Archive for 15th ב-פברואר, 2009

מחניתה למדריד ובחזרה לירושלים

פברואר 15, 2009

מאת אביחי שרון

בסרטו "חניתה לפני מדריד" מביא ערן טורבינר את סיפורם של 300 יהודים צעירים וחלוצים שרובם ככולם היו חלק מהתנועה הקומנוסטית שיישבה את ארץ ישראל לפני ולאחר קום המדינה. 300 הצעירים הללו בחרו בשנת 1936 לצאת לספרד ולהצטרף לבריגדות שנלחמו בעליית הפאשיזם של פרנקו בספרד של שנות השלושים. בסרט מסבירים אלו שזכו לשוב מן המסע הזה מדוע הגיעו לידי הכרעה ש"מדריד קודמת לחניתה". באחד מהראיונות מסביר אדם מבוגר היושב בכסא גלגלים כי הפאשיזם הוא האוייב של כולנו ושעם פאשיסט אי אפשר לנהל דיון פוליטי, בפאשיזם נלחמים. מאות צעירים מופלאים אלה מימשו בפועל את עולם הערכים האוניברסלי עליו גדלו ושעל בסיסו הצטרפו למערכה להקמת מדינת ישראל. נדמה היום שאפשר לקבוע באופן כמעט סופי כי הם לא רק הפסידו במערכה שם במדריד אלא גם בארצם-ארצנו. החזון השיתופי שמושתת על סולידריות ושויון, שהיה נר לרגליהם של אותם צעירים וחבריהם, שוב, ובאופן בוטה יותר מבעבר, נבעט מחוץ לגבולות המדינה ע"י הבוחר הישראלי.

הרבה ייכתב וידובר וינותח כעת ובתקופה הקרובה על ישראל של אחרי בחירות 2009. פרשנים ומומחים שונים יסבירו לנו על המגמות הפוליטיות שהבחירות האחרונות, שבאו באופן לא מקרי מיד אחרי המבצע בעזה, מצביעות עליהן. במסגרת הניתוחים והפרשנויות ידובר גם בוודאי בכישלון והתרסקות השמאל. "שמאלנים עאלק" רבים, השייכים לחנה המכונה "שמאל הציוני", מחנה שאמיר היטיב לתאר בפוסט שלו, ילינו על הכישלון ויתייסרו כפי שהתייסרו לאחר עליית בגין, ביבי ושרון לשלטון. לעומת מה שמכונה ה"שמאל הציוני", השמאל הרדיקלי, אלה שגם אותם-אותנו תיאר אמיר היטב בפוסט האחרון שלו, ימשיכו ללכת לפעולות המשותפות של פלסטינים וישראלים נגד הכיבוש. אלה האחרונים ימשיכו לנקוט באותו אופן פעולה שבו נקטו בעשור האחרון: ניתוץ ההבחנה הגזענית בין יהודים ולא יהודים במרחב שבו אנו חיים.

בכל זאת תוצאות הבחירות האחרונות מעלות שאלות קשות עבור כל שמאלני, יהא זה שמאל ציוני שהצביע עבודה או מרץ ויהא זה שמאל רדיקלי שהצביע חד"ש ושמאלה או שלא שלשל פתק לקלפי כלל מתוך אידאולוגיה אנטי ממסדית כזו או אחרת. יש כאלה שיאמרו שמרגע שברור כי אדם כמו ליברמן יהיה חבר בכיר בממשלה הקרובה הרי שאפשר להגדיר את המדינה כבעלת משטר פאשיסטי, ויש כאלה שיאמרו שאנו עוד לא שם. על כל פנים, בין הראשונים והאחרונים בוודאי יש תמימות דעים כי גם אם לא הגענו עדיין אל הפאשיזם המאיים הרי שהתקרבנו אליו באופן משמעותי במהלך המבצע האחרון בעזה והבחירות של השבוע הזה. בין אם ליברמן יצליח להעביר את חוק האזרחות החשוך שלו במסגרת קואליציה ימנית שבתוכה גם יושבים אנשי תנועת כהנא חי (שכבר הוגדרה בארה"ב ובמקומות אחרים כארגון טרור יהודי) ובין אם לאו, הרי שחקיקות כאלו ודומות להן יועלו שוב ושוב על סדר היום ולבסוף גם יעברו. גם בלי חוק האזרחות הדורש נאמנות למדינה נוסח מוסוליני, הרי שבקדנציה הקרובה נראה חקיקות עוקפות בג"ץ ועוקפות פרלמנט. כבר עתה גודשים את השיח הציבורי הצהרות על שינוי שיטת המשטר ושיטת הבחירות. לכולנו ברור שמה שטמון בשינוי זה אינו הניסיון ליצור ממשלה יציבה שתחזיק מעמד קדנציה שלמה אלא תפיסת עולם כוחנית וקפיטליסטית שמבקשת לרמוס את המיעוט בישראל (על נקודה זו עמד היטב אסף בפוסט האחרון שלו).

הצעירים של שנות השלושים שגמרו בליבם כי המאבק נגד הפאשיזם העולמי חשוב יותר הצטרפו בזמנם לאלפים רבים של צעירים מרחבי העולם שחשבו כמותם. בניגוד אליהם אצלנו התנועה הפאשיסטית עולה וצוברת מעמד במשטר הישראלי בלי להתקל בהתנגדות משמעותית. בכל זאת, אנו, השמאל שעוד מבקש להאבק בממסד הגזעני בישראל, נמצאים כעת מול אתגר דומה לזה שמולו ניצבו אנשי התנועות הליברליות ותנועות השמאל של ספרד, גרמניה, איטליה ומדינות רבות בדרום אמריקה במהלך המאה ועשרים. גם הם נאלצו להתעמת עם מציאות שבה הם הפסידו את המערכה, במקרים רבים באמצעות ההליך הדמוקרטי, לכוחות גזעניים ופאשיסטים. האתגר הזה דורש מאיתנו, השמאל הרדיקלי שבמשך השנים האחרונות נאבק בכיבוש מדי שבוע בשטח, לחשיבה מחודשת. עלינו להבין מה במבנה של הפוליטיקה בישראל מאפשר עליית כוחות אלה. במשך השנים הוצעו הסברים שונים לתופעה זו, אך אלו לרוב היו לא-מספקים. יש אלו שאומרים שהסיבה נעוצה במבנה השלטוני בישראל, אחרים מסבירים שזה בגלל הכיבוש. גם אם אלו תשובות תקפות ורלוונטיות הן עדיין לא מניחות את הדעת משום שאינן מצביעות על אותו מרכיב מהותי בשיח הפוליטי בישראל שמאפשר צמיחת ליברמנים למיניהם בתוכה. החיפוש אחר המרכיבים המהותיים לשיח ולמבנה הפוליטיים בארצם הוא מסע אליו יצאו אנשי תנועות מחאה שנאבקו בשלטונות מעין אלו במהלך המאה העשרים ברחבי העולם. אלו מהם שהצליחו להיחלץ מן הבור החשוך הזה נאלצו, כתוצאה ממסקנות החיפוש, לבצע שינויים דרמטיים במבנה ובשיח הפוליטי בארצם.

וכאן אנו מגיעים אל האתגר השני, שהוא אולי קשה יותר. האתגר האמיתי של השמאל הפעיל היום בישראל הוא לשאול את עצמו מה תפקידו כעת בתור מיעוט בישראל. מהן גבולותיו וגבולות מחאתו. זוהי כנראה אחת הטעויות ההסטוריות העקביות ביותר של השמאל בישראל: חוסר ההבנה של מקומו בחברה הישראלית והתפקיד שנגזר ממיקום זה. השמאל הישראלי אוחז במשך שנים בקרנות המזבח ומבקש להוכיח לעולם ולעצמו שהוא הוא המרכז בישראל. קולות השמחה והגאווה וההצהרות על ניצחון "דרך השלום" ו"מחנה השלום" בישראל נשמעים בכל פעם שמתפרסם סקר אומלל כזה או אחר על המוכנות לכאורה של החברה הישראלית לוותר על שטחים תמורת שלום. השמאל בחר להיגרר אל תוך המניפולציות המגוחכות האלה שוב ושוב ולהתעלם מן המציאות והפרטים הקטנים. עכשיו, אחרי מבצע עופרת יצוקה ובחירות 2009, כבר אי אפשר לטשטש את המציאות המרה. החברה בישראל לא זזה שמאלה וכמוה גם הפוליטיקה לא זזה לשום מקום. הסירוב הישראלי ההיסטורי להשתחרר מעמדת הקרבן ולהתבגר נשאר כפי שהיה. מרגע הכרזת תוצאות הבחירות, כאשר ברור שהשמאל הישראלי נדחק לחלוטין אל שולי השוליים של השיח הפוליטי, עליו לשאול את עצמו מה תפקידו מן הפינה הדחוקה הזו. במילים אחרות, עלינו לשאול את עצמנו לא איך זוכים לכונן שוב את אשליית האהדה הציבורית או איך לשוב ולהיות תנועת שמאל מדומה שלוקחת חלק בשלטון שהוא בסך הכל אותו משטר בתחפושת שונה (כפי שהדגים ברק בעשור האחרון). במקום זאת, עלינו לשאול את עצמנו איך מביאים להתרסקות המשטר הזה. כיצד מביאים את התנועה הפאשיסטית והפונדמנטליסטית לידי קריסה ומייצרים שינוי אמיתי במאזן הכוחות ובשיח הפוליטי בישראל. על האג'נדה של השמאל להפסיק להיות אפולוגטית ומתרפסת ולומר באופן ברור כי לא מדובר עוד במאבק נגד שלטון טועה שאיבד את הדרך, אלא בשלטון רע שאיבד את הלגיטימציה המוסרית להתקיים עוד. מי שמסרב גם היום להכיר במציאות ושוב וטועה לחשוב כי מדובר רק בעניין של תדמית ועבודת קמפיין לא מוצלחת ושאם רק נשווק את המוצר שלנו באופן קצת יותר סקסי הציבור יתפקד לשורותינו בהמוניו, יגלה במהרה שלא נותר עוד על מה להיאבק. אלה המתהדרים בנוצות של שמאל ומבקשים להמשיך במדיניות של גמגום וחנופה במקום לשחק את המשחק האמיתי, יגלו שגם הפינה הקטנה והעלובה שנותרה לנו כעת לאחר הבחירות נכבשה על ידי אחרים ושלנו, המיעוט המוחה, כבר לא נותרה אפילו קרן זווית לצעוק ממנה.