פוסט בחירות

by

שלוש נקודות ביחס לבחירות; ערוכות (יותר לשם סדר מאשר דיוק) על ציר עבר, הווה, עתיד.

עבר – מה היה לנו
בעשור וחצי האחרונים השתנו קווי המתאר של הויכוח הפוליטי בישראל. הפולמוס המעצב של הפוליטיקה הישראל במשך עשורים – בין רעיון ארץ ישראל השלמה לבין  “שטחים תמורת שלום” – איבד את תוקפו בעקבות תהליך אוסלו. מזה מספר שנים, בהעדר נושא מארגן אחר, התפוגגותו של דיון זה יצרה התכנסות לעבר המרכז. אולם כפי שנדמה היה לרבים מאתנו, המרכז הזה היה מדומה. המחלוקת הפוליטית בישראל חיה וקיימת, היא רק שינתה את פניה. הבחירות הנוכחיות נותנות בפעם הראשונה ביטוי אלקטורלי לשינוי זה. קריסתו של השמאל הציוני ועלייתו של הימין הלאומני מבהירות את שוליותו של המרכז המדומה (גם אם הוא עדיין נהנה מרוב קולות). שיהיה ברור, אני לא מדבר על המישור האלקטורלי, על מספר חברי הכנסת והרכב הקואליציה והממשלה. מדובר במישור עמוק יותר – ובעיני חשוב יותר – במישור הרעיונות הפוליטיים שמעצבים את הפוליטיקה הישראלית. בהקשר זה מפלגות המרכז בסינתטיות שלהן פחות משמעותיות. מטבען לטשטש הבדלים ולהכהות מחלוקות ולכן התבוננות בהן מלמדת לכל היותר על חוסר ההחלטיות של הציבור וחוסר הבהירות של הדיון הפוליטי. העלייה של הימין הקיצוני והזליגה ממרצ לחד”ש מלמדות הרבה יותר על טיבה של המחלוקת הפוליטית היום.
סוגיית הליבה, הנושא המארגן של הפוליטיקה הישראלית היום, כפי שאני מבין אותה, נוגעת לעצם אופייה של המדינה ולפיכך לטיבו של הפרוייקט הלאומי היהודי. מי שהבין זאת היטב הוא ליברמן. הסיסמה “בלי נאמנות אין אזרחות” שתפסה כאש בשדה קוצים, מבטאת תפיסה מסוימת של המדינה. מעבר לאדים הפשיסטיים שעולים משימוש זה במושג הנאמנות, יש לו כאן תוכן ממשי. כשהם מדברים על חוסר נאמנות, ליברמן ואנשיו הלא אינם מתכוונים לחרדים למשל, שאינם משרתים בצבא. הם גם לא מתכוונים לאותם רבנים שקראו לסרב לפקודת פינוי ואף למרוד במדינה “שמגרשת יהודים”. מושג הנאמנות אצלם מוגדר באופן לאומי-אתני מובהק. כמו שהוא כתב פעם, הבעיה היא בכך ש”נאמנותם נתונה לעם אחר”. לא מדובר על קטגוריה חוקית של בגידה במדינה, אלא על לויאליות אתנית. חוסר הנאמנות מיוחס לערבים כמעט מעצם היותם ערבים בלבד – שהרי בהיותם ערבים ברור שהם לא יכולים להיות נאמנים לעם היהודי. הלויאליות שהוא דורש – והלויאליות היחידה שאפשר לדרוש ממי שאינם בני הלאום המועדף – היא לויאליות של נתינים. ליברמן: “מדינת ישראל חייבת להבהיר לכל מי שחפץ לחיות בקרבה שהיא מדינה יהודית, ולכל מדינה שמורות הזכות והחובה לתבוע מאזרחיה נאמנות לחוקיה ולעקרונותיה.” חוסר הבהירות השיטתי בנוסחה “מדינה יהודית” מקבל פה הבהרה חד משמעית – המדינה היא של אזרחיה היהודים. הם הזכאים לקבוע את אופייה ולהנות מהפריבילגיות של אזרחות בה ואלו הנאמנים לשימור עדיפות גזעית זו יכולים לחיות בה כבני חסות. “מדינת היהודים” נהייתה ל”מדינה יהודית”.
אל מול עמדה זו, השמאל של העבודה ומרצ אינו מציע אלטרנטיבה. הסיסמה “יהודית ודמוקרטית” לא מספיקה עוד כדי לגבש עמדה מתחרה לתפיסת המדינה היהודית. להיות ימני היום זה לא להיות בעד ארץ ישראל השלמה, אלא להיות בעד נאמנות יהודית ("יהודי לא מגרש יהודי"). להיות שמאלני זה לדחות רעיון זה, עוד לא ברור לטובת מה בדיוק.

הווה – כל הארץ ליכוד
זו הערה מעט טריביאלית, ובכל ראויה לציון. היום, בפעם הראשונה, שלושת המפלגות הגדולות בישראל הן גרסאות שונות של הליכוד, למעשה שלושת המרכיבים שמהם לוכד הליכוד – הליברלים (קדימה), הניאו-רביזיוניסטים (ליכוד), והלאומנים (ליברמן). (הבדל מעניין אחד בין הליכוד של 73 ושל היום הוא שלאחרון אין מצע, לפחות לא כזה שניתן לקרוא ברשת. כך יוצא שבקרוב עשוי להיות לנו ראש ממשלה שלא התחייב לשום עמדה לגבי מו”מ, התנחלויות וכיו”ב) ביחד מרכזות שלושת המפלגות הללו שבעים מנדטים. למולן, תנועת העבודה (עבודה ומרצ יחד) לא עוברת את 16 המנדטים. במובן זה אפשר לומר שהתהליך שהחל ב77 הגיע למיצויו. יורשי מפא”י לא רק הפסידו את השלטון אלא נדחקו כליל מההנהגה. המעניין הוא שכל זה קורה בזמן שהאידיאולוגיה המדינית על בסיסה קם הליכוד היא ללא תקומה.

עתיד – אנטי-פוליטיקה
המטריד ביותר בבחירות 09 לדעתי איננו נצחון גוש הימין, ואף לא עלייתו של ליברמן.  סיסמת הנאמנות כתנאי לאזרחות היא בדיוק זאת – סיסמה. ברור לכולם שאפילו אם יהיה שר בכיר לא יוכל ליברמן לממש רעיון זה. מה שמאיים הרבה יותר הוא הרעיון הפוליטי השני שליברמן מוביל – שינוי שיטת הממשל. רעיון זה תופס לאחרונה תאוצה רבה. הוא נשמע עכשו מפיהם של מנהיגים פוליטיים מכל הזרמים ומפיהם של פרשנים ומומחים מכל מין וגוון. מסתמן שזה הטרנד הפוליטי הבא עלינו לרעה. הממשל בישראל חולה. המבנה המוסדי של הפוליטיקה המפלגתית מנטרל את היכולת למשול ואונס את המערכת כולה לכדי שיתוק. אילו רק נשנה את השיטה,  כל בעיותינו תפתרנה – החקיקה תעשה אחראית, השלטון יוכל לאמץ מדיניות ולקדם אותה, הממשלה תהיה יציבה, והתקדמות מדינית מובטחת. עטור במונחים חגיגיים כמו “משילות”, “ניהול” ו”יעילות” משווק המוצר החם – שניים במחיר אחד, גם הסבר לכל בעיותינו  וגם פתרון אלגנטי.

למה בדיוק מתכוונים אבירי שינוי השיטה? בשלב ראשון מדובר על שינוי שיטת הבחירות. בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירת נציגים על פי חלוקה אזורית בדומה לשיטת הבחירה לקונגרס האמריקאי (נציג הזוכה לרוב קולות באיזור מסוים מקבל את כל קולות האיזור). ברור שמבחינה דמוקרטית שיטה זו לוקה בחסר. ראשית, קולות המיעוט ייעשו חסרי השפעה ויפגע תפגע היצוגיות בכנסת. מעבר לזה, הפגיעה במבנה המפלגתי מובילה להפיכתו של הדיון הפוליטי להתמקחות בין מייצגים של אינטרסים לוקאליים. בשלב השני – שוב בחקיינות אופיינית של אמריקה – המטרה היא להרחיב את סמכויות הזרוע המבצעת על מנת שתהיה חופשית יותר ביחס למחוקק (למשל הגדלת הרוב הנדרש לאי-אמון ליותר מ61 כך שהדחת ראש ממשלה מכהן תיעשה לא כל כך מעשית). שוב, הבעייתיות ברורה (אני מקווה להרחיב על כך בפוסט אחר).

האתוס שמניע תפיסה זו אינו חדש. ביקורת על חוסר היעילות של שלטון פרלמנטרי משותפת לשמרנים בזמנים ובמקומות שונים. מקארל שמיט שביקר את חוסר יעילותו של המשטר הפרלמנטרי בווימר, ועד השמרנים החדשים בארה”ב שדרשו הרחבת סמכויות אקזקוטיביות. בשני המקרים זה לא נגמר טוב. בישראל נראה שהעניין מונע מתפיסה בסיסית יותר של חוסר אמון ואף בוז לפוליטיקה. סמנימנט דומה לזה ביטא תומס מאן לפני כמעט מאה שנה ב”וידוי”  הלא-פוליטי שלו: “אני רוצה את המלוכה, אני רוצה ממשלה עצמאית באופן מוחלט, היות ורק כך היא עשויה לספק את ההגנה על חירות בתחום האינטלקטואלי והכלכלי… אני לא רוצה עוד את כל העסק הפרלמנטרי והמפלגתי הזה שמעכיר את חיי האומה עם הפוליטיקה שלו… אני לא רוצה פוליטיקה. אני רוצה יכולת, סדר והגינות.” זהו האתוס והסנטימנט השולטים כיום בישראל. אותו רצון ביעילות, אותה סלידה מהבלגאן של פוליטיקה. רק שבשונה ממאן, האנשים הלא-פוליטיים בישראל נושאים את עיניהם לא אל המלוכה אלא אל הניהול. כך מציעים לנו למשל “דירקטוריון-על” מורכב מראשי סיעות, שיפקח על הממשלה (אולי נקרא לה “מועצת מנהלים”?). זהו השלב האחרון בחדירתה של תרבות העסקים לחיים הציבוריים ולתפיסה הפוליטית שלנו. ושוב, בדפוס שכבר הפך למביך, אנחנו בסך הכל הולכים בעקבותיה הלא מוצלחות של ארצות הברית. שיהיה ברור – אני לא טוען ששיטת הממשל בישראל מושלמת ושכל ההצעות לשינוי שגויות. חלק מהשינויים המוצעים רצויים ואף נדרשים (כמו מינוי שרים מקצועיים שממנו נובעת הפרדה בין חברי כנסת לשרים ובין שרים למ”מ ראש הממשלה). עם זאת, הדגש שמסתמן איננו על תיקונים זהירים כאלה אלא ביסודו של דבר על ריכוז סמכויות בידי המבצע העליון (הנשיא או רוה”מ). לטעמי זוהי עוד נוסחת שווא שמוכרים לנו מעריצי אמריקה והתרבות הקורפרטיבית (מעניין לשים לב למספר אנשי העסקים המעורבים ביוזמות אלו).
בעיית היציבות השלטונית של ישראל אינה נובעת ממבנה המשטר (אלא באותו מובן טריביאלי שמשטר אותוריטרי היה יציב יותר). היא נובעת מחולשת הרצון, רפיון השכל והיאחזות באשליות שאינן מאפשרות לישראלים להתמודד נכוחה עם הבעיות שבפניהם. מאז רצח רבין הממשלות בישראל נכשלות לא בגלל כוחן המופלג של מפלגות קטנות, אלא בשל חוסר יכולתו של הציבור הישראלי להכיר במציאות, להכריע לאן פניו מועדות ולהיות מוכן לשלם את המחיר הנדרש. לא שינוי שיטת המשטר הוא שנדרש אלא שינוי המשטר. לשם כך נדרש מאבק פוליטי, לא תיקון אדמיניסרטיבי.

מודעות פרסומת

תגים: , , , ,

4 תגובות to “פוסט בחירות”

  1. רונן Says:

    נדמה לי שעולה שאלה אחת יסודית לגבי הפיסקה האחרונה שלך – האם הציבור הישראלי אמנם לא מכיר במציאות? האם מאבק פוליטי יכול לשנות את העמדות של הציבור הישראלי באופן יסודי? אני לגמרי לא בטוח.
    למיטב הבנתי מרבית האזרחים בישראל (או שמא עלי לומר "עם ישראל" – בהמשך לפוסט הקודם) מכירים מצוין במציאות. והמציאות היא שיש כיבוש והחיים עלא-כיפאק. ולפעמים יש קצת רעש מהשכנים (פיגועים / קסאמים) אבל דופקים עם מטאטא על התיקרה או שדופקים להם מטאטא בראש וחוזרים לראות טלויזיה. ועושים את הכסף ונוסעים קצת לחופש וקצת למילואים. בקיצור – העסק עובד.
    העסק יפסיק לעבוד רק כאשר אמריקה ואירופה יפסיקו לשחק איתנו את המשחק (וניר עברון כתב על זה יפה כאן מזוית אחרת). יכול להיות שהקואליציה שביבי יקים תוביל את אמריקה ואירופה לפעולה דיפלומטית וכלכלית משמעותית, אם כי גם כאן יש מקום לסקפטיות כי היו להם כבר הרבה הזדמנויות בעבר. בכל מקרה זה לא מייתר את החשיבות של המאבק הפוליטי, אבל נדמה לי שאפילו איל ארד לא יוכל לשכנע את מרבית הישראלים שיש להם כרגע אינטרס ממשי בשינוי של המציאות.

  2. נתן Says:

    אסף
    פוסט מאוד מעניין – אני רוצה להגיב לחלקו האחרון, בהמשך לשיחות אחרות (וסליחה על האריכות בתגובה). אני מסכים מאוד עם חלק מן הטענות, אבל מגיע למסקנות שונות מאוד.

    ראשית, אין סתירה בין יציבות ל"דמוקרטיה". יש סתירה בין מרכיבים שונים של הדמוקרטיה: ייצוגיות ויכולת קבלת החלטות. דמוקרטיה איננה, כמובן, היעדר שלטון. הן ייצוגיות והן יכולת קבלת החלטות וביצוען חיוניות לה. השאלה הרלוונטית היא: היכן אנחנו נמצאים בטווח הגדול מאוד שבין ייציוגיות מלאה (דמוקרטיה ישירה) לבין 'משילות' מלאה (משטר יחיד). כדי להעריך את זה, כדאי להרחיב את המבט מהמקרה שלנו:

    יש כמה נושאים שונים שמעורבבים לעתים קרובות: "שיטת המשטר" (נשיאותי, פרלמנטרי), שיטת הבחירות (רובנית, יחסית) וגודל איזורי הבחירה.

    רוב ההצעות המועלות (כמו של ועדת הנשיא, ועדת חוקה חוק ומשפט היוצאת, הצעות ישנות של המכון הישראלי לדמוקרטיה) אינן לשנות את השיטה בישראל ממקרה טיפוסי, 'נורמלי' של דמוקרטיה פרלמנטרית לשיטה 'יותר אמריקאית', משום שישראל איננה טיפוסית כלל. האמת היא שברוב החלוקות הטכניות (של התפלגות הדמוקרטיות בעולם) ישנם שני מקרי קיצון – קיצוניים ביחסיות, במספר המפלגות האפקטיבי וקיצוניים בגודל איזורי הבחירה שלהם (המדינה כולה). המקרים הם הולנד וישראל (ובשתיהם שיטת בחירות דומה מאוד). כלומר, הרצון להקטין את איזורי הבחירה או להעלות את אחוז החסימה איננו התקרבות מסוכנת לקצה זה או אחר (ובודאי לא לארה"ב שבא יש בכלל משטר נשיאותי) אלא חזרה מן הקצה אל מרכז ההתפלגות המקובלת בשיטות פרלמנטריות (כמו רוב אירופה, למשל).
    ומדוע לא להישאר בחברת הולנד? משום ששם פותרים את הבעיות המבניות של השיטה הישראלית\הולנדית הקיצונית באמצעים שלא רצויים לנו – ממשלות אחדות תכופות והחלטות פרלמנטריות תוך שאיפה לקונסנזוס. המשמעות בהולנד היא יציבות (של מצב חיים סביר) המשמעות בישראל היא שיתוק (במצב בלתי סביר).

    יש סיבות טובות (גם אם שמרניות) לחשוש משינוי, וראוי להיזהר מאוד ברפורמות (ומי שנכווה ברותחין…) אבל מבחינה תיאורטית חובת ההוכחה היא על תומכי השיטה הנוכחית, שהיא ייחודית מאוד במאפייניה.

    אתה כותב שההצעה היא (ראשית):
    "בחירה ישירה לראשות הממשלה ובחירת נציגים על פי חלוקה אזורית בדומה לשיטת הבחירה לקונגרס האמריקאי (נציג הזוכה לרוב קולות באיזור מסוים מקבל את כל קולות האיזור)."
    אני לא מכיר הצעה מעורבת כזאת היום (זו היתה ההצעה המלאה בשנות התשעים, שרק חלקה הראשון יושם) השיטה ההיברידית המוזרה שככלה בחירה ישירה של ראש ממשלה היתה חסרת אח ורע בעולם, עירוב של משטר נשיאותי עם פרלמנטרי (משום שנשיא לא נדרש לאמון הפרלמנט, בעוד שכאן רה"מ היה עדיין נתון לחסדי הכנסת). ישנן כמובן הצעות למשטר נשיאותי (של ליברמן) ואני חושב שאלה רעיונות רעים מאוד (בעיקר מן הטעם השמרני שישראל מאוד לא רגילה לכך ומן הטעם היותר פרגמטי שאני חושש מרבים מן המועמדים הרלוונטיים לנשיאות בישראל המפולגת) אך רוב ההצעות (כולל של הגורמים הפוליטיים) הן להפוך את ישראל לדמוקרטיה פרלמנטרית יותר טיפוסית. זה הכל. האנלוגיה המתבקשת היא לא הקונגרס בארה"ב (שיטה נשיאותית) אלא דווקא בריטניה, אמנו הקולוניאלית.

    "בשלב השני – שוב בחקיינות אופיינית של אמריקה – המטרה היא להרחיב את סמכויות הזרוע המבצעת על מנת שתהיה חופשית יותר ביחס למחוקק (למשל הגדלת הרוב הנדרש לאי-אמון ליותר מ61 כך שהדחת ראש ממשלה מכהן תיעשה לא כל כך מעשית)."

    ראשית, 'סמכויות' הזרוע המבצעת אינן מורחבות בגלל שיטת בחירה או הליך הדחה, מה שמשתנה הוא התלות. שנית, הגבלת האי-אמון כבר איננה רלונטית. גם כיום נדרשים 61 ח"כים שמסכימים על מועמד אלטרנטיבי לרה"מ ("אי-אמון קונסרוקטיבי"), דבר קשה מאוד לביצוע. לא במקרה הכנסת כיום מתפזרת בחוק מיוחד לפיזורה במקום באי אמון.
    ושוב אמריקה איננה רלוונטית (ואגב, גם ממנה מותר ללמוד דברים) . בארה"ב אין – בשום מצב – אי אמון משום שזהו משטר נשיאותי. אפילו הדחת נשיא (באישום רשמי בידי בית הנבחרים והרשעה בסנאט) תביא לעליית סגנו (שמיד יוכל למנות סגן נוסף ממפלגתו).

    "הדגש שמסתמן איננו על תיקונים זהירים כאלה אלא ביסודו של דבר על ריכוז סמכויות בידי המבצע העליון (הנשיא או רוה"מ)."
    זה ודאי הדגש של ליברמן. זה פשוט לא הדגש של רבים וטובים שעוסקים בכך זמן רב. כדאי לכולנו לשאוף לרפורמה חיובית ולא לשיטתו של ליברמן.

    "בעיית היציבות השלטונית של ישראל אינה נובעת ממבנה המשטר (אלא באותו מובן טריביאלי שמשטר אותוריטרי היה יציב יותר). היא נובעת מחולשת הרצון, רפיון השכל והיאחזות באשליות שאינן מאפשרות לישראלים להתמודד נכוחה עם הבעיות שבפניהם."
    אתה בודאי צודק בסיפא, אלא ששתי האופציות אינן מוציאות זו את זו. יש בעיה חמורה של תרבות פוליטית. ישנה גם בעיה של מבנה מוסדי. צריך לשאוף לשנות את שתיהן, אלא שהמתנה (ושאיפה) לשינוי התרבותי העמוק בטרם נדאג למה שיחסית קל לשינוי היא טעות חמורה ומסוכנת. ובמובן עמוק יותר: מבנה מוסדי משפיע גם על תרבות (ויש לכך סיבות תיאורטיות טובות). זה כמובן ויכוח קלאסי בין מדעי הרוח לחברה, וזה לפעם אחרת.

    רטורית, אתה תוקף את הטענה ש:
    "אילו רק נשנה את השיטה, כל בעיותינו תפתרנה – החקיקה תעשה אחראית, השלטון יוכל לאמץ מדיניות ולקדם אותה, הממשלה תהיה יציבה, והתקדמות מדינית מובטחת."
    זו בודאי טענה מגוחכת, אם היא אי פעם הועלתה. אבל טענה חזקה בהרבה היא שבלא שינוי השיטה קשה לראות שיפור בדברים הללו. ההבדל עצום, כמובן.

    לבסוף, אתה כותב:
    "האתוס שמניע תפיסה זו אינו חדש. ביקורת על חוסר היעילות של שלטון פרלמנטרי משותפת לשמרנים בזמנים ובמקומות שונים. "
    אני מסכים אתך לחלוטין וזה מסוכן מאוד. על כן קריטי שנייצר מערכת פרלמנטרית שיש לה סיכוי לתפקד כדי להילחם בהלכי רוח אוטוריטריים (וכן, הלכי רוח כאלה מניעים חלק מן התמיכה ברפורמה כיום). קארל שמיט אכן רלוונטי מאוד לדיון: אילו יכולנו לשנות את המבנה המוסדי של ואיימר בטרם פורענות, האם לא היינו קופצים על ההזדמנות? סביר, כמובן, שזה לא היה מונע את קריסתה, אבל השיטה הוואיימרית – שנראית מוכרת מאוד במבט מקרוב – בודאי נכשלה.

  3. אסף Says:

    הפוסט היה מיועד להציג כמה נקודות שנראו לי ראויות לתשומת לב ביחס לבחירות האחרונות. בהתאם לזה, הסתפקתי בציון הטרנד של שינוי שיטת הממשל אבל לא יכולתי להרחיב יותר מדי על הפרטים. אז הנה קצת יותר פרטים.
    אמנם יש להבחין בין שיטת הבחירות ושיטת המשטר, כפי שאומר נתן. ההסתייגויות שלי הן בשני המישורים. דבר ראשון, אני לא שולל כל שינוי בשיטת הבחירות או בשיטת הממשל. אני לא מתנגד עקרונית לחוק הנורבגי וגם לא להעלאת אחוז החסימה. אני גם לא מתנגד לבחירות איזוריות או איזוריות למחצה. השאלה היא כמובן מהם הפרטים. למשל, איך תעשה חלוקת האיזורים. כידוע למי שמכיר את מדע המדינה באמריקה (נתן), הרבה דיו נשפך על הבעייתיות הכרוכה בזה. בישראל יש כמה הצעות. וועדת הנשיא הציעה חלוקה ל17 אזורי בחירה, כאשר מפלגה שלא ייבחרו לה נציגים ב3 אזורים או יותר לא תכנס לכנסת http://www.omedia.co.il/Show_Article.asp?DynamicContentID=2447&MenuID=608. גם אם נתעלם מהמגבלה האחרונה והבעייתית, עם 17 אזורי בחירה צפויה פגיעה ביצוגיות – קשה למצוא חלוקה לאזורים שבה לנציג חד”ש או מרצ למשל יהיה בהם רוב. גם המפד”ל וש”ס צפויות להפגע (בסימולציה שעשו בוועדת הנשיא הסתמנה ירידה דרמטית בכוחן של המפלגות הקטנות והבינוניות http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/808093.html). יש הצעות ל60 אזורי בחירה. גם במקרה זה אני חושש מבעייה דומה של ייצוגיות, ובמידה ואין כזו, האם לא חזרנו שוב לכנסת הטרוגנית מדי שבה למיעוטים יש (כביכול) כוח לשתק? המטרה בכל מקרה היא חיזוק המפלגות הגדולות http://sports.nrg.co.il/online/1/ART1/700/517.html, דהיינו חיזוק המרכז על חשבון השוליים. (הסכנה בכך נראית לי כל כך ברורה שאין צורך לפרט, אבל אולי זה רק בגלל שאני שוליים.)
    לגבי ההצעה ההיברידית – משטר נשיאותי ובחירות אזוריות – למיטב הבנתי זו ההצעה של ליברמן (אם כי אין אין ניסוח מפורש בשום מקום). ברק הביע בעבר תמיכה במעבר למשטר נשיאותי אבל אני לא יודע מה עמדתו או עמדת העבודה לגבי בחירות אזוריות. (אגב, גם לבני מדברת על “שילוב אלמנטים מהממשל הנשיאותי”http://www.globes.co.il/news/docView.aspx?did=1000407005&fid=853, אבל נראה שהיא מתנגדת לבחירות אזוריות). וועדת הנשיא שממליצה בחירות אזוריות למחצה, אמנם לא הציעה משטר נשיאותי (לפי מה שהבנתי בגלל חילוקי דעות קשים בין חבריה) אבל המליצה לבחון מעבר למשטר נשיאותי. מי שתומך בשילוב באופן המפורש ביותר הם “ישראלים לשיטת ממשל”, שהוא הגוף שהקים צ’יטה (ישראל ביתנו) יחד עם גדעון דורון http://www.youtube.com/watch?v=XkPeWJ4MCiQ.
    אבל בין אם מדובר על מעבר לשיטה נשיאותית באופן רשמי או לא, המטרה, על כל פנים, ברורה – “חיזוק מעמד הנשיא (רה"מ) בתוך מפלגתו ומול בית המחוקקים” (על פי מי שניהל את וועדת הנשיא http://news.reshet.tv/News/Opinion/Article,13477.aspx)
    מטרה זו מתבטאת לא רק בשיטת הבחירות. וועדת הנשיא הציעה רוב מיוחד של 70 לאי אמון. על פי “חוק היציבות הממשלתית” שמציעה קדימה אפשר יהיה להדיח רומ”שׁ רק ברוב של מעל 80 חכים. המטרה המוצהרת היא ש”ראש הממשלה יוכל להתרכז בניהול ענייני המדינה ולא בהבטחת שרידותו הפוליטית.”. על פי הצעת ליברמן הכנסת לא תוכל לפטר את רוה”מ אלא ברוב של 80 חכים ואילו רוה”מ יוכל לפזר את הכנסת בצו בחירות מוקדמות. בנוסף ראש הממשלה לא יצטרך את אמון הכנסת בממשלתו. רייכמן מציע רעיונות כמעט זהים. המרכז הישראלי להעצמת האזרח מציע גם ”אימוץ החוק הצרפתי: יוקפאו חקירות צווארון לבן נגד ראשי ממשלה עד תום כהונת” http://www.ceci.org.il/heb/news_item.asp?id=210. היו גם דיבורים על מתן זכות וטו לרוה”מ על חקיקה. אני לא יודע איפה זה עומד היום. גדעון דורון, שניסח את אחת ההצעות שנבחנו בוועדת חוקה מבטא היטב את התפיסה: "משטר נשיאותי שם את הדגש על הרשות המבצעת … וזאת בשונה ממשטר פרלמנטרי ששם דגש על הנציגים בפרלמנט".

    מעבר לכל זה, העובדה שרוב המעורבים בדבר הם אנשי ממסד ומזוהים עם מפלגות המרכז הגדולות חשודה. העובדה שרבים מהדוחפים הם בעלי הון ואנשי משק (נזכיר שוועדת הנשיא שמונתה על ידי קצב ב 2005 פעלה במסגרת “המרכז הישראלי להעצמת האזרח”, מייסודו של המיליארדר האמריקאי יצחק נזריאן, היו”ר שלו הוא איזי בורוביץ’ והוא נתמך על ידי דמויות מופת כמו שטראוסמן ולאוטמן. על הקשרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה אין צורך לפרט http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=18970&subjectID=2) מעוררת חשד שזו עוד דרך להגדיל את השתלטותם על הפוליטיקה ולקידום האינטרסים הכלכליים שלהם.
    עוד הערה אחת. החקיינות של אמריקה אינה מתבטאת בהכרח בתוכן ההצעות אלא במוטיבציות ובאופן שיווקן לציבור. כך למשל ליברמן: “המטרה: להנהיג בישראל שיטת משטר דומה לזו הנהוגה בארצות-הברית ובצרפת.” http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3300854,00.html או אלה שאומרים “זה עובד באמריקה, אז למה שזה לא יעבוד כאן?” http://www.nrg.co.il/online/1/ART/993/894.html וגם כאן http://www.youtube.com/watch?v=XkPeWJ4MCiQ.
    לסיכום, הממשל בישראל אכן סובל מחוסר יציבות ויש מקום לשיפורים מבניים. העניין הוא שכל זה לא נוגע לבעיות היסוד. מאז רצח רבין לא הוציאה ממשלה את ימיה. אבל אף אחת מהן לא נפלה בגלל המפלגות הקטנות (להוציא אולי ביבי, אפשר להתווכח). מעניין שעניין שינוי השיטה צבר תאוצה דוקא בעקבות מלחמת לבנון השנייה – כאילו הבעיה היתה חוסר יעילות או פרגמנטציה פוליטית. החשש שלי הוא שכל זה משמש לטשטש את הכשלונות האמיתיים ומקורם, הסטת תשומת הלב הציבורית, ובסופו של דבר ישמש בעלי כוח והון לקידום האינטרסים שלהם.

  4. אלי Says:

    אתחיל בזה שאינני מרגיש שאני בר-סמכא בנושא. אך בכל זאת אני חושב שיש נקודה קטנה שאולי לא קיבלה מספיק תשומת לב. אני מבקש להבונן בעובדה שבשלושים ושתיים השנים האחרונות, מאז מאי 1977, באופן קבוע ושיטתי הימין מנצח בבחירות. אכן היו שתי אפיזודות קצרות של מפלגת העבודה בראשות הממשלה (1992 – רבין ו- 1999 – ברק) אולם גם אז לא היתה ברירה וגוש השמאל לא הצלליח להעמיד ממשלה בלי תמיכת ש"ס (לפחות). העם בישראל הוא ימני בתפיסת העולם שלו משום שהוא בבסיסו שמרני מאוד. גם מפלגת העבודה הישראלית שמרנית מאוד ביחס למפלגות דומות באירופה.
    בבחירות 09 קרה משהו מעניין, לדעתי. אריק שרון הקים את קדימה כשהוא מתבסס על פורשים מהליכוד בשיעור העולה על 80% מהרשימה. ואכן, קדימה נבחרה על מצע ימני וקיבלה 29 מנדטים שרובם באו מפורשי הליכוד ומיעוטם ממפלגת העבודה. בבחירות אלה, חזרו אנשי הימין לבחור בליכוד ואילו מרבית בוחרי קדימה באו ממפלגת העבודה וממר"צ. במילים אחרות, מה שאני מנסה לומר הוא שלא חל כל שינוי מהותי ביחסי הכוחות בין ימין לשמאל, לפחות ב- 15 השנים האחרונות.
    המסקנה הראשונה שלי מהענין היא שהבעיה איננה בשיטת המשטר או בשיטת הבחירות ואף לא בשיעור אחוז החסימה. הטיעון שלי הוא שהעם בישראל איננו מסוגל להחליט והוא מחכה שמישהו יוציא את הערמונים מן האש עבורו. חוסר היכולת להחליט נובע מכך שהבוחר הישראלי הוא בעצם שמרני (כלומר – ימני) ואינו מאפשר את הנסיון לסיום הסכסוך.
    אני לא מאמין ששינוי שיטת הבחירות או שיטת הממשל יפתרו בעיה יסודית זו פשוט משום שאף אחד מהם ושניהם גם יחד, אינם מתייחסים לנושא התרבות האזרחית של תושבי ישראל. אני מרגיש שהנושא הזה רחב מאוד והוא זה שמאפשר לחברי הכנסת למעול בשליחותם מאז הכנסת הראשונה. כידוע, הכנסת הראשונה נבחרה להיות מועצה מכוננת שתעצב חוקה שעל בסיסה יבחר הפרלמנט והגוף האקזקוטיבי. אלא שמיד לאחר הבחירות ב1949, הכריזו כל חברי הגוף שנבחר על עצמם ככנסת הראשונה ומאז למעשה כל הבחירות והכנסות שנבחרו בעקבותיהן, אינן חוקיות כלל. המרכיב שחסר בתרבות האזרחית של ישראל הוא חוקה. אין שה חשוב לצורך הדיון כאן מה אופיה הרצוי של החוקה. מה שחשוב יותר הוא עצם קיומה שהוא המבטיח זכויות אזרח וחירות הפרט ביחד עם חובות המדינה והסדרצ כל מערכת היחסים שבין האזרח והממסד השלטוני על כל זרועותיו.
    לטעמי, השיח הפוליטי חסר את האלמנט הזה ובלעדיו יהיה בלתי אפשרי לקיים את הדיון החשוב שחייב להתקיים בחברה הישראלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: