Archive for 6th ב-פברואר, 2009

זה מדבק: חיפוש אחר נחמה מוסרית באשמת המאשים

פברואר 6, 2009

לוי ספקטר, עודד נעמן

ישנו טיעון שקשה שלא להתקל בו בימים אלו. מדובר בטיעון מהטיעונים השגורים במקומותינו. כמותם, גם טיעון זה אינו טוב במיוחד, אך, טוב או לא, תכיפות הופעותיו גדולה וכך גם השפעתו. מה גם שלמרות חולשותיו, אפשר ללמוד מהטיעון – אני למדתי ממנו, כפי שאסביר בהמשך.

ההקשר בו מושמע הטיעון חשוב. אנו, אזרחי ישראל, נתונים להאשמות מוסריות כבדות וחמורות ביחס להתנהגותנו האלימה בעזה (ובמקומות אחרים). כשאני אומר 'אנו', איני מבחין לצורך כך בשאלה האם מדובר באזרחים התורמים באופן אקטיבי, אלו שתורמים באופן של הסכמה פאסיבית, או אזרחים (כמוני) שלא עושים די כדי להתנגד למה שנראה לי כמאמץ רצחני וברוטלי שממדיו מחרידים. למרות שעברנו מוכתם גם ככה, נדמה לי שהמתרחש לאחרונה בעזה הוא עוולה מוסרית בסדר גודל שעדיין לא הכרנו, לפחות לא מאז מלחמת לבנון הראשונה. ראיה לכך הן האשמות שלא בכל יום מושמעות נגדנו. ברשימה זו אעסוק בתגובה מסויימת להאשמות מוסריות (מוצדקות) אלו.

קצת טריוויאליה: לאחרונה ספגנו ביקורת מוסרית נוקבת מראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן. הטענה החמורה ביותר הייתה שרצחנו המוני ילדים בעזה. רצח, אני מזכיר, מניח כוונה להרוג את הנרצח (הבטחתי טריוויאליה). מלבד האיוולת שוודאי רבים כבר ערים לה להפוך כל שאלה מוסרית לבעיה של משרד החוץ, לבעיה של הסברה, כדאי לשים לב לכך שהתגובה הישראלית המיידית, הכמעט אוטומאטית, איננה לומר שלא הייתה כוונה להרוג, אף שנשמעות גם טענות מסוג זה. במקום זאת, מהתרשמות אישית, התגובות הרווחות יותר להאשמות מסוג זה, עושות שימוש בטענות אד הומינם – טענות שמכוונות בראש וראשונה לא לתוכן ההאשמה אלא למאשים ולזכותו להאשים. להגנות אלו אקרא כאן 'הגנות אד הומינם'. אזכיר רק, לאלו שכבר אינם בקיאים בתחשיבי פסוקים ופרדיקטים, שטיעון אד הומינם ידוע ככשל לוגי עוד מימיו של אריסטו (וכנראה אריסטו בעצמו הצביע על תופעה שהיתה מוכרת זה מכבר אף על פי שהשם 'אד הומינם' הוא מאוחר).

הגנות אד הומינם ישראליות בתגובה להאשמות מוסריות נחלקות בדרך כלל לשני סוגים. סוג אחד של הגנות אד הומינם טוענות לאנטישמיות, אלו הן 'הגנות מאנטישמיות'. זה שהאשים אותנו (להלן, המאשים) באופן מודע או בלתי מודע, מאשים מתוך מניעים אנטישמיים. איני מתכוון להמעיט במידת השפעתן של הגנות מאנטישמיות, כמו כן, איני מוצא טעם להכחיש את קיומה של תופעת האנטישמיות. כשמדובר בטענה שהמאשים מונע מאנטישמיות מודעת אין טעם בהכחשת התופעה משום שלעיתים הטוענים הם אכן אנטישמים. וכשהטוענים אינם אנטישמיים, אין טעם להצביע על כך משום שאין ראיה סבירה שתזכה את המאשים מכל חשש לאנטישמיות לא-מודעת. אך הטעם המרכזי לכך שאין טעם להכחיש את תופעת האנטישמיות כתגובה להגנות מאנטישמיות הוא טעם לוגי: הטיעון עצמו לוקה. מדובר בהגנה שמסיטה את הדיון מהנושא. האשמות מוסריות בכלל, והאשמות מוסריות כנגד ישראל בפרט, הן האשמות שעלינו להדוף רק אם הן שקריות. אם הן אמיתיות עלינו לשאת באחריות המוסרית המשתמעת מהן. לכן התגובה הראשונה לטענות כאלו צריכה להיות בירור אמיתותן ולא בירור המניעים של מי שביטא אותן. ייתכן ופעמים רבות המוטיבציות הן אכן נפשעות בעצמן, אין זה מוריד או מעלה כלל את האחריות שכרוכה בברור אמיתות ההאשמה והשלכותיה המוסריות. (ישנם מקרים, למשל כשהאשמה המוסרית תלויה בזהות המאשים, שאמיתות ההאשמה תלויה במניעיו של המאשים. כך, למשל, אם טוען כלפינו מישהו שהוא מזועזע מהתנהגותנו כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, או אז, על מנת לקבוע האם זעזועו של המאשים מצביע על אשמה מוסרית ייתכן ויש להידרש למניעיו של המאשים.)

אני מעוניין לחשוב באופן קצת יותר זהיר על סוג נוסף, גם הוא נפוץ, של טיעון מגננה אד הומינם – הטענה שהמאשים בעצמו ביצע מעשים דומים ושקולים מבחינה מוסרית (לטוב או לרע) למעשים שבגינם אנו מואשמים. זו 'הגנת השקילות המוסרית'. כך, למשל, בתגובה לההאשמות הכבדות של ארדואן אנו שומעים תזכורות חוזרות ונשנות לטבח האיום בארמנים או לאלימות הרצחנית של הטורקים כלפי מיעוטים כורדים. (לפעמים מדובר בעירוב שתי הטענות. למשל, הטענה שארדואן לא עושה דבר כנגד שלטים שנתלו בחבלי ארץ טורקים, כגון: "אין כניסה לארמנים ויהודים, אך יש כניסה לכלבים".) למען הסר ספק – אני מניח שאלו המזכירים לארדואן אירועים אלו מסכימים שמדובר באירועים שראויים לכל גנאי מוסרי.

כמו ההגנה מאנטישמיות, הגנת אד הומינם זו לוקה בכשל לוגי משום שהיא מתייחסת למאשים במקום להאשמה. אבל שלא כמו ההגנה מאנטישמיות, אני חושב שהגנת השקילות המוסרית היא טבעית ומובנת על אף הכשל בו היא לוקה. גם הגנה זו מסיטה את הדיון מהעניין המרכזי העומד על הפרק. הטענה של ארדואן היא שרצחנו ילדים. כשהמאשים הוא ראש ממשלת טורקיה, קשה שלא לחשוב כתגובת הגנה ראשונה על מעשיהם של הטורקים עצמם. אבל נראה לי שיש בעיה כבדה מאוד בתגובה זו, שאני מודה בטבעיותה המיידית אך לא יותר מכך. ראוי כאן גם לציין שאיני מתמקד בטעמים לחשוב שהמאשים אינו מבין מספיק בסוג הטענות המוסריות שבגינן הוא מאשים אותנו ושראיה לכך ניתן למצוא בעברו המוסרי. וגם לא בטיעון שקילות שתפקידה לעזור למאשים להבין שגם הוא צריך לבדוק עצמו, כלומר, לא בתגובה שתפקידה לעזור למאשים. אני מתמקד בתגובת מגננה. או במילים אחרות, אני מתמקד בתגובת הגנת השקילות המוסרית שתפקידה לקעקע, ולו במעט, את תוקף ההאשמה המוסרית המוטחת בנו.

הפילוסוף המנוח סידני מורגנבסר אמר פעם, בהומור האופייני לו, שהיסקים של יהודיים הם בעלי צורה לוגית מיוחדת: שלא כמו הלוגיקה שאנו מכירים, לוגיקה שבה גוזרים את ב' מ-א' (כלומר, אם א' אז נובע ב'), הלוגיקה היהודית היא היסק שצורתו "אם א', למה לא ב'?". הלוגיקה המוסרית שעומדת בבסיס הגנת השקילות היא מקרה פרטי של לוגיקה יהודית: "אם אתה עשית זאת, מדוע שאני לא אעשה זאת?" תגובה זו היא אפקטיבית, למרות הכשל הכרוך בה, משום שאם הנחותיה אמיתיות, היא משווה את הצדדים, היא מצביעה על כך שהצדדים שקולים. אבל אפקטיבית או לא מבחינה רטורית, יש לבדוק את תוקפה.

נבחן קודם את הכשל. אחת הבעיות בתגובת אד הומינם מהסוג הנדון היא שמדובר בטיעון שמפריך את עצמו. כאמור, אני מניח שמדובר בדוגמאות – רצח הארמנים, למשל – שברור למתגונן שהן נפשעות מוסרית ושכוונתו בהבעת טיעון המגננה להפיג חלק מהאשם המוסרי. ישנן שתי אפשרויות: או שהמאשים אכן עשה את המעשים המיוחסים לו או שלא. אם לא, אז טיעון ההגנה אינו מראה דבר. אם המאשים עשה את המעשים המיוחסים לו, אז יש שתי אפשרויות נוספות: מה שעשה הוא עוול מוסרי או שאיננו עוול מוסרי. אם המעשה המיוחס למאשים איננו עוול מוסרי, אז הטיעון (אף אם תקף) אינו מראה דבר היות ואחת מהנחותיו שקרית. אם מעשיו של המאשים הם אכן עוול מוסרי, אז הגנת השקילות מביסה את עצמה משום שההשוואה עליה הטיעון נשען מצביעה על כך שהמאשים עשה עוול מוסרי, ובהינתן שמעשי המאשים שקולים מוסרית למעשי הנאשם, משתמע שגם שהמואשם המתגונן (אנחנו) עשה עוול מוסרי. מדובר הרי בטענת מגננה שצורתה "גם אתה עושה א'!" מכאן שאם א' הוא אכן בלתי מוסרי, המלה 'גם' קושרת את המתגוננן לנגע המוסרי זה.

אך אולי הנחותי שגויות. אולי המטרה בתגובת אד הומינם הייתה לעזור למאשים בצעדיו הראשונים לחשבון נפש. גם אז הטיעון מפריך עצמו, משום שאז המגיב הופך למאשים וציפייתו שהמאשים (שעכשיו הוא מואשם) יכיר בעוולותיו צריכה משיקולי סימטריה לחול גם עליו. בכל אופן, אני מקווה שברור לאיזה סבך מכניס עצמו מתגונן אד הומינם שמשתמש בטיעון השקילות המוסרית.

יש שתי גרסאות מתוחכמות יותר, אך בטלות באותה מידה, של הגנת השקילות המוסרית. א. "מה אתם הייתם אתם עושים אילו אתם …" (המילה "קסאמים" או "פצמ"רים" תופיע בסיפא של משפט התנאי). ב. "למה את לא מאשימה גם את פלוני?". לא אתייחס כאן ל-א' בהרחבה משום ש-א' מופרך מטעמים עובדתיים. ב-א' גלומה ההנחה שהתקפות הפלסטינים הן תוצר של רצחנות ספונטנית ושמידת התגובה שלנו תואמת את התקפותיהם (הפרכת טענות אלו תופיע בפוסט שאסף כותב, בו הוא בוחן את מעמדם המוסרי של הצדדים המעורבים במערכה בעזה). א' גם לא רלוונטית מבחינה מוסרית משום שגם אם הנמען יענה בחיוב – כלומר, שגם הוא היה עושה אותו דבר – אין טעם מיוחד לחשוב שהוא צודק בכך, וגם אם צודק, הרי ייתכן שזו רק הוכחה לכך שגם הנמען מושחת מוסרית, אם לא במעשה לפחות בתיאוריה. (אציין בהקשר זה שאני רואה בהתקפות הפלסטינים על ישראל התקפות מובנות (מבחינה פסיכולוגית) אך נפשעות (כמו כל אלימות נגד אזרחים שאין בהם דופי רלוונטי)).

לגרסה ב' של הגנת השקילות המוסרית אין שם לטיני-מקצועי. מטעמים מובנים, אקרא לגרסה ב' הגנת 'אד מורגנבסר' (אם א' למה לא ב'?). במקרה של הגנת אד מורגנבסר, הסטת הדיון אינה אל מעמדו המוסרי של המאשים, אלא אל מעמדו המוסרי של דודו. מדובר במעבר מגוף שני – אתה – לגוף שלישי – ארה"ב (הדוד סם): "למה אתה לא טוען את אותן הטענות נגד האמריקאים בעירק?" תשובה: "באמת, למה לא?".

אין בהגנת אד מורגנבסר כל חדש. הטענה שאמריקה פושעת ושיש להאשימה רק מרחיבה את הטענה ומכניסה את הפעולה בעזה לסל ה"עוולות המוסריות שנעשות היום בעולם". במקום לפוגג את האשם, הגנת אד מורגנבסר מחריפה אותו. נראה שהמשתמשים בהגנת אד מורגנבסר מודעים במובלע לתוצאה לא רצויה זו. לעולם לא תשמעי את מתגונני אד מורגנבסר אומרים: "למה אתה לא טוען טענות אלה נגד גרמניה הנאצית?". קרוב לוודאי שמתגונני אד מורגנבסר רואים בפעולות הנאצים פשעים כנגד האנשות ולכן לשמע התשובה "אבל וודאי שאני חושבת שהנאצים הם פושעי מלחמה" המתגונן ימצא עצמו בחברה לא רצויה – חברת הנאצים. אך הגנת אד מורגנבסר מתוחכמת יותר משהיא נדמית. הגנת אד מורגנבסר מנסה למשוך את כולם לתוך הבוץ המוסרי בו אנו מצויים (יחד עם האמריקאים) או לחילופין לחלץ את כולם. המתגונן מבקש להשחית את כולם, ליצור את הרושם שכולם בזויים וחסרי תקנה או לטעון שמעשיהם של האמריקאים לגיטימיים מוסרית. לפי גרסה אחת, המאמץ של מתגונן האד מורגנבסר מזכיר את ניסיונותיו של מציצן לקרוא לשותפים: הוא ירגיש יותר טוב אם המעשה שהוא מוכן להכיר בו כפגום מוסרית, יהיה מעשה רווח. אך מציצנות קבוצתית היא בזויה יותר מהצצה גלמודית. יעידו על כך סרטי המציצנות הישראלים ובראשם סרט שכבר הוזכר ברמיזה בבלוג זה. אבל אולי באמת כולם מציצים? אולי כולם באמת חסרי תקנה? האם אין לנו ברירה אלא להשלים עם חולשותינו המוסריות? האם כולנו מרוחים בשכבה עבה כל כך של דם עד שאנחנו אפילו לא משתקפים במראה?

אני סבור שלא. היו, יהיו וישנם אלו – עמים, חברות, תרבויות, קבוצות – שאינם ראויים לגנאי מוסרי באותה המידה שאנחנו ראויים לו. את הטעמים לסברה זו אשמור להזדמנות אחרת ובינתיים אקווה שהקוראת תסכים עימי. לזכותה של הגנת אד מורגנבסר אומר שלימדה אותי אודות מעמדה המוסרי של אמריקה. להגנתי אומר שבמובן שטחי ידעתי ואף אמרתי שהאמריקאים יצאו מדעתם כי המעשה שהם עושים בעירק הוא נורא ואיום. אבל איכשהו רק עכשיו אני מבין עד כמה. הגנת אד מורגנבסר לימדה אותי שהאמריקאים הם מושחתים מוסרית – ממש כמונו בעזה עכשיו.

אך שאיפתה של הגנת אד מורגנבסר מהופכת. אולי הגנת אד מורגנבסר מצביעה על מעשים דומים לשלנו מתוך הנחה שהמעשים הללו אינם לוקים מבחינה מוסרית. "מדוע אתה לא מאשים גם את האמריקאים בעירק?" פירושו שאנחנו עושים דברים שבאופן רלוונטי דומים למעשיהם של האמריקאים, ומה שהאמריקאים עושים אין בו דופי מוסרי. מתוקף השקילות נובע שמעשינו אינם בלתי מוסריים. מ.ש.ל.

כאן עומדת בעיה אחת בודדת בין הטיעון הנ"ל להוכחת צידקתנו, והיא העובדה המובנת כמעט מאליה שהאמריקאים רצחו מאות אלפים חסרי ישע "בלתי מעורבים". ההנחה שאין דופי מוסרי במעשי אמריקאיים בעיראק איננה סבירה, בלשון המעטה. יימצא, מי שמעוניין בכך, נחמה בנפשעותם של זרים. זיכוי מוסרי, על כל פנים, אין כאן.

אסכם. בחנתי שני סוגי טיעוני מגננה. מטיעון מגננה אד הומנים המשווה בין מעשיו הנפשעים של המאשים למעשינו, נובעת, כמעט באחת, אחרויותנו למעשים נפשעים. בחינה זהירה יותר של מגננה זו מגלה שנובע ממנה גם שהמתגונן (אנחנו) מכיר באחריותו למעשים נוראיים. מהגנת אד מורגנבסר, אפשר להסיק לפחות שני דברים שמשמעותם המוסרית הפוכה. א. שמעשנו נבזיים אך אינם יוצאים מגדר הרגיל. (אנחנו טובים יותר ממה שנדמה.) ב. שמעשנו נבזיים אך אינם יוצאים מגדר הרגיל. (שאחרים הם גרועים יותר ממה שנתון באופן זמין לתודעה.) גם מ-א' וגם מ-ב', יוצא שאנו נושאים באחריות לפשעים מוסריים חמורים. הסיקו בעצמכם את המסקנות שנובעות מנסיונות כושלים לנקות עצמנו מפשעים אלו. לפיכך, מגננות אלו אינן יכולות להראות למאשים שאחריותנו פחותה ממה שטען כשהאשים אותנו לראשונה. לכל היותר, עזרנו למאשים להיות ער (בהנחה שהיה בכך צורך) למעשים  נוספים – אם שלו או של אחרים – שעליו להתייחס אליהם בחומרה רבה יותר.

ישנם וודאי אלו שחושבים ובמידה מסויימת של צדק שלא חשוב מה אנחנו טוענים, איך מגיבים לטענות, ומה נחשב או לא לטענה אמיתית בזמן שאנשים מתים בהמוניהם. זה נכון, אני מודה, שיש דברים חשובים יותר. אך ישנה בכל זאת חשיבות מכרעת להאשמות נגדנו. זאת משום (וכרגע אני לא מתייחס למשפחות המתים או הפצועים קשה) שהנפגעים זקוקים להכרה בחוסר הצדק שהם נתונים בו. זה לא דבר פעוט. הזכרו במצב של אי צדק בו הייתם חסרי אונים. שאלו את עצמכם עכשיו עד כמה חשובה ההכרה בכך שנעשה עוול, עד כמה חשובה המחשבה שישנו צדק.

בית להיא

פברואר 6, 2009

התנצלותנו על שינוי הסגנון והתוכן הלא שיגרתי לבלוג, אבל מצאנו לנכון לפרסם תמונות אלו, שלמיטב ידיעתנו לא פורסמו בישראל, של הפצצת בית הספר של האו"ם בבית להיא במה שנראה בעליל כאמצעי לחימה בלתי חוקי. שאלת החוקיות איננה השאלה היחידה, ואולי גם לא השאלה העיקרית, שיש לעסוק בה.  זרחן לבן גורם לכוויות חמורות ולכאבים עזים. הזרחן נצמד לעור וחודר דרך הבשר אל האיברים הפנימיים. גם אם השימוש בו לא היה אסור על פי אמנת ז'נבה, קשה להבין מדוע ישראלים – גם אלה שתמכו במבצע בעזה והאמינו בנחיצותו – לא מתקוממים נגד השימוש בנשק האכזרי באיזורים מאוכלסים בצפיפות באזרחים. השתיקה נוכח העדיות המצטברות על שימוש בכלי נשק אכזריים במיוחד במהלך המבצע מעמידה בספק את כנות הטענות בדבר הכרחיותה של הלוחמה. ברור לכל שהשימוש בזרחן לבן רחוק מלהיות הכרחי. ובכל זאת, איננו שומעים את צעקתם של תומכי הלוחמה כנגד השימוש הנואל בתחמושת שמסיבה סבל רב כל כך למי שגם לשיטתם אינם אלא אזרחים בלתי מעורבים.