לא כיבוש, ייהוד

בעולם הפרוגרסיבי מתקיים דיון מזה זמן רב, כיצד להסביר את היחסים היהודיים-פלסטינים בארץ, האם "אפרטהייד", "כיבוש ממושך", "קולוניאליזם" או סתם "נישול". (לעיון על כל השיח ועל הקושי בהגדרה, אני ממליץ על ההקדמה בספר "משטר זה שאינו אחד" של עדי אופיר ואריאלה אזולאי). הטענה שאני מבקש להעלות היא שהמקרה הישראלי-פלסטיני למד אמנם מכל אלו, אך הוא דורש מושג משל עצמו, ובהמשך גם להציע מונח כזה.

מראשוני אדריכלי הייהוד, ריכרד קאופמן

כידוע, עד שנות התשעים נהגו לומר בפה מלא "כיבוש" כאילו הסכסוך והעוול כלפי הפלסטינים קשור רק במה שקרה מאז 1967, וכאילו ההתנחלויות בגדה הן נקודת אפס, שבה התחילה ישראל לזלזל בחוק הבינלאומי, (כמו לא הייתה החלטה ב-47' על הקמת מדינה פלסטינית, לא היו החלטות על הפליטים, לא היה "עסק הביש", פעולות הנקם וכו'); וכאילו עד 1967 היה כאן גן-עדן שוויוני. בהתעלמות מן השלטון הצבאי על הפלסטינים אזרחי ישראל (והשתקת זהותם), מן העוולות שבאופן שבו הוקמה המדינה, וכמובן מן האלימות כלפי האופוזיציה והנימה הגזענית-עדתית. מאז שנות התשעים, בשל התפתחויות היסטוריות (פתיחת ארכיונים בישראל, הלגיטימציה לפלסטינים כעם באוסלו, והתפתחויות פילוסופיות עולמיות), החלה לחלחל ההבנה, שהסיפור של 1967 הוא רק פינה מסיפור השליטה-ההגמונית של היהודים על המרחב ועל הפלסטינים כולם, לא רק בשטחי 1967, ולא רק מאז 1967. גם ההפרדה בין "פלסטינים" בתוך הארץ, בשטחים ובגולה התגלתה כמלאכותית וכחלק ממנגנון השליטה וההשתקה, כפי שטענו הסוציולוג פרופ' ברוך קימרלינג וההיסטוריון ד"ר מירון בנבנישתי, ובהמשך רבים אחרים.

עם התובנה הזו נוצר הצורך במושג חדש. אחד הדימויים העולים תכופות הוא "אפרטהייד", אך מונח זה טומן בחובו מלכודת לא מבוטלת, כפי שהסביר בכישרון רב בנבנישתי לפני זמן לא רב, ב"הארץ":

התלות הכלכלית ההדדית בין לבנים לשחורים בדרום אפריקה אינה דומה לתלות החד-צדדית של פלשתינאים בישראל. תלות זו סיכלה כל ניסיון ליצור הפרדה או חלוקה טריטוריאלית בדרום אפריקה. היחס הדמוגרפי של רוב שחור מוחלט, ההולך וגדל, אינו דומה ליחס הדמוגרפי של כמעט שוויון, השורר ממערב לירדן. בדרום אפריקה משתייכים שחורים ולבנים לדת משותפת, שאף אם התקיימו בחלקיה ביטויים גזעניים, בכל זאת היו להם ערכים משותפים שאפשרו, למשל, את קיום תהליך הפיוס לאחר האפרטהייד; בישראל הולך העימות היהודי-מוסלמי ומתעצם. משטר האפרטהייד היה מבודד לחלוטין ונתפש כמצורע בקרב הקהילה הבינלאומית. לעומתו זוכה ישראל לתמיכה מסיבית ובלתי מעורערת של פזורה יהודית מלוכדת, סיוע אמריקאי והימנעות – פרי אשמת השואה והאנטישמיות – מהטלת סנקציות אפקטיביות. בדרום אפריקה האמינו שחורים ולבנים שהם משתייכים למולדת משותפת ומאבק השחורים היה לשוויון אזרחי ופוליטי, בניגוד לסכסוך הישראלי-פלשתיני שבו דומיננטית השאיפה להגדרה עצמית לאומית ולהפרדה.

בנבנישתי טוען שהשימוש ב"אפרטהייד" מטשטש את השוני בין המקרים, ומרדד את השיח, והוא אף מעלה בעיות באפיסטמיה של הטרמינולוגיה ההיסטורית. אני מצטרף אל בנבנישתי ואומר בפשטות, גם בלי להתעכב ארוכות בדיון סמיוטי ולעצור בשלב ההגדרות: משטרי הפרדה היו וישנם כמה, אך "אפרטהייד" היה רק אחד. אמת, "אפרטהייד" פירושו באפריקנז "הפרדה", מילה שמוכרת מאוד לכולנו בעולם הסגרגציה (סגרציה מכוונת בנישואין, במרחב, בחינוך, ועוד); אולם כאשר נעשה שימוש במונח "אפרטהייד" באפריקנז ולא בעברית, המטען המסומן הוא "דרום אפריקה", כשם שכשאומרים "קולוניאליזם" מרמזים על מעצמות אירופה, וכשם שכשאומרים "שואה" האסוציאציה היא של שואת (היהודים) באירופה. "אפרטהייד" גם מרמז על הפתרון הבלתי נמנע והיחידי – מדינה אחת, שהיא אמנם אפשרות רצויה ואפשרית, אך גם רחוקה, במחלוקת, נכפית על הפלסטינים ובוודאי לא היחידה. בעוד שיש בארץ מרכיבים רבים של אפרטהייד, של קולוניאליזם ושל תופעות היסטוריות אחרות, אף אחת מהן איננה מספקת הסבר מלא וייחודי למקרה הישראלי-פלסטיני.

לדיון התיאורטי ולמאבק המעשי דרושה למעשה מילה. חסר מונח שהוא גם רעיון. עליו להיות מושג שמסביר את הפעולות הישראליות כולן, הכוללות גירוש, נישול, כיבוש, שליטה אתנית וכלכלית, יצירת רוב מלאכותי יהודי וגם דמוקרטיה מדומיינת ולפרקים גם שלום וגבול מדומיינים. פרופ' ג'ף הלפר הציע במאמר "Nishul: Israel's Form of Apartheid" (בתוך: An African Conversation on Israel and Palestine, Columbia University, 2002) את המושג "נישול", אשר מתאר אמנם את הנעשה בתוך ומחוץ לקו הירוק, אבל איננו מייחד את המקרה הציוני, ובוודאי שלא בא ממנו. זהו התוצר כפי שמאבחנים אותו אנשי האקדמיה, ולא שמשתמש בו המדכא. הייתי רוצה להציע שיפור להצעה של הלפר, משום שאני סבור שאפשר במידה רבה של ביטחון לומר שהמשותף בכול המפעל המתמשך של הציונות הוא "ייהוד", הצד השני של הנישול.

כך זה נראה כשהדמוגרפיה והגיאוגרפיה מתמזגות. שימו לב שבשטחים אין ערבים. לחצו להגדלה.

"ייהוד" הוא אפוא ההסבר היחיד לכול מפעל הנישול בארץ, בתוך ומחוץ לקו הירוק, לפני ואחרי 67' ו-48'. וגם כיום (לעיתים במסווה, מתוך גישה משיחית, התפייסותית, או אפילו באמתלא חברתית וארכיאולוגית). הרצון לשליטה מקסימלית (דמוגרפית וגאוגרפית). לכן, יהיה נכון גם לקדם אותו גם בשיח הבינלאומי, הן האקדמי והן בשיח מאבק הזכויות, כמתאר את משטר השליטה / הפרדה / נישול / כיבוש / קולוניאליות. ממש ככה: yehud גם בשפות זרות, כמו שעשו עם "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" שהפכו מטבע לשון בינלאומי לתופעה (ולא מתורגם לאנגלית; judaize שמשמעו "גיור", המשמעות המקורית של המילה "ייהוד"). חשוב לציין שמושג זה לא הומצא על ידי אקדמאים, אלא על ידי המנשלים עצמם, ולכן הוא אותנטי יותר, ראוי יותר ומסביר יותר טוב את התופעה. יתרה מזאת, הוא כמובן גם ייחודי, וניתן להשתמש בו באופן בינלאומי.

לייהוד יש פנים רבות, אך הוא מתבטא בעיקר בשתי צורות, כאמור: האחת, דמוגרפית והשנייה גאוגרפית. הייהוד הדמוגרפי הוא מאמץ לייצר מקסימום יהודים ומינימום ערבים (מפה דינאמית להמחשה, מתוך אתר של פעילי-ייהוד בירושלים המזרחית). ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של רוב יהודי יחסי (עידוד הגירת ושיבת יהודים, הגירה שלילית של ערבים, שינוי מושגים, זכויות אזרחות, משחק עם הגבולות וכו'). הייהוד הגיאוגרפי פירושו מקסימום מרחבים בשליטה יהודית, ומינימום בשליטה ערבית. ניסיון מתמיד להשיג עליונות ושליטה מתוך יצירה/שימור/הגדלה של משאבים טריטוריאליים (הפקעות, הלאמות, יישובים, הריסות בתים, ביתור, שליטה על דרכים, שינוי פני הארץ מלאכותית, משחק עם הגבולות וכו'). בנוסף אפשר לאפיין מפעלי ייהוד מסייעים, בהם – ייהוד לשוני (עברות), וייהוד קפיטאלי (נכסים, משאבים ואמצעי ייצור), כך שאספקטים שונים של המונח עוד צריכים להתפתח.

מאידך, מונח זה בעייתי משום שהוא מחזק את הבעלות הציונית על היהדות, דבר שיהודים רבים בעולם יתנגדו לו; כמו כן, הוא מזכיר באנגלית את המונח "ייחוד", המתייחס להתייחדות של זוגות נישאים; ולכך עוד דרוש דיון נוסף.

אמרו, אם כן, "יהוד".

—–

אייל ניב כותב את "אמת מארץ ישראל"

רעש, הפסקת אש, דיבור

מאת בועז לוין

לפני הרעש
טקסט זה נכתב כניסיון התמודדת עם ההתרחשויות הפוליטיות האחרונות, בעיקר מבצע "עופרת יצוקה" והאפשרות של משא ומתן אחריו. הטקסט נולד מתוך רצון לדמיין לפרטיו את המצב האנושי שנוצר בעקבות הפעולה בעזה ושאיפה להגיע להבנה חדשה שלו, עד כמה שאפשר לנסות ולחוש מה הרגישו תושבי אזור המלחמה (בעזה ובדרום, להבדיל אלף הבדלות). התופעה הראשונה שעלתה לי לראש כשהתיישבתי וניסיתי לכתוב על המלחמה הייתה הרעש. במקום לחשוב על המצב במונחים פוליטיים אופייניים, חשבתי על הרעש שמילא את המרחב. פתחתי את הכתיבה בניסיון לתאר את הרעש, להבין את תכונותיו, והמשכתי מניתוח ספציפי זה לשרטוט כולל יותר של המהלכים הפוליטיים באמצעותו. הניתוח שאני מציע מתמקד בשלושה מצבים שונים: רעש, שקט ודממה ובשלוש סיטואציות מדיניות: מלחמה, משא ומתן ושלום. השלושה הראשונים משמשים הן כמטפורות למצבים המדיניים, והן כתופעות שמתרחשות בהם. כלומר, הרעש עליו אני כותב בפתיחה היינו רעש ממשי דוגמת צלילי התנפצויות זכוכית ופיצוצים, אך מתפקד גם כמטפורה לחוסר סדר, אי-ההיגיון, וחוסר ההתפתחות שהמלחמה מכילה. לאחר שהגדרתי את המצב המשכתי ופירקתי את ההגדרות ואת החפיפה הפשוטה בין שקט ומשא ומתן ובין הפסקת האש הנוכחית, ואת הנחת היסוד של ההבדל בין רעש לשקט. השקט מתגלה בטקסט כמצב שמצוי בתוך הרעש וכמנוגד לדממה. הוא ניצב במקביל להפסקת האש, אשר מוגדרת על ידי הזמניות שלה וכשמה כן היא, רק הפסקה. לבסוף את הדממה הקבלתי לשלום, כניגוד גמור למלחמה ולרעש. בעזרת הניתוח של השקט, הרעש והדממה אני מבהיר את ההבדל בין הפסקת אש כפעולה מלחמתית ומשא ומתן ששואף לשלום.
הטקסט נכתב כמסה וככזה הוא נותר עם הרבה קצוות פרומים. הוא מציע קריאה ישירה של המצב באמצעים פואטיים. אני מקווה שדווקא העובדה שלעתים הטקסט עמום ושטיעוניו מפותלים תאפשר לחלץ ממנו דבר מה.

רעש
שקט. בקרוב גם מנועי המטוסים ידומו ולא יוותר דבר מהרעש העצום שהדהד כבר יותר משבועיים בדרום. מביתי בירושלים אני לא מצליח לדמיין את התדהמה ששקט כזה בטח מותיר, אני גם לא מצליח לדמיין את הפיצוצים, את הרעם שליווה את חיי למעלה ממיליון וחצי אזרחים כל כך הרבה זמן. אני בטוח שבין פיצוץ לפיצוץ, בכל רגע אילם, הזמן הופיע במלוא האלסטיות שלו. הזמן נהיה הממד הדומיננטי. אני יכול רק לדמיין שמרחב, לעומת זאת, הופך למימד אחיד, חסר משמעות. הוא לווה בכל מקום באותה מונוטוניות מחרישה. בכל היו הדי ההליקופטר, רעמי מטוסים והתנפצויות זכוכיות. במובן זה תושבי ה"דרום", בין אם הם עזתים או תושבי עוטף עזה, חלקו לפחות ממד אחד של סבל כמעט באופן שווה: רעש, איון נפשע של כל קול הגיוני.[1] ומה עכשיו? המטוסים וההליקופטרים ממשיכים לחוג באוויר, האם בקרוב ידומו? מה אז? אילו צלילים יהדהדו בין הריסות עזה? מבין אלפי הפצועים כמה יהיו חרשים? כמה מהם יתחרטו בכל לבם שלא נולדו חרשים ושמעו את גיבוב הצרחות והמטוסים, הטילים, הרקטות, הפגזים והדחפורים?
רעש הוא המדיום בו מלחמת המאה העשרים ואחת מבוטאת. רעש הוא ההיגיון האסטרטגי המנחה של לחמה. זהו מצב של חוסר תואם הרמוני, אבל יותר מכך זהו מקום של טמטום, של האי רציונלי, הפראי. של הבלתי ניתן להבאה ובאותה נשימה, של הבלתי מובן. מלחמה בבסיסה היא ההיפוך של כל דממה (שלום) וניגוד של כל דיבור (משא ומתן), מלחמה היא פעולה שמגייסת לטובתה את הרעם ומדירה את המובן.

הפסקת אש
No treaty of peace shall be esteemed valid,
on which it is tacitly reserved matter for future war”
Immanuel Kant, Perpetual Peace
למה שקט עכשיו? מאין הדממה? האם השלמנו? לא. צה"ל הכריז על הפסקת אש באופן חד צדדי. בתמורה החמאס גם הוא הכריז על הפסקת אש (האם זו חד צדדית?). באיזה מישור ההכרזות הללו פועלות? האם אלו מחוות מדיניות? האם זהו שיח? ולפיכך אפשר לשאול, האם זו באמת דממה? התושבות לשאלות הללו גלויות. זו מלחמה. זו פעולה צבאית. זהו לא שיח, אלא במקרה הטוב מונולוג. שני הצדדים מסכימים לא להסכים (גם זה במקרה הטוב, בו עדיין קיימת שפה משוטפת והגיון). דוגמה לכך תהיה אמירתו של גורם צבאי בכיר שהפסקת האש החד צדדית הפתיעה את החמאס. כלומר, שוב הכנו בהם. לא הושטנו יד לשלום אלא שיגרנו לאוויר את הפסקת האש כמו הייתה טיל חכם במיוחד שמטמטם את האויב. טיל זה מתרחש במרחב חוסר המובן. כלומר, עודנו נמצאים ברעש גדול. ופה ניתן להבחין בין שקט, שהינו רק רווח בין רעש לרעש. ובין דממה, שלא תוכל לעולם להתקיים ברעש. השקט הנוכחי הוא רק ניצול מירבי של תכונותיו האלסטיות של הזמן. איך עבדנו על כולם! כשהם חושבים שזוהי דממה אנו יודעים שזהו רק שקט זמני, בין רעש לרעש. איננו רוצים דממה, אנו רוצים אויב, אנו מבקשים להחריש את אויבנו לעד. והאזרחים, אם ימשיך הרעש יפתחו הם טינטון, אותו צליל נצחי שמהדהד בחלל האוזן לאחר פגיעה בלתי הפיכה. הטינטון ימשיך להטרידם גם בשקט ואף בדממה, וישלול כל אפשרות שלום, והרעש ידבק בכל(קול).
רעש, חוסר מובן, לא מאפשר התפתחות. רעש הנו חזרתי, ואם אינו חוזר עד לאינסוף אין זה הודות לתכונותיו, אלא לחריגה גסה ממרחב פעולתו. הילדים שהתעוררו אל תוך הריסות עירם, כפרם, שלא מצאו מקום אליו יוכלו לשוב, טבעי שינועו לקראת עוד רעש. מאין יהיה להם אמון בדממה? כיצד ידעו לדבר? ואכן נדמה שעוד לא חולצנו מאי ההיגיון בשני צדי הגדר. בצד אחד מדברים על הרתעה ובאחר על כבוד ואבל. האנשים כולם מרירים, שונאים, עצובים. אך האם זו התוצאה היחידה שמלחמה מביאה? איך נברח? איך נקשיב?
מה הפסקת האש תאפשר? שקט הוא מצב בוגדני, אשליה של חיים נורמטיביים. פה ניתן גם לציין ששקט זה מבוסס על מצב אי-סימטרי, על היוצא מן הכלל. השקט התל-אביבי, איכות החיים הישראלית, מבוססת על הדיכוי, על ההוצאה מן הכלל של הלא-אזרחים הפלשתינים.עלינו להימנע מהפסקת אש שצופנת בחובה מתח ואלימות. הרי בהכרח יגיע פורקן של מתח זה, וגם הוא יהיה אלים.

דיבור
יש האומרים שמלחמה היא המשכת הפוליטיקה באמצעים שונים[2]. אך גם הוגים שטוענים שמלחמה היא מרכזית ואף הכרחית ליחסיים בינלאומים מודעים להפרדה בין פעולה פוליטית ומלחמה. מלחמה היא אכן כלי נוסף בארסנל המדינה, אך היא כלי ולא עקרון. דיבור הוא הוא האמצעי הפוליטי המקורי, העיקרון הפוליטי. אך נדמה שישראל זנחה את הדיבור (האם אי פעם אימצה אותו בלב שלם?). כבר שנים שאינה מאמינה באפשרות השיחה, “אין אם מי לדבר"[3], כבר שנים שהיא זנחה את הפוליטי. ישראל כיום הפכה את הנחת היסוד המדינית הזו על ראשה, הפוליטיקה היא המשך המלחמה באמצעים שונים. כיום המלחמה אינה היוצא מן הכלל אלא ברירת המחדל. בזמן הלחימה פרשנים, פוליטיקאים ואזרחים התעלמו מהסגר וניפנפו בטיעון "ההבלגה המתמשכת של ישראל" כהצדקה של ההתקפה הישראלית. "חייבים לעשות משהו", כאילו בהכרח אמר "חייבים לפעול צבאית”. מתישהו המישור הפעולתי של דיפלומטיה נשכח. "לדבר" כבר לא = "לפעול". המצב הזה מסוכן, ולא רק בהקשר של הסכסוך. היפוך התפקידים הזה בין הפוליטי לצבאי יוביל בהכרח לקריסת מערכות, לכשל-על. העם מזדהה על יתר המידה עם צבאו. נדמה שאנו בשלב מתקדם של רפורמה חשאית לעבר היות מדינתנו חונטה.
לדבר, לשאת ולתת, עכשיו. זו צריכה להיות דרישתנו. לדבר ולפעול פעילות מדינית. לדבר ולפנות התנחלויות, לדבר ולהעביר סמכויות, לדבר וליזום שיתופי פעולה, לדבר ולצאת, ולפעול ולהתנגד.
החריגה היחידה שניתן להציע אל מול רעש, האפשרות היחידה לחזרה מהלא מובן אל המובן, טמונה בדיבור כאמצעי פעולה לעבר הדממה.

[1] אריאלה אזולאי מתארת בהקדמה לספרה את מלחמת ששת הימים כרצף של רעשים :רעש המטוסים, רעש סירנה עולה ויורדת, דפיקות חזקות בדלת וצעקותיה של אמה. מלבד הרעשים המפורטים היא מצליחה לחלץ רק דימוי יחיד. זו דוגמה אחת לזיכרון של מלחמה כרעש.
[2]Carl von Clausewitz, On War, trans. Michael Howard and Peter Paret, Princeton: Princeton University Press, 1976).
[3 אני משתמש באמירה זו בהקשר הנוכחי כביטול של הדיבור, אך למעשה האמירה מבטלת את האחר. היא מעודדת את האוננות הוורבלית הישראלית, את עקרון החד-צדדיות.