אופסימיות

by

מאת ניר עברון

 
למותר לציין, שבמבט משמאל, התוצאות המשוערות של בחירות המתקרבות אינן נושאות בקרבן אף בשורה או תקווה. למעשה רק ימים יגידו אם מערכת הבחירות הנוכחית תהיה זו אשר יותר מכל תסמן עבור איזה חוקר חרוץ, ששמו וודאי עוד יעטר ביבליוגרפיות אין-ספור – אותו יורש עלום של זאב שטרנהל, אשר שוקד בימים אלו על דוקטורט מבטיח אי שם בארה"ב – את המפנה הקריטי בסיפורה של מדינת המחר, את רגע נסיקתו של אביגדור ליברמן לליגת העל של הפוליטיקה הישראלית. "ומשם," יטען חוקרנו בדברי ההקדמה לספרו, כעוף החול: הפאשיזם במליניום השלישי, "רק דרך קצרה נותרה עד להפיכת סדרי השלטון של 2013, ועלייתו של ליברמן לתפקיד נשיא האומה הישראלית הראשון."
גם אם ייפלו הקלפים אחרת, והתרחיש האפוקליפטי הזה יישאר בגדר נבואת שוטה, אין בזה בכדי לשנות את העובדה המשתקת שקשה עד בלתי אפשרי כרגע לדמיין קונסטלציה פוליטית כלשהי שבכוחה לשבור שמאלה, שיכולה לעצור את הסחף הפולקיסטי בו אנו מצויים, ושאת עכירותו הביבית ניתן להמחיש טוב מכל על ידי ניגון פסקול השיח הציבורי של המלחמה האחרונה לצד רצף אקראי של תמונות מעזה.
וכך הוא ממשיך לצעוד בעיניים עצומות לרווחה, רואה ולא מאמין, שומע ולא מבין – אותו ישראלי סטטיסטי המשתקף אלינו דרך הסקרים. תוך בהילות להצדיק עצמו מול שורת דחלילים אמיתיים או מדומים, תוך סירוב, שהפך ליסוד נפשי, לשאת את ראשו ולפתוח את ליבו לשכניו הקונקרטיים שמעבר לחומה ולגדר, הוא ממשיך לצעוד. זו אותה דמות מוכרת – לחוצה, נבוכה, חרדה, וזועמת – הממשיכה לדשדש באותו התלם. לאן? לאותה התהום שאליה מידרדרת תודעה פוליטית אשר תחושות הרדיפה, המבוכה, החרדה והזעם הן סך מרכיביה. ייתכן כי סכנת ליברמן תתברר כאיום חולף, אך הלך הרוח שהוא ביטויה ומבטאה יישאר עמנו, חוששתני, עוד זמן רב.
ייאוש הוא ממתק ממכר, ואני משתדל להיגמל, אבל גם כשאני מתנער, מדביק חיוך גדול על הפנים, מגייס את כל תעצומות הדמיון והרצון הטוב, ונושא את עיניי לעתיד המולדת, אני מתקשה לזהות ולו בדיל של תקווה בשחור משחור שרובץ לו שם, ומציץ בי בחזרה בעין אדומה. מי מהאנשים שישבניהם ילחצו אוטוטו את עורות הצבי הנחשקים של כסאות הממשלה רוצה או מסוגל לנצל את זמן הפציעות שקיבלנו כולנו ולהתחיל לעשות את מה שצריך, ובדחיפות: להעמיד בפני הישראלים סדר יום של מבוגרים, ובראשו תכנית גמילה מהשטחים? – אל תטרחו לענות, בואו נעבור הלאה…
וה"הלאה" הזה משמעותו ארה"ב של אובמה. לא נעים לומר, אבל על כתפיו הצנומות של נשיא צעיר וטרי – אותן הכתפיים שכפופות גם כך ממשקלם המצטבר של משבר פיננסי אדיר, הסתבכויות צבאיות במרחק חצי עולם, שינויים טקטוניים במערכת הגיאו-פוליטית (עם עלייתן של סין, הודו, ברזיל ורוסיה), ומשבר אקולוגי עולמי, שכלכלת ארצו היא ככל הנראה גורם מוביל בהתהוותו – על כל אלה מתווספות עתה גם הציפיות שלנו, מיעוט קטן במדינה רותחת בקצה המדיטראניאן, ובעיית הסכסוך הדלקתי שעליו היא מנצחת.אולם דווקא מבט קצר בהיסטוריה מעלה תמונה מעודדת. כי אם יש משהו שמנהיגי ישראל מבינים, זה איום מהדוד סאם.
את התקדים הציב כבר בן-גוריון כשקיפל את צה"ל מסיני בנובמבר 56' בהוראה של נשיא אמריקאי. אייזנהאואר שנבחר באותם ימים לכהונה שנייה ברוב גדול ובידיו אשראי רב מהציבור, בדומה לאובמה כיום, איים בהפסקת הסיוע הכלכלי והתמיכה הדיפלומטית בישראל באו"ם. וכך, 24 שעות לאחר אותו נאום ידוע בו התפייט בן-גוריון ניאו-תנ"כית על התחדשות "מעמד הר סיני" ולא התאפק מלכנות את המדינה הצעירה, "מלכות ישראל השלישית," הודיע "הזקן" כי כוחות צה"ל ייסוגו מסיני. שורה מכובדת של ראשי ממשלה הלכו בדרך זו: קארטר גרר את בגין, שהתנהג כמי שכפאו שד, עד לחתימת ההסכם בקמפ דיוויד ופינוי יישובי סיני. קיסינג'ר הכריז ב-75' על "עיון מחדש" ביחסי ארה"ב-ישראל, מה ששיכנע את רבין וממשלתו לחתום על הסכם ההפרדה השני עם מצרים. ובל נשכח את נתניהו וקלינטון, זוכרים את לחיצת היד עם ערפאת?
אז זו התקווה. התקווה שאובמה רציני בכוונתו לשנות את מסלול ההתנגשות עם העולם האיסלמי, אליו הביא בוש את אמריקה, ושהוא מבין שהמסלול החדש עובר בין היתר דרך ישראל והפלשתינאים. יש לכך סימנים מעודדים, הראיון שנתן אובמה – נאומו הראשון כנשיא – לרשת אל-ערבייה, וכן החלטתו למנות אדם הגון, ג'ורג' מיטשל, למתווך במזה"ת. גם העובדה שמעל ל-70% מיהודי ארה"ב הצביעו לאובמה משמחת, כי היא מרמזת שאולי עוד יגיע בימינו אותו רגע חשוב בו יימאס ליהודים שם להצדיק את מה שעושים היהודים פה.

 ולעיתים, בשקט-בשקט, מתגנב לו החשד, שמא הגענו בדיוק לנקודה אליה תמיד כיוונה אותנו איזו תשוקה מוכחשת, המתרוצצת לא מסופקת בנבכי התודעה הישראלית הצעירה. האם ייתכן שאנחנו פשוט רוצים שיכריחו אותנו? אולי השיתוק, ההתבחבשות חסרת התוחלת, השקרים העצמיים המתחזים לריאליזם דוקרני, אולי כל אלה הם ביטוי לאיזו כמיהה רכה, למשאלה שיגיע כבר איזה מבוגר – חצי-פריץ נבל, חצי-אב מיטיב – ויציל אותנו מעצמנו. שיכריח אותנו להתנהג. מישהו שנוכל להכות על חזהו הרחב באגרופינו הקטנים, להרגיש שכופים עלינו נגד רצוננו, וכך לפרוק את התסכולים. מישהו שינזוף ויעמיד אותנו בפינה, ואחר כך יאמר שהוא עדיין אוהב אותנו. ובעיקר מישהו שיציל אותנו מהדבר המפחיד הזה שנקרא ריבונות, שהיא למדינה, אחרי הכול, מה שהבגרות היא לאדם.
אולי כאשר יתחיל הלחץ האמריקאי, אם יתחיל, ניווכח שהציבור בארץ דווקא מברך עליו, ככה בשקט, בסתר לב. ובימים טרופים אלה, גם זו סיבה לאופסימיות.

מודעות פרסומת

תגים: ,

7 תגובות to “אופסימיות”

  1. יואב Says:

    ואולי כמו סרביה נגלה שכשאדוני העולם משנים את דעתם זה אף פעם לא נעים. גם סרביה טבחה את שכניה במשך שנים תוך התנגדות רפה של המערב ותמיכה של רוסיה, ואז דווקא במאבק פחות משמעותי ופחות אלים (ואולי יש יאמרו יותר מוצדק) בקוסובו החליטו בנאטו שלא מתאים להם, מאות אזרחים סרבים נהרגו בחודשיים של הפגזות, המשטר הופל ומילושוביץ נסע להאג.

    כאשר זה יקרה פה אף אחד לא יברך על זה.

  2. דורון Says:

    אני מסכים שהליברמנזיציה ההולכת ומשתלטת על ישראל (על האזרחים, השלטון הוא בבואה כמובן) תוביל אותנו לחורבן בית שלישי. ואז מזדחלת מחשבה שמסרבת להרפות: האם בתהליך אוסלו נזרעו זרעי התופעה?

    הרשה לי להסביר (והייתי תומך נלהב של תהליך אוסלו כך שרק על עצמי אני מלין).

    בראיה הסטורית תהליך אוסלו היה (בעיני) נסיון של החברה הישראלית למצוא פתרון למועקת הכיבוש בת עשרות השנים. סוג של "בואו נפטר מזה כבר וננקה את מצפוננו" משולב עם "עייפנו, בואו נעשה שלום". אין לי כוונה לנתח את כלל השגיאות שנעשו משני הצדדים במשך התהליך, אבל ברור לי שהציבור הישראלי אימץ אתוס (זמני) של שלום בכל מחיר, בעוד זה הפלשתיני לא עשה כן. אפשר לפצל שיערות ולהראות כמה היינו לא בסדר, אבל בבסיסו של ענין רצינו שהסכסוך יסתיים והיינו מוכנים לשלם מחיר כבד (ע"ע "קורבנות השלום"). אני לא מדבר על הפרטים הטכניים, אני מדבר על האווירה הציבורית.

    רצה הגורל והעם הפלשתיני ו/או מנהיגיו לא אימצו אתוס של שלום ופיוס. וכאן שורש העניין. לו היינו שוקלים את המצב לאשורו ניתן כנראה היה לתקן את תהליך אוסלו כך שיווצר שלום "קר" אך יציב עם המדינה הפלשתינית. הטירוף ההמוני (ואין מילה אחרת שתתאים כאן) של "שלום עכשיו בכל מחיר ולא חשוב מה אומרים או עושים בצד השני" הוא השורש האמיתי של האכזבה, "הכאילו התפכחות", הפלת אש"ף, העלאת החמאס, וסופו בליברמן.

    זה לא נעים לומר את זה, אבל אחד האשמים בעליותו של ליברמן הוא השמאל הישראלי שברצונו בשלום הביא למלחמה. אסור להתנער מהאשמה. חשוב ללמוד ממנה.

  3. ניר Says:

    דורון,
    אני לא בטוח שאנחנו מסכימים לגבי שאלת "שורש העניין" בעניין אוסלו. ולמען האמת, אני לא בטוח שלעניינים היסטוריים, בניגוד לתפוחי אדמה למשל, יש שורשים. על כל פנים, מה שאפשר לומר הוא שאוסלו לא צלח בגלל סיבות רבות, ואני, כאיש שמאל, לא רואה במה כשלתי כאן, או על מה ולמה שאתה או אני נכה על חטא.
    אני בהחלט מסכים עם מה, שלהבנתי, משתמע בעקיפין מדבריך, שעלינו להתחיל לחשוב איך עושים את מה שהשמאל פעם (בזמנים אחרים ובמקומות אחרים) ידע לעשות לא רע: להתנחל בלבבות.
    הצעות יתקבלו בשמחה.

  4. doronshamia Says:

    ניר,
    אני חושב שלהתנחל בלבבות ללא בדיקה עצמית מתמדת הביא אותנו להיכן שאנחנו נמצאים. להתנחל יודעים גם אנשי הימין, להטות רגשית אפשר משני צידי המתרס. יש בזה עוצמה (והובלה) ויש בזה חולשה, כאשר אנחנו מתנחלים בלבבות עצמנו ושוכחים לבחון את המציאות בזמן אמיתי.

    אני לא טוען שאוסלו היה טעות, להפך, הוא הגיע מאוחר הרבה יותר מדי. אני טוען שהעיוורון שהנחלנו לעצמנו אז הביא לניהול כושל של התהליך וזו שגיאה שיש ללמוד ממנה. כי הזדמניות הסטוריות (בניגוד לתופחי אדמה) אי אפשר לקנות בסופר.

    ולענינים הסטוריים יש גם יש שורשים, אם כי הם מפותלים בהרבה וקשה לעקוב אחריהם. לא לנסות לעקוב אחרי השורשים האילו יביא את המתבונן להתקל באותם קירות שוב.

  5. ג'ו Says:

    לתפוח אדמה אין שורשים הוא עצמו, התפוח הוא שורש הצמח.

  6. דוד ניר Says:

    או…….שזרמי המעמקים של התודעה הקולקטיבית הישראלית מנתבים עצמם לקראת השמדה עצמית, כמו הסיקריקים אז ב 67 לספירה.

    סקירה זריזה של ההיסטוריה הפסיכולוגית הישראלית-יהודית – טיפוח קרבניות הנצח וחרדות השמד הנצחיות (התסריט המשונן באופן אובססיבי תחת כל עץ רענן, והגורר בעקבותיו את המציאות), בייחד עם ה"עם לבדד ישכון" + ה"אתה בחרתנו מכל…", ונוסיף לקדירה גם את נשק יום הדין השופע עד להתפקע בבונקרים, ביחד עם "הקלות הבלתי נסבלת" של שמוש ללא פרופורציות בנשקי הכחדה נוראיים בכל הזדמנות……. הרי שמול תקוותינו לגמילה מהכיבוש ומהצורך הקיומי להתעלל בפלסטינים התפתחה פה באה"ק מפלצת דורסנית הנחושה למחזר את עצמה עד אין קץ, שלא תוותר בקלות על התיגמולים והרווחים המשניים .

    קראתי באיזה ספר על החלוקה לשתי תפיסות מציאות-על גלובלית שבמשך אלפי שנות הציביליזציה הבשילו עד לשלב הנוכחי, שמתעצמות ומתייצבות זו מול זו בתקופה זו לקראת השודאוון: "התפיסה האפוקליפטית" וזו של "המעבר הרציף".

    שתי התפיסות חוזות/מייחלות לעידן חדש. האפוקליפטית מתעקשת שהאנושות תעבור קטסטרופה גרעינית שואתית שבסופה השורדים ישלטו ביד רמה באופן דיקטטורי, ואילו חסידי "המעבר הרציף " (שהם מיעוט שבמיעוט כיום) שואפים לגלובליזציה שותפותית וחומלת המיישמת את פירות הרוח והטכנולוגיות המתקדמות לטיפוח כלל האנושות.

    על פי תפיסה זו ניתן להעריך שישראל נמצאת בחוד השפיץ של הדחפים האפוקליפטיים: בחינת הפסיכולוגיות של אוסף הליצנים שהקולקטיב הישראלי בוחר באופן כפייתי על מנת לשקף את פחדיו , אשליות האדונות, נקמותיו והזיות השמד הממכרות שלו, ההסטוריה המאוחרת שבה עמישראל תרגל פעם אחר פעם טבחים ו"חיסולים" ושריפת תינוקות פלסטיניים בתופת זרחנית – שבמבט על ניתן לאמר שיועדו לפורר את החסמים המוסריים ולהקשיח את ליבם של אלו שיאמרו יום אחד "רק מילאתי פקודות" – כל אלו יכול ומרמזים על איזה יעוד אפל וסופני הקורא לנפש עמישראל ממעמקי האתוס הציוני-כיבושי – כמו אותן פיות הים שפיתו ביופיין ושירתן הקסומה את המלחים הייונים להתרסק על הסלעים ולשקוע במצולות.

  7. ניר Says:

    מילה אחרונה על כיצד מועילים ומזיקים תפו"א (מטאפורה קלוקלת כמובן – ותודה לג'ו) לחיים.
    כמובן שאפשר לדבר על סיבות וגורמים, ורצוי ללמוד ממה שההיסטוריה מציעה כלקחים. אבל כל התהליך הזה צריך להתבצע תוך הכרה ענווה שהארעיות, התאונה והמזל הם בד"כ הקובעים את מסלול חיינו. נדמה לי שאדם צריך להיות הגלייאני עיקש במיוחד או מרקיסיסט חסר תקנה כדי להמשיך ולחשוב שההיסטוריה מתנהלת ע"פ איזה הגיון פנימי, שאליו יש לנו גישה דרך הדבר הפלאי הנקרא תבונה.

    שיהיה ברור, אני לא ממליץ על התעלמות מההיסטוריה ובוודאי לא טוען שצריך להפסיק לחשוב. אך אני כן אומר שכאוריאנציה, לא יזיק לנו להתחיל להשקיע פחות מאמץ ב"להבין" את העולם, ויותר בלשנות אותו. במילים אחרות: פחות פילוסופיה יותר פוליטיקה, פחות הגיון, יותר דמיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: