ממנגנוני ההשחתה – מבט אחד במגרש הספורט שווה מאה אלף מילים.

by

לא פעם עומד הציבור הישראלי בהשתוממות מול מבחני השוואה בינלאומיים המראים, לפחות לכאורה (עד כמה מבחנים אלו מהימנים, איני יודע) שמערכת החינוך בישראל במצב משברי. ה- OECD ממקם את החינוך העל יסודי בישראל אי שם סביב המקום ה-40 מתוך 57 מדינות.  סטיית התקן של רמת השיגי התלמידים במבדק היא מהגבוהות ביותר (הנתון המדאיג ביותר לדעתי). תלמידי פינלנד (מקום ראשון) לומדים פחות שעות מתלמידינו (מקום 39), מורים מקבלים שכר נמוך ומלמדים יותר שעות. יש מחלוקת לגבי הדרך בה יש לפרש את הנתונים. ברור למדי, שהמבחנים מראים רמה נמוכה מאוד בהצלחת התלמידים במבחנים המשווים.
בהחלט מדאיג, ומדאיג במיוחד עבור הורים המעוניינים בחינוך איכותי לילדיהם. ואכן כהורה רב צאצאים, אני מודאג אבל לא מודאג מדי וזאת למרות שרמת הלימוד נמוכה בממוצא ואין טעם רציונאלי לחשוב שילדי לא יסבלו ממצבה הנורא של מערכת החינוך בישראל. איני מודאג מידי כי לי זה לא יקרה. אני מודאג הרבה יותר מהיעילות של מערכת החינוך.
מערכת החינוך, אני סבור, היא אחת מהמערכות הממלכתיות היעילות והמוצלחות ביותר במדינה וזאת לא משום שיתר המערכות כושל אף יותר. (אני מפציר בקוראים לא להפסיק לקרוא – לא יצאתי מדעתי, או לפחות הסתירה לכאורה בדברי לא מעידה על כך.) אסביר את דברי. המשתנה החסר הוא שמערכת החינוך בישראל מוצלחת מאוד יחסית למטרותיה. ומהן המטרות? התשובה לגבי מערכת החינוך בכללותה מורכבת יותר, אך לגבי המטרות של חלק אחד ממנה – החינוך החילוני העל יסודי – יש לי כמורה היכרות ישירה שיכולה לסייע.
ראשית יש להבחין בין שתי מטרות של חינוך בכלל והחינוך העל יסודי הממלכתי (ולא דתי) בפרט. המטרה האחת היא לימודית. מרבית שעות ההוראה מוקדשות למטרה זו ואם מבודדים אותה אכן החינוך העל יסודי כושל. אך ישנה מטרה נוספת, מטרה שניתן לכנות "חינוכית". מערכת החינוך מבקשת לעשות שימוש בחלק מנושאי הלימוד שתכליתו אינו נוגע ליכולות או הישגים קוגניטיביים א-מוסריים. המטרה נוגעת לייצור נכונות לפעולות עתידיות. בניסוח קצת יותר מדוייק המטרה העיקרית של החינוך החילוני העל יסודי בישראל הוא מיקסום הנכונות לתרומה ארוכת תווך של בחורים ובחורות (בעיקר בחורים) ליחידות הצבא, בניגוד לאינטרס האישי של צעירים אלו ותוך מחשבה (לרוב מוטעית) שהם עושים דבר נכון מבחינה לאומית ומוסרית. גולת הכותרת של מגמה זו היא ההתנדבות ליחידות קרביות המסכנות את בריאותם ואף את חייהם של המתגייסים תוך העמדת מעמדם המוסרי במבחנים שהמערכת מבטיחה שייכשלו בהם (אמנם לא כדי שיכשלו ולא שאנשי המערכת מחשבים זאת ככשלון, אלא פשוט משום שדרכי פעולתה ומטרותיה מושחתים זה ארבעים שנים ויותר). בהנתן מטרה זו,ההצלחה של החינוך העל יסודי  פנומנאלית.

החינוך העל יסודי בישראל – מבחן בקיאות:
1.איזה יום בשנת הלימודים הוא החשוב ביותר בעיני גורמי תיכנון וביצוע בתיכון החילוני הרגיל? (לאלו שמתקשים בהבנת השאלה: במה מושקע מירב זמן ההכנה? לאיזה אירוע מגיעים יותר אורחים? וכד')
2.כיצד נמדדת הצלחה חינוכית ומהיכן מתקבלים הנתונים המעידים על ממדי הצלחה זו?

3.במה משקיעים בתי ספר והורים את סכומי הכסף הנכבדים ביותר במהלך שלושת שנות העל יסודי?

4.באילו אירועים של בית הספר מובטחת נוכחותם של אישי ציבור ומכובדים?

תשובות מבחן הבקיאות:
1.היום החשוב בשנה אינו יום העצמאות ולא יום השואה (מועמדים ראויים בחלט). גם לא חג האילנות, סוף השנה, או מבחן הבגרות. היום החשוב ביותר הוא יום הזכרון. ביום זה, ובשיתוף עם צה"ל, מגיעים לבתי ספר תיכוניים חיילים במדים ונשק (חיילים בלתי חמושים בדרך כלל לא מגיעים). בתיכון שבו לימדתי, מספר האנשים ברחבת הספורט בו מתקיים מדי שנה טקס יום הזכרון עולה בהרבה על 2000 כשמספר התלמידים בבית הספר 1000. מי נותן לחיילים שחרור? כיצד התחילה מסורת זו? מדוע מאפשר בית הספר לבוגריו להיכנס לבית הספר כשהם חמושים? מיותר לציין שאם אחד מבוגריו של בית הספר נהרג במהלך שרותו הצבאי, הטקס מקבל מקבל מיקוד מיוחד (בבית הספר שבו לימדתי התאבד תלמיד במהלך שרותו הצבאי ולא צויין ביום הזכרון).
2. ההצלחה נמדדת במספר המתנדבים לחילות קרביים. לא יחידה קרבית אחת כאחרת, כמובן. סיירות, קורס טייס וקצינים קרביים, מקבלים ניקוד עודף בתחשיב. הנתונים נמסרים למנהלי בתי הספר על ידי צה"ל.
3 ו- 4. סכומי הכסף (איני יודע זאת בוודאות אך אתפלא מאוד אם אני טועה בהערכה זו) הנכבדים ביותר הן מצד ההורים, הן מצד מערכת החינוך, מושקעים בביקורם של תלמידי כיתות יא' בבירקנאו ולצורך השתתפות ב-"מצעד החיים". (בזמן שתלמידי המשלחת נמצאים בחו"ל אין לימודים, לפחות לא אפקטיביים, בכתות שיצאו מהן למשלחת.) במצעד האחרון, אותו הוביל הרמטכ"ל גבי אשכנזי, השתתפו אלפים. בבית העלמין היהודי בוורשה אמר אשכנזי: "התשובה למה שאנחנו רואים כאן היא אנחנו, מדינת ישראל, צה"ל והניצחון". אני מצרף כאן קישור אחד מיני רבים מאוד המתאר את רשמיהם של תלמידים המסע שהוביל הרמטכ"ל.
אציין גם, שמכינות קדם צבאיות, פאר היצירה של החינוך הלאומי דתי ושמטרתן – חשוב לציין – שקופה לחלוטין, הוא סיפור הצלחה גדול מסיפור ההצלחה של החינוך העל יסודי החילוני. לאחר זעזוע עמוק ממספר הכיפות הסרוגות על מגרש המצעדים של בה"ד 1, הוקמו מכינות קדם צבאיות חילוניות. מידת הצלחתן של מכינות אלו אינו משתווה למכינות הדתיות (לפחות לא במונחי ההצלחה הנידונה). אך המכינות החילוניות אינן באות להחליף את בתי הספר התיכוניים או להוות אלטרנטיבה להם. המכינות החילוניות הם פוסט-תיכוניות ובשל כך הן מיותרות בהיותן ממוקדות למאמץ לשכנע את המשוכנעים. נוכחתי בהרצאת גיוס למכינות אלה, הרצאה שבמוקדה קצין קטוע יד ומנהיג (חובש כיפה) של שביתת הסטודנטים. נושא המכינות הקדם צבאיות בכלל והמכינות הקדם צבאיות החילוניות בפרט, נושא חשוב שראוי לדיון נפרד. כאן רק אומר, שממדיו בציבור החילוני מצומצמים יחסית ואין להתפלא על כך.
בין רשמי האישיים ישיבת פתיחתה של שנת הלימודים בבית הספר בו לימדתי. מנהל הישיבה, שהוא גם מנהל בית הספר (שבתפקידו הקודם היה קצין בצבא), סיכם את שנת הלימודים הקודמת. הסיכום כלל מנייה לפי סדר אורדינלי עולה של חשיבות של מספר המתגייסים ליחידות קרביות, המתנדבים ליחידות קרביות, מספר המתנדבים לסיירות מובחרות (גם "סיירות" וגם "מובחרות"? כן, כן! גם וגם!), ולבסוף, כמנה אחרונה הנשמרת כהפתעה, מספר המתקבלים שנרשמו לקורס הטייס. באותה שנה, מזלנו שפר עלינו ובכניסה לבית הספר הופתענו לראות שלט גדול המברך את "בוגרינו הטייסים".
הרשו לי להגיד לסיכום כמה דברים שצריך לעשות ומדוע צריך לעשותם. אני רואה חשיבות מכרעת בהתערבות של הורים ומורים בחינוך תלמידים מחוץ ובמסגרת התיכון. למרות שאני חסיד של פעולות הבאות מלמטה – פעולות שבאות מתוך כוחות קיימים ופנימיים, אינני רואה אפשרות אחרת מאשר לפעול מבחוץ לעצירת החדירה של הצבא לתיכון העל יסודי ושינוי מטרות ההוראה בבתי ספר על יסודיים. הסיבה שבניגוד למקרים אחרים אני מאמין בכך, היא שאיני רואה סיכוי רב בהצלחה גורפת במאמצים לשינוי מבית מרצונם הטוב של מורים (בהנחה שיש מספיק מורים עם רצון כזה). כמורה לשעבר בתיכון חילוני, אני יכול להעיד ש 50 שעות הוראה על צדק חלוקתי, תורת המידות והמדינה ושימוש בכול אמצעי (כולל אמצעים בלתי כשרים) בניסיון להעמיד בראש שאלות מוסריות, אינם יכולים להשתוות ללחצים חברתיים ומניפולציות רגשיות, לסמי-הבנה של תלמיד תיכון ביום הזכרון שרואה את בנות כיתתו בוחנות את הבוגרים עטורי הנשק והמדים שהוכוונו להשתתף בטקס. יעילות כזו אין שווה לה. ייתכן, וניתן היה לעזור לתלמידים לפתח תובנה מוסרית ורצון לעמוד מול הלחצים הצבאיים כדי לסרב ולמנוע ביצוע פעולות נפשעות כמו אלו שראינו לאחרונה גם אם בחרו או גויסו ליחידות קרביות. אבל כאן ההצלחה של מערכת החינוך קלה למדידה אף יותר. העדיות לכך נמצאות בסלון של כל אחד מאיתנו, משודרות ברשתות הטלויזיה ומדווחות בעיתונות – אם רק רוצים לשמוע. אני חייב כאן לציין בכאב שמעולם לא האמנתי שאראה מראות כמו אלו ששודרו בארץ לאחרונה. הסברי הפוסט-טרואמה של הלחימה בלבנון חלקיים. ברוטליות כמו שראינו בעזה מתחילה בנורמות ודפוסי החשיבה המוטמעים במערכת החינוך בידיה כולנו מפקידים (מפקירים?) את ילדינו. כמורה, נכשלתי ונכשלו וייכשלו טובים ממני בנסיון לעמוד מול כוחות חברתיים יעילים המכוונים למטרות שהאל יודע כיצד נוכל לחלץ עצמנו מהן.
בהצדעה למנצחים (בינתיים),
מורה לשעבר.

מודעות פרסומת

תגים: ,

7 תגובות to “ממנגנוני ההשחתה – מבט אחד במגרש הספורט שווה מאה אלף מילים.”

  1. אלעד-וו Says:

    כתוב נהדר. לא הסכמתי בתחילת הקריאה, אבל אחרי הקריאה, אכן אני מסכים על כך שמטרתה הכמעט-מרכזית של מערכת החינוך היא הכנה לצה"ל.

  2. אייל ניב Says:

    הנה ניסיון אישי שהיה לי עם תלמידים: http://eyalniv.wordpress.com/?p=71

  3. אביטל Says:

    מסכימה עם כל מילה ורוצה להוסיף שהכנת ילדינו למשימתם כחיילים מתחילה הרבה לפני התיכון ואפילו היסודי . לפני מספר שנים חזר בני מגן טרום טרום חובה חילוני (גיל 3) וצעד בסלון תוך כדי שירת: "כך צועד חייל, שמאל ימין שמאל, גם בלילה גם ביום ועובר לדום".

  4. עפר Says:

    http://www.text.org.il/index.php?book=0804084

  5. צליל Says:

    כשעבדתי בחטיבה צעירה (גן חובה + א') אחד מהריקודים במסיבת הסיום היה מצעד צבאי של ממש, עם מארש הפלוגות, והצדעות והכל.
    בתיכון זה ממש נעשה לקדם-טירונות מעיקה. רכזת השכבה שלי שסיפרה בגאווה איך התלמידים חוזרים מפולין יותר פטריוטים, ושהורידה לי ציון בכל המקצועות בתעודה כי לא הלכתי לגדנ"ע; המנהלת שתלתה בגאווה את תמונות התלמידים המצדיעים במסדר באותו גדנ"ע; החפירה האינסופית המתמשכת על שירות משמעותי או לא משמעותי; הטיולים בבקו"ם, הבוגרים שבאים לספר על הצבא, המור"קים בעמק הבכא; הייתה לי מורה אחת שהקריאה לנו את השיר של ורד מוסנזון שבו היא מספרת איך היא מסתכלת על מגרש המסדרים ולא מזהה את הצל של עצמה בתוך גוש הצללים על האספלט. היא שאלה איך זה גורם לנו להרגיש. אף אחד לא הבין מה היא רוצה… אני בטוחה שלכל אחד יש את חופן הדוגמאות שלו.

  6. אלמה Says:

    כל כך נכון. כל כך מפחיד.

  7. מני ל Says:

    זה לא רק רושם שמתקבל שהמטרה המרכזית של מערכת החינוך הציונית הוא הכנה לצבא. אני זוכר שכשהייתי בבית הספר המורים וההנהלה אמרו לנו את זה במפורש. הסיבה לתלבושת האחידה, למשל, הייתה "כהכנה לכך שנלבש מדים בצבא". גם הבהירו לנו שכל נושא המשמעת בבית הספר הוא כהכנה למשמעת הצבאית.

    כמובן שהאינדוקטרינציה רק התחילה בדברים כאלה, ונמשכה בתכנים הלימודיים. למשל בכיתה י"ב הייתה לנו שעה בכל שבוע של מקצוע שלא לבגרות שנקרא "שיג ושיח", שהיה בעצם שיעור אחר שיעור על כל המבצעים הצבאיים של הצבא הישראלי, בדגש על 1948.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: