מוסר מלחמה חדש (1)

by

לפחות מאז פרוץ האינתיפדה השנייה החל אסא כשר, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, למלא תפקיד ייחודי, אולי חסר תקדים, במערכת הבטחון הישראלית. כשר החל להקדיש את כישוריו האינטלקטואליים להנפקת הצדקות לפעולות צבאיות בשטחים הכבושים. קשה להעריך עד כמה ה"אתיקה הצבאית" שכשר מייצר משפיעה על התנהלותו של הצבא בפועל, אולם קשה גם שלא לראות את הקשר בין פריקת העול המוחלטת בעת המבצע האחרון בעזה לבין טיעוניו המפולפלים של כשר. כתבה שפרסם עמוס הראל בהארץ הסירה כל ספק בדבר הקשר ההדוק שבין התנהלותם של הכוחות בשטח לבין הדוקטרינה שמנסח עבורם כשר. אינטלקטואלים ואנשי אקדמיה מן השמאל הישראלי נוטים להתייחס אל כשר בתמהיל של זלזול (מוצדק), רחמים והתנשאות. מאמר אחד, מוצלח למדי, ניסה לנתח את התנאים להתאפשרותה של התופעה, אך אף אחד מהפילוסופים, המשפטנים או "אנשי הרוח" הישראלים לא טרח להפריך את טענותיו בזירה הציבורית. השתיקה הזו לא היטיבה עם  ילדי עזה.
בצה"ל יש עדיין רבים, כך לפחות אני רוצה להניח, שמעוניינים לתפוס את עצמם כאזרחים טובים, ולא פחות מכך גם כאנשים טובים. דוגמה אחת כזו התפרסמה לאחרונה ב"ידיעות". אפשר להניח שאחד מהדברים שעזרו לטייס שראה לנכון לפרסם את המונולוג הזה למלא פקודות שהוא בעצמו פוסל מכל וכל הוא זמינותה של מערכת הטענות הכמו-פילוסופיות שמעמיד לרשותו כשר. אפשר שהתמודדות שיטתית עם דוקטרינת כשר מבעוד מועד היתה מסייעת לטייס הזה לאזור אומץ לסרב להשתתף בהפצצות הנפשעות על עזה. זוהי אחת המשימות שניצבת לפתחנו בעקבות אירועי החודשים האחרונים. בשבועות הקרובים אנסה לפרסם כאן מספר רשימות שמתייחסות בכובד ראש לתורת הלוחמה הצודקת שאסא כשר פיתח בשנים האחרונות. מטרתי אינה להוכיח שכשר הוא פילוסוף גרוע; שעשועים שכאלה יש להותיר לסמינריונים מחלקתיים וכתבי עת אקדמיים. המטרה היא להראות לאלה מבינינו שהתפתו לקנות את מרכולתו של כשר שמדובר בסחורה פגומה. אני מקווה שחברי לבלוג יצטרפו למלאכה.
עקרונות מוסר המלחמה החדש של כשר מנוסחים במאמר שכתב יחד עם ראש אמ"ן עמוס ידלין; הגרסה העברית התפרסמה בכתב העת "בטחון לאומי" ביוני 2003, וגרסה אנגלית ראתה אור ב- Journal of Military Ethics, שכשר נמנה על עורכיו, ב-2005. בפוסטים לא אשתמש בהפניות לעמודים ספציפיים על פי סטנדרטים אקדמיים. כמו כן, בדרך כלל אתייחס למאמרים האלו כביטוי לעמדותיו של כשר; נדמה לי שאם עמוס ידלין היה מפרסם אותם ללא חותמת הכשרות הפילוסופית הם לא היו זוכים להשפעה עמוקה כל כך.

מדוע נחוץ, לדעתו של כשר, מוסר מלחמה חדש? לפי כשר, תנאי הלחימה בארגוני טרור שונים מאילו ששוררים במלחמה בין שני צבאות סדירים, ומכאן נגזר הצורך לעדכן את תורת המלחמה הצודקת, בעיקר בכל הנוגע לעקרונות המלחמה הצודקת במהלך הלחימה (jus in bello). עקרון יסודי של תורת המלחמה הצודקת מבוסס על החובה להבחין בין לוחמים ואלו שאינם לוחמים, ולהגביל את השימוש בכוח ככל שניתן רק לפגיעה בלוחמים (גם בהם, דרך אגב, מתירה תורת המלחמה הצודקת המקובלת לפגוע רק כל עוד הם מהווים איום ממשי ופעיל; בהניחם את הנשק, גם לוחמים נחשבים כאזרחים). באופן אידיאלי, האיסור על הפגיעה באזרחים הוא מוחלט; אך בפועל נוצרים מצבים בהם לא ניתן לנצח במלחמה מבלי לפגוע גם באזרחים. לצורך כך פותחה כבר בימי הביניים "תורת כפל התוצאות"; הרעיון הוא שפעולה הנחוצה מטעמי הכורח הצבאי (תוצאה טובה), אך כרוכה בפגיעה באזרחים חפים מפשע (תוצאה רעה) מותרת אם ורק אם המבצע מתכוון להשיג אך ורק את התוצאה הטובה, ובתנאי שמידת תועלתה של תוצאה זו מספיקה על מנת לפצות על התוצאה הרעה הכרוכה בה. מייקל וולצר, פילוסוף אמריקאי בן-זמננו שפיתח תורת מלחמה צודקת רבת השפעה, מבקש להגביל את השימוש בעיקרון זה ולצמצם את טווח הפעולות שהוא מתיר. בנוסף לתנאים הללו חייבת לדידו להתווסף לפעולה הנסמכת על כפל תוצאות גם מחויבות כנה לחוס על חיי האזרחים; וולצר מכנה זאת "כפל כוונות" וטוען כי נוסף על שתי התוצאות – ה"טובה" והרעה – צריכות להתקיים שתי כוונות: השגת התוצאה הצבאית הרצויה ולצדה כוונה שוות-ערך להימנע מפגיעה בחפים מפשע ככול האפשר, גם במחיר סיכון חיי החיילים (למותר לציין כי תורת כפל התוצאות הייתה ועודנה שנויה במחלוקת).
לדעתו של כשר המחויבות לשלומם של אזרחים הכלולה בתורת המלחמה הצודקת המקובלת משחקת לטובתם של ארגוני טרור הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית. תגובה אפשרית אחת לשינוי שכזה בתנאי הלחימה היא לטעון שהמגבלות הללו משקפות את המחוייבויות הערכיות העמוקות ביותר שלנו, ועל כן שינוי בתנאי הלוחמה אינו צריך להשפיע עליהם; להיפך, דווקא בתנאים שכאלה נבחנת מחוייבותינו לעקרונות עליהם אנו אוהבים להצהיר בתנאים נוחים יותר. אולם כשר מסיק את המסקנה ההפוכה. לשיטתו, עקרונותיה של "תורת המלחמה הצודקת", אינם יכול לשרת עוד את "הפעילות המבצעית" ועל כן יש לזונחם. "הבחנות שהורגלנו בהם", הוא כותב, "כגון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים שאינם מעורבים בלוחמה, אמורות להתעדכן או להיות מוחלפות בהבחנות אחרות, ההולמות את תנאי העימות מן הסוג הנוכחי".

בראש מערכת העקרונות של מוסר המלחמה החדש כשר מציב את עקרון חובתה של המדינה להגן על אזרחיה (או "עקרון חובת ההגנה העצמית"). זוהי, כמובן, אי הבנה עמוקה של רעיון תורת המלחמה הצודקת שכל מטרתו היא להחיל מגבלות על חובתה של המדינה להגן על אזרחיה. על פי כשר ההגנה על חייהם ורווחתם של אזרחים כנגד סכנת הטרור היא החובה העליונה של מדינה דמוקרטית. כמובן, משום שהדוקטרינה שלו היא, כהגדרתו, נייטרלית מבחינה פוליטית, כשר אינו מניח חובה עליונה של המדינה להימנע מכניסה למצבים שבהם אזרחיה יהיו חשופים לטרור. זוהי (רחמנא ליצלן) פוליטיקה, ואילו תורת הלוחמה הצודקת בטרור היא אתיקה. יתר על כן, מדובר ב"אתיקה מקצועית", כלומר בעניין פנימי לארגון שמאמץ את כללי ההתנהגות הללו (הזיהוי של מוסר מלחמה עם אתיקה מקצועית הוא אחת התרומות המעוותות ביותר של כשר לשיח המוסרי ואשתדל להרחיב עליו בפוסטים הבאים). הבעיה היא, כמובן, שבאמצעות התעלמותו מחובתה של המדינה להימנע מהעמדת אזרחיה בסכנה של טרור (למשל על ידי כיבוש בלתי חוקי של שטחי ארץ לא לה ודיכוי שיטתי של יושביהם), כשר מותיר את ההגנה הצבאית מפני הטרור בודדה במערכה. על כן ההתגוננות הצבאית מפני טרור מצטיירת בעיניו תמיד כהגנה עצמית, למרות שעל פי מרבית האינטואיציות המוסריות שלנו הגנה עצמית אלימה היא מוצדקת רק בהיעדר אפשרויות פעולה אלטרנטיביות (שאותן כשר תמיד תופס כפוליטיות ועל כן מחוץ לשיח המוסרי).
תורת המלחמה הצודקת איננה תת-סוג של תיאוריה פוליטית; תפקידה הוא להוות משקל-נגד לחובות שמטילה התיאוריה הפוליטית על מדינות ועל האזרחים שמשרתים אותן. מרגע שכשר משתמש בעקרון חובת ההגנה העצמית כצידוק לעקרונות הדוקטרינה שלו, וכאילוץ עליהם, הוא הופך אותה מתורת מלחמה צודקת ל"קוד אתי", כלומר למערכת כללים שארגון מאמץ על מנת להסדיר את התנהגותו מבפנים. ב"קוד אתי" המשימה שמוטלת על הארגון היא הנחת המוצא לפיתוח העקרונות המוסריים; לעומת זאת, בתורה מוסרית הכללים קודמים למשימה ומכתיבים את היחס אליה, ללגיטימיות שלה, לכלים שבאמצעותם ניתן לבצע אותה וכן הלאה. על בסיס טעות זו ממשיך כשר לבסס את האתיקה המקצועית הנפסדת שלו, כפי שאנסה להראות בפוסטים הבאים.

מודעות פרסומת

תגים: , , , ,

19 תגובות to “מוסר מלחמה חדש (1)”

  1. אלעד-וו Says:

    מרתק. אני מחכה לפרקים הבאים.. את המאמר של ענת מטר הכרתי עוד מקודם, והוא מצויין. (שכחת להזכיר את הכותרת המצויינת, "מה מאפשר את אסא כשר?")

  2. יואב Says:

    זה מזכיר לי את הצידוקים של גואנטאנמו אי אז ב2002-3, גם אז הממשל עשה הרבה עבודת צידוק כמו משפטי כדי לאפשר את העניין. מצד אחד נאמר שהם לא שבויים עמ שג'נבה לא יחול עליהם מצד שני הם לא עצורים כדי שהגדרות מינרווה לא יחולו עליהם. ואז המציאו קטגוריה חדשה שתאפשר את הסיבוך והשקיעו בעניין לא מעט מאמצי הסברה ומשפטנות.

  3. אייל ניב Says:

    מעניין מה שואל כשר על שימוש באזרחים פלסטינים כמגן חי לחיילים הישראלים? ילדים קשורים לג'יפ ונוהל שכן, ואף האם ישראל תפסיק להשתמש בבתי פלסטינים כמחסה לחייליה:

    http://eyalniv.wordpress.com/?p=139 (למטה)

    http://www.cbsnews.com/video/watch/?id=4752349n

    והעדות כאן:
    http://eyalniv.wordpress.com/2009/01/19/hadas1/ (למטה)

  4. אבנר Says:

    הלינק למאמר של ענת מטר תוקן. תודה ליואב ששם לב.

    הקשר בין המהלכים המשפטיים בארה"ב לעבודה של כשר ושות' אצלנו אינו מקרי. כשר אומר בראיון בהארץ שלישראל יש תפקיד מרכזי בפיתוח הדין הבינלאומי המעודכן שהוא עמל על החדרתו; כמו תמיד, אנחנו משמשים כמעבדת ניסוי לאמריקאים. זה רק מובן נוסף שבו ישראל מתנדבת בהתלהבות לעמוד בחזית של "התנגשות הציביליזציות" המזויפת.

    אייל, אני לא יודע מה כשר היה אומר על המנהג הזה, אבל מהעקרונות שהוא מנסח לא עולה בבירור שהוא פסול. טשטוש ההבחנה בין אזרחים ולוחמים הוא הצעד הנועז ביותר של כשר. זה יהיה הפוסט הבא…

  5. אמיר Says:

    אבנר,
    תודה על הפוסט המצויין!
    שני דברים שהייתי רוצה להדגיש (אף על פי שאתה מתייחס אליהם):
    1.לפי הקריאה שלי, ההבחנה בין לוחמים ללא-לוחמים היא לב ליבה של אמנת גנווה. בעקרון, מי שפצוע ולא יכול יותר להלחם הוא מחוץ למשחק (אמנה ראשונה), מי שספינתו נטרפה הוא מחוץ למשחק (אמנה שנייה) מי שהרים את ידיו והניח את נשקו הוא מחוץ למשחק (אמנה שלישית), מי שבכלל לא חייל הוא מחוץ למשחק (אמנה רביעית). לכן, אני חושב, ההבחנה בין מי שחייו מותרים לבין מי שמוגן אינה עוד עקרון אלא ממש הדבר עצמו. המחשבה שיש דבר כזה לוחמים בלתי חוקיים, שהם גם אזרחים וגם לא, אינה סתם הפרה אלא דחייה של הרעיון של שמוש צודק או מדוד בכוח.
    2. אסא כשר צודק. ישראל היא אכן מעצמה של משפט בינלאומי. חוק לוחמים בלתי חוקיים אשר מכוחו הוחזקו "קלפי המיקוח" (כמו מוסטפא דיראני והשייח עובייד) הומצא בישראל ואחר כך שימש את משפטניים להכשיר את החזקתם של שבויים בגוונטנמו. מידע רב על חוק לוחמים בלתי חוקיים כולל את נוסח החוק עליו, אגב, חתום שר הביטחון בנימין בן אליעזר באתר של המוקד להגנת הפרט כאן:
    http://hamoked.org.il/default.asp

  6. אסתי Says:

    קודם כל תודה ואני מחכה כמו אלו שלפני לפרקים הבאים…

    חוץ מזה , אני חושבת שהנקודה המשמעותית ביותר במשנתו של כשר ובשינוי שעברה המדינה הזאת מתמצית בטשטוש האבחנה בין אזרחים ללוחמים. וזו הנקודה ששמה את ישראל במקום אחר ששהיתה בו אי פעם.
    ולא שלא היו פשעי מלחמה בעבר, אבל הם מעולם לא גובו בהכשר הבד"צ של אייקון מוסרי כזה או אחר.

    חשוב ביותר מה שאתה עושה כאן, ושוב תודה.

  7. אבנר Says:

    צודקים אמיר ואסתי שטשטוש ההבחנה בין חיילים ואזרחים הוא במרכז משנתו של כשר. יש לזכור שמדיניות ההתנקשויות הלא-כל-כך ממוקדות והצורך להצדיק את ה"נזק המשני" (שהוא המונח הטכני ל"גופות של ילדים") הם העילה המיידית לפיתוח הדוקטרינה. מאידך, אני חושב שהמהלך העמוק יותר שכשר עושה הוא דווקא ביטול ההבחנה בין לוחמים ואזרחים בצד שלנו. חיילים, גם בעת מלחמה, נכללים בעיניו תחת חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, והרעיון שמלחמה כרוכה בסיכון חייהם של חיילים נדחה מכל וכל. ועל כן הוא מתיר פגיעה באזרחים בצד השני על מנת להגן על חיי החיילים שלנו.

  8. עידן Says:

    אבנר,

    אני שמח שנרתמת למאמץ שאני ויתרתי עליו. כמובן שלא התכוונתי שהמאמץ מיותר, אבל טוב שגם בשמאל תהיה חלוקת עבודה. שלא נשעמם אחד את השני.

    הפיסקה האחרונה ברשימה שלך היא לב העניין, לדעתי, וממנה משתלשלים כל העיוותים. כשר עשה "אתיזציה" של המוסר ובכך עיקר אותו מכל הבט עקרוני.

  9. נועם Says:

    בוקר טוב. כנראה שהיתה נחוצה עזה (אבוי!) כדי שישימו לב לתופעת כשר.
    להזכירכם, אנשי מכתב הטייסים יצאו כבר ב-2002 ואילך נגד כשר, ואחר כך נגד כשר וידלין. הנה למשל מאמר של נחום קרלינסקי משנת 2004 על התופעה הזו.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2873841,00.html

    כבר אז הבנו היטב במה דברים אמורים. לצערנו רבים אחרים לא הבינו. ובינתיים הצבא החדש גדל על תורת הפיגולים הזו. אגב, רבים גם לא יבינו עכשיו על מה הרעש.

  10. אסתי Says:

    בהמשך לנועם, חוויה אישית פרטית שלי:
    בן אחי מגולני חזר מעזה ודיבר בצער על פקודות הצבא שאוסרות לירות על אוכלוסיה אזרחית.
    והוא לא הצליח בשום אופן להבין למה. למה לעזאזל לא נתנו לו לירות על אוכלוסיה אזרחית, מה ההבדל. הרי הם כולם חמאסניקים.

  11. Doron Shamia Says:

    אכן מאמר מרתק. אינני בקי במשנתו של כשר (אם כי קראתי את המאמר של ענת מטר במלואו) ולכן אני זקוק להבהרה לגבי המשפט הבא:
    "זוהי, כמובן, אי הבנה עמוקה של רעיון תורת המלחמה הצודקת שכל מטרתו היא להחיל *מגבלות* על חובתה של המדינה להגן על אזרחיה".

    אם הבנתי אותך נכון קיימים מצבים בהם המגבלות הללו לא יאפשרו למדינה להגן על תושביה. כלומר, אזרחים של המדינה המותקפת יפגעו (או יהיו תחת איום פגיעה) כשלמדינה אין את היכולת החוקית למנוע את הפגיעה.

    אם כך הרי שבראיה "תורת משחקית" כל מה שעל האויב לעשות הוא לקרוא את אותה תורת מלחמה צודקת, ולפעול תוך ניצול המגבלות. ברור לחלוטין שאויב רציונלי יפעל בדיוק כך. אני מניח שמנסחי תורת המלחמה הצודקת וודאי היו ערים לבעיתיות שציינתי (בלי כל קשר לטיב המגבלות, אלא ברמת העקרון) ולבטח שנתנו לכך תשובה שאני בבורותי איני רואה.

  12. אבנר Says:

    דורון,

    האם זה לא נכון לגבי כל עמדה מוסרית? כל אדם שמניח שיש לך עקרונות עשוי לנצל אותם, ולמרות זאת אתה ממשיך לפעול על פי העקרונות האלה. בני אדם נוטים לקחת סיכונים על מנת לחיות חיים ראוים; אני לא יודע איך תורת המשחקים מתמודדת עם העובדה הזו.

    מעבר לזה, כאן נכנס רעיון המידתיות שהוא יסוד הן בתיאוריות של מלחמה צודקת והן בדין הבינלאומי. שימוש בכוח נחשב לגיטימי כל עוד מדובר בכוח המינימלי הנחוץ לשם השגת המטרה (כלומר, הגנה עצמית). אם מישהו מאיים לסטור לך, זה לגיטימי, נניח, לדחוף אותו, אבל לא לגיטימי לדקור אותו. זה נראה לי אינטואיטיבי.

    אבל מה שאתה אומר הוא נכון במידה מסוימת. אם הדרך היחידה להתמודד עם רקטות הקאסם היא לקטול אוכלוסייה אזרחית, אז צריך לספוג את הרקטות. למזלנו, אפשר להפסיק את הירי באמצעות הפסקת אש, כפי שניתן היה לעשות לפני המבצע בעזה.

  13. Doron Shamia Says:

    אבנר,
    אני מסכים שאם אתה רוצה לחיות חיים ראויים מן הראוי שתיקח סיכונים, אבל מה קורה אם הברירה היא לחיות, מול לא לחיות כלל. לשיטתך אם אני אזרח מדינה ואני מרגיש מותקף בסיטואציה בה המדינה אינה יכולה להגן עלי מכורח הכללים ההוגנים, אני בדילמה. מחד, המדינה נוהגת כפי שראוי, מאידך כדי שאנהג כפי שראוי במקרה הפרטני שלי עלי להתגונן. יוצא מכך שכל אזרח (בסיטואציה כזו) צריך להגן על עצמו. אד-אבסורדום במיטבו.

    הרשה לי להביע דעה שהיא מעבר לניתוח המשעשע הנ"ל. אני קורא בתשובתך התחמקות מהתמודדות עם הבעיה. כל עוד היא קטנה (ע"ע קסאם פה ושם) ההתחמקות הזו פועלת. אם היא היתה גדולה יותר (נניח ירי שעוצר את הכלכלה הישראלית ומאיים להחריב פרקטית את המדינה) טיעוניך לא היו מחזיקים.

    בהכללה, אני מחפש (כאן ובמקומות אחרים) תשובה אמיתית שתיישב את הדילמה ואני מקבל בד"כ (וגם כאן לפחות כרגע) תשובות שאומרות:
    א. יש לספוג (ומה אם גבול הספיגה מגיע לדרגת איום ממשי?)
    ב. היה אפשר אחרת (למשל הפסקת אש)

    שתי התשובות אינן פותרות את הבעיה מה קורה (או יקרה) בשעה ש-א' ו-ב' לא יתקיימו. לומר שזה מצב שאינו יתכן ברור שאינו נכון, ולהתחמק מלתת תשובה זו הצטדקות.

  14. אבנר Says:

    דורון,

    אני חושב שעניתי על השאלה. אף אחד אינו מכחיש שזכותה של מדינה להגן על עצמה. מה שאני דוחה זו הטענה שכל האמצעים כשרים לשם כך, או שלמדינה מותר לשאוף לבטחון אבסולוטי. אין ספק שמצבים קיצוניים מצדיקים אמצעים קיצוניים יותר, אבל יש בארץ נטייה להשתמש במצבי קיצון היפותטיים בשביל להצדיק הפקרות מוסרית במצבים שאינם היפותטיים בכלל.

    אני בטוח ששנינו מסכימים שניתן להילחם בחמאס גם בלי לקטול מאות ילדים מהאוויר (נניח בצד לרגע את העובדה שאפשר גם להגיע להסדר); כל עוד אפשר להילחם בלי להרוג חפים מפשע, כל טענה שמצדיקה רצח של חפים מפשע בתוך הלחימה נראית לי נפשעת.

  15. Doron Shamia Says:

    אבנר,
    אני מסכים לחלוטין שפגיעה בחפים מפשע שהיתה יכולה להמנע ולא נמנעה היא פשע. הדיון האם במלחמה האחרונה עברנו על כלל זה הוא מורכב, ומתפרש על פני ניתוח כוונות הממשלה, כוונות הצבא, הישום של אמנת ג'נווה (פגיעה באזרחים תוך לחימה), ועוד. התשובות אינן חד משמעיות ובוודאי לא פשוט להשיגן בתוך ערימת הספינים והשקרים המגויסים מכלל הצדדים.

    הדעה שבוודאות וללא עוררין כל אזרח (ואני מדגיש אזרח) פלשתיני שנהרג במלחמה הוא כזה (שהריגתו הוא פשע מלחמה) היא דעה פשטנית המובילה להתרחקות רוב הישראלים מדעות השמאל (מה שאתה מכנה השמאל האמיתי) ובעקיפין תורמת לעליתם של יצורים מבאישים כגון ליברמן לשלטון. זה לא רק שלא עוזר, זה בהכרח מזיק. לכולנו.

  16. אבנר Says:

    בעניין זה אני חולק על דעתך לחלוטין. הדיון בשאלה הזאת אינו מורכב כלל וכלל. המלחמה בעזה לא היתה מוצדקת, היא נוהלה באמצעים לא מוצדקים, תוך פגיעה חסרת רסן באזרחים חפים מפשע ותוך שילהוב היצרים הלאומניים הבהמיים ביותר בישראל. את העדויות אתה יכול לקרוא בדוחות שפרסמו לאחרונה אמנסטי ובצלם, בבלוגים כמו אלה של עידן לנדו ואייל ניב, וגם בנייר עמדה שאסף יפרסם כאן בימים הקרובים בשם "מלכוד 67".

    אני מסכים איתך שהבעת עמדות כאלה מרחיקה את מרבית הישראלים מאיתנו (דרך אגב, אני לא השתמשתי בביטוי שמאל אמיתי בשום מקום), אבל זו סיבה לחוש צער ואכזבה עמוקים מהלכי הרוח בישראל, לא סיבה לשנות את עמדותנו. אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב על דרכים לקרב את הישראלים אלינו, לא לקרב את עצמנו אליהם. לומר את האמת בלי להתבייש נראית לי כמו דרך טובה לעשות זאת.

  17. Doron Shamia Says:

    אבנר,
    קראתי את הבלוג של עידן (רדוד ולא מעורר דו שיח), ושל אייל (נוקב ומעורר מחשבה בניגוד לראשון). אבל בנקודה הזאת נהיה חייבים לא להסכים כיון שלא נוכל לנהל כאן דיון מעמיק מספיק בנושא (ומסיבות פרוזאיות כגון הצורך להתפרנס :)).

    בכל מקרה אני חושב שדיונים מסוג אילו, על אף חוסר ההסכמה, הם חשובים ואני מעריך את הצורה בה הם מתנהלים כאן (זה לא מובן מאליו בעיני – כבר חוויתי אחרים).

  18. דני Says:

    לאבנר ודורון.
    דורון צודק בטענתו שהעמדות המוסריות שאבנר מייצג כאן (שמאל אימיתי-גם אם זה לא ניסוחו של אבנר) מרחיקות את רוב הישראלים ודוחפות אותם לזרועות הלאומנות המיליטריסטית. כמובן שיש לשלול את האתיקה הגזענית-במסווה של כשר.הבעייה שהחברה כולה נגועה בגזענות ובמיליטריזם ולכן ההתפלמסות סביב המוסריות של טענתו של כשר היא לא רלוונטית לבעיתו של דורון.

    אני חושב שהעניין החשוב והבוער ביותר כרגע הוא להוכיח את צדקת עמדת השמאל לא רק מהבחינה המוסרית אלא מהבחינה המעשית. להבהיר שהעמדה השוללת תוקפנות היא לא רק עליונה מבחינה מוסרית אלא היא גם הדרך היחידה לספק שלום וביטחון לתושבי הדרום (כמובן שלא נדבר על ביטחון תושבי עזה).
    הבעייה היא בזיהוי המיידי (על ידי רוב העם) של כל בעל עמדה אנטי מלחמתית כשונא ישראל אשר מפקיר את תושבי הדרום האומללים ומתעלם ממצוקתם.
    קיים חוסר הבנה שהשמאל רואה לנגד עיניו לא רק את שלום תושבי עזה אלא גם את שלום תושבי הדרום (ויתר תושבי הארץ-יהודים וערבים).
    לנוכח ההבנה הזאת כל הדיבור של כשר נעשה לא רלוונטי. לא משנה אם מעשינו מוצדקים מבחינה מוסרית אלא אם הם חכמים מבחינה מדינית. הוויכוח המוסרי הוא מורכב ותלוי תפישה, הוא מושפע מדעות קדומות ומגזענות. המטרה צריכה להיות החייאת ההבנה בצדקת דרך השמאל כספקית היחידה של שלום וביטחון לתושבי שני הצדדים.
    לאור כל זאת נראה לי שדווקא הפוסט האחרון של אמיר הוא רלוונטי וחשוב מאוד.
    אני יודע שכל אלה הם לא דברים חדשים. הכל נאמר והובהר. בדיוק העמדה הזו היא שפושטת רגל עכשיו וקורסת בפני הימין מחמת ייאוש. ודווקא בשל כך חשוב להחיות אותה ולדבוק בה ולנסח לה מעיין מניפסט שיתמודד בצורה קונקרטית ומנומקת עם המצב החדש.

    לסיכום, אני חושב שהדיון כאן הוא דיון חשוב, מוכרחים לעמוד מול ולהפריך את הטענות של כשר. אבל נראה לי קריטי יותר, מבחינת התמקדות המפעל של הוגי השמאל כפי שהם מיוצגים כאן להרחיב את השיח שלנו ולהביא אותו אל "העם" על ידי הצדקת עמדתנו מהבחינה המעשית ולא רק מהבחינה המוסרית.

  19. אבנר Says:

    דני,

    בארץ ההפרדה בין ימין ושמאל היא סביב שאלת השטחים הכבושים. אפשר להתנגד לנסיגה מהשטחים מבלי לתמוך ברצח של ילדים. הרעיון שמן הראוי לשמור על נורמות מסוימות של התהגות גם בעת לוחמה אינו שמאלני או ימני, והעובדה שבארץ הוא מיוחס לשמאל מעידה בעיקר על הברבריות של הימין. אבל הברבריות הזו איננה מן ההכרח ואפשר בהחלט לדמיין, גם אם קשה למצוא, ימנים שיתנגדו התנגדות עקרונית להפרה הבוטה של עקרונות מוסריים מקובלים בעת הלוחמה בעזה. השאלה מדוע הימין הישראלי (ולעיתים גם השמאל שכונה כאן "לא אמיתי") כורך את עמדתו ביחס לשטחים הכבושים עם ברבריות צבאית איננה טריוויאלית. מורכבת וחשובה יותר היא השאלה כיצד אנשים שרואים את עצמם כהומניסטים פרוגרסיביים (ויש גם כאלה בקרב הקצונה בצבא, בין טייסי חייל האויר, בפרקליטות הצבאית וכו') מוכנים לנטוש את תפיסת העולם שלהם בקלות שכזו כשמדובר בסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני חושב שלעמדות פסאודו-אינטלקטואליות כמו זו של כשר יש קשר לכך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: