוריסט משמעו ליטול על עצמנו אחריות לאופי המעורב של סביבת הלחימה ללא כל סיבה". זוהי, כמובן, טענה מופרכת. חשבו על סיטואציה מחיי היומיום. האם אנו נמנעים מפגיעה בחפים מפשע משום שאנו נושאים באחריות כלשהי כלפיהם, או פשוט משום שהם חפים מפשע? דמיינו, למשל, מרד אסירים בבית סוהר שבמהלכו שובים המורדים קבוצה של אסירים בלתי-מעורבים כבני-ערובה. האם נוכל להצדיק את הרג בני-הערובה בעת דיכוי המרד משום שהמורדים – ולא הסוהרים – נושאים באחריות ל"אופי המעורב" של הסביבה?  

בלב הפרויקט של כשר, אם כן, לא נמצא טשטוש ההבחנה בין לוחמי האויב לחייליו, כי אם ביטול ההבחנה בין חיילינו ואזרחינו שלנו. לאור ההשתוללות משולחת הרסן של צה"ל במתקפה האחרונה על עזה, אפשר לשער שבעיני ישראלים רבים עמדתו של כשר עשויה להצטייר כסבירה. על כן, מן הראוי להדגיש את אחת ההשלכות שלה: אם דמם של חיילינו אינו אדום פחות מדמם של אזרחינו, הרי שדמם של אזרחינו אינו אדום יותר מדמם של חיילינו. מכאן נובע שבעת מלחמה פגיעה באזרחינו מותרת מבחינה מוסרית בדיוק כמו פגיעה בחיילינו. ועל כן, תחת ההנחה שכשר אינו מאמץ עמדה פציפיסטית (היינו שולל הרג מכל וכל), נובעת מעמדתו הצדקה נועזת במיוחד של פעילות טרור: פגיעה באזרחינו אינה שונה מבחינה מוסרית מפגיעה בחיילינו. אם ארגון פלסטיני מנהל נגדנו מאבק אלים שבמסגרתו יהיה זה לגיטימי לפגוע בחיילים (למשל משום שאנחנו כופים עליו שלטון כיבוש בלתי חוקי), הרי שפגיעה באזרחים (כלומר, טרור) היא לגיטימית בדיוק באותה המידה. אינני חושב שזו התוצאה שאליה כיוון כשר, אך אינני רואה כיצד ניתן להכחיש שהיא נובעת ישירות מטיעונו.

כך מסתבר גם שמוסר המלחמה החדש של כשר אינו נועד באמת להתאים את תורת המלחמה הצודקת לתנאים של מלחמה בטרור. שהרי הטענה הבסיסית של כשר אינה נוגעת כלל להבחנות מוסריות הנוגעות לצד שכנגדו אנו נלחמים, אלא להבחנות מוסריות בצד שלנו. הכללים המוסריים החדשים של כשר, אלה המבטלים את ההבחנה המוסרית בין חיילים ולוחמים בצד שלנו אינם נוגעים כלל לתנאי הלחימה והם תקפים במלחמות קלאסיות בדיוק כמו במלחמה בטרור. אם דמו של חייל אינו אדום פחות מדמו של אזרח, הוא אינו משנה את צבעו בהתאם לאופיה של המלחמה. המוטיבציה האמיתית של כשר איננה, אם כן, לנסח כללי מוסר חדשים שיהלמו את תנאי הלחימה בטרור, אלא לנסח כללי מוסר שלפיהם מחויבותה של המדינה להגן על חייליה אינה נופלת מחובתה להגן על אזרחיה. בתוך כך מתגלה מוסר המלחמה של כשר כביטוי מתוחכם של הפטישזם הישראלי ביחס לחיילים ושל המיזוג החולני בין המישור הצבאי והאזרחי. מוסר המלחמה של כשר הוא פשוט ביטוי דוקטרינרי של ביטויים פופולריים כמו "צבא העם" ו"כל העם צבא" ושל מציאות פוליטית שבה החברה האזרחית היא סרך עודף הנגרר מאחורי ממסד צבאי שטובתו קודמת לטובת הכלל. מאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו במהלך המתקפה על עזה הם עדות להשלכותיה של מדיניות שמסרבת לדבר עם האויב מחד, וממאנת לסכן חיילים במלחמה מאידך.

מודעות פרסומת

תגים: , , , , , ,

17 תגובות to “מוסר מלחמה חדש (2)”

  1. אייל ניב Says:

    אמנם לא הבנתי מה מקומן של האותיות הלועזיות ברמות השונות, אבל הטקסט חשוב וברור מהקודם. תודה, אבנר.

  2. אייל ניב Says:

    אגב טוטאליות המלחמה – http://eyalniv.wordpress.com/?p=568

  3. אבנר Says:

    האותיות הם חלק מהרשימות שמופיעות במאמר של כשר. "עקרון ההבחנה" של כשר מחולק לארבע קטגוריות המחוקות לתתי-סעיפים: a1-a.4, b1-b14, c1-c3, d1-d4

    אני יודע שזה נראה מופרך, אבל זו הסכולסטיקה ששהוא מייצר עבור הצבא.

  4. יובל Says:

    תודה על מאמר מעניין וחשוב.
    יש נקודה אחת אודותיה תמהתי – אתה מציין, בצדק, שבפועל המלחמה-המוגבלת היא תחליף תרבותי למלחמת כל-בכל. ברם לדעתי טענה נכוחה זו מחטיאה משהו: ברמה הנורמטיבית, דיני המלחמה וההבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים הם מה שמתיר ללוחמים ב"צד הלא צודק" להילחם בלוחמים מה"צד הצודק". אחרת, סוגיות אתיות של "כיצד מותר ללחום" עולות רק – אך ורק! – לגבי הצד הצודק. לאיש אסור ללחום עבור ללחום בצד הלא-צודק.
    ככל שאני מבין, כשר מנסה לעקוף מוקש זה בכך שהוא דן ב"אתיקה מקצועית" אשר מותירה את שאלות צדקת המלחמה מחוץ לדיון – הללו שיכות לתחום הפוליטי.אלא שאינני מבין כיצד ניתן בכלל לנקוט במהלך זה בהקשר בו מיטשטשות ההבחנות בהן אתה דן בין לוחמים ללא-לוחמים .

  5. אבנר Says:

    יובל,

    אני חושב שההערה שלך מוטעית. תורת המלחמה הצודקת הקלאסית מניחה אי-תלות בין שאלת צדקת המלחמה עצמה (jus ad bellum) לשאלת צדקת האמצעים במהלך הלחימה (jus in bello). מאחורי "עקרון הסימטריה" או "השוויון המוסרי של חיילים" עומדת ההנחה שחיילי שני הצדדים יצאו לקרב משום שאלה היו הפקודות שקיבלו, ועל כן שאלת ההצדקה של המלחמה עצמה אינה נוגעת לזכויותיהם וחובותיהם במהלכה. יש היום כמה נסיונות לערער על העקרונות האלו, אבל הם עדיין מאוד מקובלים, וגם הנסיונות לערער עליהם לא מחזקים את עמדתו של אסא כשר.

    אני מסכים איתך שבאופן אינטואיטיבי, וללא קשר לתורת המלחמה הצודקת, מן הראוי שלא לשרת במלחמות לא צודקות (אני, למשל, מסרב לשרת בצבא הכיבוש). אבל מכיוון שכולנו יודעים שמרבית האנשים יסכימו לשרת המרבית המלחמות, גם כשהן לא צודקות, מוטב לשמור על כללי התנהגות מסוימים על מנת למנוע קטל וסבל מיותרים.

  6. יובל Says:

    אבנר,
    לא הסברתי את עצמי כיאות. אתה כמובן צודק באזכור הקשר בין השוויון המוסרי של לוחמים וההבחנה בין צדקת המלחמה לצדק במלחמה. דומה שיש מקום להבחנה השניה רק בהנתן הבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים. ה

    טענתי שהערעור (של כשר) על הבחנה זו גורר ערעור על הבחנה בין צדקת המלחמה לצדק במלחמה. מה שיוצא לכשר, אם כך, מזה שהוא מבטל את ההבחנות בין לוחמים לא-לוחמים הוא שאסור להשתתף ב*מלחמות* (והנקודה היא בדיוק ש/אלו אינן בידוק מלחמות!) לא צודקות.
    כל הטענות על כך שמותר (קו"ח צריך) להשתתף גם במלחמות לא-צודקות מניחו שאלו מלחמות. החובה המסורית של הלוחם היא ללחום באופן צודק, לא להשתתף רק במלחמות צודקות. ברם בהעדר ההבחנה, אין לפנינו מלחמה במבון הרלבנטי מבחינה נורמטיבית.

  7. אסתי Says:

    אני חושבת שהחלק החשוב במאמר הזה לבד מהאבחנה שאתה מציין במעבר להשוואת האזרחים והחיילים בצד שלנו, בידי אסא כשר, הוא החלק שמציין את המחיר שהתורה הזו תדרוש מאיתנו.

    אני אומרת את זה, כי נראה לי שבדיונים בין הצד השולל מלחמה לצד השני, הטיעון המוסרי מזמן פשט את הרגל ואין טעם להתייחס אליו במקום שאין מי שמקשיב. לעומת זאת הטיעון של what in it for me משמעותי וחשוב בעיקר בימים אלו בהם אנשים לא מסתכלים גבוה יותר מהפופיק של עצמם.

    מצטרפת לקודמי – חשובים מאוד הדברים שאתה אומר כאן. תודה.

  8. נועם Says:

    נדמה לי שתורת הפיגולים של אסא כשר פשוטה עוד יותר מהצגתה כאן.
    הדגשת את טשטוש הפער בצד שלנו בין אזרח לחייל, ואת חובת המדינה כלפי החייל, הנובעת מתפיסתו כאזרח. שים לב שכשר עושה את אותו תרגיל ממש כלפי הצד השני – אבל בהיפוך. בצד שלנו – כולם אזרחים. בצד השני – כולם מעורבים. יש לו כל מיני טכניקות להגיע לזה אבל זה המסר שמחלחל היטב למי שמבין את המוסיקה.
    ואיך אומרים, אחרי הגדרות פתיחה כאלה – ואידך זיל גמור. הכול מותר. ועזה לדעתי היתה מימוש לדוגמה של התורה הכשריסטית.

  9. נועם Says:

    ועוד הערה קטנה: ברור שתורת הפיגולים הזו היא 'מוסר של חזקים', כלומר אנחנו החזקים ואנחנו נקבע מה מותר לנו לעשות לכם (הכול) ומה מותר לכם לעשות (כלום).

    הבסיס האלמנטרי של כל תורת מוסר מעורער כאן לחלוטין. אסא כשר לא מעלה על דעתו שתורתו תיושם יום אחד נגדו (למשל שהוא יתעורר בוקר אחד כרופא פלסטיני שבנותיו נרצחות לנגד עיניו, ובטנק שמול ביתו יושב חייל ומחזיק ביד את הקוד הכשריסטי שהכשיר את הירי).

  10. אבנר Says:

    נועם,

    אני מסכים לחלוטין עם ההערה האחרונה. ואני מתכוון להתייחס לנושא בפוסט הבא שיעסוק בהצדקת ה"חיסולים הממוקדים". מה שמאפשר לכשר לאמץ את הכללים הללו היא הידיעה שלצד השני אין את היכולת לבצע את הפעולות שהוא מצדיק.

  11. אסף Says:

    כל הכבוד. דברים כלבבי. אמנם באחור של כמה שנים טובות – אבל הגיע באמת הזמן להוציא את האויר מהבלון הנפוח הזה. כשר הוא פילוסוף רע. אני מאוד נבהלתי ממנו כששמעתי אותו בתור חייל סדיר לפני 10 שנים אבל אז לא ידעתי להסביר בדיוק מה. היום אני יודע, ועכשיו החכמתי אפילו עוד.

  12. יוחנן ריכטר Says:

    נדמה לי שמישהו פיספס את ההקשר הבינלאומי הרחב.
    המסמך הבסיסי ממנו נגזרות הרבה מסקנות ותובנות הוא אמנת ג'נבה הרביעית, המגדירה (!!) את כללי ההרג הנכון במלחמה.
    והנה, הסעיף הקצר ביותר באמנה זו אומר בלקוניות אכזרית לא פחות מאשר:
    Art. 28. The presence of a protected person may not be used to render certain points or areas immune from military operations.
    ובעברית : המצאותם של אנשים מוגנים (=לא לוחמים) לא תהפוך נקודות או אזורים לחסינים מפני פעולות צבאיות.
    הפירוש של סעיף מצמרר זה הוא הבסיס לפלפולים והבחנות דקות שמטרתן לברר מתי מותר ומתי אסור להרוג אזרחים "לא מעורבים". ככל שזה מזעזע, האמנה המדוברת עצמה קובעת שאזרחים הנמצאים באזור בו מתנהלת לחימה, נורית אש ויוצאותל התקפות, נהרגים "כדין" אם נהרגו.

    ואת זה, לא אסא כשר ניסח.

  13. אבנר Says:

    יוחנן,

    נדמה לי שלא הבנת את הסעיף שאתה מצטט. משמעותו היא שאסור להשתמש באזרחים, שנהנים מחסינות על פי האמנה, על מנת להגן על מתקנים צבאיים. אני מסכים איתך שהסעיף מנוסח ברישול, אבל זו כוונתו.

  14. עודד Says:

    יוחנן,

    בהמשך לנקודה של אבנר, התרגום המדוייק הוא:
    "המצאותם של אנשים מוגנים לא תשמש להפיכת נקודות או איזורים מסויימים לחסינית מפני פעולות צבאיות."
    האיסור הוא על שימוש אסטרטגי בחפים מפשע על מנת לנצל את העובדה שיש להמנע מלפגוע בהם. הסעיף למעשה מניח שיש להמנע מפגיעה בחפים מפשע גם כשיש בכך רווח צבאי ברור, ולכן הוא אוסר על השימוש בחפים מפשע בהקשר זה. אז אם החמאס עשה שימוש בחפים מפשע כדי להתגונן הוא עבר על סעיף זה באמנת ז'נבה אבל אם ישראל פגעה בחפים מפשע בהם החמאס השתמש היא עברה על ההנחה שביסוד סעיף זה.
    זה באמת די מדהים איך להבדלים עדינים כל כך בניסוח יש השלכות מרחיקות לכת כל כך על משמעות המשפט.

  15. יוחנן ריכטר Says:

    לעודד.
    צניעות לא מזיקה אף פעם.
    יתכן שהכותב דווקא מבין היטב את משמעות הסעיף? לימד אותו? פירש אותו?

    יש איסור על שימוש איסטרטגי בחפים מפשע. האיסור הוא על ידי עיקור העוקץ משימוש שכזה, ע"י הפיכת ה"אנשים המוגנים" באותם אזורים/נקודות לבלתי מוגנים. זה לא בדיוק מנוסח כך, אבל זו המשמעות.
    נסביר.
    אם לשיטתך האיסור היה על הצד המשתמש באנשים מוגנים, בלי להשליך מסקנות מעשיות על הצד שמנגד, היה הסעיף אילם וחסר משמעות, או בלשון הילדים "נו נו נו".
    האמנה היא כלי מעשי ולכן קובעת בצורה ברורה (לפחות למשפטנים שבינינו) שלשימוש כזה יש תוצאה טראגית. האיזור אינו חסין מפני פעולה צבאית, וכשזו מגיעה – בדמות ירי, הפגזה, הפצצה או פיצוץ – כל מי שנפגע בפעולה נזקף לחובתו של הצד שיזם פעולה צבאית מאיזור בו מצויים אנשים מוגנים.
    כל פירוש אחר מעקר את כוונת הסעיף.

    נכון שהסעיף הזה מטריד, ונוח יותר להתעלם ממנו, אבל לא לחינם הוכנס לאמנה, והוא יושב שם בשקט כבר הרבה שנים.
    הסעיף יכול להיחשב בלתי הומני, ואני מבין למה רצית לשנות את משמעותו ולהפכו להערת שוליים לא מחייבת, אבל מי אמר שמלחמה הומנית או שכללי הסדרת המלחמה (אמנת ג'נבה, אמנת האג) מתאימים לקריאה לילדים קטנים.

  16. אבנר Says:

    יוחנן,

    מי שפותח את תגובתו ב"נדמה לי שמישהו פספס" לא יכול להתלונן על סגנונם של אחרים, ובכל מקרה אני מתנצל אם תגובתי או תגובתו של עודד נראתה לך מזלזלת. יחד עם זאת, וללא קשר להכשרתך המשפטית, הפרשנות שלך את הסעיף – שהוא סעיף ידוע שמוזכר כמעט בכל דיון על השימוש של חמאס באזרחים כ"מגינים אנושיים" – עדיין נראית לי מוטעית.

    אתה מתרגם may not be used to render כ-"לא תהפוך" ואין ספק שיש לתרגם "לא תשמש להפיכת". התרגום שלך מסיר את חסינותם של האזרחים, בעוד שהתרגום המדויק אוסר על הצדדים הלוחמים לעשות שימוש באזרחים. אלה הם שני דברים נבדלים לחלוטין.

    אתה מציין שאם הסעיף לא היה מבטל את חסינות האזרחים הוא היה בבחינת "נו נו נו" – וזאת בניגוד לשאר הסעיפים שהם בבחינת יהרג ובל יעבור? מרבית סעיפי האמנה מטילים חובות על מי מהצדדים באופן שלא ניתן לאכוף אותו, אלא על ידי בית דין בין לאומי. הסעיף הזה אינו שונה במאום. העובדה שהוא קובע ששימוש כזה באזרחים הוא פשע מלחמה אינו פוטר את הצד השני מהימנעות מפגיעה באזרחים האלו. לכל היותר, ניתן להשתמש בעקרון הפרופורציונליות ולטעון שבשל השימוש של הצד השני באזרחים לא ניתן היה להימנע מפגיעה בהם. אך גם אז החובה למזער את הפגיעה הזו ככל האפשר (גם במחיר סיכון החיילים שלנו) אינה פוחתת.

    הנה סעיפים 51(7,8) של הפרוטוקול הנספח לאמנה:

    7. The presence or movements of the civilian population or individual civilians shall not be used to render certain points or areas immune from military operations, in particular in attempts to shield military objectives from attacks or to shield, favour or impede military operations. The Parties to the conflict shall not direct the movement of the civilian population or individual civilians in order to attempt to shield military objectives from attacks or to shield military operations.

    8. Any violation of these prohibitions shall not release the Parties to the conflict from their legal obligations with respect to the civilian population and civilians, including the obligation to take the precautionary measures provided for in Article 57.

    כלומר, הפרת סעיף 7 כאן, או סעיף 28 באמנה, אינה פוטרת את הצד השני מחובותיו.

  17. אייל גרוס Says:

    תודה על הדברים – ובכלל על הבלוג הזה. היום הרצתי בכנס שהתקיים בבית הספר למשפטים של SOAS באוניברסיטת לונדון על ההיבטים המשפטים של הלוחמה בעזה, והתיזה של כשר עלתה שם לדיון. בעיני הדוברים, ששמעו עליה הודות לפרסומה גם באנגלית והדיווחים עליה בהארץ, היא נראתה מופרכת למדי ומסכנת את עקרון ההבחנה (במשמעות הקלאסית של הבחנה לגבי האויב) עד כדי כמעט איונו. בשל מסגרת הדיון וקוצר הזמן לא יכולתי לתת לך קרדיט אבל רוח הדברים שנכתבו כאן בהחלט השפיעו על ההתייחסות שלי. אני חושב שדווקא מאחר שכשר כותב כפילוסוף ולא כמשפטן הרי שאי אפשר לשחרר אותו מהשאלות המוסריות הרחבות יותר שהצבעת עליהן לגבי חובת המדינה להמנע בכלל ממצב של מלחמה (על ידי הפסקת הכיבוש, ניהול מו"מ, התייחסות ליוזמה הסעודית ומה לא…). מעבר לכך יש הרבה בעיות בענף הזה של ה jus in bello ומה שעשו לו לאחרונה, לרבות כמובן לעקרון המידתיות. בעקרון מה שחשוב לשים לב זה כמובן שעקרון המידתיות ממשיך את עקרון ההבחנה. הכלל הוא שאין להרוג אזרחים. לשם כך אסור לעשות אזרחים למטרה. אם יש מקרה בו מטרה צבאית עלולה לגרום לפגיעה באזרחים, הרי שאסור לעשות זאת אלא אם כן אפשר להבטיח שלא תהיה פגיעה בלתי מידתית. אבל נדמה שלאחרונה החריג הפך לכלל, כל דבר מוסבר שהוא מידתי, וכל מיני "מומחים" (שאגב חלקם אינם כלל מומחים) מסבירים ומצטטים שמותר להרוג אזרחים כל עוד זה מידתי – ונדמה שבעיניהם הכל נהיה מותר. אז אפשר לומר המידתיות היא בעין המתבונן, וזה בהחלט סיכון. וצריך לדבר על כך שהמידתיות מעבירה לניתוח רווח-הפסד כזה שנהיה מנותק משאלות של צדק מהותי ויחסי כוח, וגם בעצם לשים לב לכל ההצהרות הרשמיות וחצי-רשמיות של ישראל על כך שהיא בעצם זנחה את המידתיות! (כמו אותו טייס חיל אוויר שאמר בכתבה בערוץ 10 "אם הבריטים היו נלחמים במידתיות אם היו מנצחים את הנאצים?!" – מראה שהשיח בצבא הוא שהמידתיות נזנחה ויש עוד הרבה הצהרות יותר רשמיות שכדאי לרכז).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: